בס"ד

אהרן איזנבך, עריכה: אברהם מרדכי לב

שנים שנצרבו בדם ודמעות לדורות

ירייה אחת. ברגע שאחריה שום דבר לא שב להיות כמו שהיה. ימי מלחמת העולם הראשונה, מלחמה ששינתה את פני כל אירופה. כמו בכל זמן וכמו בכל מקום – אף במלחמה זו כלל ישראל התמודד עם קשיים וסבל עקוב מדם, אשר אין המוח האנושי יכול להבינם.

שלושה גזירות מרכזיות איימו על שלוות הנפש: גיוס בכפייה אל צבאות המלחמה, פרעות עקובי-דם שפרצו בישובים יהודיים, וקשיי המלחמה, שבמרכזה הרעב הנורא.

המלחמה נחשבה באותם ימים לגדולה ביותר בתולדות ההיסטוריה. (מי יכול היה להעלות בדעתו את השואה הנוראה, שעתידה היתה לבוא זמן לא ארוך לאחר מכן). בין כל ריכוזי היהודים ריחפו רוחות המלחמה והאימה הגדולה. לאנשי שלומינו נוספו דאגה ועצב מיוחדים, כאשר לא יכלו לתת מענה להשתוקקותם העזה, ולזכות לנסוע לציון רביה"ק באומן בימי ר"ה. האמיצים, אשר מסרו את נפשם ונסעו למרות הכל, לא יכלו לשוב לביתם חזרה.

שנות המלחמה נצרבו ונחרטו בדם ודמעות לדורות עולם.

***

הקלויז באומן, כמו נלקח מעולם אחר…

החסיד ר' לוי יצחק בנדר מספר: בעיצומם של ימי המלחמה, נכנס יהודי באקראי לקלויז באומן. ולהפתעתו מצא שם שתי קבוצות של יהודים שישבו ברוגע ושלווה ושוחחו ביניהם בדבקות חברים. בסקרנות רבה היטה אוזן לשמוע על מה יכולים יהודים לשוחח בשעה קשה זו, והנה מה הופתע לשמוע דיבורים טמירים על 'עבודת התפילה'. בחוסר אמון עבר להאזין לחבורה השנייה, והנה אף שם הכל סובבים יהודי מבוגר, השופע דיבורים הנדמים כגחלי אש בעניין 'ואטהר ואתקדש'…

'מה קורה פה?', מילאה התמיהה את ליבו, 'מהיכן שואבים המה ישוב הדעת מופלאה ונדירה כל כך? כיצד יכולים להפנות ליבם מכל העולם הסוער וגועש, ולעסוק בחיי נצח. כל הנבראים מתהלכים ביקום זהה, נסערים וטרופי נפש, תרים אחר מסתור לנפשם, בחוץ משכלת החרב ובחדרים אימה נוראה – וכאן, בקלויז שכמו נלקח מעולם אחר – יושבים יהודים 'מיושבים' ודנים בצלילות ומתיקות עילאית על עוד חיזוק, עוד קרבת אלוקים, עוד פיסה של תורה ותפילה. וכי הם עשויים מחומר אחר?!'…

לא ארך זמן רב עד שההחלטה גמלה בליבו: "מקומי כאן. רצוני להיות כאן, בעולם המבולבל, ולזכות לחיות בדבקות ובישוב הדעת מופלג".

'רבי, כבר נשפך מספיק דם!'

טרם פרצה המלחמה, נסע הרה"ח ר' אברהם ב"ר נחמן לאומן בראש-השנה, כמנהגו מדי שנה בשנה. טרם שובו ארצה החלה המלחמה להשתולל בעולם, ומנעה לשוב לביתו בארץ הקודש. באחד הימים ששהה באומן בציון הק', נשמע כשהוא צועק בקול נורא: "רבי, כבר נשפך מספיק דם!"…

שלושת ילדיו נפטרו בימי המלחמה בירושלים, בעקבות המגיפה והרעב הכבד. הבחור מנדל, שנפטר בתאריך ט”ז טבת תרע”ז, ושתי בנותיו – אשר לפני מספר שנים אותר מקום קבורתם שבהר הזיתים. ידוע גם שר’ אברהם ב”ר נחמן קונן עליהם באומן, בעת אמירת הקינות ב'תיקון-חצות' – בעודו גועה בבכי מרורים באמירת הפסוק “היו בני שוממים”…

ר' אברהם ב"ר נחמן חיזק רבות את אנשי שלומינו באותם ימים קשים, וקרא לציבור שכל יהודי שיעסוק  בתפילה, ינצל. והסמיך לכך את הכתוב ביואל (ג, ה): "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". ופירשו, 'כל אשר יקרא בְּשֵׁם', היינו שלא ירפה ולא יעזוב את התפילה, ויקרא ויזעק אל השי"ת בצרה – הוא אשר יזכה להימלט ולהינצל.

