שבחי מוהרנ"ת ומעלותיו רבו מלפרט – גאונות, קדושה, ענווה… הלא מיום עומד על דעתו, כבר דבק במידתו של רב-גדול האמוראים, לבלי הבט מחוץ לד' אמותיו. חד בדרא היה בכל ענייניו. אמנם מעלה אחת הייתה בו שמולה התגמדו כל שאר המעלות כולן. מעלה עילאה, הבאה לידי ביטוי מושלם במשפט, אותו ניסח מוהרנ"ת ז"ל בעצמו: "כשהתקרבתי לרבינו זצוק"ל, עזבתי את שכל עצמי לגמרי. כאילו אין לי שום שכל כלל. וכששמעתי דיבור מרבינו – קיבלתי חתיכת שכל. עוד דיבור – עוד חתיכת שכל". האב איך מיין שכל אין גאנצען אוועק גילייגט … נאך

א דיבור – נאך א שטיקעל שכל" (שיש"ק תרל"ד)

מוהרנ"ת הקדוש ז"ל, נשמה חדשה וטהורה – קלט ברגע אחד את האמת לאמיתה והטיב עימנו לדורות, בהציבו לפנינו ציון ותמרור לאמור – כזה ראה וקדש.

ואכן, מיום התקרבו לרבינו ועד היום, תאוות נפשו של

כל חסיד ברסלב הוא – הביטול האמיתי לצדיק-הוא הנחשק הגדול מכל. אלא, שכגודל מעלת הנחשק – כך גודל המניעות (ליקו"מ ס"ו). השכל הזה, שאותו אנחנו חפצים להניח ולהשליך, מתגלה כבעל משקל כבד מאוד להרמה והשלכה, חמקמק כצלופח וקשה

אפילו לזיהוי. מה עושה את הדבר החיוני מכל, קשה כ"כ להשגה? כדי לענות על השאלה, הכל כך מהותית הזו, עלינו להקדים ולדייק מה בדיוק עלינו לבטל? רלוי"צ ז"ל רגיל היה לשאול: הרי מוהרנ"ת בבואו אל רבינו, כבר היה כלי מלא וגדוש בתורה ועבודה. האם היה עליו

להשליך את כל אשר צבר עד כה? וודאי שלא לזה הייתה כוונתו.

קצה החוט לפתרון החידה, טמון בצוואתו הבלתי רשמית של רבינו הק' – תורה "תקעו תוכחה". המעמיק בדבריו הק' יווכח, כי "הדבר" אותו אנחנו מתבקשים לבטל – הינו פעולת כוח המדמה שלנו. והדבר שבפניו אמור המדמה להתבטל – הדבר

שאמור למלא את החלל שיווצר עם הביטול – הינו רוח הנבואה של הצדיק.

המדמה, יש לדעת, כשמו כן הוא – מדמה מילתא למילתא. וע"י מידה זו הוא בונה את דעותינו ומחשבותינו – כשאבני הבניין שלו הינן: זיכרונותינו,

חוויות העבר שלנו ושלל הידיעות שצברנו בימי חיינו. מהם הוא מקים – בעזרת י"ג מידות. גזירה שווה,

היקש וכו' – את דעתנו, אופיינו, אישיותינו. ואת יחסנו לכל הסובב אותנו – חברינו, אויבינו. רבותינו ואפילו הבןיתייש בכבודו ובעצמו.

וכיוון שהאדם קרוב אצל עצמך, נקל לו, למזמה ליקח את דמות האדם עצמו – כפי שהוא – המדמה עצמו, בנה אותה כנ"ל, ולהשתמש בו, בדימוי זה, כדגם ומודל ראשוני, ממנו יגזור גזירה שווה, ידמה ויצייר את זולתך. דמותו של האדם עצמו היא המושכל הראשון שלו ועליה הוא בונה ומלביש את כל דמויות הסובבים אותו כנ"ל. הוא – כוח המדמה – עושה זאת במהירות הבזק עד שאיננו שמים לב כלל, שלדמות שצצה בראשנו, קדם תהליך מורכב של הדמיה, השוואה והסקת מסקנות. וכיוון שאיננו שמים לב לתהליך הזה המתרחש במוחינו, אצ"ל שאיננו מודעים עד כמה הוא מטעה, שגוי ומשובש. אנו מקבלים אותו – את המושכל הראשון שלנו – כתורה מסיני (הלכות בב"ח ד' ג') כאמת מוחלטת, חלק בלתי נפרד מהווייתנו, שלא יעלה על הדעת לערער עליו, קל וחומר לא לבטל אותו ואפילו בפני שכל הצדיק. נדמה לנו, שכמו שאי אפשר לחתוך אבר מגופינו, כך א"א לבטל את המושכל הראשון הזה, הוא עצמיותנו ממש.

