טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת
אחר שנתבאר במאמרינו הקודמים מהותם ותפקידם של ה"תלמידים" שבכל דור, נצא נא בעקבי הצאן, לראות כיצד הייתה צורת התנהגותם עם הכלל והפרט, למען נדע לדורות איך נראה 'תלמיד' אמיתי

כפי שראינו במאמרים הקודמים, מעמדו של ה'תלמיד' בברסלב הוא מעמד רגיש במיוחד; מצד אחד, הוא הצינור שדרכו עוברת המסורת וההרגשה הפנימית בתורתו של רבינו. ומאידך, הוא לא 'רבי' חדש, וה"התקשרות" הבלעדית של חסידי ברסלב – התקשרות במובן החסידי של דבקות הנשמה והתמסרות הלב והנפש של חסיד לרבו – היא לרבינו בעצמו ולא לזולתו.

אי לכך, רק הודות לזהירותם המופלגת של אנ"ש משך כל הדורות, להתנהג בענווה מופלאה ובפשיטות מופלגת, עברה אכן ההנהגה והמסורת בצורה נכונה, מבלי לנטות ימין ושמאל.
כך שאם חפצים אנו להמשיך את שלשלת הזהב בצורתה הנכונה, חובה עלינו לצאת בעקבי הצאן, וללמוד מהם כיצד נראו חסידי ברסלב האמיתיים, וכיצד נזהרו מכל שמץ של כבוד, התבלטות ופרסום.

מה עומד מאחורי התנהגות זו?
בטרם ניכנס לפרטים ולהצבעה על דוגמאות שונות, עלינו להקדים ולבאר מה עומד מאחורי הנהגתם זו של אנ"ש, ומדוע, בשונה מאופן ההנהגה של רבים וטובים אחרים, הם אכן חיו את חייהם בצורת התנהגות זו של ענווה ופשטות מלאה ומוחלטת, כך שגדולים וקדושים ככל שהיו, כלפי חוץ לא ניתן היה להבחין בשום יתרון שמבדיל ומרומם אותם מכל חסיד ברסלב אחר.

שכן, צורות ההתנהגות ושלל העובדות המוצגות במאמר זה, לא באות לקבוע יתדות והלכות פסוקות של "אסור" ו"מותר", אלא לְאַפְשֵׁר לכל אחד ואחד – גם למי שנדמה לו, ולפעמים גם בצדק, שהנהגה כזו או אחרת לא שייכת לגביו באופן אישי – לקלוט את רוח הדברים הפועמת והמנשבת מאחורי הנהגות אלו, רוח שעל כולנו ללמוד עליה, להבין אותה, ולהניח לה לחתום אותנו בחותמה, ולעצב את כל מהותנו בצלמה ובדמותה.

ובכן, התנהגותם הענוותנית והמוצנעת של אנ"ש, אינה רק 'קפידא' או 'מנהג', אלא בעיקר 'תוצאה' ממשהו פנימי; מהתקשרות והתבטלות אמיתית לרבינו הקדוש.
וכפי שכבר נתן רבינו סימן, ואמר:

כְּשֶׁמְּקֹרָב לְהַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי עַל יְדֵי אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי. וְהוּא בְּחִינַת (אִיּוֹב כ"ט): "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ", הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הַצַּדִּיק נֶחְבָּאִים הַקְּטַנִּים, כִּי הַקַּטְנוּת נִתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת … וְהַסִּימָן עַל זֶה, אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק, הוּא: אִם יֵשׁ לוֹ שִׁפְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת.
(ליקוטי מוהר"ן, קלה)
ואכן, חסידי ברסלב שהיו מקושרים לרבינו בכל לב ונפש – הרגישו כל כך את גדולתו העצומה של רבינו הקדוש, עד שהתבטלו בפניה כליל.
ומי שבכל זאת התעקש לבוא ולכבדם, לא גרם להם בכך אלא בזיון גדול ביותר. וכדברי רבינו:

מִי שֶׁרוֹצֶה כָּבוֹד הוּא שׁוֹטֶה, כִּי לְמָשָׁל שַֹר גָּדוֹל שָׁלַח פָּקִיד לְעִיר אֶחָד מֵהָעֲיָרוֹת שֶׁלּוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק, וְהַפָּקִיד הַנַּ"ל לָקַח לְעַצְמוֹ שָׁם כָּל הַכָּבוֹד, כִּי הָעֲרֵלִים לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא עֶבֶד הַשַֹּר, וְסָבְרוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הַשַֹּר, וּכְשֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלָיו הָיוּ נוֹפְלִים לִפְנֵי רַגְלָיו, וְנוֹתְנִים לוֹ כָּל הַכָּבוֹד, וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ עִם כָּל הַכִּנּוּיִים שֶׁל כָּבוֹד הַשַּׁיָּכִים לְהַשָֹּר. פַּעַם אֶחָד בָּא הַשַֹּר בְּעַצְמוֹ לְשָׁם וּבָא הַפָּקִיד לְפָנָיו, וְשָׁאַל לוֹ עַל עִסְקֵי הַמְּדִינָה, וּמַדּוּעַ אֵלּוּ הָעֲרֵלִים אֵינָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָתָם. וְקָרָא לְשׁוֹטֵר אֶחָד, וְשָׁאַל אוֹתוֹ הַשַֹּר עַל עֵסֶק הָעִיר, וְהֶעָרֵל הָשּׁוֹטֵר לֹא הִכִּיר אֶת הַשַֹּר רַק אֶת הַפָּקִיד. וְתֵכֶף נָפַל לְרַגְלֵי הַפָּקִיד, וְחָלַק לוֹ כָּל הַכָּבוֹד הַשַּׁיָּךְ לְהַשָֹּר, וְהֵשִׁיב לוֹ עַל עֵסֶק שְׁאֵלָתוֹ. אֲזַי נִתְהַפְּכוּ פְּנֵי הַפָּקִיד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְנִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד, כִּי אֵין בִּזָּיוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁבְּעֵינֵי הַשַֹּר נוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה.
(ליקוטי מוהר"ן, קצד)

התלמיד האמתי עומד בהיכלו של רבינו, וכשבאים "ונותנים לו כל הכבוד, וקוראים אותו עם כל הכינויים של כבוד השייכים להשר" – נהפכים פניו כשולי קדירה, "ונתבייש מאד, כי אין בזיון גדול מזה"…

רק מי שאין בוערת בלבו האמונה וההרגשה המוחשית במציאותו הנצחית של רבינו אתנו ועמנו, יכול לסבול ואף ליהנות מגינוני הכבוד. מאחר שבנה לו היכל מִשֶּׁלּוֹ, ושוב אינו עומד בהיכלו של מלך…
*
חסידי ברסלב האמיתיים, אשר הרגישו בנוכחותו של רבינו – גם אם היו גדולים עד מאד, וזכו בכוחו של רבינו למדרגות נשגבות – נזהרו עד מאד להצטנע, וברחו מכל שמץ של כבוד ופרסום.
דווקא מחמת גדולתם העצומה ומדרגותיהם הנשגבות, נזהרו ביתר שאת ויתר עז, לבל תסתיר גדולתם את יופיו ואורו – הגדול כפלי כפליים עד אין סוף – של רבינו הקדוש.
וכפי שהזהיר מוהרנ"ת מפורשות על כך, וכמסופר:
מוֹהֲרַנַ"ת אָמַר פַּעַם לְאַנַ"שׁ: אִיר דַּארְפְט זִיךְ הִיטְן אַז אַיְיעֶר גְּרוֹסְקֵייט זָאל נִישְׁט פַארְשְׁטֶעלְן דֶּעם רֶעבְּנְס שֵׁיינְקַייט = הִנְּכֶם צְרִיכִים לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַגַּדְלוּת שֶׁלָּכֶם לֹא תַּסְתִּיר אֶת יוֹפְיוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ!
(שיש"ק ב, תקעח)
*
ההתנהגות בענווה ופשטות, בלי שום גינוני כבוד ופרסום, הייתה טבועה כל כך בדמם של אנ"ש, עד שהפכה לסימן-ההיכר שלהם.
וכפי שהיו אומרים אנשי שלומנו:

כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ עַל עַצְמוֹ "מִי שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי יָכוֹל לְהָעִיד שֶׁאֵין בִּי שׁוּם תְּנוּעָה שֶׁל יְהוּדִי טוֹב" (הַיְנוּ מְפֻרְסָם), כְּמוֹ כֵן הַסִּימָן שֶׁל אֲנָשָׁיו הַדְּבוּקִים בּוֹ, גַּם הוּא כֵּן; שֶׁמִּי שֶׁמְּקֹרָב אֶל רַבֵּנוּ בֶּאֱמֶת וְזָכָה לְקַבֵּל דְּבָרָיו בֶּאֱמֶת, אֵין יָכוֹל לְהַרְאוֹת שׁוּם תְּנוּעוֹת וְגִנּוּנִים שֶׁאֵינָם לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן תְּנוּעוֹת חֵן שֶׁל שֶׁקֶר חָלִילָה וְחַס.
(שיש"ק ו, שכט)
שכן, ההליכה של אנ"ש בעקבותיו של רבינו, וקיום עצותיו הקדושות, חוקקת בעצמותיהם את מידת האמת. ו"אמת" זו לא נותנת להם להרים את עצמם בהנהגה של רבנות והתנשאות. וכעדותו המפורשת של רבינו:
אָמַר עַל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם שֶׁיָּרִימוּ אֶת עַצְמָן לְהַנְהִיג בְּרַבָּנוּת וְהִתְנַשְּאוּת, מֵחֲמַת שֶׁהִכְנַסְתִּי בָּהֶם 'אֱמֶת' הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּי.
(חיי מוהר"ן, תקלח)
ואכן, זה היה תמיד סימן ההיכר של חסידי ברסלב אמיתיים – "אנשי אמת" העובדים את ה' בלי רעש ופרסום. וכדבריו של רבי שמשון ברסקי זצ"ל בספרו 'עצות המבוארות':

עִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹבֵעַ מִן הַהִתְחַבְּרוּת עִם אַנְשֵׁי אֱמֶת, הַיְנוּ עִם אֲנָשִׁים הַמְקֹרָבִים אֶל צַדִּיק הָאֱמֶת בְּלִי שׁוּם שֶׁקֶר, וּמִתְנַהֲגִים בַּיַּהֲדוּת בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת בְּכָל מִדָּה טוֹבָה, בְּצִנְעָה בְּלִי רַעַשׁ וּבְלִי פִּרְסוּם.
(עצות המבוארות, התחזקות ד)

"צריך להתיירא ולפחוד מן הכבוד"
כשאנו יוצאים בעקבותיהם של אנ"ש, תלמידי התלמידים – אנו נוכחים לראות שלא זו בלבד שסלדו מהכבוד וברחו ממנו, אלא אף 'פחדו' ממנו פחד מות… זאת, כלשונו של רבינו:
צָרִיךְ לְהִתְיָרֵא וְלִפְחֹד מִן הַכָּבוֹד, כִּי כָּבוֹד הוּא סַכָּנָה גְּדוֹלָה, סַכָּנוֹת נְפָשׁוֹת! … כִּי עַל יְדֵי הַכָּבוֹד יוּכַל לִגְרֹם לוֹ מִיתָה חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲזַי הוּא נִשְׁקָל בְּמֹאזְנַיִם; אִם חַס וְשָׁלוֹם יִפְגֹּם בְּהַכָּבוֹד כְּחוּט הַשַֹּעֲרָה שֶׁלֹּא יְקַבְּלוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אֲזַי חַס וְשָׁלוֹם כַּף חוֹבָה מַכְרַעַת.
(ליקוטי מוהר"ן, קלא)
היה להם 'פחד מות' מפרסום וכבוד, ומפני כך הרבו להזהיר ולהיזהר מפניו, והתייגעו רבות 'להינצל' ממנו.
על רבי אברהם ב"ר נחמן, לדוגמא, מסופר:
רָגִיל הָיָה תָּמִיד לְהַזְהִיר אֶת אֲנָשָׁיו, שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ חַס וְשָׁלוֹם בְּשׁוּם פִּרְסוּם שֶׁל שֶׁקֶר. וְאָכֵן, הָיָה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם; רָאוּ עָלָיו שֶׁהוּא מְפַחֵד מִפִּרְסוּם שֶׁל שֶׁקֶר כְּמוֹ מִי שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. הוּא עַצְמוֹ הִתְבַּטֵּא פַּעַם וְאָמַר: "מִיךְ אַז מֶען גִיט כָּבוֹד, אִיז דָאס אַזוֹי וִי מֶען שְׁטֶעכְט מִיךְ מִיט מֶעסֶערְס!" [= כְּשֶׁנּוֹתְנִים לִי כָּבוֹד הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁדּוֹקְרִים אוֹתִי בְּסַכִּינִים].
(שיחות מרלוי"צ)
כשמתוך פחדו זה, הוא היה משקיע מאמצים רבים ויגיעות רבות 'להציל' את עצמו משמץ של כבוד ופרסום, עד אשר עלתה בידו. וכמסופר:
דִּבְּרוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּשֶׁבַח מַעֲלָתוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן זַ"ל וְאָמְרוּ, שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁכְּשֶׁאָדָם מִתְיַגֵּעַ לְהַשִּׂיג אֵיזֶה דָּבָר מֶשֶׁךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, לְבַסּוֹף מַשִּׂיג תּוֹחַלְתּוֹ. כְּמוֹ כֵן רַבִּי אַבְרָהָם זַ"ל, שֶׁאַחַר שֶׁיָּגַע שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ כְּשִׁשִּׁים שָׁנָה בְּמִדַּת הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת וְהִתְרַחֲקוּת מִפִּרְסוּם וְכָבוֹד, זָכָה לָהּ בֶּאֱמֶת, וְהָיָה נָקִי מִפִּרְסוּם וְחֵן שֶׁל שֶׁקֶר כִּדְבָעֵי.
(שיש"ק ה, קפח)
וכך גם כל שאר אנשי שלומנו; הם לא רק נזהרו מהכבוד אלא אף 'פחדו' ממנו!
דבר זה עוזר לנו להבין מדוע דקדקו כל כך, עד כדי 'דקדוקי עניות' לכאורה, להתרחק מכל ספק-ספיקא של כבוד ופרסום, ומדוע לא היו קצת 'גמישים' בנושא… שכן, כשמפחדים – לא מתחכמים!
מי שהכבוד והפרסום מפחידים אותו פחד-מות, נזהר מהם כמפני אש, ולא 'מתגמש', גם כשמציעים בפניו ק"ן טעמים לטהר את השרץ…
*
אנ"ש גם ידעו את הסוד הגדול:
הכבוד, יש בו משהו 'מְמַכֵּר'… גם אם בתחילה אתה מקבל אותו בניגוד לרצונך, סופך להזדקק לו, ואף לרדוף אחריו.
וכך מסופר:
עַל הַשִּׂיחָה הַמּוּבֵאת בְּשִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נ"א בְּמַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ שֶׁהָעוֹלָם יַטְעֶה אוֹתָנוּ וְכוּ', הָיוּ אוֹמְרִים: רֹאשׁ כָּל הַטָּעֻיּוֹת וְהָרַמָּאֻיּוֹת שֶׁיְּכוֹלִים לְהַטְעוֹת הָעוֹלָם אֶת הָאָדָם, הוּא בְּפִרְסוּם שֶׁל שֶׁקֶר וְכָבוֹד מְדֻמֶּה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנִים לוֹ אֶת זֶה הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ, יָכוֹל לִפֹּל בִּמְהֵרָה לְטָעֻיּוֹת וְדִמְיוֹנוֹת שֶׁל גַּדְלוּת וְכָבוֹד, עַל אַף שֶׁלָּאֱמֶת אֵינוֹ כִּי אִם דִּמְיוֹן שֶׁל שֶׁקֶר שָׁוְא וְהֶבֶל. וְאֵין שׁוּם אָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּסַכָּנָה זוֹ, כִּי בְּכָל אָדָם וְאָדָם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְחַלְחֵל בּוֹ חֵן שֶׁל שֶׁקֶר וְתַאֲוַת הַפִּרְסוּם בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה וּמַעֲמָד שֶׁעוֹמֵד בּוֹ.
שיש"ק ו, שח
וכפי שכבר כתב הרמ"ק בספרו 'תומר דבורה':
שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת בּוֹרֵחַ מֵהַכָּבוֹד כָּל מַה שֶׁיּוּכַל. שֶׁאִם יִתְנַהֵג שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּנֵי אָדָם, יִתְלַמֵּד בָּהֶם עַל צַד הַגַּאֲוָה וְיִתְרַצֶּה הַטֶּבַע תָּמִיד בְּכָךְ, וּבְקֹשִׁי יוּכַל לְהֵרָפֵא.
(תומר דבורה, פרק שני)
כך שֶׁאַל לו לאדם להיות סלחן בראותו נוחל כבוד מדומה, ולהתנחם שזה לא 'מדבר' אליו. כי הזמן יעשה את שלו…
*
אחר כל הדברים האלה, נרדה נא לגנים להשתעשע וללקוט שושנים, עובדות והנהגות מחייהם והנהגתם של אנ"ש בכל תחומי החיים, לראות ולהיווכח עד כמה סלדו ופחדו מהכבוד והפרסום.