****

האור והגדלות של אנ"ש שנחשפו בימי המלחמה

אורם וגדלותם של אנ"ש, התגלו במלוא יופיים בימי הזעם, בצל הרעב והעוני האיומים אשר שלטו בארץ הקודש. סיפורי הוד רבים כל-כך שנחשפו דווקא בעתות צרה אלה.

הרה"ח ר' שמואל העשיל פרידמן הי"ד – שנרצח לקראם סיום  המלחמה מהפצצה גרמנית – תיאר את תחילת המלחמה ב'יומן' שכתב:

"בכל יום קמים קודם אור הבקר בבתי כנסיות לומר תהלים וסליחות, והיום יום ה' גם כן ת‍קעו בשופרות אודות המצב הרע שבעולם כעת – לרגלי המלחמות הגדולות שהתחילו כעת, שכמעט כל המלכים הולכים להלחם זה עם זה… והמצב הוא כעת רע מאד בכל עיר ובכל מדינה, שכמעט בכל מקום הוא כעת מצב מלחמה, ובכל מדינה נמצאים כעת אלפי יהודים בשדה המלחמה: ברוסיה, באוסטריה, בגרמניה, בצרפת, בבולגריה, באנגליה וכו', אשר מלחמה כזאת כמעט לא היתה בעולם; העתונים משערים שנמצאים כעת בשדה המלחמה מכל המדינות בערך שלש מאות אלף יהודים; ה' יתברך ירחם על עמו ישראל, ויושיענו מכל הצרות והגזרות, ויושיענו בכל מיני ישועות, ויביאנו לארצנו הקדושה במהרה בימינו, אמן: (תולדות שמואל תרע"ד).

מרגש ומעורר לשמוע על הרה"ח ר' נתן טרוביצר ז"ל, שהתגורר באותם ימים קשים בעיה"ק צפת – אשר ניצל את לילותיו ללימוד התורה, למרות שלא היה תאורה בבתים, בעקבות המלחמה. ישב ולמד בכל לילה לאור הלבנה הקלוש.

הכל ראו בחוש: ה'קיבוץ' של רביה"ק שמר והציל

הטורקים גייסו בכפייה כל אדם שהחזיק בנתינות טורקית, גזירה זו גררה יהודים רבים בעל כרחם לשדה-הקרב, שם נהרגו. הי"ד.

אף את הרה"ח ר' ישראל בער אודסר ניסו לגייס בכפייה, אולם הוא בחסדי שמים ניצל מידם. למעשה היה זה אחר שהצליח לשכנע פקיד לרשום במסמכים שהוא מבוגר מכפי גילו האמתי בכעשר שנים, ובכך כביכול עבר את גיל הגיוס…

בין אלו שכן נאלצו להתגייס, היה הרה"ח ר' גדליה ברגר ז"ל, אשר לפני שעלה ארצה היה מבין חבורת אנ"ש בברדיטשוב, ואף זכה לשהות בצל הרה"ח ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל. חזותו התמימה לכאורה של ר' גדליה, הטעתה ובלבלה את הסובבים – איש לא שיער את גאונותו המופלגת המקופלת ומסתתרת בדמותו. היה מסוגל לפרש פרשה שלמה מהחומש, על פי הספה"ק ליקוטי מוהר"ן.

מסופר שלמד תורה מסוימת בליקוטי מוהר"ן עם ביאור הליקוטים, בפני אנ"ש. אחר שסיים נשאל כיצד התבונן בתוך הספר 'ביאור הליקוטים', והלא על התורה שלמד אין בידנו את חידושיו של ר' אברהם בן ר' נחמן. נענה ר' גדליה בענוות-חן: "מי שמכיר את הילוכיו ומהלכיו של ר' אברהם ב"ר נחמן – יודע ממילא את מהלכיו בכל תורה ותורה"…

מדי ראש השנה היה רבי גדליה מקדיש עצמו במסירות נפש ממש לנהל את כל ענייני ה'קיבוץ' בירושלים. ומעשה שהיה, כך היה:

גם בהיותו מגויס – כפוי לצבא, לא שכח את חובותיו הרוחניים והמשיך בכל כוחו לעבוד את השי"ת מהמצב בו היה נתון. בהגיע ימי ראש השנה, כמהה נפשו ובערה, השתוקקה עד כלות לבוא ולהיראות לפני הצדק.

