'מקורב' מעולם אחר

לראשונה מוגש בפניכם סיפורו המיוחד של הבחור ר' מאיר פייסט ז"ל, שצלח נהרות ומעברים קשים בדרכו אל תורת ה'

שתפו את המאמר

Share on print
Share on email
Share on whatsapp

בהיכל בית מדרש גבוה 'לייקווד' שבארצות הברית, בינות לאלפי בחורים, יושב בחור בעל מוגבלות גופניות קשות וכל מעייניו נתונים רק לדבר אחד 'התקשרות נצחית לאור האורות' * לראשונה מוגש בפניכם סיפורו המיוחד של הבחור ר' מאיר פייסט ז"ל שצלח נהרות ומעברים קשים בדרכו אל תורת ה' והפך לשלהבת של ממש כשהתוודע לאורו של הנחל נובע * לאחר שהתקרב הוא חולל סביבו סערה של ממש שהטעימה רבים מאורו של הרבי * חשיפה מיוחדת

אהרן אייזנבך

סוגי רבים של מקורבים יש לו לרועה הנאמן. מהם יהודים פשוטים ותמימים, שמהווים סמל לתמימות ופשיטות. מהם תלמידי חכמים, שהתקרבו מתווך הרגשת טעם גן עדן בעומק תורותיו הקדושים. אך התקרבותו של ר' מאיר דנן, 'התקרבות מעולם אחר' היא. למרות שהיה דבוק כולו בעבודת ה' ללא הפסק רגע, משאך טעם את אורו של הרבי היה לאדם חדש לגמרי. מאותו רגע בו הוא הציץ לתוך ה'משיבת נפש', הוא בחר לו את רבינו הקדוש לרבי לנצח נצחים, והתמיד בהתקרבות אליו בכל כוחותיו.

את דמותו של ר' מאיר פייסט ז"ל קשה לשרטט במילים כה ספורות. הרי עוד בטרם הכיר את אורו של הרבי, כבר מאס בהבלי העולם והקדיש את חייו לעבודת הבורא, ומשזכה לטעום את טעם הגאולה, הפך כולו לשלהבת אש גדולה שהקרינה על כל סובביו. גם בישיבה הליטאית בה למד, סחף אחריו רבים והטעימם מאור הצדיק. למרות הקושי, ננסה בשורות הבאות לתאר בקצרה את מהלך חייו המופלא, חיים מופלאים של קדושה והתקשרות אמיתית.

נשמה מסובלת ביסורים

בשנת תרס"ז נולד הר"ר מאיר פייסט להוריו, בארצות הברית בעיר 'מונס וורנן' שבמישיגן הסמוכה לניו יורק. משפחתו רחוקה הייתה משמירת תורה ומצוות, אך אצלו ניכרה כבר מילדותו נשמתו הגבוהה.

בגיל ארבע, נחלה רבי מאיר בשיתוק מוחלט בשתי רגליו. מאז לא היה יכול ללכת אפילו צעד אחד, ונאלץ להיות מרותק לעגלת נכים. בנוסף לשיתוק סבל רבי מאיר גם מקוצר נשימה חריף, עמו התמודד בגבורה כל חייו.

הוריו שראו את מצבו וסבלו הרב, התעקשו שילמד להסתדר בכוחות עצמו, כדי שיוכל להסתדר גם ללא עזרתם. דבר זה עמד לו לטובתו בהמשך חייו. כבן עשרים שנה נפטר אביו, ושתים עשרה שנה לאחר מכן נפטרה גם אמו. לאחר פטירתה נאלץ רבי מאיר לחיות את שארית חייו לבדו, ובזכות החינוך שקיבל, יכול היה להמשיך לגור לבדו ולהסתדר בכוחות עצמו.

במשך עשרות שנים הביעו גדולי הרופאים את תמיהתם כיצד ייתכן שאדם במצב כזה 'חי' בכלל. אחד מרופאיו קבע, שעל פי דרך הטבע לא יתכן שהוא יזכה לעבור את גיל הארבעים. אך למרות כל התחזיות, חי רבי מאיר בנס עד גיל שישים ושמונה. אז נפטר ממחלה שלא היתה קשורה למצבו הרפואי הכללי.

