במאמרנו האחרון על נושא התמימות התבאר שהתמימות אינה טפשות, ו"גם בתמימות אסור להיות שוטה" (שיחות הר"ן, נא). במאמרנו זה ננסה להבין מהי ה'שטות' האסורה, ומהי החכמה הנצרכת לקבלת התמימות בצורה הנכונה.  בירור זה נחוץ ביותר, שכן – כפי שמובן מדברי רבינו – ללא הזהירות הנכונה עלול האדם להתהלך ב'תמימות' כביכול, ובעצם להיות 'שוטה', וגם אם הוא חסיד אינו אלא "חסיד שוטה", עליו אמרו חכמינו ז"ל במשנה:

חָסִיד שׁוֹטֶה … הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵי עוֹלָם. (סוטה ג, ד)

החסידים השוטים ההופכים את התמימות לטיפשות, אינם מזיקים רק לעצמם, אלא אף מבאישים את ריח החסידות בעיני העולם, כלשון הרמח"ל:
אֵלֶּה הִבְאִישׁוּ אֶת רֵיחַ הַחֲסִידוּת בְּעֵינֵי הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים, וּמִן הַמַּשְֹכִּילִים עִמָּהֶם, בַּאֲשֶׁר כְּבָר יַחְשְׁבוּ שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּדִבְרֵי הֶבֶל אוֹ דְבָרִים נֶגֶד הַשֵּׂכֶל וְהַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה. (מסילת ישרים, פרק יח) ומה שגרוע מכך – הם מצליחים לפעמים להשריש 'שטויות' אלו בין אנ"ש, בשם התמימות והפשיטות. ואז, המצב קשה מאד…

*כִּי הַבֵּרוּר וְהַתִּקּוּן שֶׁצְּרִיכִים לְתַקֵּן בֵּין אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּעַצְמָם, הוּא קָשֶׁה יוֹתֵר הַרְבֵּה הַרְבֵּה מֵהַתִּקּוּן וְהַבֵּרוּר שֶׁל כְּלַל הָעוֹלָם,* כִּי בָּזֶה תָּלוּי גְּמַר הַתִּקּוּן. אַךְ כֹּחַ אַדְמוֹ"ר זַ"ל מַסְפִּיק עַל הַכֹּל, אַךְ אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְרַחֲמִים רַבִּים, וְלִתְפִלָּה וּלְהִתְבּוֹדְדוּת הַרְבֵּה, שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת בְּעֵינֵינוּ גְּמַר הַתִּקּוּן וְכוּ'. (גבורות שמשון, מכתב יג)

אי לכך, ראינו לנכון לתת דוגמאות מספר, לעורר את הלבבות לחפש ולפשפש ב'תמימות', שתהיה נקיה וזכה מכל שמץ של טיפשות. "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (ויקרא כב, כא).

*

לאמתו של דבר, קשה עד בלתי אפשרי להגדיר את ה'שוטה', עליו הזהיר רבינו שאסור להיות. שכן, בעוד ששוטה גמור, סימניו ברורים ומוגדרים (בגמ' חגיגה ג ע"ב, ובשו"ע חו"מ סימן לה סעיף ח). הרי שהשוטה עליו אנו מדברים – אשר בהכרח אינו שוטה גמור, שהרי על אחד כזה לא ניתן 'לאסור' להיות שוטה… – לא ניתן לתת הגדרה מדויקת. עד שגם השו"ע עצמו, בבואו להגדיר את הפתאים הנכללים בגדר 'שוטים' מסיים ואומר: "ודבר זה לפי מה שייראה לדיין, *שאי אפשר לכוון הדעת בכתב*" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לה, סעיף י).

אך על אף הכל, ננסה להצביע על כמה דוגמאות, דרכן ניתן לראות ולהבין כיצד הופכת התמימות לטיפשות ומרחיקה את האדם מנקודת האמת, ועד כמה זקוקים ל'חכמה' כדי להיות 'תמים' אמיתי…

*

את ה'חכמה' אליה זקוק ה'תמים', נְחַלֵּק לשניים: חכמה אנושית, וחכמה תורנית. כשבמאמר זה ננסה לבאר בס"ד את החכמה האנושית הבסיסית, אשר בלעדיה הופכת התמימות לטיפשות.

"יהב חכמתא לחכימין"

שכן, שימו לב:

מלבד החכמה והידיעה התורנית הנצרכת לאדם למען יוכל להבין את אשר לפניו ולהסיק מסקנות נכונות, עליו גם להיות 'חכם' ולא 'טיפש', במובן הפשוט ביותר. אחרת, אין לו כלים לקבל את אור חכמת התורה והצדיקים, וכפי שלימדונו חכמינו ז"ל:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה, אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה,* שֶׁנֶּאֱמַר "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה". שָׁמַע רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעֲרָבָא, אָזַל אֲמָרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר לֵיהּ: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ, אֲנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ, דִּכְתִיב "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה". (ברכות נה ע"א)

הן אמת, שקבלת התורה לא התאפשרה אלא ע"י 'השלכת' כל החכמות,

*כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה עַל יְדֵי* "וְלָא חַכִּימוּ", הַיְנוּ עַל יְדֵי *שֶׁהִשְׁלִיכוּ מֵאִתָּם כָּל הַחָכְמוֹת.* (ליקוטי מוהר"ן, קכג)

וכך גם עד היום; לא ניתן לקבל את דברי תורת הצדיק האמת אלא בתמימות גמורה, *וּלְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵֹכֶל*, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר. וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵֹכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק. (שם) אעפ"כ מאידך, חייב האדם להיות 'חכם' למען יוכל לקבל מהקב"ה את חכמת התורה והצדיקים. כשהכוונה היא לחכמה ופקחות אנושית המוטבעת באדם "מעצם בריאתו". כִּי יֵשׁ לְכָל אֶחָד *חָכְמָה בְּכֹחַ … מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵעֶצֶם בְּרִיאָתוֹ,* מִלְּבַד מַה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹסִיף לִתֵּן חָכְמָה לְחַכִּימִין. (שיחות הר"ן, נא)

חכמה ראשונית זו מאפשרת לאדם להבין את אשר לפניו בהבנה ישרה, ומהווה כלי לקבלת דברי החכמה של התורה והצדיקים, כאדמה הראויה לזריעה.