הוא לא עצר עוד בנפשו, ובמסירות נפש ערק מהמחנה הצבאי הטורקי ללא אישור ונסע אל ה'קיבוץ' הקדוש, שהיה בימים אלו בירושלים שלפנים מן החומה. והנה אחר ימי ראש השנה, כאשר שב אל המחנה, תדהמה אחזה בו כאשר נכח לגלות כי מן המחנה הטורקי, על כל חייליו, לא נותר זכר – אחר שהופצץ כולו בידי האויב הבריטי – – –

ראו הכל בחוש כיצד הקיבוץ הקדוש הגן ושמר מפני כל רע, וכוחו רב עד למאוד. בהמשך השנים בנו של ר' גדליה, הרה"ח ר' בנימין, התמסר לניהול ענייני ה'קיבוץ'. אופיו העדין לא מנע ממנו לנהל ביד רמה את ה'קיבוץ' הקדוש, אחר שראה את הנס המוחשי שאירע לאביו.

מקווה ישראל – ה' מושיעו בעת צרה

בהזדמנות אחרת בהיותו בצבא, נוכח שוב ר' גדליה לראות כיצד ניצלו חייו בנס גמור, בעקבות הקפדתו ומסירות נפשו על כל קצהו של יו"ד. היה זה כאשר הצבא הטורקי, אליו היה מגויס כאמור, חנה באזור באר-שבע. חודשים שלמים חלפו כאשר לצערו לא זכה לטבול במקווה. באחד הימים עלתה ההשתוקקות על גדותיה, והוא חמק מן המחנה בחיפוש אחר מקור מים…

בתוך כך נערך 'מפקד' במחנה, בו גילו שר' גדליה נעדר. בימים אלו לא היה כל ערך ומשמעות לחיי אדם, בשנייה קלה יכולים היו לחרוץ את גורלו, רח"ל. ואכן בזמן שעשה ר' גדליה את דרכו חזרה, אחר שלצערו לא זכה למצוא מקור מים – חרדה נכנסה לליבו. מה יהיה כאשר ישוב למחנה, הרי מסתמא גילו הטורקים בהעדרו. והנה בעודו הולך חושש ומתפלל – הופתע לגלות בשנית, כי חוץ ממספר ענני עשן אחרונים – לא נותר מהמחנה דבר. אחר שהופצץ כולו בידי האויב – – –

ועיר האלוקים מושפלת

חרפת הרעב שהייתה מנת חלקם של אנשי ירושלים, הבריחה רבים מהם להימלט למקומות רחוקים (פתח-תקוה, חדרה וכדומה), שם נטעו אנשי המקום עצי-פרי וגידלו גידולים שהפיקו תנובה עצמאית, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים. בכך למעשה ניצלו חיי רבים.

הרה"ח ר' יעקב צבי פילמר ז"ל שהתגורר בירושלים אחר עלותו לארץ ישראל, הקפיד מאוד לא ללון מחוץ לחומות ירושלים. אך כשהתגברה מצוקת המגיפה והרעב, בשנות מלחמת העולם הראשונה, נאלץ לעקור ליפו בה התגורר מאז כמה שנים,

גם הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין ז"ל ובני משפחתו סבלו מאוד מהמחסור וחרפת הרעב. ר' שמואל מאיר, שמכר ספרים למחייתו – שהיה חלוש ונפוח מעוצם הרעב הגדול – כאשר שמע שרבים נוסעים למצרים בכדי להחיות נפשם, הלך בלית ברירה ונעמד בתור בסמוך לשגרירות ארה"ב, זאת בכדי לקבל אשרות-יציאה עבורו ועבור בני ביתו. בעודו עומד בתור לשגרירות, עלה בדעתו לפתע רצון חזק להישאר בארץ הקודש בכל מצב ובכל מחיר. מיד שב לביתו, נפל למיטתו, והחל חש את הקץ מתקרב.

