"בשיעורים אני מדבר מתוך מה שעובר עלי, ואת הדיבורים שהרבי ור' נתן מחזקים אותי"

הרה"ח ר' אליהו גודלבסקי

שתפו את המאמר

Share on print
Share on email
Share on whatsapp

הרה"ח ר' אליהו גודלבסקי בשו"ת מיוחד עם הדרכה וחיזוק מתוך נסיונו האישי בהפצה | כיצד נראה היה השיעור הראשון אותו מסר לרבים, מסמך שמעולם לא נחתם אצל עורך דין וכיצד יכול כל אחד להדליק יערות שלמים

מאת מ. מנדליאל

איך התחלתם לעסוק במסירת שיעורים?

לפני כארבעים שנה, הייתי מתפלל קבוע במניין 'מנחה – מעריב' בכולל ברסלב בבני ברק, מניין בו יש הפסקה של כחצי שעה עד שמתחילים מעריב. ראיתי שזמן זה עובר על הרבה אנשים מבלי שינצלו אותו, וחשבתי לעצמי: מדוע שלא ננצל אותו יחד לעבודת ה'? – בפרט במניין זה, שהיו בו הרבה אנשים שעסקו כל היום למחייתם, ולא היה להם כל כך פנאי להשקיע בספרי רבינו.

ממחשבה למעשה – ראיתי שמדובר 'במקום שאין איש', לכן תפסתי את המושכות וארגנתי שיעור בספר 'עלים לתרופה', בהמשך עברנו ל'ליקוטי הלכות'. לאחר תקופה רתמתי לעניין גם את ר' שמחה ברלב, שגם הוא התחיל למסור מידי פעם את השיעור.

באותה תקופה ביקש ממני ר' שמעון טייכנר מספר פעמים למלא את מקומו במסירת שיעור, הוא היה מסתובב ומוסר שיעורים בכל רחבי ארץ ישראל. וביקש ממני לדבר, בזמנים בהם לא היה באפשרותו למסור בעצמו את השיעור.

ניסיתי להתחמק מכך. ראשית, מפני שראיתי כל כך הרבה אצל זקני אנ"ש, כמה הם התרחקו מפרסום והתמנות, לא הרגשתי נעים עם התואר 'הרב'. שנית, גם מטבעי, אני לא אחד שמחפש תמיד להיות 'ראש המדברים', אני חש בנח הרבה יותר להיות היכן שאני, ולא לעמוד ולדבר בפני אחרים. אך מכיוון שלא רציתי שיגרם ביטול תורה דרבים, הסכמתי בלית ברירה למסור את השיעור במקומו.

ר' שמעון טייכנר נהג בי 'עין טובה', וכששמע מחברי השיעור שהם נהנו ממני, הוא ביקש שאתחיל למסור שיעור באופן קבוע. אך כאמור, ר' לוי יצחק בנדר היה מכניס בנו הרבה – עד כמה צריך להיזהר מהפרסום, חששתי ודחיתי את הצעתו. אך ר' שמעון לא וויתר לי… הוא שכנע אותי שאני צריך להקריב מעצמי, שהרי כל הדיבורים אינם שלי, אלא 'תורה' של הרבי הינם. אך אני בשלי, לא הסכמתי למסור שיעורים באופן קבוע. כך נמשך הדבר כמה שנים.

יום אחד פגש אותי ר' שמעון ושאל אותי: נו, מה קורה? יש כזה צימאון לשמוע מהרב'ה – אנשים מתחננים לשמוע טללי חיזוק ונוחם, ואין מי שיגיע ויאמר להם את הדיבורים האלו. עניתי לו: אני מוכן להתחיל למסור את השיעורים, אבל עם שלשה תנאים: שלא יקראו לי 'הרב', שלא ינשקו לי את הידיים… ושלא יתחילו להתייעץ איתי. ר' שמעון ענה לי מיד: 'העניין מסודר'…

כך התחלתי למסור את השיעורים באזורי הפריפריה. כיום, לאחר מעשה, אני מתחרט שלא החתמתי את ר' שמעון על מסמך אצל עורך דין…

האם השיעורים לא באים על חשבון דברים אחרים בעבודת ה'?