כִּי הַחָכְמָה עַל שְׁנֵי דְּרָכִים: *'חָכְמָה בְּכֹחַ', הוּא מַה שֶׁמִּזְגוֹ שָׁוֶה וְיֵשׁ בּוֹ הֲכָנָה לְקִבּוּל הַחָכְמָה,* וְעַל זֶה כְּתִיב "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה", "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִּינָה" … *כִּי טִבְעוֹ מְסַיְּעוֹ לְקַבְּלָהּ כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ לְזֶרַע הַחֲרִישָׁה וְהַהַשְׁקָאָה.*  (פירוש היעב"ץ לאבות, פרק ג משנה יא)

ובלעדי חכמה זו, אין יכולת לאדם לקבל את חכמת התורה והצדיקים, וגם אם ייצמד לדבריהם ב'תמימות', הוא עלול להפוך אותה ל'טיפשות', מאחר שאין לו את ה'הכנה' לקבלת החכמה,

וּמִי שֶׁהוּא חָסֵר מֵהַהֲכָנָה, הוּא נִקְרָא 'בּוּר'. (שם)
כך שגם אם ירצה להיות ירא חטא וחסיד, לא יקלע אל נקודת האמת. כפי שקבעו חכמינו ז"ל במשנה:  אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. (אבות ב, ה)

להבנת העניין נתחיל בדוגמא קיצונית ומגוחכת, אך היא תיטיב אולי לבטא כיצד מסוגל פתי לחשוב שטיפשותו היא 'תמימות ופשיטות' טהורה:

ידועים דברי רבינו שאמר

שֶׁטּוֹב הָיָה *שֶׁיִּהְיֶה לְאִישׁ כָּשֵׁר סוּסִים* שֶׁיִּסַּע בְּכָל פַּעַם עִם בְּנֵי הַנְּעוּרִים לְתוֹךְ אֵיזֶה יַעַר וְכַיּוֹצֵא, וְשָׁם יְדַבְּרוּ יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִהְיֶה לָהֶם הִתְבּוֹדְדוּת, כִּי בְּשָֹדֶה וְיַעַר טוֹב מְאֹד לְהִתְבּוֹדְדוּת. (חיי מוהר"ן, רל)

ועתה, מה תאמרו על 'תם' שיבוא בימינו אנו – אשר עידן הסוס והעגלה חלף מן העולם, ותחתם באו הרכבים הממונעים, המהירים והנוחים – ויקנה 'בתמימות ופשיטות' סוסים, כשלשם כך אף יבנה בחצרו אורווה, וישיג בטרחה רבה תבן ומספוא להאכלתם, וכל זאת כדי לקיים את שיחת רבינו ככתבה וכלשונה…

האם הוא 'תם' או 'שוטה'?

יתכן שכשתתווכחו אתו ותנסו להעמידו על טעותו, הוא יאשים אתכם כ'חכמולוגים' שסטו מדרך התמימות והפשיטות, ויחשיב את עצמו כ'תמים הדור' אשר אינו נוטה ימין ושמאל מדברי רבינו ומקיימם ככל אשר יאמר כי הוא זה… אך לאמתו של דבר, אינו אלא 'פתי' אשר גרוע במידה מסוימת מ'שוטה' גמור, וכדברי הסמ"ע:

הַחִלּוּק בֵּין פֶּתִי לְשׁוֹטֶה, שֶׁהַשּׁוֹטֶה דַּעְתּוֹ הִיא מְשֻׁבֶּשֶׁת וּמְטֹרֶפֶת לְגַמְרֵי בְּדָבָר מֵהַדְּבָרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן פֶּתִי *שֶׁאֵינוֹ מְטֹרָף לְגַמְרֵי בְּשׁוּם דָּבָר, אֲבָל מִצַּד אֶחָד הוּא גָּרַע מֵהַשּׁוֹטֶה,* שֶׁהַשּׁוֹטֶה בִּשְׁאָר דְּבָרִים הוּא חָכָם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְהַפֶּתִי הוּא *שֶׁאֵין לוֹ שֵׂכֶל גָּמוּר, וְאֵינוֹ מֵבִין שׁוּם דָּבָר בְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִין אוֹתוֹ שְׁאָר בְּנֵי אָדָם.* (סמ"ע, חו"מ סימן לה, ס"ק כא)

אמור מעתה:
גם כשמצטטים קטע מספרי רבינו 'בתמימות ופשיטות', אסור להיות פתי, וחייבים להבין את הדברים בחכמה ופקחות ישרה "בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם" שפויים ופקחים.

*

ומהדוגמא הקיצונית והמגוחכת, נעבור לדוגמאות עדינות ושכיחות יותר, אשר גם מי שאינו פתי גמור עלול להיכשל בהם, והתמימות תהפוך לו לרועץ.

ובכן:

"המבוהלים והנחפזים בדעתם"

אחד המאפיינים הבולטים של מי שאין לו "מזג השווה", הוא: הבהלה והחיפזון וחוסר ישוב הדעת. וכשהבהלה והחיפזון, ההקצנה והקוטביות, הופכות להיות השולטות והמובילות בחיי האדם, הוא עלול אף להיכלל בכלל השוטים.

וכפסק השולחן ערוך:

הַמְבֹהָלִים וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם, וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לה, סעיף י)

אחד כזה, גם אם הוא מדבר בשם התמימות והפשיטות, ומצטט מקורות מפורשים לדבריו – אי אפשר לסמוך עליו כלל. שכן, בהילותו וחפזונו ונטייתו לקוטביות והקצנה, מעוותות את משמעות הדברים, ומביאה אותו למסקנות מוטעות.