"זה היה אליהו הנביא" – – –

בעיצומם של רגעי האין-אונים, נכנס יהודי לחנות הספרים של ר' שמואל מאיר לרכוש ספר. חידוש גדול היה זה, שבזמן כה קשה יש מי שמתעניין ברכישת ספרים. בשכיבה ובחולשה החווה לאיש מהיכן לקחת את הספר, להפתעתו הוציא הלה מטבעת נפוליון זהב שלמה והניחה בידיו, (בשנים אלו יכלו להתקיים מנפליון זהב כחודש שלם).

'רואה אני שהנך חלש עד למאוד', אמר, 'קח נא את המטבע ורכוש עמה מאכלים עדינים ומבריאים'. נענה ר' שמואל מאיר: 'כיצד אוכל להוציא סכום כה גדול, לקניית מאכלים יקרים, בעוד יודע אני כי הקץ נותר קרוב מאוד, כיון שמספר ימים לאחר מכן נגווע שוב ברעב ר"ל'. נענה הקונה: 'כאשר יגמר הכסף, תוכל למצוא אותי במקום פלוני ואתן לך כסף נוסף'. ואכן, במשך כל ארבע שנות המלחמה, נתן לו אותו איש עלום מדי חודש בחדשו נפוליון זהב שלם. בצורה מופלאה זו התקיימו ר' שמואל מאיר, אשתו מרת פרומא ובנם ישראל נחמן (שאר הילדים נולדו לאחר המלחמה..).

אחר שהגיהינום נגמר, שב ר' שמואל מאיר בכדי לפגוש באותו אדם, זאת במטרה להחזירו  קמעה-קמעה את הכסף שנתן עבורם בשעת המלחמה. אך אז, לא מצאו בשום מקום. גם כאשר הלך לביתו של אותו אדם, ואף בירר אצל שכיניו אודותיו – נכח לגלות כי לא הכירו מעולם אדם כזה… לימים התבטאה זוגתו מרת פרומא: "בוודאי היה זה אליהו הנביא" – – – (על פי הספר "משפחת אנשין" העומד לראות אור, מאת הסופר הותיק ר' נתן אנשין שליט"א)

רעב וסבל כבדים

בין בחורי אנ"ש בירושלים של אז, היה הרה"ח ר' דוד שכטר ז"ל. קורות חייו מספרים את סיפורה העצוב של המלחמה הנוראה, את המצב הנורא אשר שרר באותם ימים. נער בן ארבע עשרה. מלחמת העולם הראשונה פורצת באכזריות, מותירה אותו יתום מאבא.

הירושלמים כאמור רשאים היו להימלט למושבים והכפרים הרחוקים – בכדי להתרחק מהאזור מוכה הרעב. לר' דוד היה אמנם פספורט לצאת מירושלים, אך את כל תעודותיו מסר לגיסו הרה"ח ר' חיים יצחק אברמוביץ, שהיה נשוי ובעל משפחה. ר' דוד לא אבה לראות את טובתו האישית, כי אם את זולתו. ואכן גיסו הסתתר במשך שנים תחת השם 'דד שכטר' וניצל מהתופת. ועל ידי זה ברח מירושלים וניצל ונקרא שמו על שם אבי 'דוד שכטר' במשך כמה שנים.

אמנם ר' דוד לא הרפה, וניסה בתחבולות להשיג תעודה חדשה, והצליח במשימתו. אולם גם כן לא נותר עמה, אחר שנפגש עם יהודי מסכן שהיה מוגדר כ'מבוקש' על ידי הממשלה. שוב ר' דוד לא עצר בעצמו, בפעם השנייה, ויתר על טובתו וחייו האישיים – ומסר את התעודה למען הצלת האחר.

כך מצא עצמו ר' דוד יתום, חסר כל ורעב לאוכל. היו ימים שלא אכל דבר מעבר לקליפות תפוזים. הרעב הגדול כה החלישו, עד שלא פעם נראה כשהיה הולך ברחוב סמוך אל הקיר, זאת בכדי שלא ייפול מרוב חולשתו.

הצלתה משחת – בזכות הצדקה שנתנה שהצילני מרדת מוות

מעשה פלא מסופר על ר' דוד, כאשר באמצע הליכתו ברחוב בעיצומם של הימים הקשים, התמוטט מעוצם חולשתו ונותר שכוב, כשהוא חלוש וחסר-כח. בת ישראל שהייתה רח"ל נשואה לנכרי, עברה במקום והבחינה בו. או אז התעורר בתוכה ניצוץ הרחמנות היהודי, ומיהרה לתת לר' יעקב פרוסת לחם. לא חלף זמן עד שהצליחה להינצל מאותו גוי, לברוח ממנו ולהקים בית נאמן וכשר בישראל. רגיל היה ר' דוד לומר שהצלתה של אותה בת ישראל – בזכות הצדקה שנתנה עבורו, כאשר הצילה אותו מחרפת הרעב הנורא.