כאשר שמע ר' מאיר שהרופאים אינם יכולים לסייע בידו, נתמלא בשמחה עצומה. כך ידע שאינו יכול לבטח באף אחד מלבד ה' יתברך, ואם כך, הוא בוודאי נמצא בידיים הטובות ביותר.

למרות שאדם במצב כמו שלו, יכול למצוא את כל הסיבות להיות אומלל ומריר, הרי שרבי מאיר היה בדיוק ההיפך מכך. הוא תמיד היה מלא בשמחה ובאושר עד אין קץ, והתייחד בסבלנות ובשלווה נדירים. כל רואיו השתוממו לראות כיצד הוא מקבל את הייסורים באהבה, ואף לא ניכר עליו שמץ של צער ועצבות.

בכל פעם שתקף אותו קוצר נשימה, היה מרים את ראשו כלפי מעלה כדי להקל עליו את הנשימה, אז היה מתמלא שמחה על כל נשימה, עליה היה משבח ומודה להקב"ה.

מא-ב ועד ללמדנות מופלגת

נשמתו של ר' מאיר כמהה למקור חוצבה, הוא מאס בחיי הריקנות שהיו בסביבתו וחיפש בעירו הקטנה אחר מלמד שילמדנו תורה. בהמשך מצא לו את רב העיר ר' יהושע מרמינסקי ז"ל שהיה נכדו של ה'חפץ חיים', והוא אשר קדמו לאט ובסבלנות. הוא החל מלימוד האותיות ועד שהפך ללמדן מופלג.

מפאת מצבו הגופני לא יכול היה ר' מאיר בתקופה זו להשתלב וללמוד בישיבה, והוא נאלץ ללמוד לבדו, בהתמדה גדולה. הגאון רבי מנחם מנדל זקס ז"ל חתנו של החפץ חיים התבטא עליו, כשסיים את כל הש"ס: 'הנה לפנינו אברך, עד לפני כמה שנים לא ידע אפילו א'-ב', וכיום הוא כבר למדן מופלג ובקי בש"ס ופוסקים'.

לאחר תקופה קיבל מר' מנחם מנדל היתר הוראה, ואף אז לא פסיק פומיה מלחזור על ההלכות שוב ושוב. באומרו, שמכיוון שר' מנדל כתב שיש לו ידיעה בהלכות אלו, ואם הוא ישכח את החומר הנלמד יתברר ר' מנדל כאינו דובר אמת, ואת זה אינו רוצה לגרום, חלילה…

לימודו היה ללא הפסקה ובהתמדה גדולה, שקיעותו בלימוד הייתה עצומה, עד כדי כך שהזיעה ניגרה מפניו בעת עיונו בספרים הקדושים. גם לאחר תקופה כשנאלץ לצאת ולהתפרנס באמונה, היה ממשיך בלימוד בכל רגע פנוי.

חיפוש עמוק ונעלם

בהגיעו לגבורות, החליט ר' מאיר לעזוב הכל. 'קול התורה' שעלה מ'בית המדרש הגבוה בליקווד' משך את נפשו הצמאה, ומאז הוא התחדש בשקידה עצומה בכל כוחות נפשו ממש. למרות גילו המופלג ומצבו הבריאותי, חש ר' מאיר כאילו הוא 'חד מן חברייא', ושוחח עם כלל הבחורים בחדוותא דשמעתתא. בתוך כדי לימודו לא היה שוכח את הבחורים החלשים יותר, והוא היה מחזקם רבות.

ר' מאיר לא חדל לרגע מלהתעלות עוד ועוד. את כל כוחותיו השקיע בעבודת בוראו, ולכאורה אין הוא חסר דבר בחייו הרוחניים, אך דומה שנפשו עדיין לא באה אל המנוחה והנחלה. הוא ממשיך לחפש ולבקש את ה' באש של קדושה, מבקש קרבת אלוקים, מחפש משהו נעלם, משתוקק לאור שאינו יודע כלל על קיומו.

'נתת לי רבי במתנה!'

ר' מאיר נראה היה כאילו כבר הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה', אך כל זאת עד שנגע באורו של הרבי, אז התחולל בחייו מהפך של ממש. הכל החל כשפגש פעם את ידידו ר' אלחנן הערצמן, (ראה מסגרת) שבעצמו היה מקורב לרביה"ק. ר' אלחנן העניק לו את הספר הקדוש "משיבת נפש", ואף דיבר עמו דיבורי אמונה והתחזקות המחיים את הנפש מתורתו של הרבי.