וכפי שכותב רבי שמשון ברסקי זצ"ל על אחד מחשובי אנ"ש בדורו: וִידִידֵנוּ ר' … *הוּא מָהִיר וּמְבֹהָל בְּדַעְתּוֹ, עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו כְּלָל.* (נעימות נצח, מכתב ו) אחד כזה, גם אם מעלותיו ומדרגותיו רבות וגדולות, דוֹמֶה הוּא כְּעִגּוּל הַכָּתוּב סְבִיבוֹ מַעֲלוֹת רַבּוֹת, וּלְכָל מַעֲלוֹתָיו מְחֻבָּר לוֹ תֵּבַת 'מְבֻלְבָּל' 'מְשֻׁגָּע' הַנִּמְצָא בְּאֶמְצַע הָעִגּוּל. נִמְצָא שֶׁהוּא *לַמְדָן-מְבֻלְבָּל, צַדִּיק-מְבֻלְבָּל, חָסִיד-מְבֻלְבָּל…* (שיש"ק ה, תמ)

*

הבעיה ב'שטות' שכזו, שהיא 'מתלבשת' היטב על התמימות והפשיטות, ונראית כלפי חוץ – ולפעמים גם כלפי פנים, לאדם עצמו – כמדרגה גבוהה בעבודת השם. אחד שסובל על 'שטות' זו, רואה את עצמו הרבה יותר נעלה מחבריו ה'מקורקעים' שאינם הולכים ב'תמימות' כמותו. אך לאמתו של דבר, אין תמימותו תמימות, אלא פְּרָאוּת והריסה המתלבשת במצוות, בבחינת "יצר הרע מתלבש במצוות".

*כִּי מִי לָנוּ גָּדוֹל בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁמִּצַּד הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמִצְוַת הַהֲרִיסָה* בְּתַבְעֵרַת הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְיֵשׁ בָּזֶה אוֹפַנִּים שׁוֹנִים. כִּי בְּזֹאת הַהֲרִיסָה, הוֹרֵס הָאָדָם *גַּם בְּדַעְתּוֹ* יוֹתֵר מִדַּאי.(ביאור הליקוטים, תורה א, אות ה) היא מתחילה "בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם" בצורה קיצונית ומוגזמת, וגורמת בסופו של דבר גם להרס הדעת והשכל, וכך הופך החסיד ל'חסיד שוטה'.

*שֶׁעִנְיָנוֹ הַהַגְזָמָה* בִּזְהִירוּת וּבְדִקְדּוּק, עַד שֶׁנִּמְאַס בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם. (פירוש המשניות לרמב"ם, סוטה ג) וְעִנְיַן חָסִיד שׁוֹטֶה הוּא, *שֶׁמִּתְחַסֵּד בְּיוֹתֵר מִדַּאי,* אַף בְּמַה שֶׁחֲסִידוּתוֹ גּוֹרֵם הֶזֵּק אוֹ לְעַצְמוֹ אוֹ לְאַחֵר. (בית הבחירה למאירי, סוטה כ ע"א)

כמה היו רחוקים אנ"ש "החכמים בחכמת התמימות ופשיטות" מִפְּרָאוּת, וכמה כאב לו לרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל בראותו כיצד חדרה למחננו רוח של פראות, "ווילדקייט" כלשונו. והרי כמה קטעים מתוך שיחה – אחת מני רבות – על ענין זה, בתרגום מאידיש:

צְרִיכִים לִרְאוֹת, לְבַל תִּהְיֶה לוֹ הֶפְקֵרוּת. לֹא לִהְיוֹת 'פְּרָאִי' [= וִוילְד], כִּי 'פְּרָאִי' אֵינוֹ בְּסֵדֶר. *כְּשֶׁאֶחָד הוּא פְּרָאִי אֵין לוֹ כְּלוּם, הוּא נִשְׁאַר קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. רַבֵּנוּ מְכַנֶּה אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּשֵׁם 'יִשּׁוּב הַדַּעַת'. נִמְצָא אִם כֵּן שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא יִשּׁוּב הַדַּעַת, לֹא לִהְיוֹת פְּרָאִי. כְּשֶׁאָדָם יֵשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת אַךְ הוּא פְּרָאִי, אֵין זוֹ 'דֶּרֶךְ' כְּלָל. הוּא יָכוֹל לָצֵאת מִדַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי, וְלַהֲפֹךְ לִמְשֻׁגָּע גָּמוּר…

(טעם זקנים, קונטרס ו)

בהמשך השיחה, הוא מוסיף ומפרט מעט על מעלליהם של אלו שלקחו את דרכו של רבינו בפראות, ומדריכים את המקורבים החדשים בחוסר ישוב הדעת ודרך ארץ: רוֹאִים אָכֵן, יֶשְׁנָם מְקֹרָבִים חֲדָשִׁים, בָּרוּךְ ה'. אַךְ *יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלּוֹקְחִים אֶת הָעִנְיָן לֹא כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. הֵם מִתְנַהֲגִים בִּפְרָאוּת.* הֵם לֹא לוֹקְחִים אֶת הָעִנְיָן – עִנְיָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ – עִם אֱמֶת!

רַבֵּנוּ אָמַר: "אִם הָעוֹלָם הָיוּ יוֹדְעִים אֵיךְ אֲנִי מְלַמֵּד דֶּרֶךְ אֶרֶץ, הָיוּ קֵיסָרִים וּמְלָכִים שׁוֹלְחִים אֶת יַלְדֵיהֶם שֶׁאֲלַמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ". זֶה גַּם קַיָּם אֵצֶל רַבֵּנוּ! *אֵצֶל רַבֵּנוּ יֵשׁ אֶת הָעֵצָה שֶׁל 'הִתְבּוֹדְדוּת', 'חֲצוֹת', אַךְ יֵשׁ גַּם אֶת הָעֵצָה שֶׁל 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ'. זֶהוּ גַּם מֵהַלִּמּוּדִים שֶׁל רַבֵּנוּ!*

כָּל דָּבָר שֶׁל רַבֵּנוּ – בְּלִי זֶה, הַדָּבָר חָסֵר. בְּלִי זֶה חָסֵר בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ. *אִם חֲסֵרָה הַמִּדָּה שֶׁל דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיִשּׁוּב הַדַּעַת – חָסֵר, חָסֵר!* הַכְּלִי אֵינוֹ כְּלִי שָׁלֵם. (שם)

מלבד הטעויות שטועים אותם פראים לעצמם, הם גם 'מבאישים את ריח החסידות' (כלשון הרמח"ל הנ"ל) ומחללים את שם רבינו בעולם.