בגדי כבוד
אנשי שלומנו, משך כל הדורות, נזהרו מלהתלבש בבגדי כבוד. ועל אף שהקפידו על מלבושים נקיים ושלמים, לא אבו להתלבש במלבושי כבוד השייכים לאנשים מכובדים, מנהיגים ומפורסמים, וסלדו מהם כמפני קוצים ועקרבים.
סלידה וזהירות זו, תחילתה אצל מוהרנ"ת – רבם ומורה דרכם של התלמידים – וכמסופר:
מוֹהֲרַנַ"ת דָּחָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת כָּל הַגִּנּוּנִים הַחִיצוֹנִיִּים שֶׁל מַנְהִיגוּת. הוּא הִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת יְתֵרָה. שֶׁלֹּא כִּשְׁאַר הָאַדְמוֹרִי"ם וְהַמַּנְהִיגִים שֶׁבְּרוּסְיָה וּמִזְרַח אֵירוֹפָּה שֶׁהָיוּ לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי מֶשִׁי וְכוֹבַע מְיֻחָד – סֵרֵב מוֹהֲרַנַ"ת לִלְבֹּשׁ אֶת הַמַּלְבּוּשִׁים הַמְּיֻחָדִים הַלָּלוּ בְּכָל תֹּקֶף.
מוֹהֲרַנַ"ת לֹא הִסְכִּים אַף לַחֲבוֹשׁ שְׁטְרַיימְל בְּשַׁבָּת – אוֹתוֹ הָיוּ לוֹבְשִׁים הָרַבָּנִים וְהָאַדְמוֹרִי"ם.
מְסֻפָּר, כִּי פַּעַם קָנוּ לוֹ כַּמָּה אֲנָשָׁיו שְׁטְרַיימְל בְּתוֹר 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת' לְפוּרִים, הֵם הִתְעַקְּשׁוּ שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת יִתְעַטֵר בּוֹ [כִּי לֹא יָכְלוּ לִסְבֹּל שֶׁאִישׁ מוּרָם כְּרַבָּם מוֹהֲרַנַ"ת לֹא יִלְבַּשׁ בְּשַׁבָּת שְׁטְרַיימְל כִּשְׁאָר הָרַבָּנִים וְהַמְפֻרְסָמִים]. בְּלֵית בְּרֵירָה, בִּכְדֵי לֹא לְצַעֵר אוֹתָם יְהוּדִים שֶׁכָּל כָּךְ רָצוּ זֹאת, חָבַשׁ מוֹהַרְנַ"תְּ אֶת הַשְּׁטְרַיימְל, אוּלָם הוּא הִזְדַּעֵק בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ: וָואס וִוילְן זֵיי פוּן מִיר, אִיךְ זָאל אָנְטָאן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אוֹיפְן קָאפּ?!… מַה הֵם רוֹצִים מִמֶּנִּי? שֶׁאֶחֱבֹשׁ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים עַל רֹאשִׁי?! הַכִּבּוּד הַמֻּעָט הַזֶּה יִסֵּר אוֹתוֹ כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים… אוּלָם רַק לִזְמַן קָצָר בְּיוֹתֵר הִתְעַטֵר בִּשְׁטְרַיימְל זֶה. כִּי פַּעַם בְּעֵת שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת הוֹרִיד אֶת הַשְּׁטְרַיימְל בִּשְׁבִיל לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא, נִגְנַב הַשְּׁטְרַיימְל. מוֹהֲרַנַ"ת שָׂמַח בְּכָךְ, וְהִכִּיר טוֹבָה לְאוֹתוֹ גַּנָּב…
(באש ובמים, פרק לג)
כך שמוהרנ"ת היה לבוש כאחד האדם, כשכלפי חוץ כלל וכלל לא ניכר במי ובמה מדובר…
מוֹהֲרַנַ"ת הָיָה נִסְתָּר כָּל כָּךְ מֵעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּאַחַד הָאָדָם מַמָּשׁ, כִּי לֹא הָלַךְ לָבוּשׁ בְבִגְדֵי מֶשִׁי כְּהָרַבָּנִים וְכַדּוֹמֶה. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁאַל פַּעַם אֶחָד מֵהַמְפֻרְסָמִים אֶת אַנַ"שׁ: "מַה אַתֶּם עוֹשִֹים עֵסֶק מִמּוֹהֲרַנַ"ת? הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לָבוּשׁ בְּכוֹבַע פָּשׁוּט?!". "אַ פְּרָאסְטְן דַּאשִׁיקְל".
(שיש"ק ב, תרלג)
וכך גם כל אנ"ש אחריו – אף הגדולים שבהם – היו לבושים בבגדים פשוטים כהמון העם. וכמסופר:
הָיָה [רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל] מַדְגִּישׁ וּמַרְחִיב דִּבּוּרוֹ בְּעִנְיַן הַפְּשִׁיטוּת שֶׁל כָּל גְּדוֹלֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁבַּדּוֹר הַקּוֹדֵם, עַד שֶׁלֹּא הָיוּ נִכָּרִים כְּלַפֵּי חוּץ בְּשׁוּם מַעֲלָה, כִּי לֹא הָיוּ בּוֹלְטִים בְּשׁוּם שׁוֹנִי מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים מֵעַמְּךָ הַפְּשׁוּטִים. כִּי שָׁם בְּרוּסְיָא הָיוּ כֻּלָּם לְבוּשִׁים בִּבְגָדִים אֲחִידִים, הֵן בִּמְעִילֵיהֶם וְהֵן בְּכוֹבַע עֶלְיוֹן, שֶׁעַל כֵּן לֹא הָיָה נִכָּר הַמּוּרָם מֵעַם מֵהָאָדָם הַפָּשׁוּט בִּכְלוּם. וְזֶה הָיָה לְתוֹעֶלֶת גָּדוֹל לְאֵלּוּ שֶׁחִפְּשׂוּ לִהְיוֹת צְנוּעִים וּמֻסְתָּרִים בַּעֲבוֹדָתָם וְהוֹעִיל לָהֶם הַדָּבָר מְאֹד, כִּי לֹא הָיוּ הוֹלְכִים אַף לֹא בִּשְׁטְרַיימְל וְלֹא בְּבֶגֶד מֶשִׁי כַּנָּהוּג כַּיּוֹם, וְלֹא הָיָה לַגֵאוּת בַּמֶּה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּהֶם כְּלָל וּכְלָל.
(שיש"ק ו, תו)
וכשניסו לכבד אותם בבגדי כבוד, נסו על נפשם… וכמסופר על רבי אברהם ב"ר נחמן:
כְּשֶׁשָּׁהָה פַּעַם רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן בְּעִיר רַאדְזִין, בִּקֵּר שָׁם אֵצֶל הָרַב, הֲלֹא הוּא הָרַב מֵרַאדְזִין "בַּעַל הַתְּכֵלֶת", הִתְלַהֵב וְהִתְפַּלֵּא הָרַב מִמֶּנּוּ מְאֹד עַד שֶׁצִּוָּה לַאֲנָשָׁיו שֶׁיִּתְפְּרוּ עֲבוּרוֹ בֶּגֶד מֶשִׁי כְּדֶרֶךְ הָרַבָּנִים, כְּשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לְרַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן עָזַב תֵּיכֶף אֶת הָעִיר. כָּל כָּךְ בָּרַח מִשֶּׁמֶץ פִּרְסוּם וְכָבוֹד.
(שיש"ק ג, תסט)

