מאמר לב – תמימות ופשיטות (ז)

לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר 

אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה!

עיקר כוונתו של רבינו בכל תורותיו שיחותיו ומעשיותיו, היא אך ורק להביאנו לידי מעשה. כך שכשאנו לומדים את דבריו הקדושים עלינו לחפש תמיד את העצות היוצאות מהם, ולהשתדל לקיימם. 

לאחר שביארנו במאמרנו הקודם שהיהדות אינה מסתכמת בתחום הרעיוני והשכלי, אלא אמורה לרדת לעולם המעשה. ועלינו להרבות ב'מצוות מעשיות' ו'עבודות פשוטות', לשמור בתמימות ופשיטות על הלכות התורה ומנהגי ישראל, ולבלי לזוז כמלוא נימה מפסק השולחן ערוך – נבוא כעת לבאר בס"ד כיצד עלינו ליישם את כל זה גם לגבי תורת רבינו ועצותיו. 

שכן, כשם שבחלק הנגלה שבתורה תכלית הלימוד הוא להביא לידי מעשה, כך גם בחלק הנסתר שבתורה – על אף שלמראית עין אינו עוסק להדיא בחלק ההלכתי והמעשי של קיום המצוות, אעפ"כ – תכלית הלימוד בו הוא להביא לידי מעשה.

וכפי שמבאר זאת הרב מטשעהרין בדברים בהירים:   

יָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּאָבוֹת פֶּרֶק א' "לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה", וְכֵן שָׁם בְּפֶרֶק ג' אָמְרוּ "כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְכוּ' כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ" וְכוּ', וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בִּבְרָכוֹת דַּף י"ז "מַרְגְּלָא בְּפוּמָא דְּרָבָא, תַּכְלִית חָכְמָה תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים".

וְהִנֵּה הֲגַם שֶׁבְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת: נִגְלֶה וְנִסְתָּר, מִכָּל מָקוֹם תַּכְלִית הַלִּמּוּד שֶׁל שְׁנֵי הַבְּחִינוֹת לִמּוּד תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל, הַכֹּל בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹא הָאָדָם לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְלִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִּגְלֶה מְבָאֵר לָנוּ כָּל הַהֲלָכוֹת שֶׁל מִצְווֹת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בִּכְדֵי לֵידַע בִּשְׁלֵמוּת אֵיךְ לְקַיֵּם כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה בְּכָל דִּקְדּוּקֶיהָ וְכוּ', וְכֵן אֵיךְ לְהִזָּהֵר מִכָּל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה עִם כָּל דִּקְדּוּקֵיהֶם וּפְרָטֵיהֶם וְעִם כָּל הַסְּיָגִים וּגְדָרִים וְתַקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים זַ"ל. וּכְמוֹ כֵּן גַּם בְּחִינַת לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר, הֲגַם כִּי הַדְּבָרִים עוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד אֵין סוֹף, בִּפְרָט הַסִּתְרֵי תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל יְדֵי הַקַּדְמוֹנִים זַ"ל כְּגוֹן רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה וְכוּ' וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי וְחַבְרֵיהֶם זַ"ל, וְכַיּוֹצֵא בְּכָל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְגַּלּוּ אַחַר כָּךְ מִימוֹת עוֹלָם עַד הֵנָּה עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים בְּנֵי עֲלִיָּה שֶׁבְּכָל דּוֹר, אֲבָל תַּכְלִית כַּוָּנַת כֻּלָּם הוּא בִּכְדֵי לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁיְּקַיֵּם כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת בְּכָל פְּרָטֵיהֶם וְדִקְדּוּקֵיהֶם, וּבְכַוָּנָה רְצוּיָה וּפְנִימִית וַאֲמִתִּית מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וַעֲנָוָה אֲמִתִּית, וּבְכַוָּנָה אֲמִתִּית לְשֵׁם שָׁמַיִם דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בִּבְרָכוֹת דַּף הַנַּ"ל "שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם, לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ". 

(אוצר היראה, הקדמה)

ואם דברים אלו נכונים לגבי כלליות תורת הנסתר, לגבי תורת רבינו על אחת כמה וכמה.