גם אני לפעמים נלחם עם עצמי – האם כדאי למסור שיעור, או שבזמן הזה אעשה דברים שיועילו לעצמי, כמו נסיעה לכותל או לשאר מקומות הקדושים. אך מה שמאוד מחזק אותי לוותר על הכל, וללכת למסור את השיעור – הוא הקטע שהרבי אומר בספר המידות (תשובה נ"ה): "אין ערך למצוה שעושה אדם לעצמו לבד, אפלו שתהיה רבה; למצוה שתמשך ממנה זכות לרבים, אפילו שתהיה קטנה". אין לשער ואין לתאר את המעלה העצומה שיש בתלמוד תורה דרבים. לחזק יהודים – זוהי מצווה שאין דוגמתה.

מהיכן אתם לוקחים כח לעבודה הקשה כל כך?

הדיבורים של הרבי בספר המידות, נותנים לי גם את הכוחות להמשיך למסור את השיעורים, ובפרט את אלו הקבועים, למרות ההקרבה הנדרשת ממני לוותר על השתתפות באירועים אחרים – כמו שמחות במשפחה. בטבעי, אני אדם מאוד 'משפחתי', חשוב לי מאוד להשתתף בשמחות של אחים שלי, ומאז שהתחלתי למסור את השיעורים, הפסקתי כמעט לגמרי להגיע לשמחות האלו. אפילו להשתתף בכל ה'שבע ברכות' של הנכדים, כבר אין לי את האפשרות. אך הכל שווה, לעומת הזכות הגדולה – לפרסם את הדיבורים של הרבי בעולם.

היום, כשכל השיעורים מוקלטים ומושמעים בכל מיני קווים – יש בכך עוד מעלה גדולה. אני יכול אפילו לישון במטה, כשבזמן הזה מישהו יושב בקצה העולם, ומאזין לשיעור שמסרתי לפני שנים, ומתעורר לעבודת ה'. כל שיעור שמוקלט, ניתן לזכות על ידו בזכויות עד אין סוף.

האם כל אחד מסוגל למסור שיעורים?

הדיבורים של הרבי ור' נתן מתאימים לכולם, ולכן, כל ברסלב'ר חסיד שיודע משהו מהדיבורים של הרבי, כבר יש לו הרבה מאוד מה לומר.

אודה על האמת, בתחילה הייתי מוסר שיעורים בכל מיני מקומות רחוקים, אך כשבקשו ממני לדבר בין אנשי שלומנו, ובפרט בכל מיני אירועים מרכזיים – היה לי מאוד קשה לדבר בפני חשובי אנ"ש, תלמידי חכמים מופלגים. אך בעת ששמעתי גם מאנשים שהם גדולים במעלה יותר ממני, שהדיבורים שלי הועילו להם. שהרי לכל אחד יש את הנקודה בה חנן השי"ת דווקא אותו. חשבתי לעצמי, שאם הקב"ה נתן לי את האפשרות ואת היכולת לדבר ולחזק אחרים, בוודאי הרצון שלו הוא, שאנצל את הכישרון הזה להשמיע את הדיבורים. עם המבט הזה, כל אחד ואחד יכול לחזק אחרים, מתוך יכולת המיוחדת רק לו.

כיצד אמור להיראות שיעור לרבים?

באופן כללי, אינני יכול להדריך אחרים למסור שיעורים, מפני שגם אני לא למדתי כיצד לדבר… בשיעורים אני רק מדבר מתוך מה שעובר עלי, ואת הדיבורים שהרבי ור' נתן מחזקים אותי.

אך לדעתי, הנקודה הזאת – היא נקודה חשובה מאוד לכל אחד שמוסר שיעור: כל אחד לפי מדרגתו צריך לדבר מהעבודה הפנימית שלו, מהנקודה שבה הוא אוחז, ולא צריך לנסות להרשים בשיעור מישהו אחר. לדבר דיבורים גבוהים או סתם דיבורי חכמה, כשכולם יודעים – שלא הדרשן ולא השומעים אוחזים בזה… אין בזה כל כך תועלת. דווקא הדיבורים הפשוטים – היוצאים מן הלב, הם אלו שיכולים לעורר מישהו לעבודת ה'.