שיחה זו השפיעה עמוקות על נפשו של ר' מאיר, והיא זו שהביאה להתקרבותו לרבינו הקדוש. כפי שהתבטא מאוחר יותר בפני ר' אלחנן: "לא ספר נתת לי במתנה, אלא רבי במתנה". הוא התקשר בקשרי עבותות לדרכו ועצותיו של רבינו הקדוש, ומאז עסק בספריו הקדושים בדבקות עצומה עד יומו האחרון. עם כניסתו לישיבת לייקווד מצא שם עוד כמה מספרי רבינו בהם עסק רבות, עד שגם עם החברותות הרבות שהיו לו במשך היום, עסק בלימוד ספרי רבינו ותלמידיו. הסובבים אותו כולם, חשו באש של התלהבות, אש של דבקות וביטול לצדיק, ששפעו ממנו החוצה.

מאז שגילה את אורו של הננמ"ח ונחשף לדרכו ועצותיו, הרבה בקיום העצות בתמימות ובפשיטות, הן בעבודת ה'התבודדות' הקבועה בה נהג מדי יום ללא פשרות, והן בעבודת ה'תיקון חצות' בבכיות מידי לילה. כמובן שלפני כל תפילה הוא קיים 'התקשרות לצדיק' בדביקות.

'לאחר כשהתקרב לאורו של הרבי', מספר הרה"ח ר' אליהו גודלבסקי. 'ניתן היה לראות שמחה עצומה ששרתה תמיד על פניו, וחיות שהשרה על סביבתו, עד שלא היה שייך לעמוד לידו בלי להיבדק בשמחה שקרנה מפניו'.

ר' מאיר האמין באמת ב'כח הצדיק'. הרה"ח ר' אלימלך זילביגער שלמד עמו בישיבה, מספר:  רבים שאלו אותו על סדרי לימודיו "האין זה סכנה לעסוק בספרים הללו"? אך הוא ענה בתמימות: "אני לומד כך על פי דבריו של הצדיק, וזכותו בוודאי תגן בעדי".

בספרי רבינו ותלמידיו מצא את כל חיותו, למרות שלמד בישיבה ליטאית ואף התגורר בעיר בה היו רק חסידי ברסלב ספורים, הוא לא נמנע מלדבוק בדרך אותה ראה לנגד עיניו כ'דרך האמת'. הוא אף עודד מספר בחורים מקורבים שלמדו בישיבה באותם ימים, ולמד יחד עימם את הספרים הקדושים בחברותא. כל מכריו ידעו כי מי שרוצה ללמוד עם ר' מאיר בחברותא, צריך ללמוד עמו גם 'ספרי רבינו'. אחד מהחברותות עמם למד ליקוטי הלכות, היה הרה"ח ר' אלחנן טאובר שליט"א, מחשובי אנשי שלומינו בלוס אנג'לס.

'לבחור מן השורה', מספרים מכריו. 'לעולם לא היו מאפשרים ללמוד את ספרי ברסלב בישיבה בגלוי, לעין כל. אך ר' מאיר, באישיותו הכובשת והמרוממת, התחבב על רבני הישיבה, בהם גם ראש הישיבה הגאון ר' שניאור קוטלר ז"ל ואלו העלימו עיניהם ממעשיו'.

תמיד היה שם שמים שגור על פיו, אך מאז שהתקרב לאור האורות, הפכו כל דיבוריו של ר' מאיר לדיבורים על עבודת ה' והתכלית הנצחית. כמובן שאותם היה לוקח משיחותיו ועצותיו של הנחל נובע. עד היום ישנם בוגרי ישיבת לייקווד שהוגים בספרי רבינו בזכותו, לאחר שגילה את אוזניהם מן האור הטמון בהם.

השודד שהתהפך

לאחר שהתקרב רבי מאיר לאורו של הרבי, הוא החל להקדיש את חייו להפצת אור הקדוש אצל אחרים. באישיותו הקורנת, בסבלנות, ובהבנת הזולת שהיו לו, מצאו אצלו הרחוקים מסילה לתשובה, עד שרבים שבו למקור חוצבם, הודות להשפעתו עליהם.