שכן, תורתו של רבינו יש בה חידוש אשר אין כמוהו:

מצד אחד יש בתורותיו "השגות עליונות גבוהות ועמוקות מאד מאד עד אין סוף ואין תכלית", וכלול בהם כל ספרי ודרכי הקבלה. 

כִּי בֶּאֱמֶת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנּוֹרָא הַזֶּה הֵם הַשָֹּגוֹת עֶלְיוֹנוֹת גְּבוֹהוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְנֶעְלָם וְנִסְתָּר וְנִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְעֶלְיוֹנִים מְאֹד אֲשֶׁר אֵינָם מֻזְכָּרִים כְּלָל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה כִּי אִם בְּדֶרֶךְ רֶמֶז וְסוֹד. וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וּמַאַמְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנִים וְכָל דַּרְכֵי הַקַּבָּלָה הַקְּדוֹשָׁה, כֻּלָּם כְּאֶחָד כְּלוּלִים בְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. 

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

והעמקות שבספריו, אין דומה לה בשום ספר שבעולם… 

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם וְיָשִֹים דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ הֵיטֵב לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל יָבִין מְעַט מִזְעֵר מֵעֹצֶם הָעַמְקוּת הַנִּפְלָא שֶׁיֵּשׁ בִּסְפָרָיו, אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא דֻּגְמָתָם בְּשׁוּם סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה בִּדְבָרָיו עַמְקוּת נִפְלָא וְנָעִים כְּמוֹ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.

(חיי מוהר"ן, שמח)

אֲשֶׁר לְבָאֵר מַאֲמַר אֶחָד מִמַּאֲמָרָיו זַ"ל בֵּאוּר שָׁלֵם וּמַסְפִּיק, לֹא יְכִילֵם גַּם הֲמוֹן יְרִיעוֹת וְלֹא יַסְפִּיק הַזְּמַן לָזֶה כְּלָל, כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו זַ"ל עָמוֹק עָמוֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, וּבֵאוּר כָּל מַאֲמָר בִּשְׁלֵמוּת וְעַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים וְכָל רְמִיזוֹתָיו וְסוֹדוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים הַכְּלוּלִים בְּכָל מַאֲמָר וּמַאֲמָר, דָּבָר זֶה נִפְלָא וְנִשְׂגָּב מְאֹד וְלֹא יְכִילֵם כָּל רַעְיוֹן.

(פרפראות לחכמה, הקדמה)

אך בד בבד, הרי הם יורדים עד לעומק תחתית עולם העשייה, ומלמדים את האדם דרך ישרה ועצות נפלאות לעבודת השם.

וְכָל תּוֹרָה וְתּוֹרָה שֶׁגִּלָּה לְעַם סְגֻלָּה, כֻּלָּם מְלֵאִים עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת לַעֲבוֹדָתוֹ הָאֲמִתִּית יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר יִרְאֶה הָרוֹאֶה בְּעֵינָיו אִם יָשִֹים לִבּוֹ עֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

כִּי כָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים כֻּלָּם הֵם הַנְהָגוֹת נִפְלָאוֹת וְעֵצוֹת נוֹרָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל דְּבָרָיו כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בּוֹעֲרִים כְּלַפִּידִים, מַלְהִיבִים הַלֵּב בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל וּבְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, הקדמה)

דבר זה הוא אכן חידוש שאין כדוגמתו – התורות העמוקות והנשגבות ביותר, יחד עם העצות המעשיות ביותר…

כִּי הֵיכָן נִמְצָא בָּעוֹלָם סֵפֶר שֶׁיְּדַבֵּר בְּכָל מַה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, וּמְגַלֶּה סוֹדוֹת כָּאֵלּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְיִהְיֶה לְעוּבְדָא וּלְמַעֲשֶׂה וּלְהַחֲיוֹת מֵרֵישׁ כָּל דַרְגִין עַד סוֹף כָּל דַרְגִין?!