היו לי כמה פעמים שבאתי למסור שיעור, והרגשתי שאין לי מה לדבר, אין לי מה לחדש ולהלהיב את הציבור. דיברתי רק דיבורים פשוטים – ממה שעובר עלי, וממה שאני מנסה להתחזק באותו זמן. המעניין הוא, שדווקא אחרי השיעורים הללו, קיבלתי תגובות שהשיעור מאוד חיזק את הציבור, אנשים מאוד התחיו והתעוררו ממנו.

מהו המסר אותו אתם משתדלים להכניס בכל שיעור?

יש נושאים, שאם מדברים עליהם בפני ציבור – מי שמרגיש מאוד רחוק מהנושא המדובר, כל הדיבורים שהוא ישמע – יכולים מאוד להפיל אותו. לכן בשיעורים אני מדבר בעיקר על 'התחזקות', שעניין זה מתאים ושייך לכולם. כל אחד לפי מדרגתו צריך התחזקות, גם ה'עובד' הכי גדול, וגם מי שנמצא ב'שאול תחתית ומתחתיו'. אותו רב'ה שכל כך הפליג במעלת 'חצות', 'התבודדות' ובשלל הנושאים, הוא זה שאמר – 'מעט זה גם טוב'.

אם כל אחד יעריך את המעט שהוא כן עושה, יש לו סיכוי להגיע ליותר מזה, ולזכות להגיע לכל אותם מעלות שהוא אכן נצרך ומוכרח אליהם. אבל אם הוא רק יחכה וימתין למה שרוב האנשים לא זוכים, הוא יכול להתרסק מזה לגמרי.

אני מכיר בבני ברק יהודי פשוט מאוד, שכל כולו מלא שמחה וחיות בצורה יוצאת מן הכלל. אני לא מכיר אפילו עובדי ה' שחיים כמו שהיהודי הזה חי. אותו יהודי, אינו עוסק ב'עבודות' מיוחדות, אלא בעבודת השמחה. הוא לא אחד שהולך לשדה לשעות ארוכות של התבודדות, אלא יהודי פשוט מעמך ישראל שעוסק למחייתו, בערב הוא מגיע לשיעור 'דף היומי', שאני לא יודע כמה הוא מבין מתוך השיעור… כל פעם שאני רואה אותו אני ממש יוצא מגדרי, כשאני רואה מה הרבי עשה ממנו. הוא שמח מכל נקודה ונקודה שהוא עושה, רואים איך הוא מתחייה מכל 'אמן' שהוא עונה. מה שלא יעבור עליו, תמיד הוא יהיה מלא שמחה וחיות, ממה שהוא יכול לקיים עכשיו.

יש שני יהודים שכלפי חוץ נראים אותו דבר. שניהם לומדים ומתפללים, שניהם מניחים טלית ותפילין. אך החילוק ביניהם הוא שמים וארץ – הראשון מחובר לקב"ה, והשני לא מחובר. הוא מחפש דברים שלא קיימים, הוא מחפש 'אורות' – הוא לא מאמין במצווה הקטנה והפשוטה כל כך שזכה לקיים. אבל היהודי הפשוט, יודע שהוא ראוי לכלום, ולא מגיע לו כלום. הוא מלא שמחה מעצם המתנה שהשי"ת נתן לו להדליק נרות חנוכה, הוא מאמין שהדלקת נרות חנוכה זה דבר גדול ועצום. בשחרית הפשוט ובפרק משניות הפשוט, שם מאירים לו כל האורות.

הרבי מכניס בנו הרבה שפלות. לא מגיע לנו כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות. כל מה שיש לנו, הכל הוא רק מתנות שהשי"ת נותן לנו ברוב רחמיו בזכות הצדיקים. הידיעה הזאת נותנת לאדם כל כך הרבה סיפוק וחיות. כשאדם חי כך, הוא יכול באמת לשמוח 'שלא עשני גוי', הוא אכן מרגיש את האהבה שהקב"ה אוהב אותו.

(אבקשה טבת פ"ג)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

איך אני יכולה להתקרב לה’?

מאז ומתמיד הרגשתי חיבור חזק נורא לדת וכל פעם שאני מבקרת בירושלים בכותל ובמקומות רוחניים מבחינה דתית אני מרגישה שייכת ושלווה מסויימת, אני מרגישה שאני מתרחקת מהשם ואני מרגישה מבולבלת וחוסר נוחות איך אני מתקרבת בחזרה ואיך אני יכולה להתקרב עוד יותר לאלוקים?