זֶהוּ לִמּוּד גָּדוֹל אֵצֶל רַבֵּנוּ: *כְּשֶׁה' עוֹזֵר וּמִתְקָרְבִים, יֵשׁ לָלֶכֶת עִם 'מִדָּה', עִם 'יִשּׁוּב הַדַּעַת', לֹא לָרוּץ, לֹא לָעוּף!* וּלְהִשָּׁמֵר מְאֹד, לִרְאוֹת שֶׁעַל יָדוֹ יִתְקַדֵּשׁ שֵׁם רַבֵּנוּ. אֲבָל *מֵאַחַר שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאן דְּבָרִים פִּרְאִיִּים* [= וִוילְדֶע זַאכְן] *נִגְרַם חִלּוּל הַשֵּׁם. מַה אוֹמְרִים? שֶׁזֶּהוּ בְּרֶסְלֶב!* לֹא אוֹמְרִים רַק עַל אוֹתוֹ אֶחָד, אֶלָּא אוֹמְרִים עַל כָּל הַכְּלָל שֶׁזֶּהוּ בְּרֶסְלֶב…(שם)

בסיום שיחתו הוא מבהיר ששיחה זו נאמרה מפני צורך השעה. היה זה בתקופה בה התחילה לנשב רוח של פראות במחננו, בְּמַעֲטֶה של התלהבות יתרה, ורבי לוי יצחק זצ"ל ראה לנכון להילחם עם התופעה התועה ומתעה. וכך אמר:

דִּבַּרְנוּ הַיּוֹם קְצָת מִ'דֶּרֶךְ אֶרֶץ', כִּי הַזְּמַן גָּרַם לְכָךְ. *אֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד חָדַר פְּנִימָה קְצָת 'פְּרָאוּת'* וְהָעוֹלָם אוֹמְרִים עַל בְּרֶסְלֶב שֶׁהֵם אֲנָשִׁים פִּרְאִיִּים. רַבֵּנוּ דִּבֵּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דִּבֵּר מִיִּשּׁוּב הַדַּעַת, וְכָאן יוֹצֵא שֶׁהֵם פְּרָאִים, פְּרָאִים, פְּרָאִים. מֵהֵיכָן זֶה מַגִּיעַ? *וְכִי עִנְיָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ גּוֹרֵם לְכָךְ? לֹא! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם 'לוֹקְחִים' אֶת הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא הוֹלְכִים עִם הַדֶּרֶךְ שֶׁל תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת כְּפִי שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ.* (שם) 

*

גם מי שאינו פראי בטבעו, ואינו בגדר הפתאים "המבוהלים ונחפזים בדעתם", צריך גם הוא להיזהר בבואו להסיק מסקנות בחיי היום יום, 'בתמימות ופשיטות', ע"פ מה שלמד בספרי רבינו ותלמידיו – לבלי להיחפז בהתלהבותו, רק להיוועץ בחכמי חכמת התמימות ופשיטות, היודעים להסיק מתוך הכתוב את הנכון לאדם זה במצב זה.

גם עובדי ה' גדולים, זקוקים לעצתם של המיושבים בדעתם. וכפי שהתבטא פעם רבי נחמן מטולטשין – שהיה ידוע ביישוב דעתו המופלאה – ואמר:

וְכִי הֵיכָן מַגִּיעַ אֲנִי לַעֲבוֹדַת ה' שֶׁל אַנַ"שׁ מִטְּרָהָוִויץ?! אוּלָם *כְּשֶׁנִּצְרָכִים לְעֵצָה – צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אוֹתִי!*". "וִוי קוּם אִיךְ צוּ דִי עֲבוֹדָה פוּן דִי טְרָהְוִויצֶער?! אָבֶּער אַ עֵצָה דַארְף מֶען פְרֶעגְן בַּיי מִיר!". (שיש"ק ג, רפ)

וכל שכן אנשים כערכנו, צריכים חכמה מיוחדת להסיק את המסקנות הנכונות מתוך מה שאנו רואים ולומדים בספרי רבינו, ולא לעשות צעדים חפוזים ע"פ הבנתם והתלהבותם הראשונית.

דוגמא לכך ניתן למצוא בסיפור הבא:

אֶחָד שָׁאַל לְמוֹהֲרַנַ"ת שֶׁרָצָה לִהְיוֹת 'מְקַבֵּל', וְרָצָה לַעֲזֹב אֶת הַחֲנוּת. וְאָמַר לוֹ מוֹהֲרַנַ"ת *עַכְשָׁו לִבְּךָ בּוֹעֵר לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַאלְסְטוּ דֶּער בַּיְיא (אַתָּה אוֹחֵז בָּזֶה), וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁתִּפֹּל מִזֶּה הַהִתְלַהֲבוּת וְלֹא יִהְיֶה לְךָ פַּרְנָסָה, גַּם כֵּן אָז יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה, וְלֹא הִסְכִּים לוֹ.* אֶלָּא אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לְךָ שִׁעוּרִים קֹדֶם שֶׁתֵּלֵךְ לַחֲנוּת, וְגַם בְּהַחֲנוּת בְּעַצְמָהּ תָּכִין לְךָ סְפָרִים, וּבְעֵת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ קוֹנִים תִּלְמֹד בָּהֶם. וְתִשְׁתּוֹקֵק לָזֶה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְסַבֵּב סִבּוֹת לְטוֹבָה שֶׁתִּפָּטֵר לְגַמְרֵי וְכוּ'. וְכֵן הָיָה שֶׁהִשְׁתּוֹקֵק כָּל כָּךְ עַל זֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל. (אבניה ברזל, שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת, ב)

ללמדך, שגם אם רבינו חפץ מאד שנשליך אחרי גיוונו את כל הבלי העוה"ז ונרגיל את עצמנו "להיות בעולם הבא"… (שיחות הר"ן, צו) ולאנשים מסוימים אף הדריך כך בפועל, שלא יעסקו בשום עסק גשמי ויפרשו מכל וכל – אעפ"כ אַל לו לכל אדם להסיק מתוך מה שקרא בספרים שעליו לנהוג גם הוא כך 'בתמימות ופשיטות' הלכה למעשה, בטרם 'הבשיל' דַּיּוֹ למדרגה זו. וכך גם בכל שאר העניינים והמדרגות; על כל אחד להכיר את מקומו ומדרגתו, ולהסיק מתוך דברי הצדיק את הנוגע לו לפי עניינו.