(נתיב צדיק, מכתב קעו)

• להכניס את ההשגות לתוך העולם…

ויתרה מכך: כל ההשגות הגבוהות והנוראות אינן נחשבות בעיני רבינו, כל זמן שאינו זוכה להכניסן "בתוך העולם", וכפי שאמר: 

שֶׁכָּל הַהַשָּׂגוֹת הַגְּבוֹהוֹת שֶׁהוּא מַשִּׂיג אֵינָם חֲשׁוּבִים אֶצְלוֹ כָּל כָּךְ, רַק הָעִקָּר הוּא כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהַכְנִיס אֵיזֶה דִּבּוּר בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. כִּי בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּפְנֵי הָעוֹלָם, תְּלוּיִים בּוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

(חיי מוהר"ן, שעד)

וְהַצַּדִּיק כְּשֶׁמַּשִּׂיג סִתְרֵי נִסְתָּרוֹת אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בָּזֶה עַד שֶׁמַּכְנִיס אוֹתָם בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה, עַד שֶׁיּוּכַל לְגַלּוֹת עַל יָדָם תּוֹרָה לָרַבִּים, וְעִקָּר שֶׁיַּמְשִׁיךְ מֵהֶם עֵצוֹת וּדְרָכִים וְהִתְעוֹרְרוּת וְהִתְחַזְּקוּת לְכָל אֶחָד לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא … עַד שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד לְהַאֲזִינָם וּלְשָׁמְעָם וְלַהֲבִינָם, לְהוֹצִיא מֵהֶם עֵצוֹת לְמַעֲשֶֹה!

(ליקוטי הלכות, מתנה ה, עח)

זו הייתה עיקר יגיעתו של רבינו בגילוי תורתו – להורידה ולהמשיכה באופן "שיוכל לאמרה ולגלותה".

וְאָמַר שֶׁמַּה שֶּׁמִּתְיַגֵּעַ כָּל כָּךְ קֹדֶם הַתּוֹרָה הוּא מֵחֲמַת שֶׁקָּשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהוֹרִיד הַשָּגוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ בִּלְבוּשִׁים וְדִבּוּרִים שֶׁיּוּכַל לְאָמְרָהּ וּלְגַלּוֹתָהּ, עַל כֵּן צָרִיךְ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת לָזֶה. 

(חיי מוהר"ן, שסא)

ואכן, כל הלומד את תורתו של רבינו עומד ומשתומם על המראה הגדול הזה – "דברים גבוהים ונוראים כאלה", ובד בבד "דברים השווים לכל נפש"…

וְהֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו הֵן הֵן נוֹרְאוֹתָיו, אֲשֶׁר הִשִֹּיגָה יַד שִֹכְלוֹ הַקָּדוֹשׁ הָרָם וְנִשָֹּא לְהַלְבִּישׁ וּלְהוֹרִיד דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְנוֹרָאִים כָּאֵלֶּה, דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וְדַקִּים וְרוּחָנִיִּים מְאֹד, לְהַלְבִּישָׁם בִּלְבוּשִׁים רַבִּים וְצִמְצוּמִים עַד אֲשֶׁר יִהְיוּ דְּבָרִים הַשָּׁוִים לְכָל נֶפֶשׁ, לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, לְגַלּוֹת עֵצוֹת וּדְרָכִים וּנְתִיבוֹת לְהַגִּיעַ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד.

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

כך שלמעשה, תורותיו של רבינו כוללות את "כל בני אדם שבעולם" – מה"הגדול במעלה בתכלית המעלה" המשוטט בהשגות אלוקות טמירות ונעלמות, עד "הקטן והפחות בתכלית דיוטא התחתונה" הזקוק לעצה להציל את נפשו מן השאול תחתיות…

כִּי כָּל דְּבָרָיו זַ"ל הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל, וְכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה כָּלוּל מִכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִכָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא, מִן תַּכְלִית קָצֶה הָעֶלְיוֹן עַד תַּכְלִית קָצֶה הַתַּחְתּוֹן. הַיְנוּ שֶׁעִם כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה וְשִׂיחָה שֶׁלּוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּתַכְלִית הַמַּעֲלָה, וְכֵן אֲפִלּוּ הַקָּטָן וְהַפָּחוּת בְּתַכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה יָכוֹל גַּם כֵּן לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִמְצֹא עֵצוֹת לְנַפְשׁוֹ עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ, כִּי הֵם כְּלָלִיּוּת נִפְלָא מְאֹד. 