באחד הימים פרץ שודד אלים לדירתו של ר' מאיר, ודרש ממנו את כספו. ר' מאיר הבין שלא יוכל לרדוף אחריו לאור מוגבלותו הגופנית, והחליט שלא להיאבק עמו, אלא נכנס איתו לשיחה, בה העמיד אותו על מצבו הנורא בו הוא מונח.

השודד האלים והמפחיד, שהיה בחור צעיר ומסכן, עומד כנוע מול מי שאמור להיות הקורבן היומי שלו והקשיב לדרשה אותו מסר לו. אט אט החל לגלות סימני ידידות, עד שר' מאיר לא נמנע מלצייר בפניו את המשמעות של מעשיו, הוא הסביר לו שהוא בסך הכל בראשית חייו וכבר מרסק את עצמו ואת כל מה שבסביבתו לדעת. 'מה אתה רוצה ממני?' שאל העבריין לבסוף, ר' מאיר השיב לו בשני מילים: 'שיתוף פעולה' צירוף המילים הזה הצחיק אותו, מרדן וסרבן שכמוני?! אני שרגיל לבעוט בכל הקדוש והיקר מאז יצאתי מבטן אמי?! אבל מה לא עושים בשביל הנכה החביב הזה…

העבריין הצעיר החל לנסות להיגמל מדרכו הרעה בעזרתו של ר' מאיר, עד שהלא יאומן התרחש. הוא נגמל מכל הרע בו היה מונח, ובתהליך עקבי ועמוק הפכו חייו לשמחים ומאושרים, חיי תורה ומצוות. בהלוויתו של ר' מאיר נצפה הבחור, כשהוא מתייפח בבכי אחר האדם שהציל את חייו הריקניים, וגילה לו את אור האמת.

ידידו ר' אלחנן יוסף הערצמן, שהיה זה שקרבו לאורו של הרבי, מספר על מקצת ממעשיו הטובים בקונטרס מיוחד 'פני מאיר' אותו הקדיש לזכרו: 'זכיתי להכירו מקרוב כעשרים שנה והיה לי כאח ממש… למרות היותו נכה קשה וגלמוד היה תמיד בשמחה ובפנים צוהלות. על אף מצבו הקשה היה טוב עין וטוב לב עד למאד והיה שמח בשמחת הזולת בכל לבו ונפשו ומשתדל בכל כוחותיו לעזור להועיל ולשמח'.

'למרות שהתחיל ללמוד בגיל כה מבוגר, זכה ר' מאיר והגיע למעלות נשגבות בתורה ויראה. וגם עם קשייו הגופניים, לא היה מיטרד לסביבתו אלא להיפך, הוא הועיל לרבים תועלת גדולה בכמה וכמה עניינים. בסוף הוא מסכם: מסכת חייו מדרבנת באופן מיוחד להתעלות, והיא מפריכה את כל האמתלאות של הזנחת עמל התורה ועול מצוות, ניתן לומר שכמעט ואין אדם בעולם שאין לו מה ללמוד מרבי מאיר, ואפשר להמליץ עליו: 'רבי מאיר מחייב את כולם'.'

הבורח מן ה'פרסום'

כחסיד ברסלב אמיתי, היה מצניע ומעלים את כל מעשיו הטובים ואף היה משקיע הרבה מחשבה לשם כך. ישנן פעולות חשובות לזיכוי הרבים, שהוא היה מעמודי התווך שלהן, אך הצליח להתחמק מקבלת כבוד עבורם, הודות למאמציו ותכסיסיו הנמרצים להיחבא אל הכלים.

מעולם הוא לא כעס ולא התמרמר ואף פעם לא נשמעה אנחת צער על כאביו. במעשיו זכה למדרגה  גדולה של תמימות עם ה' עבדות לה' והתמסרות לגזירותיו ואמונה איתנה בהשגחת שמים דרושה כדי להגיע לדרגתו

במסירות נפש גדולה היה מבקש שישאו אותו אל המקווה, לטבילת ערב שבת, עליה לא וויתר, ואף מסר עליה את נפשו.

ר' מאיר, על מגבלותיו החמורות, התחזק רבות בחיזוקיו של הרבי על כוחה של התפילה, והשליך את כל יהבו על בורא העולם. הוא השקיע רבות בעבודת הלב, וביקש מה' שייתן לו את כל צרכיו ללא מתנת בשר ודם. למרות שיכול היה להיעזר רבות בבני אדם, הוא העדיף להסתדר לבד ככל יכולתו. גם כאשר הוא היה חייב להיעזר באחרים, הוא חיכה שיציעו לו עזרה, ולא הזדרז לבקש טובות. הוא חשש שמא הוא הוא 'מכביד' על מאן דהו.