איזהו חכם? המכיר את מקומו!

אחד ממ"ח קנייני התורה, הוא:

הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. (אבות ו, ו)

דבר זה אף הפך להיות סימן לחכמתו של אדם, לאמר:

*אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ!

ולעניינינו:

"בתמימות אסור להיות שוטה", אלא להיות 'חכם', שפירושו: להכיר את מדרגתו, ולהבין כיצד עליו להתנהל הלכה למעשה לאור כל מה שהוא רואה ולומד בתורה הקדושה ובדברי הצדיק האמת.

זוהי אכן 'חכמה' גדולה, ובלעדיה עלולה התמימות להפוך לטיפשות ולהביא את האדם להנהגה בלתי רצויה, ואף לידי שגעון. שכן, המתקרב אל הצדיק, ומתלהב מדבריו "ביתר שאת למעלה ממדרגתו", ואינו "מקבל ממנו דרך ישרה לעבודת ה' לפי מדרגתו וערכו" – עלול לצאת מדעתו, ואף למות מוות רוחני רח"ל.

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁהוּא נִכְנָס וְנִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק, וְהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לַעֲבוֹדַת ה' לְפִי מַדְרֵגָתוֹ וְעֶרְכּוֹ. וְהוּא בְּחִינוֹת 'צַדִּיק', בְּחִינוֹת רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא בְּחִינוֹת 'הֵצִיץ וָמֵת', 'הֵצִיץ וְנִפְגַּע'. הַיְנוּ *שֶׁנִּתְלַהֵב לִבּוֹ מְאֹד, מִגֹּדֶל הָאוֹר וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁהֵאִיר בּוֹ הַצַּדִּיק בְּיֶתֶר שְֹאֵת לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לָמוּת.* וְזֶה בְּחִינַת 'הֵצִיץ וָמֵת', בְּחִינוֹת 'עוֹבֵד אֱלֹקִים'. *וְיֵשׁ מִי שֶׁיּוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ מֵחֲמַת שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ,* וְהוּא בְּחִינוֹת 'הֵצִיץ וְנִפְגַּע', בְּחִינוֹת 'לֹא עֲבָדוֹ'. (ליקוטי מוהר"ן, לא)

עד כדי כך חמור הדבר, עד שכשהאדם מקבל "דבר שאינו צריך לו לפי מדרגתו", ונכנס בלבו דבר שאינו "נוגע לו וצריך לו" – נחשב הדבר לפגם נורא. וכדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה קל"ד, עיי"ש.

*
ספרי רבינו ומוהרנ"ת, אכן נכתבו באופן כזה שיוכל כל אחד למצוא בהם את "הנוגע לו וצריך לו" לפי מדרגתו וערכו.

וּכְבָר מְבֹאָר בָּהֶם מַה *שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, לְפִי מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ,* בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ. אֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תִּמְצָאֶנּוּ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, אִם תְּעַיֵּן בָּהֶם בְּכָל לֵב בֶּאֱמֶת. הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם וּמֵהֶם לֹא תָּזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה מֵהֶם. (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' אחרי תקפ"ו)

*וַאֲפִלּוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר לְפוּם רִיהֲטָא בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה אֵין מְבִינִים הֵיטֵב אֵיךְ נוֹגֵעַ הָעִנְיָן הַזֶּה לְעֻבְדָּא לְפִי מַדְרֵגָתוֹ,* אַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נוֹרָא לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. וְאִם תָּשִׂים עִיּוּנְךָ וְלִבְּךָ שָׁם הֵיטֵב, *בְּוַדַּאי תִּמְצָא גַּם שָׁם עֵצוֹת וּדְרָכִים טוֹבִים לְפִי מַדְרֵגָתְךָ.* כִּי כָּל דְּבָרָיו זַ"ל הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל, וְכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה כָּלוּל מִכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִכָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא, מִן תַּכְלִית קָצֶה הָעֶלְיוֹן עַד תַּכְלִית קָצֶה הַתַּחְתּוֹן. הַיְנוּ שֶׁעִם כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה וְשִׂיחָה שֶׁלּוֹ, יָכוֹל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּתַכְלִית הַמַּעֲלָה, וְכֵן אֲפִלּוּ הַקָּטָן וְהַפָּחוּת בְּתַכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה יָכוֹל גַּם כֵּן לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִמְצֹא עֵצוֹת לְנַפְשׁוֹ עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ, כִּי הֵם כְּלָלִיּוּת נִפְלָא מְאֹד. (שיחות הר"ן, קלא)

ועל אף היותם עמוקים עד אין סוף, הרי שכל אחד בהם מוצא בהם את הצריך לו "לפי ערכו", וכעדותו של המגיד מקאז'ניץ בהסכמתו לספה"ק ליקוטי מוהר"ן: וְרָאִיתִי בָּהֶם דְּבָרִים עֲרֵבִים נְעִימִים וְחַדּוּדִים *עֲמוּקִים מְאֹד, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ!* (ליקוטי מוהר"ן, הסכמת הרה"ק מקאז'ניץ)

אמנם על אף הכל – עדיין הדבר נתון לבחירתו של האדם להיות 'חכם' ולא שוטה; להכיר את מקומו, ולקבל מדברי רבינו דרך ישרה לעבודת ה' לפי מדרגתו וערכו. להיכנס ולצאת בשלום, ולא להציץ ולהיפגע או למות רח"ל.