תוארי כבוד
אנשי שלומנו, משך כל הדורות, סלדו מאד מתוארי כבוד. כשגם את זאת קיבלו בירושה ממוהרנ"ת אשר לא סבל תוארי כבוד, ולא נתן בשום אופן שיכנוהו בשם 'רבי', על אף היותו מנהיג עדה בישראל.
וכמסופר:
פַּעַם אָמַר אֶחָד לְמוֹהֲרַנַ"ת: "בֹּקֶר טוֹב רַבִּי", עָנָה לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ בַּחֲזָרָה: "בֹּקֶר טוֹב עוֹזֵר". "גוּט מָארְגְן בַּאהֶעלְפֶער", כְּאוֹמֵר לוֹ: אִם אֲנִי רַבִּי, הֲרֵי אֲנִי כְּרַבִּי [מְלַמֵּד] שֶׁל יְלָדִים קְטַנִּים, וּבְכֵן חָשׁוּב הִנְּךָ כְּעוֹזֵר הָרַבִּי הַמְּסַיֵּיעַ לוֹ בְּלִמּוּד הַיְּלָדִים. כָּל כָּךְ בָּרַח מִשֶּׁמֶץ מַנְהִיגוּת וְרַבָּנוּת.
(שיש"ק ב, תשכב)
וכך כל אנ"ש אחריו, סלדו מתוארי כבוד הנהוגים בעולם, וכמסופר:
אָמְרוּ עַל מַה שֶׁנָּהוּג עַתָּה בָּעוֹלָם לְכַנּוֹת אֶת כָּל אֶחָד בְּתָאֳרֵי כָּבוֹד כְּמוֹ ר' וְהַגָּאוֹן וְכוּ' וְכוּ': הַלְוַאי וְנִזְכֶּה בִּימֵי חַיֵּינוּ לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת שְׁמֵנוּ הָעַצְמִי בִּלְבַד, וּמַה לָנוּ לְתָאֳרֵי כָּבוֹד, שֶׁאֵינָם הוֹלְמִים אוֹתָנוּ כְּלָל וּכְלָל.
(שיש"ק ד, קא)
וכשהיה מאן-דהו מנסה לכנות את אנ"ש בתוארי כבוד, היו מוחים בו נמרצות, וכפי שסיפר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל את אשר קרהו בקלויז באומן:
סִפֵּר רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זַ"ל שֶׁכְּשֶׁבָּא לְאוּמַן, וּכְבָר קֹדֶם לְבִיאָתוֹ שָׁמַע הַרְבֵּה בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל רַבִּי אַלְטֶער טֶעפְּלִיקֶער זַ"ל (בַּעַל הַמְחַבֵּר וְהַמְלַקֵּט הַסְּפָרִים הַחֲשׁוּבִים 'הִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ', 'מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ', 'מֵי הַנַּחַל' וְעוֹד). וּבְבוֹאוֹ לְשָׁם רָאָה אֵיךְ שֶׁפּוֹנִים אֵלָיו כָּל מַכִּירָיו גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בְּשֵׁם 'אַלְטֶער' לְבַד… וּכְשֶׁהֵעִיר לְכַמָּה עַל כָּךְ, עָנוּ לוֹ: נוּ, אַתָּה רוֹצֶה כְּבָר לַעֲשׂוֹת כָּאן רֶבִּיִּים, לְכַנּוֹתוֹ בְּשֵׁם 'רַבִּי' וְכַדּוֹמֶה? אֵין דָּבָר זֶה נוֹהֵג בִּמְקוֹמֵנוּ! (עיין הערה).
(שיש"ק ה, שסא)
*
גם אלו מאנ"ש, ששימשו כרבנים בעירם, לא אבו להתכבד, ובבואם בין אנ"ש הסתירו את רבנותם והתנהגו כאחד האדם.
וכפי שמסופר, לדוגמא, על הרב מטשעהרין – אשר כידוע היה גאון אדיר בנגלה ובנסתר, מחבר ספרים רבים, ורב גדול בעירו:
כְּשֶׁרָצוּ אַנַ"שׁ לְכַבֵּד אֶת הָרַב בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה בְּעֵת הַקִּבּוּץ, כְּפִי הַכָּבוֹד הָרָאוּי לוֹ, לֹא הִנִּיחַ לָהֶם לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְאָמַר לָהֶם בַּהֲלָצָה: "אֶת הָרַבָּנוּת הִשְׁאַרְתִּי בִּטְּשֶׁערִין". דְּהַיְינוּ שֶׁבָּא לְאוּמַאן לְבַדּוֹ כְּאִישׁ פָּשׁוּט לְלֹא הָרַבָּנוּת, כִּי רָצָה שֶׁיַּחֲשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּאֶחָד מֵאַנַ"שׁ הַפְּשׁוּטִים. "דָאס רַבָּנוּת הָאבּ אִיךְ אִבֶּער גִילָאזְט אִין טְשֶׁערִין".
(שיש"ק ג, שסו)
כך גם מסופר על רבי מרדכי מסוקולוב – אשר שימש כרב בעירו סוקולוב שבפולין:
אֵין נִתַּן לְתָאֵר כְּלַל גֹּדֶל הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיָה אֵצֶל אַנַ"שׁ כְּשֶׁבָּאוּ וְהִתְקַבְּצוּ יַחַד עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל אֶחָד מִמְּקוֹמוֹ. וְרַבִּי מָרְדְּכַי סוֹקוֹלוֹבֶער זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהָיָה מוֹ"ץ בְּעִירוֹ סוֹקוֹלוֹב, כְּשֶׁרָאָה וּפָגַשׁ אֶת צִבּוּר אַנַ"שׁ הַמִּתְקַבְּצִים לֹא יָכוֹל הָיָה לְהִתְאַפֵּק עַד שֶׁהָיָה מְרַקֵּד מֵחֲמַת שִׂמְחָה, וּבֵרַךְ בִּרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ", וְהִתְנַהֵג אָז בְּכָל מֶשֶׁךְ יְמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּאָדָם פָּשׁוּט בְּתַכְלִית, בְּלִי שׁוּם גִּנוּנֵי כָּבוֹד וְכַדּוֹמֶה כַּיָּאֶה לְרַב חָשׁוּב כְּמוֹתוֹ.
(שיש"ק ד, שב)
גם רבי אלחנן ספקטור – אשר היה איש מורם מעם, גאון עצום בנגלה ובנסתר, ושימש כרב בעיר מונקטוב שבפולין – הסתיר תמיד את עובדת היותו רב בעבר. וכמסופר:
כַּיָּדוּעַ הָיָה רַבִּי אֶלְחָנָן סְפֶּקְטוֹר זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, רַב בְּפוֹלִין בְּעִיר מוּנְקַטוֹב, אוּלָם הָיָה מַסְתִּיר אֶת הַדָּבָר מְאֹד, וּכְשֶׁהָיוּ מַזְכִּירִים לוֹ פַּעַם מִזֶּה, הָיָה אוֹמֵר בְּעַנְוְתָנוּתוֹ הַגְּדוֹלָה: "אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲווֹנוֹת רִאשׁוֹנִים".
(שיש"ק ד, תקיח)
וכשהיו קוראים לו בתוארי כבוד, היה מתנגד לכך נחרצות, וכמסופר:
כָּל כָּךְ הָיָה נִזְהָר רַבִּי אֶלְחָנָן סְפֶּקְטוֹר זַ"ל מִשּׁוּם שֶׁמֶץ שֶׁל פִּרְסוּם חָלִילָה, שֶׁפַּעַם כְּשֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ לַעֲלִיָּה לַתּוֹרָה וְכִנּוּ אוֹתוֹ בְּשֵׁם "הָרַב רַבִּי אֶלְחָנָן", לֹא הִסְכִּים לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּקְרְאוּהוּ כִּשְׁמוֹ "רַבִּי אֶלְחָנָן" בִּלְבַד בְּלֹא תֹּאַר "הָרַב", וְכִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַפְּשׁוּטִים הַנִּקְרָאִים לַתּוֹרָה.
(שיש"ק ו, קנז)
*
לא רק בע"פ הקפידו אנ"ש שלא יקראו להם בתוארי כבוד, אלא גם כשהיו חבריהם או תלמידיהם כותבים להם במכתבים תוארי כבוד [ולפעמים גם כאשר רק היו חותמים את שמם בצירוף שם אמם בסגנון שדמה לאופן שבו היו חסידים נוהגים להזכיר עצמם לפני רבותיהם להיפקד בדבר ישועה ורחמים], היו מוחים בהם ומתחננים לפניהם שיחדלו מכך.
וכפי שאנו מוצאים רבות במכתביהם של אנשי שלומנו, ומפני חביבות ונחיצות הדברים, נעתיק כמה מהם:
רבי אפרימ'ל זצ"ל, בעל ה"עונג שבת" – גאון עולם, אשר טרם התקרבותו לברסלב היה אדמו"ר בפני עצמו – כותב לתלמידו ר' הלל מיכאליץ:
וְעַתָּה הִנְנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בַּל לִכְתֹּב לִי כְּדַרְכְּךָ: לְכ"ק מוֹ"ר שְׁלִיטָ"א. כִּי מִי אָנֹכִי לְתָאֵר אוֹתִי בִּשְׁבָחִים כָּאֵלּוּ, אֵין בִּי לֹא מִינֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתוֹ. רַק לִכְתֹּב לִי 'יְדִידִי יַקִּירִי', אוֹ מוֹרִי נ"י. וְלַחְתֹּם עַצְמְךָ בְּשִׁמְךָ 'הִלֵּל מִיכָאֵלִיץ'. כִּי לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרְךָ, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה וְכוּ', יָדַעְתִּי שִׁמְךָ וְשֵׁם אִמְּךָ תִּחְיֶה, וּמַה לְךָ לַחְתֹּם כְּדֶרֶךְ חָסִיד אֶל רַבּוֹ הַמְּפֻרְסָם?! יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לֶאֱמֶת וְלֹא יִטְּעוּ בִּי בְּנֵי אָדָם וְלֹא אֶטְעֶה בְּעַצְמִי חַס וְשָׁלוֹם, רַק נִזְכֶּה לֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה.
(עונג שבת, מכתב מיום ערש"ק ויחי תרצ"ה)
כך גם, רבי שמואל שפירא זצ"ל, כותב במכתבו לאחד מחשובי אנ"ש:
קִבַּלְתִּי מִכְתָּבוֹ הַיָּקָר, וְהִנְנִי לְפָרֵשׁ תַּרְעוּמָתִי לִפְנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ עַל שֶׁכּוֹתֵב עָלַי תָּאֳרִים וּשְׁבָחִים שֶׁאֵינָם הוֹלְמִים אוֹתִי כְּלָל, וְאֵין בִּי מֵהֶם אֲפִילוּ מִקְצָתָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת מֵרַבֵּנוּ זַצַ"ל "הַשֶּׁקֶר אֵינוֹ אֶלָּא בְּפִיו אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב", עַיֵּן שָׁם בְּמַרְאֵה-מְקוֹמוֹת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן לָמָּה לָנוּ כָּל אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל שֶׁקֶר, וְאֵין זֶה דַּרְכֵי רַבֵּנוּ זַצַ"ל אֲשֶׁר כָּל עִנְיָנוֹ הוּא רַק אֱמֶת. עַל כֵּן, נָא וְנָא לֹא לִכְתֹּב שְׁבָחִים וּתְאָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שַׁחַר, רַק לִכְתֹּב הַשֵּׁם בִּלְבַד!
(תמימי דרך, מכתב סה)
כך גם, רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, כותב במכתבו לאחד מחשובי אנ"ש:
יְדִידִי הַיָּקָר, אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ: בְּכָל מִכְתָּב שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב לִי, אַתָּה כּוֹתֵב עָלַי שְׁבָחִים כָּאֵלֶּה – לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, וְלֹא זֶה רְצוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל. רַק כֻּלָּנוּ יְדִידִים הָאֲמִתִּיִּים מְקֹרָבִים נִקְרָאִים עַל שֵׁם אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְאָנוּ בְּיַחַד רוֹצִים לְקַיֵּם עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ נְקוּדָה טוֹבָה. תַּאֲמִין לִי יְדִידִי הַיָּקָר, שֶׁמִמִּכְתָבְךָ אֲנִי מְקַבֵּל נְקוּדָה טוֹבָה, כִּי רוֹאֶה אֲנִי שֶׁלִּבְּךָ מִשְׁתּוֹקֵק לְקַיֵּם עֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל. רַק עַל יְדֵי זֶה שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים בֶּאֱמֶת שֶׁאָנוּ אֵצֶל רַבֵּנוּ זַ"ל כְּמוֹ עֵט אֵצֶל הַסּוֹפֵר, לֹא יוֹתֵר, וְאָנוּ צְרִיכִים לְהַטּוֹת אָזְנֵינוּ וְלִבֵּנוּ לְדִבְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל. עַל כֵּן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ מְאֹד מְאֹד שֶׁלֹּא תַּרְבֶּה לְדַבֵּר בִּשְׁבָחַי, לֹא בִּכְתָב וְלֹא בְּעַל פֶּה, כִּי אֵין זֶה דַּרְכֵּנוּ.
(תמימי דרך, מכתב כ)
בסוף המכתב, הוא חוזר ומתחנן:
אֶכְפוֹל בַּקָּשָׁתִי עוֹד הַפַּעַם – לֹא לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבָחִים. כֻּלָּנוּ רַק חֲבֵרִים, לֹא יוֹתֵר!
(שם)
לאחר זמן מה, חזר אותו אחד מחשובי אנ"ש, וכתב לו תוארי כבוד נוספים, ואז חוזר רבי לוי יצחק ומתחנן שיחדל מכך, כשהוא אף מביע את תמיהתו – מהיכן למד לכתוב בצורה כזאת. וכך הוא כותב:
מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי. נִתְקַיֵּם בִּי דִּבּוּר שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל: "אִם אֵין רוֹצִים לִסְבֹּל קְצָת, צְרִיכִים לִסְבֹּל הַרְבֵּה". מִקֹּדֶם כָּתַבְתָּ 'אַדְמוֹ"ר', עַכְשָׁו כָּתַבְתָּ לְשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה. פֶּלֶא בְּעֵינַי מִשֶּׁל מִי קִבַּלְתָּ דִּמְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה?! מִסִּפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל מוּכָח שֶׁזֶּה חֶרְפָּה וּבוּשָׁה לְשׁוֹנוֹת כָּאֵלֶּה.
(תמימי דרך, מכתב סד)
הוא מסביר לו גם מה הסכנה הגדולה בכתיבת תוארים דמיוניים שכאלה:
תֵּדַע יְדִידִי הַיָּקָר, שֶׁעִקַּר חֲשִׁיבוּת וְעִקַּר כָּבוֹד שֶׁלָּנוּ הוּא מַה שֶׁאָנוּ נִקְרָאִים עַל שֵׁם רַבֵּנוּ זַ"ל 'בְּרֶסְלֶבֶר', כִּי זֶה כָּל חִיּוּתֵנוּ וְתִקְוָתֵנוּ לָנֶצַח, וּבִלְתִּי זֶה אָנוּ בֶּאֱמֶת כְּלֹא מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת "שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַׂי וְנָאוָה אֲנִי בְּמַעֲשֵׂה רַבּוֹתַי". וְאִם אָנוּ לוֹקְחִים לְעַצְמֵנוּ לְשׁוֹנוֹת וְדִמְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה, אָנוּ מְרֻחָקִים מִקְּדֻשַּׁת אַדְמוֹ"ר זַ"ל.
(שם)
בהמשך דבריו הוא כותב בנחרצות, שאין מקום לתארים שכאלה בחסידות ברסלב, ומתבטא בחריפות:
לְשׁוֹנוֹת כָּאֵלֶּה גָּזַלְתָּ מֵהַמְּפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר, שֶׁזֶּה שַׁיָּךְ רַק לָהֶם וְלֹא לָנוּ! כַּיָּדוּעַ מֵהַצַּדִּיק רַבִּי נַפְתָּלִי כַּ"ץ, שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּסְטַאמְבּוּל, שֶׁאָמַר שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם נִקְרָאִים 'צַדִּיק וְלַמְדָּן' וּבְעָלְמָא דִּקְשׁוֹט נִקְרָאִים 'שַׁקְרָן וְכַזְבָן'.
עַל כֵּן יְדִידִי הַיָּקָר, לָאמִיר אַוֶועק וַוארְפְן שְׁטוּתִים כָּאֵלֶּה [= הָבָה נִזְרֹק שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה] וּלְקָרֵב עַצְמֵנוּ לְרַבֵּנוּ זַ"ל מֵחָדָשׁ, לְהַטּוֹת אָזְנֵינוּ בֶּאֱמֶת לְכָל דִּבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, וּלְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם בֶּאֱמֶת כָּל עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. וּבָזֶה יְקֻיַּם בָּנוּ "עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ", וְהַמִּקְרָא "אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא". יֵשׁ לָנוּ בָּרוּךְ ה' אוֹצָרוֹת יְקָרוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁאָנוּ יְכוֹלִין לִחְיוֹת בֶּאֱמֶת חַיִּים טוֹבִים … וְהַבַּעַל דָּבָר פַאדְרֵייט דֶעם קָאפּ מִיט שְׁטוּתִים כָּאֵלֶּה כְּדֵי מְ'זָאל פַארְגֶעסְן דֶעם אֶמֶתְ'ן תַּכְלִית [= הַבַּעַל דָּבָר מְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ עִם שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכְּחוּ מֵהַתַּכְלִית הָאֲמִתִּית].
(שם)
וכשאותו אחד מחשובי אנ"ש, הכתיר אותו באחד ממכתביו בתואר "ראש בית" – הוא כותב לו בחריפות:
יְדִידִי הַיָּקָר, מַה שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב מֵהָ'רֹאשׁ בַּיִת', אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ מְאֹד שֶׁאַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה, כִּי לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב וְלֹא זֶה הוּא רְצוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל. רַק אֲנַחְנוּ בְּיַחַד כְּשֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְנֶפֶשׁ אֶחָד נִקְשְׁרָה בַּחֲבֵרוֹ עַל יְדֵי זֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִים עַל עַצְמֵנוּ כֹּחַ מֵהָרֹאשׁ בַּיִת הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא רַבֵּנוּ זַ"ל בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. וְאָסוּר לָנוּ לִהְיוֹת מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בִּלְתִּי זֶה!
(תמימי דרך, מכתב יח)