על תקופה נוראה זו סיפר בנו הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א (קרני אור, גיליון רס"ז): "אבי סיפר לי, שפעם ישב עם חברותא ולמדו יחד, ובהמשך יצא לרגע קט. כאשר חזר מצא את החברותא ללא רוח חיים. והיו אלו מעשים שבכל יום".

עוד מספר: "מעשה שמצא אבי פת באמצע ימות השבוע. למרות רעבונו העצום, וחיותו שכמעט לא נותרה בו – גמר אומר למסור נפשו ולהחביא במקום מסתור את הפת ולשומרה עבור סעודת ליל שבת. כאשר שבת פרסה כנפיה, קרב למקום בו הסתיר את הפת, אך למרבה החרדה נוכח לראות שפרוסת הלחם נגנבה ואינה עוד במקומה".

לא ראה את עצמו – רק את זולתו

סיפר חתנו הרה"ח ר' אברהם אנשין, שבימי המלחמה העולמית הראשונה חלה חמיו ר' דוד בחולי טיפוס הבהרות. הוא אושפז בבית החולים ‘וולאך' בהסגר ובדידות מחשש שידבקו אחרים במחלתו, שכב בגפו עם חום גבוה. כאשר הגיע ימי הפסח השחילו עבורו מצה דרך החלון, בכדי שיצא בה ידי חובתו. באורח נס החלים מהמחלה המסוכנת.

את קורותיו של הרה"ח ר' דוד שכטר ז"ל במלחמת העולם הראשונה, סיכם בנו ר' יעקב מאיר שליט"א (ב'אוסף מכתבים' ח"א, עמודים יג-טו): סיפר לי אבי, שעברו עליו מספר ימים ללא שהכניס אוכל לפיו. בתוך מצוקת העתים ההם, שימש אבי את אמו הזקנה, וגם היה לעזר וסיוע לאחיותיו. בנוסף, החזיק בימים אלו יהודי שהממשלה תרה אחריו להרגו, אבי פרס את חסותו עליו בהסתכנות כשהחזיקו בביתו. שמר עליו מכל משמר. לא חס על עצמו, ראה בעיני רוחו רק את זולתו. באותם ימים שימש כְּסַבָּל ועמל קשה להביא מעט כסף, ובלילות היה עוסק בתורה.

בימים ההם התפתחה בירושלים זרם מסוכן, אותו פיתחו כופרים פוקרים. לדאבון כל לב רבים מבחורי ירושלים נמשכו אליו. ולו כי שם מצוי היה מזון בשפע, אולם המחיר הרוחני – לרוב הבחורים – היה כבד מנשוא.

פעם נקרא אבי לשם. וחברים כיבדוהו בקערת אורז. בעת הרעבון הנורא שהיה – קערה כזו היתה נדירה ממש, והאוכל היה כשר. אולם אבי לא אבה לגעת בקערה, ועמד בפיתוי גדול שכזה. לימים סיפר לי שחש טומאה באורז.

פלא גדול היה לכל, כיצד מתוך רעב כזה יכול היה להרגיש טומאה בתוך קערת אורז כשרה. לימים שיבח תמיד והודה להשי"ת על אשר נתן לו את התבונה לעמוד בניסיון, ובכך להציל משאול התחתיות את נפשו ונפש בניו ונכדיו עד סוף כל הדורות בס"ד. (ספר משפחת שכטער)

בימים, עבודה מפרכת – בלילות, דבקות והתמדה

שנה אחר תחילת המלחמה, מכת ארבה עזה תקפה את ארץ ישראל. נחילים עצומים של חגבים פשטו על כל היבולים, כיסו וכילו כל עץ ושיח.

בחסות מכת הארבה, מצאו השלטונות דרך להפיק כסף מהמצב הקשה. הטילו חובה על כל אדם בוגר ללקט עשרות קילו של ביצי חגבים ולהכניסן בשקים, או לחילופין לשלם לירה טורקית כקנס. השלטונות הקפידו על כך והעמידו שוטר בכל ישוב, כשתפקידו היה לפקח ולאסוף את שקי ביצי-הארבה שנלקטו.