העצה היעוצה לחילוצינו מלפיתת המדמה, נמצאת בשיחה שאמרה רבינו הק' בדרכו לאומן להסתלק שם, כחצי שנה לפני פטירתו. שיחה, שאם נדון לפי מספר הפעמים שמוהרנ"ית חזר עליה ב"עלים לתרופה", והכתרים שהוא קושר לה, הרי שראויה היא ללא ספק ליקרא: אם כל השיחות: "נאט איז גְרוֹיס מֶען וַוייסְט גָאר נִיט סָע טוּאָין זִיךְ אוֹף דֶער וֶועלְט אַזֶעלְמָע זָאכִין מֶען וַוייסְט גָאר נִיט" [הַשֶׁם יִתְבָּרַךְ גָדוֹל מאוד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל נַעֲשִׁים דְּבָרִים כָּאַלּוּ בָּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִים כְּלָל](חיי מוהר"ן ס"ז)

זה השער לה' – השער לביטול השכל. השלב החסר

לנו בתהליך הפיכת שכלנו לשכל הצדיק ממש בבחינת "כמוני ממש", בעטיו של חסרון זה, איננו מצליחים להגיע לביטול הנכון.

מה שקורה אצלנו, עפ"ר הוא – שכאשר אנו שומעים

ולומדים את דברי הצדיק, אנו חפצים בכל לב ליישמם ולקיימם, אך איננו נותנים לב להקדים ולסלק מתוכנו את רושם המדמה. משל למה הדבר דומה? לתלמיד הכותב בשקיקה ושקידה את דברי תורתו של רבו במחברתו, אבל עושה זאת …על גבי דבריו הכתובים במחברת. הרי הפעולה הראשונה הנדרשת, מבין כל בר דעת, הינה המחיקה. (מח"ק בגי נחמין שם רבינו הק'. לרמז כי לא יתכן לקבל את אוצרו הטוב, ללא מחיקה קודמת ללימודו הטוב).

והכלי המוחק, שנתן לנו רבינו לצורך זה, הינו השיחה הנ"ל: "ה' גדול ואין יודעים כלל". חובתנו, א"כ לשננה שוב ושוב, להתעמק בה, להפנימה ולהטמיעה – "איני יודע כלל. כלל כלל לא" עד שנגיע להכרה הברורה שכל תחושותינו וכל הרגשותינו ודעותינו, בפרט בנוגע לסובבים אותנו, הינן פרי המדמה כנ"ל, ואינן נשענות כלל על ביסוס ראייתי והוכחה. אלא, רק על פי חיקוי הדוגמא המוכרת לנו כלומר אנו עצמנו כנ"ל.

נסכם – על שני עמודים הביטול עומד והשכל נופל:

א. שימת לב לקיומו של מושכל ראשון והכרה, כי למרות טבעו להתייצב ראשון במחשבתנו זריזות רבה, בכל זאת הינו שקר מוחלט.

ב. מחיקתו ע"י השינון והשכנוע כי איני יודע כלל, מלבד אשר יאמר לי הצדיק ברוח קדשו.