השתמשות בזולת
מחמת גודל התרחקותם וחששם של אנ"ש מכבוד ופרסום, היו מקפידים שלא ישמשו אותם, כדי שלא ייראה הדבר כמעשה-אדמו"רות…
גם בזה החל מוהרנ"ת, שעמד על כך שלא יהיו לו 'גבאים' כדרך האדמו"רים, וכמסופר:
מוֹהֲרַנַ"ת לֹא הִסְכִּים בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ 'גַּבַּאי' לְנַהֵל אֶת עִנְיָנָיו הָעֲמוּסִים, לְפַקֵּחַ עַל עִנְיָנָיו הַכַּסְפִּיִּים וּלְאַרְגֵּן סֵדֶר בְּקַבָּלַת הָאֲנָשִׁים הָרַבִּים הַמִּתְדַּפְּקִים עַל דַּלְתוֹתָיו. כָּךְ יָצָא שֶׁנִּתְּנָה הָאֶפְשָׁרוּת לְהִכָּנֵס לְבֵית מוֹהֲרַנַ"ת בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן – דָּבָר שֶׁהָיָה לִצְנִינִים וְגָרַם לְקִנְאָה בְּעֵינֵי כַּמָּה חֲסִידִים מֵחוּגֵי הַמִּתְנַגְּדִים לְמוֹהֲרַנַ"ת וַחֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב.
(באש ובמים, פרק לג)
וכך גם הקפידו אנ"ש אחריו. וכפי שמסופר, לדוגמא, על נכדו של מוהרנ"ת:
רַבִּי מִיכְל ב"ר יִצְחָק, זָהִיר הָיָה לֵילֵךְ לַמִּקְוֶה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְאַף בְּסוֹף יָמָיו שֶׁאָרְכָה לוֹ הַשְׁהִיָּה בַּמִּקְוֶה זְמַן רַב מֶשֶׁךְ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, כִּי לֹא רָצָה לְקַבֵּל סִיּוּעַ לִלְבִישַׁת הַבְּגָדִים מֵאַף אֶחָד, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁנָּפַל לוֹ מַשֶּׁהוּ וְרָצָה מַאן דְּהוּ לַעֲזֹר לוֹ, לֹא נָתַן לוֹ לִטְרֹחַ עֲבוּרוֹ, אֶלָּא יָגַע בְּעַצְמוֹ לִמְצוֹא אֲבֵדָתוֹ, בְּאָמְרוֹ: "וְכִי אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתִי לִמְפֻרְסָם?! הַנַּח וְאֶמְצָאֵהוּ כְּבָר לְבַדִּי".
(שיש"ק ד, תכח)
כמו כן מסופר על רבי אברהם ב"ר נחמן:
סִפֵּר רַבִּי יַעֲקֹב קַלְמְנוֹבִיץ זַ"ל, כְּשֶׁרָצָה פַּעַם בְּיַלְדוּתוֹ לַעֲזֹר לְרַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהָיָה כְּבָר זָקֵן וְחַלָּשׁ לִלְבֹּשׁ אֶת מְעִילוֹ הָעֶלְיוֹן, לֹא הִרְשָׁה לוֹ בְּאָמְרוֹ לוֹ בְּצַחוּת: "וְכִי רוֹצֶה הִנְּךָ כְּבָר לְהַחֲשִׁיבֵנִי כְּרַבִּי מְפֻרְסָם"? (שֶׁנּוֹהֲגִים מְשַׁמְּשֵׁיהֶם מִפְּנֵי כְּבוֹדָם לְסַיְּעָם בִּלְבִישָׁה).
(שיש"ק ו, קלח)