עד מהרה התפתח שוק-חירום של שקים מוכנים, מלאים בביצי-ארבה. האיסוף נעשה בידי צעירים במחיר זול, זאת בכדי לעמוד במכסה הנדרשת. הרה"ח ר' דוד שכטר נרתם לעבודה ועסק בליקוט ביצי ארבה, כך הרוויח מעט כסף לצורך קיומו. כל זה לא מנע ממנו להגות בתורה הקדושה, בשעות הלילה, מתוך רעבון גדול שאינו ניתן לתיאור – עסק והגה בתורה בדבקות. כה סיפר בנו רבי יעקב מאיר (עפ"י קרני אור, גיליון רס"ז).

"ידענו וזכרנו תמיד שעלינו להחזיק בהשי"ת לבדו, איך שלא יהיה"

הרעב הנורא ששרר בארץ הקודש, הניע את החסיד ר' ישראל קרדונער ז"ל למסע איסוף כספים נרחב, הלך להתדפק על דלתי נדיבים וקיבץ פרוטה לפרוטה בכדי להציל את נפשות ישראל מחרפת הרעב ממש. פעם נראה כשהוא דוחק באברך חלוש וכחוש לקחת ממנו כסף, כשמעודדו 'הן אתה כה חיוור, קח מעט כסף וקנה משהו להשיב נפשך'.

זוגתו הצדקנית, מרת גיטלה ע"ה, תיארה באריכות את התלאות שעברו בימי המלחמה, בעודה מתבלת את הדברים בחיזוק ואמונה יוקדים:

'לא היה אוכל בנמצא, גם לא מים חמים שאפשר להחיות בהם ילד. בכדי להביא טרף לילדי הקטנים היה עליי ללכת מרחק הליכה של כארבע שעות הלוך ושוב, ללא אוכל ושתייה. באותם ימים היו גוזלים ורוצחים מצויים בדרכים, שהפכו להיות בחזקת סכנה. העולם היה הפקר. אך ידענו וזכרנו תמיד שעלינו להחזיק בהשם יתברך לבדו, איך שלא יהיה. ויש לקבל הכל באהבה ובאמונה, לומר ולשנן 'גם זו לטובה'.

כאשר שמע ר' ישראל שהאנגלים נכנסו לארץ – הדאגה שעמדה בו היתה שלבטח יביאו עמם הגויים רוח אפיקורסות גדולה, ולכן יש להרבות בתפילה שישראל קדושים לא יינזקו על ידם.

"אינני דואג לכך שאני מסתלק מהעולם, אני עם זקן ופאות!"…

אחר שחלה בחולי החולירע, נלקח לבית חולים שם אושפז בבדידות בכדי שלא ידביק אחרים. אולם אני התגנבתי אליו דרך החלון, כאשר הגעתי בסמוך למיטתו ביקש שאתן מעט מים על ידיו, היות ורצונו ללמדו תורה. והוסיף ואמר: 'אינני דואג להסתלקותי מהעולם  הקרובה, כיון שהרי אני עם זקן ופאות, והייסורים יכפרו על כל העוונות. אני מאוד שמח' – – –

שורר חושך גדול בעולם, אלה חבלי משיח. צריך לזכות לבוא לאור הבוקר, לאור השכינה שיאיר ויזרח בעת הגאולה. את כל הצרות העוברות עלינו בגשמיות וברוחניות, יש לקבל באהבה, כי בכך מתנקים ומזדככים מהבלי העולם הזה.

כאשר עברו עלי הגלים הגבוהים, כופפתי תמיד ראשי, עד שחלפו.

צריך להתפלל יחד שלא יהיה לבעל-דבר אחיזה בנו. העיקר הוא התפילה. צריך לבקש מה' שאמונתנו תתחזק. יש להתחזק בשמחה רבה על עצם יהדותנו. כאשר יבוא משיח נתוודע שכל הצרות היו כולן לטובה. אם השם יתברך נתן לי את מתנת הצרות – מסתמא הן הגיעו לי ביושר. על ידי הייסורים הנשמה מזדככת, כדי שאפשר יהיה להחזיק באמונה האמתית'.

***

מקורות: אוצרות, ספר מירון, קרני אור, משפחת שכטר, תולדות שמואל, משפחת אנשין (עודנו בכתובים), מאור הנחל.

 

(פורסם ב'אבקשה')