*

דבר זה תלוי בעיקר במידת ה'אמת' שבאדם. וכלשון רבינו:

הָעִקָּר שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ הוּא 'אֱמֶת', *לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. (ליקוטי מוהר"ן, קיב)

כשהליכה זו ב"דרך אמת לפי מדרגתו", נובעת מתוך ענווה ושפלות, שאין האדם חפץ בגדולות ונפלאות ממנו, אלא רוצה "לעשות רצונו יתברך בשלימות". וכפי שמבאר מוהרנ"ת:

יֵשׁ שֶׁעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. אֲפִלּוּ אִם כַּוָּנָתוֹ שֶׁשְּׂכַר עֲבוֹדָתוֹ יִהְיֶה, שֶׁיִּזְכֶּה לִכָּנֵס בְּפַרְדֵּס וּלְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה גְדוֹלָה בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ לִבְלִי לִכָּנֵס לִפְנִים מִמְּחִצָּתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת 'הֵצִיץ וְנִפְגַּע, הֵצִיץ וָמֵת', כִּי מֵאַחַר שֶׁבּוֹחֵר בְּשָׂכָר וְתָאֵב לְהַשָּׂכָר, עַל יְדֵי זֶה יוּכַל לָבוֹא לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִכָּנֵס לִפְנִים מִמְּחִצָּתוֹ מֵחֲמַת תַּאֲוַת הַשָּׂכָר הַמֻּפְלָא, כִּי בְּחִינַת כְּנִיסַת הַפַּרְדֵּס זֶהוּ בְּעַצְמוֹ הַשָּׂכָר. אֲבָל הָעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם מֵאַהֲבָה, בְּלִי שׁוּם כַּוָּנַת פְּרָס, רַק שֶׁרוֹצֶה לְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד – בְּוַדַּאי זֶה לֹא יִכָּנֵס לִפְנִים מֵהָרָאוּי לוֹ וְלַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, *מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שׁוּם דָּבָר, רַק לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, עַל כֵּן בָּטוּחַ בְּוַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְיוֹצֵא בְּשָׁלוֹם.* (אוצר היראה, יראה ועבודה, קנב. ע"פ ליקוטי הלכות, אומנין א, ד)

ואכן, מאז ומעולם בלטו אנשי שלומנו – "החכמים בחכמת התמימות ופשיטות" – במידת האמת והענווה. כל אחד מהם הכיר את מקומו ומדרגתו, ולא חפץ אלא לעשות את רצון השם יתברך בשלימות, בתמימות ופשיטות. והיא שעמדה להם להיכנס ולצאת בשלום, עד שאפילו הקטנים והפשוטים שבהם, זכו למה שזכו. וכמסופר:

2שִׁבַּח פַּעַם רַבֵּנוּ לִפְנֵי מוֹהֲרַנַ"ת אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל טֶעפְּלִיקֶער, וְאָמַר עָלָיו: *"הוּא נִכְנַס וְיָצָא בְּשָׁלוֹם"*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּשֶׁבַח רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ אַרְבָּעָה לְפַרְדֵּס. הִתְפַּלֵּא עַל זֶה מוֹהֲרַנַ"ת מְאֹד, כִּי רַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה אִישׁ פָּשׁוּט מִכְּדֵי שֶׁיְּשַׁבְּחוֹ בְּשֶׁבַח כָּזֶה, הִפְטִיר רַבֵּנוּ וְאָמַר: *"מִתְכַּוֵּן אֲנִי לְפִי עֶרְכּוֹ"*. "אִיךְ מֵיין אִין זַיין עֵרֶךְ". (שיש"ק ב, קמו)

וכבר אמר רבינו על ה"בעלי בתים" שבאנשיו:

אִיךְ וֶועל אוֹיסְפִירְן מַיין זַאךְ מִיט דִּי בַּעֲלֵי בָּתִּים אֲזוֹי וִוי אִיךְ פִיר אוֹיס מִיט דִּי חֲסִידִים =  *אֶגְמֹר עִנְיָנִי עִם הַבַּעֲלֵי בָּתִּים הַפְּשׁוּטִים, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי גּוֹמֵר עִם הַחֲסִידִים!  (שיש"ק ב, פד)

ואכן: אַנְשֵׁי הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁהָיוּ מְקֹרָבִים אֶל אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל, רֻבָּם כְּכֻלָּם הָיוּ *אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וִיקָרִים,* וְנַפְשָׁם נִכְסְפָה גַּם כָּלְתָה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְקָבְעוּ עִתִּים לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה *כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְאֶפְשָׁרוּתוֹ!* וּלְבָאֵר עַל הַכְּתָב הַמַּעֲלוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד, יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי לָהֶם. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ל)

"ערום ביראה"
לסיום המאמר, בחרנו להציג בפני הקורא שתי דוגמאות נוספות – שאינן קשורות בהכרח אל הנאמר עד עתה – שירחיבו את האופקים, וידגימו לנו כיצד "גם בתמימות אסור להיות שוטה" בשלל התחומים.