מסובך? ע"י דוגמא יתבארו הדברים היטב ב"ה:

אדם שבטבעו הינו חסר סבלנות ומתקשה מאוד להקשיב לדברי זולתו. דבריהם עליו לטורח, בלתי נסבלים בעליל – אדם זה, כאשר יעמוד בפני הצורך לשפוך את שיחו ולשטוח את בקשתו לפני רבו, או חברו, יתקשה מאוד לעשות זאת. מדוע? כי כוח המדמה שלו יגרום לו – לנחש ולנבא את העומד לקרות בפגישה, לצייר ולהעריך בדימיונו את האדם, אותו הוא עומד לפגוש, על סמך מאגר הנתונים שלו הנשען על דמותו שלו בעצמו כנ"ל. והוא, כאמור חסר סבלנות לפטפוטי הזולת, מן הסתם, כמושכל ראשון, ידמה וירגיש שהוא מטריח את המאזין ויתקשה מאוד לפרש שיחתו, כי בדמיונו, כל בני האדם, אינם אוהבים להקשיב לצרות זולתם. זה המושכל הראשון. וזו כמובן טעות היכולה להיות קריטית בנזקה, בפרט בבואו לשפוך שיחו לפני הצדיק או אפילו לפני בוראו בשעת ההתבודדות.

ימצא א"ע מתקשה מאוד לפתוח פיו. כי בדמיונו, כשם ששיחת הזולת הינה למשא עליו, כן שיחתו היא אך למותר ולטורח על הבורא ח"ו. כמובן שהוא שוגה ברואה וההיפך הגמור הוא הנכון כמובא בדברי חז"ל לרוב: שהקב"ה מתאווה לתפילתנו, אפילו לתפילת הערער. וביותר בשיהר"ן (ע'): "כי כְּשֶׁאָחָד מִיִּשְׂרָאֵל רוֹצָה לְדַבֵּר עָם הַשֶׁם יִתְבָּרַךְ, לפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ משְׁלִיךְ כָּל עַנְיָנָיו וְכָל הַגְזָרוֹת שָׁרוֹצָה לָגְזֹר ח"ו, וכל הָעַסְקִים שָׁלוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹסֵק בָּהֶם כִּבְיָכוֹל, וְהוּא מַשְׁלִיךְ הַכּל וּפוֹנָה עַצְמוֹ רַק לְזָה הָאִיש שרוצה לְדַבֵּר עָמוֹ וּלְפְרֹשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו, לְבַקֵּשׁ מַאָתּוֹ שָׁיַעַזְרֵהוּ לְהִתְקָרַב אַלָיו יִתְבָּרַךְ".

כולנו חכמים, מכירים ויודעים את הדברים הללו ובכל זאת בשעת מעשה – "ויצא הראשון…", משתלט על ישותנו המושכל הראשון – איננו מצליחים לבטל את דעתנו בפני שכלו האמיתי של הצדיק ולמעשה – אנו מתקשים לפתוח פינו בתפילה והתבודדות. והפתרון הוא, כאמור – "ה' גדול ואין יודעים כלל, היינו כלל כלל לא" כח המדמה שלנו, אבי ההיגיון המשובש הנ"ל, מורשה לפעול כל זמן שאנו מגדירים את עצמנו כיודעים, חכמים, דעתנים.

בשדה הזה הוא פורח ומשגשג, אבל רק תכריז ותסכים שאינך יודע כלום, מיד הוא מתקפל ומקבל באהבה את דעותיו של מי שכן יודע, היינו צדיק האמת שרק הוא יודע באמת את דעתו ית' "ומִי שֶׁיוֹדַעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא יוֹדַעַ שָׁעֶקָר הַתַעֲנוּגִים וְהַשׁעָשׁוּעִים שֶׁל הַשָׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק שֶׁאָנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָׁפֶל נְגַדֶל וּנְקָדַשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּ עֲקָר הַתַעָנוּגִים וְהַשַׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הָשָׁם יתברך, כמו שֶׁכָּתוּב: וְאָבִיתָ תְהִלָה מִבּוּשֵׁי עָפָר מִקְרוּצֵי חֹמֶר וכו'; כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנים עוֹלָמוֹת עָלְיוֹנִים, שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָרַךְ. וְאַף־ עַל־פִי־כֵן עֲקָר הַתַעָנוּג וְהַשַׁעֲשׁוּעַ שָׁלוֹ – כְּשֶׁעוֹלֶה למעלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָׁפָל הַזֶה.

(אבקשה, אב פ"ב)