פעם סייע בידו איש החסד ר' מנדל רבינוביץ, והתקין עבורו 'עירוב' במתחם הישיבה, כדי שיוכלו לקחתו בשבת. תוך כדי המלאכה התבטא ר' מאיר שקשה לו לישון היות והתינוק בבית בוכה כל הלילה. ר' מאיר כמחווה של הכרת הטוב התחיל להתפלל עבורו. עד שנתוודע שהתינוק כבר ישן ברוגע בלילה.

כיסופים לארץ ישראל

ר' מאיר כחסיד ברסלב בוער, כסף לבוא ולבקר בארץ ישראל. בנוסף הוא רצה גם להשתתף בקיבוץ הקדוש בימי ראש השנה. למרות מצבו המיוחד והקשיים שליוו אותו בנסיעה, הוא ביקר בארץ ישראל פעמיים, שנים ספורות לפני הסתלקותו.

בעת הביקור הראשון, בימי ראש השנה תשל"ד, זכה להשתתף בקיבוץ בירושלים ולהתפלל עם אנ"ש. מרוב התרגשות קנה לעצמו 'עלייה לתורה' בימי ראש השנה, וכדי שלא לשכוח את הזכות לה זכה בביקורו בקיבוץ הקדוש, תלה למזכרת בחדרו שבישיבת לייקווד את הקבלה שקיבל מה'שול' על רכישת העלייה.

בבואו לביקור לארץ ישראל קנה כרטיס נסיעה רק בכיוון אחד – מארצות הברית לארץ ישראל. כאשר הביאו לתשומת לבו שכרטיס הלוך וחזור עולה יותר הרבה יותר זול, הוא השיב: 'איך אפשר לקנות מראש כרטיס לטיסה שיוצאת מארץ ישראל'… הוא הוסיף גם שמצפה מאד בכל יום לביאת המשיח, אז ממילא לא יצטרך לחזור לחוץ לארץ.

באותה שנה הגיע שוב בחודש אדר לחון את ארץ ישראל, יחד עם ידידו ר' לייבל רייכמן שיבלחט"א. בנסיעתו זו התרגש מאד מגודל קדושת הארץ וחביבותה, והתפלא על עצמו, כיצד היה יכול להתאפק במשך חצי שנה מלבוא הנה.

בעת שהותו בירושלים, נתוודע אל הרה"ח ר' גדליה קעניג, ואף זכה לסעוד בחג הפסח בביתו. ר' יוסף סופר שהיה נוכח באותו מעמד מספר, כי בגמר ליל הסדר ראה ר' גדליה שר' מאיר שכח את טליתו במקום הסעודה. ר' גדליה לא השתהה ויצא במהירות לעבר אכסנייתו של ר' מאיר בבתי אונגרין, כדי להחזיר לו אותה. כדי שר' מאיר לא ירגיש שלא בנוח, מכך שהטריח את ר' גדליה לבוא אליו. נשאר ר' גדליה לעמוד למטה, ושלח את הילדים לעלות לדירתו. ר' מאיר שפיקח היה, יצא מיד לחצר וצעק לר' גדליה שעמד למטה: 'ישר כח!'…

במהלך הביקור, גילה כלפיו ר' גדליה חביבות מיוחדת, ודיבר עמו רבות בתורת רבינו. תוך כדי השיחה הראה לו ר' גדליה את ספריו העומדים לדפוס, ור' מאיר בראותם, נתלהב לבו להתעסק בהדפסת הספרים. הוא החליט שתיכף בבואו לארה"ב הוא יתעסק בהדפסת הספרים. בהמשך אף פתח לשם כך קרן מיוחדת, וכפי שמספר ר' גדליה במכתב מאותה תקופה: "באחד מימי חול המועד הראתי לו ספרי חיי נפש, ונתתי לו, וכל יום שבא לסעוד אמר: "אני כבר למדתי עד כאן. וכשגמר כולו אמר: "מעולם לא זכיתי לשמחת יום טוב כמו השתא, אחרי שלמדתי בספר חיי נפש", והכיר לי טובה ותודה בכל ליבו ונפשו".