שאר גינוני כבוד ופרסום
סלידתם ובריחתם של אנ"ש מכל סוגי גינוני הכבוד, התבטאה בעוד מישורים רבים. נזכיר בקצרה כמה מהם:
כששמע פעם מוהרנ"ת מרבינו שהוא עוד יסע ביום מן הימים עם כרכרה מפוארת [ובמושגי ימינו: רכב שרד מפואר] כדרך האדמו"רים, התפחד מאד… וכמסופר:
פַּעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל לְמוֹהֲרַנַ"ת: דּוּ וֶועסְט נָאךְ אַמָאל פָארְן מִיט אַ קַארֶטֶע = אַתָּה עוֹד תִּסַּע פַּעַם בְּכִרְכָּרָה מְכֻבֶּדֶת! וְנִתְפַּחֵד מוֹהֲרַנַ"ת מִזֶּה מְאֹד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ נִסָּיוֹן כָּזֶה שֶׁל מְפֻרְסָם חַס וְשָׁלוֹם. פַּעַם אַחַת הָלַךְ, וְלֹא הָיְתָה לוֹ עֲגָלָה לִסַּע עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, וְהָלַךְ רַגְלִי. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ נָסַע אֵיזֶה נָגִיד עִם קַארֶטֶע, וְרָאָה שֶׁמּוֹרֲנַ"ת הוֹלֵךְ רַגְלִי, בִּקְּשׁוֹ שֶׁיֵּשֵׁב אִתּוֹ עַל הַקַּארֶטֶע, וְכֵן עָשָׂה, וְנִתְמַלֵּא שִׂמְחָה מִזֶּה, כִּי כְּבָר נִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְלֹא יִתְפַּחֵד עוֹד עַל נִסָּיוֹן שֶׁל מְפֻרְסָם.
(שיחות מכת"י רבי שמואל הורביץ)
רבי אברהם ב"ר נחמן לא סבל שמשתיקים את הקהל מפניו, כדרך הנהוג אצל המפורסמים. וכמסופר:
בְּעֵת הַקִּדּוּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵיל שַׁבָּת, הָיָה מִתְלַהֵב מְאֹד, וְלִפְנֵי פָּתְחוֹ אֶת פִּיו לְקַדֵּשׁ הָיָה עוֹמֵד בִּדְמָמָה מֶשֶׁךְ זְמַן. פַּעַם כְּשֶׁעָמַד כָּךְ כְּדַרְכּוֹ, הִפְרִיעַ בֶּן אֲחוֹתוֹ, אָחִיו שֶׁל אַבָּא לִישִׁינְסְקִי, אֶת הַשֶּׁקֶט, כִּי הָיָה דַּבְּרָן מִטִּבְעוֹ. גָעַר בּוֹ רַבִּי יִשְׂרָאֵל קַרְדוּנֶר זַ"ל וְאָמַר לוֹ: שַׁא, שַׁא. וְתֵיכֶף רָאוּ הָעוֹמְדִים אֵיךְ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ פְּנֵי רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל וְתֵכֶף וּמִיַּד אָמַר אֶת הַקִּדּוּשׁ. לְמָחֳרָת כְּשֶׁפָּגַשׁ רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן אֶת רַבִּי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ מְעַט בִּקְפִידָה: מַה חוֹשֵׁב הִנְךָ? אַתָּה תַּעֲשֶׂה אוֹתִי לְ'מְפֻרְסָם' וְתַחְלוֹק לִי כָּבוֹד וּבִתְמוּרָה גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ כָּךְ?! כִּי בָּרַח מִכָּל שֶׁמֶץ גַּאֲוָה כָּבוֹד וּפִרְסוּם.
(שיש"ק ג, תסו)
גם מעניינים פעוטים שבעיני העולם אין בהם שום ענין של 'פרסום' או כבוד מיוחד, היו אנ"ש סולדים ומתייראים.
לדוגמא:
רבי נחמן מטולטשין, הקפיד על מי שקנה 'עליה לתורה' וכיבד אותו בה, כשהוא מרגיש בדבר זה ריח של פרסום… וכמסופר:
בְּאוּמַן נָהֲגוּ לִמְכּוֹר אֶת הָעֲלִיּוֹת לַתּוֹרָה שֶׁבִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּיוֹם עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְכֵן לֹא הָיוּ מְאַרְגְּנִים כַּמָּה מִנְיָנִים לִקְרִיאַת הַתּוֹרָה אֶלָּא רַק מִנְיָן אֶחָד. פַּעַם קָנָה רַבִּי יְחֶזְקֵאל הֶעְשִׁיל זַ"ל אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁל "לֵוִי", אוּלָם לְמָחֳרָת בְּעֵת הַקְּרִיאָה צִוָּה לְהַגַּבַּאי לְכַבֵּד בַּעֲלִיָּה זוֹ אֶת רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער זַ"ל, שֶׁגַּם כֵּן הָיָה לֵוִי כַּיָּדוּעַ, לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁבָּא לִפְרוֹעַ לְרַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער אֶת שְׂכַר הָעֲלִיָּה, אָמַר לוֹ ר"נ טוּלְטְשִׁינֶער בִּקְפִידָא שֶׁעוֹד פַּעַם לֹא יַעֲשֶׂה כָּךְ, בְּהַפְטִירוֹ: כְּשֶׁקּוֹנִים עֲלִיָּה צָרִיךְ לְבַד לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה. כִּי לֹא סָבְלוּ אַנַ"שׁ אֶת עִנְיָן הַכִּבּוּדִים וְגִנּוּנֵי הַכָּבוֹד.
(שיש"ק ג, רפט)
וחלק מאנ"ש, היו אף סולדים ויראים מהפרסום והכבוד שיכול להתלוות למי שניגש כשליח ציבור בימים-נוראים. וכמסופר:
נַעֲנָה פַּעַם רַבִּי מִיכְל בֶּן רַבִּי יִצְחָק בֶּן מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל בְּסוֹף יָמָיו וְאָמַר: מוֹדֶה אֲנִי לַה' עַל שֶׁהִצִּילַנִי מִלִּהְיוֹת חַזָּן לִפְנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכָל זֹאת עַל אַף שֶׁהִפְצִירוּ בּוֹ רַבִּים מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁיְּקַבֵּל מִשְׂרָה זוֹ וְלֹא אָבָה בְּשׁוּם אֹפֶן, וּמִטַּעַם חֲשָׁשׁוֹ מִגֵּאוּת וְכָבוֹד וּפִרְסוּם.
(שיש"ק ה, רכב)
אַחַר גְּמַר תְּפִלָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל רַבִּי לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶר זַצַ"ל כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אָמַר לוֹ חוֹתְנוֹ רַבִּי אַהֲרֹן בְּעֶצֶב: "לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי", "נִישְׁט דָאס הָאבּ אִיךְ גִּימֵיינְט". כִּי הָיָה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִכָּל זִיק שֶׁל פִּרְסוּם וְהַנְהָגָה וְכַדּוֹמֶה בְּתַכְלִית.
(שיש"ק ד, שמט)
כלל הדברים; אנשי שלומנו היו מקיימים בעצמם דברי המשנה:
רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֶוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
(אבות ד, ד)
מְאֹד מְאֹד הֶוֵי שְׁפַל רוּחַ – אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר מִדּוֹת, הַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית הִיא הַמְשֻׁבַּחַת, בְּמִדַּת הַגַּאֲוָה אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יַטֶּה לַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁל שִׁפְלוּת הָרוּחַ, לְפִי שֶׁהַגַּאֲוָה הִיא מְאוּסָה בְּיוֹתֵר. וְעוֹד, שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בָּהּ וְלֹא בְּדִילֵי אִינְשֵׁי מִינָהּ, לְכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ הַרְחָקָה יְתֵרָה.
(רע"ב ברטנורא)
וכדברי רבינו הקדוש:
צְרִיכִין לְהַשְׂכִּיל עַל דְּרָכָיו וּלְהִתְרַחֵק מֵהַגַּדְלוּת בְּתַכְלִית עַד קְצֵה אַחֲרוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "מְאֹד מְאֹד הֶוֵי שְׁפַל רוּחַ". כִּי הַגַּדְלוּת הוּא בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, וְעַל יְדֵי זֶה עֲדַיִן לֹא חָזַרְנוּ לְאַרְצֵנוּ, מֵחֲמַת שֶׁרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת.
(ליקוטי עצות, גאוה וענוה, יא)
ואלו אכן היו כיסופיהם של כל אנשי שלומנו:
שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְרַחֵק וְלִבְרֹחַ מִן הַכָּבוֹד בֶּאֱמֶת בְּתַכְלִית הָרִחוּק, וְלֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ שׁוּם רָצוֹן וְתַאֲוָה וְחֶמְדָּה לְשׁוּם כָּבוֹד כְּלָל.
(ליקוטי תפילות, סז)

זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ
אם כבר הארכנו עד הנה, בגודל בריחתם של אנ"ש מכל סוג של פרסום משך כל ימי חייהם, נזכיר בקצרה את בריחתם מפרסום גם לאחר פטירתם…
ובכן:
אצל אנשי שלומנו לא היו כותבים שבחים על הנפטר, לא על גבי מודעות, ולא על גבי מצבת קבורתו. וכפי שהעיד רבי אברהם שטערנהארץ זצ"ל, וכמסופר:
כְּשֶׁנִּפְטַר רַבִּי שְׁלֹמֹה וֶועקְסְלֶר שָׁאַל נֶכְדּוֹ אֶת רַבִּי אַבְרָהָם שְׁטֶרִינְהַרְץ זַ"ל אֵיךְ יְנַסַּח נֻסַּח הַמּוֹדָעָה עַל פְּטִירָתוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבְרָהָם: אַל תַּדְפִּיס מוֹדָעוֹת וְאַל תִּכְתֹּב שְׁבָחִים עַל מַצַּבְתּוֹ, שֶׁכֵּן נָהֲגוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ זַ"ל.
(שיש"ק ה, שלה)
בצוואתו של הרב מטשעהרין אנו קוראים את הדברים דלהלן:
בַּקָּשָׁתִי מְאֹד שֶׁלֹּא יְשַׁבְּחוּנִי בְּשׁוּם תֹּאַר וְשֶׁבַח, לֹא 'צַדִּיק' וְלֹא 'חָסִיד' וְלֹא 'לַמְדָן' וְלֹא 'בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת', וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁבָחִים כָּאֵלּוּ, שֶׁאֵין בִּי אֲפִלּוּ הַמִּקְצָת מֵהֶם, כִּי הַכֹּל בְּטָעוּת. בִּפְרָט "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", נִמְצָא כִּי כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ, וְאַדְּרַבָּא לְחֶרְפָּה וְלִכְלִמָּה יֵחָשֵׁב. כִּי אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהָעוֹלָם טוֹעִין בּוֹ, בִּפְרָט לְאַחַר הַפְּטִירָה, שֶׁכָּל תִּקְוָתִי לְהִנָּצֵל מְאֹד אָז עַל כָּל פָּנִים מִכָּל הַהֲבָלִים וְהַשְּׁקָרִים וְהַטָּעֻיּוֹת שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם, וּלְהִתְדַּבֵּק בֶּאֱמֶת בִּנְקֻדַּת הָאֱמֶת דִּקְדֻשָּׁה, וְלִזְכּוֹת לְאֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת מִזִּיו נְעִימַת קְדֻשַּׁת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וְלָמָּה לִי אָז כָּל הַשְּׁבָחִים שֶׁל שֶׁקֶר וְטָעוּת?! וְגַם עַל הַמַּצֵּבָה לֹא יַחְקְקוּ שׁוּם שֶׁבַח.
(צוואת הרב מטשעהרין, אות יד)
ואכן, מצבותיהם של אנשי שלומנו – אף הגדולים שבהם – היו ללא שום תוארי כבוד. והרי כמה מהם לדוגמא:
הַמַּגִּיד מִטְּרָהוִויץ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, טָמוּן בְּעִירוֹ טְרָהוִויץ, וְעַל קִבְרוֹ עָשׂוּ אֹהֶל קָטָן. עַל צִיּוּנוֹ לֹא חָקְקוּ וְכָתְבוּ שׁוּם שְׁבָחִים.
(שיש"ק ג, רלג)
רַבִּי נַפְתָּלִי [תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ] קָבוּר בְּאוּמַאן, וְעַל מַצֵּבָתוֹ חָרוּט: "פֹּה נִקְבַּר הָרַב ר' נַפְתָּלִי", וְתוּ לֹא.
(שיש"ק ג, קפד)
עַל קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין נֶחֱרַט: "פ"נ אִישׁ תָּם רַבִּי נַחְמָן ב"ר אַבְרָהָם הַלֵּוִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה", בְּלֹא שׁוּם שְׁבָחִים. וְאָמַר רַבִּי אַבְרָהָם בְּנוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ תֵּיבוֹת אֵלּוּ "אִישׁ תָּם" לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְתֹּב, אוּלָם אָבִי בֶּאֱמֶת הָיָה אִישׁ תָּם. "נָאר מַיין טַאטֶע אִיז טַאקֶע גִיוֶוען אַ תָּם".
(שיש"ק ג, שטו)
כְּשֶׁהִשְׁתַּטֵּחַ פַּעַם רַבִּי יוּדְל חֲתָנוֹ עַל קִבְרוֹ שֶׁבְּאוּמַאן, וְרָאָה אֶת הַמַּצֵּבָה הַקְּטַנָּה שֶׁעַל קִבְרוֹ שֶׁהָיָה כָּתוּב בָּהּ רַק הַתֵּבוֹת "פ"נ אִישׁ תָּם ר' נַחְמָן הַלֵּוִי חַזָּן", הִתְרַגֵּשׁ מְאֹד וְאָמַר: "הֲרֵי אֵין רוֹאִים פֹּה כְּלַל קֶבֶר". וְסִיֵּם מֵעַצְמוֹ וְאָמַר: "בְּחַיָּיו הָיָה חוֹתְנִי שָׁפָל וּכְלוּם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, וְגַם עַתָּה הִנּוֹ שׁוּב כְּלוּם". "בַּיים לֶעבְּן אִיז עֶר גִיוֶוען אַ גָארְנִישְׁט, אוּן אִיצְטֶער אִיז עֶר וַוייטֶער גָארְנִישְׁט".
(שיש"ק ג, שה)
עַל קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן הָיָה חָרוּט: "פ"נ ר' אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן הַלֵּוִי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". כִּי כָּךְ הָיוּ אַנַ"שׁ מְכַנִּים אוֹתוֹ: ר' אַבְרָהָם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
(שיש"ק ג, תקע)
עַל קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי גֶּעצִ'י שֶׁנִּקְבַּר סָמוּךְ לְקִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן בְּאוּמַאן, חָרְטוּ אַנַ"שׁ: "פ"נ רַבִּי אֶלְיָקִים גֶּעצִיל בֶּן רַבִּי אַבְרָהָם", לְלֹא שׁוּם תֵּבָה נוֹסֶפֶת, כִּי כָּךְ נָהֲגוּ אַנַ"שׁ לִבְלִי לַחֲרֹט עַל הַקֶּבֶר שׁוּם שְׁבָחִים.
(שיש"ק)
ולמותר לציין, שגם מי שמצבתו מעוטרת בשבחים ותארים רבים, אין הדבר עוזר לו מאומה בבית דין של מעלה, אלא ההיפך… וכדבריו הנוראים של רבי נפתלי כ"ץ (אשר כבר הוזכרו לעיל במכתבו של רבי לוי יצחק זצ"ל):
רַבִּי נַפְתָּלִי כַּ"ץ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר פַּעַם בִּגְנוּת הַמִּתְפָּאֲרִין עַצְמָן בִּגְדוֹלוֹת בְּפִרְסוּם שֶׁל שֶׁקֶר, שֶׁכַּאֲשֶׁר חוֹרְטִים עַל מַצַּבְתָּם "צַדִּיק וְלַמְדָּן", שׁוֹאֲגִים בַּשָּׁמַיִם וּמַכְרִיזִים: "שַׁקְרָן וְכַזְבָן".
(שיש"ק ג, תרו)
*
נסיים בדבריו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, אשר שח תחת אחד השיחים:
הָאָדָם זָקוּק לְרַחֲמִים גְּדוֹלִים שֶׁלֹּא יְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ: הַכֵּר אֶת עַצְמְךָ! גַּם אִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יֹאמַר עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה צַדִּיק – אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת מִי אַתָּה…
רוֹדְפִים אַחֲרַי, נוֹתְנִים לִי פִּדְיוֹנוֹת, וְעוֹשִׂים עֵסֶק מִמֶּנִּי… אַךְ עָלַי לָדַעַת שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֵינָם שַׁיָּכִים לִי וְאֵינָם מַגִּיעִים לִי כְּלָל וּכְלָל.
לְדֻגְמָא: בָּעוֹלָם הַזֶּה יִתָּכֵן שֶׁתִּהְיֶה לְוָיָה שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי אֲנָשִׁים… אֲבָל לְמַעְלָה אֵין לְכָךְ שׁוּם מַשְׁמָעוּת… חֲמִשִּׁים אֶלֶף, מֵאָה אֶלֶף, לְמַעְלָה אֵין לָזֶה חֲשִׁיבוּת. הַדָּבָר הוּא לִשְׂחוֹק בְּעֵינֵיהֶם… רַק מִי שֶׁנָּטַל עִמּוֹ לָעוֹלָם הַבָּא דְּבָרִים טוֹבִים, תּוֹרָה וּמִצְווֹת, רַק לָזֶה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְמַעְלָה. הָעִקָּר הוּא כַּמָּה 'אֱמֶת' לָקַח עִמּוֹ… שָׁם, הָעִקָּר הוּא הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּנוּ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סִימָן ט'): "וְעִקַּר הַהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת". וּמַה שֶׁאֵינוֹ אֱמֶת אֵין לוֹ שׁוּם חֲשִׁיבוּת שָׁם.
מֻכְרָחִים לְהֵאָחֵז בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ: "אַל תִּתְּנוּ לְרַמּוֹת אֶת עַצְמְכֶם, הָעוֹלָם מְרַמֶּה!". הָעוֹלָם הַזֶּה מְרַמֶּה אֶת כֻּלָם. אֶת כָּל אֶחָד הוּא מְרַמֶּה בְּאֹפֶן אַחֵר, אַךְ הַצַּד הַשָּׁוֶה הוּא שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מְרַמֶּה אֶת כֻּלָם. אָסוּר לְהַרְפּוֹת מִלְּהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהִנָּצֵל מֵרַמָּאוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.
(דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה יט)

במאמרנו הבעל"ט נלבן אי"ה נקודה נוספת ויסודית שנזהרו בה אנ"ש עד למאד, והיא: נתינת עצות לזולת.