(שיחות הר"ן, קלא)

ובו בזמן ש"החכם הגדול שבגדולי ישראל לא יוכל להתפאר בזה שזכה לעמוד על תוכן כוונת דבריו ז"ל בתכלית השלמות", הרי שמאידך "אפילו הקטן שבקטנים יוכל לרוות צמאונו ולהחיות את נפשו בהם".

וכלשונו של הרב מטשעהרין:

בְּעִנְיַן הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁל רַבֵּנוּ אוֹר הָאוֹרוֹת זַצַ"ל, אֲשֶׁר הִמְשִׁיכָם וְגִלָּה אוֹתָם בְּאֹפֶן כָּזֶה אֲשֶׁר הֵם כּוֹלְלִים בֶּאֱמֶת מֵרֵישׁ כָּל דַרְגִין עַד סוֹף כָּל דַרְגִין. כִּי אֲפִילוּ הֶחָכָם הַגָּדוֹל שֶׁבִּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יוּכַל לְהִתְפָּאֵר בָּזֶה שֶׁזָּכָה לַעֲמוֹד עַל תֹּכֶן כַּוָּנַת דְּבָרָיו זַ"ל בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת. וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִילוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, אִם הוּא רַק אֵיזֶה בַּר אוֹרְיָן וְיֵשׁ לוֹ אֵיזֶה יְדִיעָה קְצָת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא, יוּכַל לִשְׁאֹב מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה וּלְרַוּוֹת צִמְאוֹנוֹ וּלְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ בָּהֶם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף גַּם יָכוֹל לְהַחֲיוֹת גַּם נְפָשׁוֹת אֲחֵרִים רַבִּים וּגְדוֹלִים מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ בְּחוּשׁ פְּעָמִים הַרְבֵּה אֵין מִסְפָּר.

(פרפראות לחכמה, הקדמה)

וְהַמְעַיֵּן בֶּאֱמֶת, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, יָבִין מֵאֵלָיו עַמְקוּת הַדְּבָרִים שֶׁהֵם רְחָבִים וַעֲמֻקִּים מִנִּי יָם, גָּבֹהַּ מִשָּׁמַיִם וְעָמֹק מִתְּהוֹם. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם הָאֵלּוּ, צָרִיךְ לְהַעֲמִיק בְּעֵין הָאֱמֶת בְּעִיּוּן גָּדוֹל הָדֵק הֵיטֵב לְהָבִין הַדָּבָר עַל מַתְכֻּנְתּוֹ עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִֹכְלוֹ מַגַּעַת. אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה לְהָבִין הֵיטֵב פַּשְׁטִיּוּת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנֶּאֱמָרִין בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְכֻלְּהוּ, כִּי גַּם אֲשֶׁר קָצְרָה יָדוֹ לְהָבִין דְּבָרִים עֲמֻקִּים, הוּא גַּם הוּא יוּכַל לִמְצֹא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹ בְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, בְּדִבְרֵי הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַמּוּסָר הַנִּפְלָא הַיּוֹצְאִים מִכָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה, כְּפִי אֲשֶׁר יָאִיר ה' עֵינֵי שִֹכְלוֹ לְהָבִין כַּוָּנָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁהִכְנִיס רַבֵּנוּ זַ"ל בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

• "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"

רבינו לא הסתפק בגילוי תורות ועשיית כלים לגילוי האור, ואף לא בתוכחת מוסר גרידא, אלא יגע וטרח לתת לנו בכל תורה גם את ה"גיצייג" – כלי האומנות על מנת ליישם את הדברים ולהביאם לידי מעשה.

וכפי ששח ואמר:

אֲנִי יָכוֹל לַעֲשֹוֹת כֵּלִים נִפְלָאִים מְאֹד רַק הַחִסָּרוֹן שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי מֻכְרָח לַעֲשֹוֹת בְּעַצְמִי אֶת הַכְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין גִּיצַייג.

(חיי מוהר"ן, שיא)

ובעוד אשר 

כָּל הַמְחַבְּרִים שֶׁל עַכְשָׁו רוֹצִים לְחַזֵּק וּלְעוֹרֵר, אֲבָל אֵין לָהֶם כְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין גִּיצַייג וְכוּ'.