דוגמא ראשונה מתחום שמירת הממון, וכך מסופר:

פַּעַם הֵבִיא מוֹהֲרַנַ"ת אֶתְרוֹג לְרַבֵּנוּ בִּכְדֵי שֶׁיֹּאמַר דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיֵדַע אִם לִקְנוֹת אוֹתוֹ, וְלֹא הֶרְאָה לוֹ רַבֵּנוּ עַל הָאֶתְרוֹג פָּנִים מַפְלִיאוֹת כְּלָל, רַק אָמַר "נוּ" בְּנִיחוּתָא, וְאַף עַל פִּי כֵן הָלַךְ מוֹהֲרַנַ"ת וְקָנָהוּ, אַחַר כָּךְ הֶרְאָהוּ שׁוּב מוֹהֲרַנַ"ת לְרַבֵּנוּ וְאָז הִלֵּל וְשִׁבַּח אֶת הָאֶתְרוֹג מְאֹד. וְשָׁאַל מוֹהֲרַנַ"ת אֶת רַבֵּנוּ מַדּוּעַ בַּתְּחִלָּה לֹא שִׁבְּחוֹ וְעַכְשָׁיו כֵּן? עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ: "אִלּוּ הָיִיתִי מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ הָיִיתָ בָּא לִקְנוֹתוֹ בְּשִֹמְחָה רַבָּה, וְהַמּוֹכֵר *כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת פָּנֶיךָ הַצּוֹהֲלוֹת מִשִּׂמְחָה, הָיָה דּוֹרֵשׁ עֲבוּר הָאֶתְרוֹג סְכוּם הָגוּן וְהָיָה מַפְקִיעַ אֶת הַשַּׁעַר מְאֹד, וְעַל כֵּן לֹא שִׁבַּחְתִּי אוֹתוֹ,* אוּלָם אַלִיבָּא דְּאֱמֶת אֶתְרוֹג מְהוּדָר הוּא". (שיש"ק ב, קטו)

והדברים מפליאים:
אותו רבי שהמאיס כל כך את הממון בעיני אנשיו, והדריך "שישנא הממון בתכלית השנאה" (ליקוטי מוהר"ן, ל); אותו רבי נתן שמשתפך בתפילתו ומבקש: שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי שׁוּם תַּאֲוָה וְשׁוּם חֶמְדָּה וְשׁוּם הִשְׁתּוֹקְקוּת לְמָמוֹן, וְנִזְכֶּה לִהְיוֹת שׂוֹנֵא בֶּצַע *לִשְׂנֹא אֶת הַמָּמוֹן בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה. (ליקוטי תפילות, כג)

וְעָזְרֵנוּ שֶׁנִּזְכֶּה *לְפַזֵּר מָמוֹן בִּשְׁבִיל עֲשִׂיַּת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מָמוֹן חָשׁוּב אֶצְלֵנוּ נֶגֶד שׁוּם מִצְוָה.* וְנִזְכֶּה לְהוֹצִיא מָמוֹן הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וּבִשְׁבִיל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת, וְלֹא נַרְגִּישׁ בְּלִבֵּנוּ כְּלָל הֶפְסֵד הַמָּמוֹן בִּשְׁבִיל שׁוּם מִצְוָה וְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁבָּעוֹלָם,* וְנִקְנֶה אוֹתָם בְּדָמִים יְקָרִים וּנְפַזֵּר עֲלֵיהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה *בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה. (שם)

ובמיוחד כשמדובר בקניית אתרוג, אשר אָנוּ רוֹאִין *שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפַזְּרִים מָמוֹן הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל מִצְוָה זוֹ, יוֹתֵר מֵעַל שְׁאָר מִצְווֹת,* וּבְוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם הוּא. מִסְתָּמָא מִצְוָה זוֹ יְקָרָה הִיא מְאֹד מְאֹד אֲשֶׁר אֵין לְשַׁעֵר, רַק שֶּׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין גֹּדֶל מַעֲלָתָהּ. (שיחות הר"ן, קכה)

על אף כל זה, בבוא מוהרנ"ת לקנות אתרוג, דאג רבינו לבל יגבה המוכר ממנו מחיר מפולפל מדאי וירושש אותו… כשבכלליות אף היה מקפיד מאד על המתרשלים בשמירת ממונם, גם כשהדבר נבע כביכול מ'חסידות' יתירה. וכמובא בשיחות הר"ן:

*הָיָה מַזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם אֶת מָמוֹנוֹ בִּשְׁמִירָה גְּדוֹלָה וּמְעֻלָּה מְאֹד, וְהָיָה מַקְפִּיד מְאֹד עַל זֶה.* וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ וּמַקְפִּיד עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הַמִתְעַצְּלִים שֶׁקּוֹרִין (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "שְׁלֵים מַזְלְנִיק"). כִּי כַּמָּה זְמַנִּים וְעִתִּים בִּטֵּל עַצְמוֹ מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה, וְטָרַח וְיָגַע בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל לְהַרְוִיחַ מָמוֹן כְּדֵי לְפַרְנֵס בֵּיתוֹ, *וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ לוֹ הַמָּמוֹן הוּא נַעֲשָׂה "חָסִיד" וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עָלָיו כְּלָל.* כִּי מָמוֹן כָּשֵׁר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ שְׁמִירָה כְּמוֹ עַיִן שֶׁבָּרֹאשׁ. וּבְכָל עֵת שֶׁנִּזְדַּמֵּן שֶׁאֶחָד מֵאֲנָשָׁיו נֶאֱבַד אֶצְלוֹ אֵיזֶה סַךְ מָמוֹן בַּדֶּרֶךְ וְהָיוּ בָּאִים בְּקֻבְלָנָא לְפָנָיו, *הָיָה מְבַזֵּהוּ וּמוֹכִיחַ אוֹתוֹ מְאֹד עַל זֶה, עַל שֶׁלֹּא נִזְהֲרוּ בִּשְׁמִירָתוֹ יָפֶה.* (שיחות הר"ן, רפא)

וְאָמַר עַל עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁהוּא מוֹלִיךְ מָמוֹן אֶצְלוֹ בַּדֶּרֶךְ, *הוּא מְדַקְדֵּק מְאֹד לְגָנְזוֹ יָפֶה בַּבֶּגֶד שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ בֵּית יָד כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שׁוּם קֶרַע וְנֶקֶב.* וְאַף עַל פִּי כֵן בְּכָל עֵת שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ הוּא מְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכָל שָׁעָה אִם יֵשׁ אֶצְלוֹ הַמָּמוֹן. (חיי מוהר"ן, תקמז)

ומי שאינו שומר על ממונו – גם אם הוא מפזר את כולו לצדקה ולשאר מצוות – אינו אלא 'חסיד שוטה', וכדברי הרמב"ם:

לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם וְלֹא יַחֲרִים כָּל נְכָסָיו. *וְהָעוֹשֶׂה כֵּן עוֹבֵר עַל דַּעַת הַכָּתוּב,* שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים. *וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת אֶלָּא שְׁטוּת,* שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. *וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים "חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם"*. אֶלָּא כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת, אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. וְיִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים "מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט", בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּדִבְרֵי עוֹלָם. (רמב"ם, ערכין וחרמין ח, יג)

*
דוגמא נוספת, מתחום שונה, שגם היא מלמדת אותנו כיצד יכול האדם לפעול מתוך 'תמימות ופשיטות', אך הוא חסר את ה'חכמה' כיצד להתנהל נכון במשעולי הרפתקאות החיים.