'אחר כך הראתי לו שאני עומד באמצע ההדפסה של המפתחות, ואז אמר בקול: 'תמיד הייתי רוצה שיודפס ספר כזה, ועכשיו אני רואה זאת אצל ר' גדליה', והפליא עבודתי מאד. לפני נסיעתו אמר לי שיראה לייסד בארצות הברית 'קאמיטע' (-קרן) עבור להדפיסו וגם להדפיס כל ספריי, כי הראתי לו גם כל שאר כתבי־יד אשר בידי מה שחנני השם יתברך, היינו שו"ת שערי צדיק, וספרי הגדול שפת הנחל וכו".

ותשחק ליום אחרון

בחזרתו של ר' מאיר לארה"ב נחלה בריאותיו, שבלאו הכי לא תפקדו כהלכה, והוא התאשפז בבית החולים. למרות מצבו הקשה, הוא חפץ לעסוק בהדפסת הספרים כפי שתכנן, ובתחילה אף שלח לקרוא להרה"ח ר' דוד שפירא שליט"א, שעמד בקשרי מכתבים עם הרה"ח ר' גדליה קעניג, בכדי לטפל בעניינים הנוגעים לעסק זה. ההשגחה רצתה אחרת, ובעת שבא ר' דוד לבקרו בבית החולים, יחד עם ר' אלחנן הערצמאן, כבר ניטל מר' מאיר כח הדיבור והוא נשם מצינור דרך הפה. הוא ניסה לרמוז להם על רצונותיו על ידי שימוש בלוח של אותיות א'-ב', אך קשה היה להבין את כוונתו. על תוכנית ההדפסה התוודע ר' דוד רק מאוחר יותר, מתוך המכתב שהובא לעיל, אותו קיבל מר' גדליה.

ר' מאיר סבל יסוריו וקיבלם באהבה, וכעבור תקופה קצרה ביום י"ב אייר תשל"ה החזיר את נשמתו לבוראה. הלוויתו יצאה מישיבת לייקווד, בראשות ראש הישיבה ר' שניאור קוטלר ז"ל, ובהשתתפות כ-600 איש מבני הישיבה ומכריו. אחד מבאי ההלוויה מציין דבר פלא, שכאשר המיטה יצאה את היכל הישיבה החל גשם עז ניתך ארצה, והוא נמשך עד לאחר סתימת הגולל, ויהי לפלא. בהלוויתו השתתפו גם כמה מחשובי אנ"ש שלמדו עמו בישיבה באותה עת, והם אמרו את מזמורי ה'תיקון הכללי' לעילוי נשמתו.

הלוויתו יצאה לעבר העיר 'קווינס' לחלקה בו טמונים בני משפחתו, זאת למרות שקבר אביו שכן בחלקה של יהודים רחוקים יותר, ולא היה זה לפי כבודו של ר' מאיר.

בשעת הקבורה רצו לכבד את ר' מאיר, ופירקו את ארון הקבורה בו הייתה גופתו. אף שעל פי החוק האמריקאי מותר לקבור רק בתוך 'ארון', ולשם כך אף התלווה שוטר מיוחד למסע ההלוויה, דעתו הוסחה בכל מיני אופנים וכך קברוהו כפי ההלכה. רק לאחר קבורתו, נתוודע שמקום מנוחתו הינו בין אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, על כן חשבו להעבירו אל מקום קבורה ראוי.

השאלה הובאה לפני פוסק הדור  הרה"ג ר' משה פיינשטיין ז"ל שעמד בקשרי ידידות עם ר' מאיר, והוא הורה שהיות וכאשר יעבירו את קברו יתגלה שהוציאוהו מהארון, ועלול להיגרם מכך חילול ה' גדול, על כן ישאירוהו במקום מנוחתו

ר' גדליה בעת שנתוודע למעשה הקבורה, נזדעזע. כפי שכותב במכתב באותם ימים (שערי צדיק חלק ח' תכ"ט): נזדעזעתי למשמע מקום קבורתו, ומיד עלה בדעתי הפסוק בישעיה נ"ג ט': "ויתן את רשעים קברו", ובפרט שאחד מגאוני דורנו כבר פסק והורה לא להוציאו, בודאי זהו יד ההשגחה העליונה, ומי בא בסוד ה' היודע תעלומות וחשב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח. ואולי זה גם לטובתו וגם לטובת שכניו על כל פנים כבר מחזק בידינו כלל גדול, שכל אחד בא בשלום לאותו העפר שמשם נגבל, בסוד הפסוק (בראשית ג' י"ט): "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת", והבן…  חבל על דאבדין ולא משתכחין, מי ייתן לנו תמורתו, נפש כה אצולה וכה רוממה, תנצב"ה.