(עלים לתרופה, מכתב מיום ערש"ק בלק ת"ר)

שכן:

יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּמְשִׁיכִים חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה כָּאֵלּוּ שֶׁהֵם רַק בְּחִינַת תּוֹכַחַת מוּסָר וְהִתְעוֹרְרוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אֵין בָּהֶם עֵצָה עֲדַיִן לֵידַע עַל יְדֵי זֶה מַה לַעֲשׂוֹת שֶׁיִּזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לְהִנָּצֵל מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִנָּצֵל וְלִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. 

(אוצר היראה, ספרים וחידו"ת, ו. ע"פ ליקוטי הלכות, תחומין ה) 

הרי שרבינו נותן לנו גם את הכלים 'לשמור ולעשות ולקיים', ולהביא את כל ההשגות הנשגבות והנחשקות לידי מעשה. וכפי שאכן 

יָדַעְנוּ מִכְּבָר שֶׁאֵין נִמְצָא בְּשׁוּם מָקוֹם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת אֲמִתִּיּוֹת כְּמוֹ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְמוֹ הַדִּבּוּרִים שֶׁנִּדְבְּרוּ בֵּינֵינוּ שֶׁנּוֹבְעִים מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁקִּבַּלְנוּ בִּכְתָב וּבְעַל־פֶּה.

(עלים לתרופה, מכתב מיום ה' למב"י תקצ"ו)

כך שדבריו כולם – על אף עמקותם האינסופית הרי הם – "נוגעים למעשה ולהצלת הנפש" ממש, כביטויו של מוהרנ"ת: 

כִּי דְּבָרֵינוּ כֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה הַנּוֹגְעִים לְמַעֲשֶֹה וּלְהַצָּלַת הַנֶּפֶשׁ!

(עלים לתרופה, מכתב מיום ב' דחוהמ"ס תקצ"ח)

ועל תורה שכזו, אכן כיוונו חכמינו ז"ל באמרם "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב) שכן זהו 'תלמוד' שאינו רק השגות או מוסר אלא 'עצות מעשיות' לקיום התורה.  

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶׁנֶּחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אִי תַּלְמוּד גָּדוֹל מִמַּעֲשֶֹה אִי מַעֲשֶֹה גָדוֹל, כִּי שְׁנֵיהֶם אֱמֶת. כִּי תַּלְמוּד גָּדוֹל שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶֹה, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמְדִים מִמֶּנָּה עֵצָה וְכוּ' לְקַיֵּם הַתּוֹרָה וְכוּ'. אֲבָל יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵין יוֹצֵא מִשָּׁם עֵצוֹת רַק שֶׁהוּא תּוֹכַחַת מוּסָר וְכוּ', וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם זֶה טוֹב מְאֹד, אֲבָל מִלִּמּוּד כָּזֶה בְּוַדַּאי מַעֲשֶֹה גָּדוֹל, כִּי עִקָּר הַלִּמּוּד הוּא מוּסָר, שֶׁיְּקַיֵּם הַתּוֹרָה וּכְשֶׁהוּא מְקַיֵּם הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ בְּוַדַּאי טוֹב יוֹתֵר. אֲבָל הַלִּמּוּד שֶׁהוּא עֵצוֹת הוּא טוֹב יוֹתֵר, כִּי בְּלִי זֶה לֹא יֵדַע כְּלָל לְקַיֵּם. וְגַם כִּי לִמּוּד הַזֶּה נִמְשַׁךְ מִיִּחוּד הַפְּנִימִי וְהוּא כּוֹלֵל כָּל הָעֵצוֹת, כִּי בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה כְּלוּלִים כָּל הָעֵצוֹת, עַל כֵּן בְּוַדַּאי הוּא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

(ליקוטי הלכות, תחומין ה, כז) 

סוף דבר:

תלמודו של רבינו – העמוק עד אין סוף – גדול, שמביא לידי מעשה "אשר אין למעלה הימנו", כלשונו של מוהרנ"ת: 

יַעֲזֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַזְמִין דִּבּוּרִים תַּחַת קֻלְמוֹסִי שֶׁיָּשִׁיבוּ אֶת נַפְשְׁכֶם, וִיהִי בִּכְלַל תַּלְמוּד תּוֹרָה דְּרַבִּים דַּעֲדִיפָא מֵהַכֹּל, וּבִפְרָט תַּלְמוּד גָּדוֹל כָּזֶה הַנּוֹבֵעַ מֵהַנַּחַל נוֹבֵעַ וְכוּ', שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶֹה אֲשֶׁר אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ!