הָיָה אֶחָד מֵהַמְּפֻרְסָמִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּקַבָּלָה חֲמוּרָה לְהִזָּהֵר מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ שֶׁקֶר וּלְדַבֵּר רַק אֱמֶת בְּתַכְלִית, וְכָל עֲבוֹדָתוֹ וְדִבּוּרָיו הָיָה סְבִיב קֹטֶב זֶה. פַּעַם בְּלֵית בְּרֵירָה הָיָה חַיָּב לַעֲבוֹר אֶת הַגְּבוּל, אוּלָם לֹא הָיָה לוֹ פַּסְפּוֹרְט, וּכְשֶׁשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ שׁוֹמְרֵי הַגְּבוּל אִם יֵשׁ לוֹ דַּרְכּוֹן, עָנָה שֶׁאֵין לוֹ, מֵחֲמַת מִדַּת הָאֱמֶת. וּתְפָסוּהוּ לְבֵית הַסֹּהַר, וְהָיָה צָרִיךְ אַחַר כָּךְ לְבַטֵּל הַרְבֵּה מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וּלְשַׁקֵּר שְׁקָרִים הַרְבֵּה כְּדֵי לָצֵאת לַחָפְשִׁי. וְדִבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת מִזֶּה, וְאָמַר, שֶׁזֶּה הָיָה לוֹ מֵחֲמַת *שֶׁלֹּא יָדַע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם מִדַּת הָאֱמֶת בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,* כִּי הָיָה לוֹ רַק לְנַעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ כְּסִימָן 'הֵן' וְהָיָה עוֹבֵר הַגְּבוּל בְּשָׁלוֹם, *וּמֵחֲמַת חוּמְרָתוֹ בְּמִדַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָה נֶאֱלַץ אַחַר כָּךְ לְשַׁקֵּר שְׁקָרִים גְּדוֹלִים* וּלְבַטֵּל הַרְבֵּה מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה עֲבוּר שִׁחְרוּרוֹ מֵחֲמַת מִדַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ. (שיש"ק ב, תשמב)

לעומת זאת, כאשר נקלעו מוהרנ"ת ותלמידו רבי נחמן מטולטשין לסיטואציה דומה – לא שיקרו גם הם, כמובן, אך נהגו בחכמה… וכמסופר:

בִּזְמַן מוֹהֲרַנַ"ת, כְּשֶׁהָיָה אָדָם רוֹצֶה לִנְסֹעַ לְאֵזוֹר פּוֹלִין הָיָה צָרִיךְ רִשָּׁיוֹן וּפַסְפּוֹרְט, אוּלָם מוֹהֲרַנַ"ת, בְּלֵית בְּרֵירָה, נָסַע לְשָׁם עִם רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין לְלֹא פַּסְפּוֹרְט וְרִשָּׁיוֹן, כִּי אָז נָהֲגוּ שׁוֹטְרֵי הַגְּבוּל לִבְלִי לִבְדֹּק אֶת הָרַבָּנִים וְהָאַדְמוֹרִי"ם אִם יֵשׁ לָהֶם פַּסְפּוֹרְטִים, אֶלָּא רַק שְׁאָלוּם אִם יֵשׁ לָהֶם פַּסְפּוֹרְט, וּכְשֶׁהָיוּ עוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נְיָרוֹת מְאֻשָּׁרִים שׁוּב לֹא חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ אַחֲרֵיהֶם יוֹתֵר. כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ שׁוֹמְרֵי הַגְּבוּל אֶת רַבִּי נַחְמָן אִם יֵשׁ לוֹ פַּסְפּוֹרְט, עָנָה: *"וְכִי בְּיָמִים אֵלּוּ נוֹסְעִים לְלֹא פַּסְפּוֹרְט?!" *וְכָךְ עָבַר אֶת הַגְּבוּל בְּשָׁלוֹם. (שיש"ק ב, תקלז)

בהקשר ובדומה לכך, ניתן לצטט את שיחתו של רבינו שאמר:

שֶׁזֶּה יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל אֵצֶל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וּבִפְרָט הַגְּדוֹלִים בַּמַּעֲלָה, *שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר אֶחָד שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהוּא מִצְוָה הֵם מַפְקִירִים הַכֹּל וּבָאִים עַל יְדֵי זֶה לְקִלְקוּלִים רַבִּים.* (חיי מוהר"ן, תקעב)

*

סוף דבר הכל נשמע:

כדי לקבל נכון את חכמת התורה והצדיקים, ולהתנהל על פיהם בדרך הישרה בתמימות ובפשיטות – על האדם להיזהר מלהיות שוטה בתמימותו; להתיישב בדעתו, להכיר את מקומו, ולקבל את הנצרך לו לפי ערכו ומדרגתו.

לא הקפנו במאמרנו זה את מכלול השטויות העלולות להתלוות אל התמימות, ואף לא הזכרנו חלק קטן מהם. השתדלנו רק לנגוע על קצה המזלג בדוגמאות ספורות, הפותחות צוהר קטן להבנת הסוגיא, ותן לחכם ויחכם עוד. ובס"ד במאמר הבא יבואר חלק החכמה התורנית הנצרכת לאדם לבל יהיה שוטה בתמימותו