תקופה לאחר פטירתו, התקיימה בהיכל ישיבת לייקווד עצרת התעוררות בו נשא דברים ר' שלום שבדרון מארץ ישראל שהתבטא על מה שאמרו בגמ' הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים (יומא לה:), כן צריך גם לומר ר' מאיר פייסט מחייב את כולם בהיותו בעל יסורים, ממשפחה רחוקה ולמרות כל אלה הגיע למה שהגיע.

ר' מאיר ב"ר יהודה אריה פייסט ע"ה נפטר ביום י"ב אייר תשל"ה ולא השאיר אחריו זש"ק. ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

ר' אלחנן חסיד ברסלב

קורות חייו של ר' אלחנן הערצמאן ז"ל מחסידי ברסלב בארצות הברית

כשמתבוננים בתהלוכות חייו של ר' מאיר, זהו הזמן להתבונן במי שקרבו ותמך בו בכל עת, ואף ערך קונטרס לזכרו, הלא הוא הרה"ג ר' אלחנן יוסף הערצמאן ז"ל.

לר' אלחנן הייתה היכרות עם אנ"ש עוד בשנים שטרם המלחמה. אז הכיר את ר' יצחק קארקאווסקי  מאטווצק, שכפי הידוע היה חולה בריאותיו ונסע לעיירת המרפא 'אוטווצק' שבפולין. ר' אלחנן בעת שחלה בריאותיו נסע אף הוא לאוטווצק ושם הכירו זה את זה.  לימים סיפר ר' אלחנן, שקודם שהלך ר' יצחק לישון היה לו ש"ס קטן בכרך אחד, ובו היה לומד במהירות, ממש כמו שאחד קורא בספר, הוא היה מדפדף דף אחר דף, עד כדי כך הייתה גאונותו.

כן  למד ר' אלחנן ישיבת ברנוביץ, ולאחר מכן עבר לישיבת 'מיר' ועמם גלה לשנחאי. אודות תקופת המלחמה כתב רבי אלחנן יוסף קונטרס בשם “נס ההצלה”, בו הוא מתאר את השתלשלות ההצלה בדרך נס ופלא, דרך מדינות ליטא, רוסיה, יפן, עד לשנחאי שבסין.

לאחר המלחמה היגר לארה"ב, שם היה מנהיגם של מניין יוצאי ישיבת מיר בוויליאמסבורג. ר' אלחנן עמד בקשרי ידידות עם הרה"ח ר' צבי יוסף וואסילסקי, והיה מגיע בקביעות במשך שנים רבות בכל שבת  לקידוש בשבת בבוקר ולימוד של סיפורי מעשיות, בביהמ"ד של חסידי ברסלב דשם. השיעור נמסר על ידי הרה"ח ר' הערשל וואסילסקי, ומאוחר יותר על ידי בנו הרה"ח ר' אברהם משה שליט"א. גם בשאר ההתכנסויות הוא היה טורח להגיע כמו סעודה שלישית וכו'. גם כשביקר בארץ ישראל, היה נכנס לבית מדרשנו הגדול במא"ש, להתבשם מאור תורת רבינו ז"ל.

ר' אלחנן שמר מדי שנה את היארצייט של ידידו ר' מאיר ועלה על ציונו בקווינס. מעניין לציין שבעת עלותו לציון ר' מאיר פייסט מדי שנה היה אומר שם את מזמורי ה'תיקון הכללי' כנהוג בין אנ"ש לזכות ידידו הנצחי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעניין אכילת בצל חי

שלום כבוד הרב. לעניין אכילת בצל חי אצל חסידי ברסלב בכלליות – ואכילתו עם דג ההרינג המלוח.! שאלה:1. האם שמן כובש בצל? 2. האם הוא מונע או מעכב כבישה? 3. מה דינו של בצל ששרה בשמן (יומיים) ומערבבים אותו עם דג מלוח. ?