(עלים לתרופה, מכתב קצד) 

• מה הייתה כוונתו של רבינו בכל תורותיו שיחותיו ומעשיותיו?

ואכן, כוונתו היחידה של רבינו בגילוי תורותיו הייתה אך ורק להביא לידי מעשה, כפי שמקדים מוהרנ"ת בהקדמתו לספר ליקוטי מוהר"ן:

כִּי בֶּאֱמֶת, כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנּוֹרָא הַזֶּה הֵם הַשָֹּגוֹת עֶלְיוֹנוֹת גְּבוֹהוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְנֶעְלָם וְנִסְתָּר וְנִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְעֶלְיוֹנִים מְאֹד … אַךְ עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הוּא פֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט שֶׁבְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה.

כַּמְבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה שֶׁגִּלָּה, וּבְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, 'הַכֹּל' הָיָה 'רַק' בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶת יִשְֹרָאֵל לַהֲבִיאָם לִידֵי מַעֲשֶֹה יְשָׁרָה. לִרְמֹז לָהֶם מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב, לְהוֹרוֹת לָהֶם עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת עֲמֻקּוֹת וְנִפְלָאוֹת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא, כַּאֲשֶׁר יִרְאֶה הָרוֹאֶה בְּעֵינָיו אִם יִרְצֶה לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. 

כִּי 'כָּל' כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיָה 'רַק' שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְהָבִין הָעֲבוֹדָה וְהָעֵצוֹת הַיּוֹצְאִים מִכָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה. וְשֶׁנְּבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְנִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם כְּכָל הַכָּתוּב בָּהֶם בִּפְשִׁיטוּת. 

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

בהקדמתו לחלק השני של ליקוטי מוהר"ן חוזר מוהרנ"ת על כך, ולאחר שמפליג בעוצם נוראות גדולת ועמקות תורותיו של רבינו הוא חוזר ומדגיש:

אוּלָם כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הַחֲרֵדִים אֶל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַצַ"ל, הַמְצַפִּים וְהַמִּשְׁתּוֹקְקִים לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו, וְעֵינֵיהֶם כָּלוֹת לִרְאוֹת חִבּוּרָיו – שֶׁכָּל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ אוֹר הַנֶּעְלָם, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עִקַּר כַּוָּנוֹת הַמַּאֲמָרִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר בָּהֶם כִּי אִם הַמַּעֲשֶֹה. כִּי כָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים כֻּלָּם הֵם הַנְהָגוֹת נִפְלָאוֹת וְעֵצוֹת נוֹרָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל דְּבָרָיו כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בּוֹעֲרִים כְּלַפִּידִים, מַלְהִיבִים הַלֵּב בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל וּבְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וְאֵין מִן הַצֹּרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה לְכָל מַשְֹכִּיל, הֶחָפֵץ בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, כִּי יָבִין מִדַּעְתּוֹ אֶת כֹּל וְנוֹכָחַת.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, הקדמה)

גם בהקדמתו ל"ליקוטי תפילות" הוא כותב על כך, וזה לשונו:

מִכְּלַל דְּבָרָיו הֵבַנְנוּ, שֶׁעִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה בִּפְשִׁיטוּת, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְעַיֵּן בַּתּוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת שֶׁגִּלָּה לָנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל כַּוָּנַת אוֹתָהּ הַתּוֹרָה לְמַעֲשֶׂה. (כִּי זֶהוּ הָעִקָּר כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל עִקַּר כַּוָּנַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכָל הַתּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה, הָיָה הַכֹּל רַק בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל וְנִתְאַמֵּץ וְנִתְחַזֵּק בְּכָל עֹז לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם כְּכָל הַנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה), וּנְחַשֵּׁב דְּרָכֵנוּ כַּמָּה אָנוּ רְחוֹקִים מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמֻּזְכָּרִים בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, וְנִתְפַּלֵּל וְנַעְתִּיר לַשֵּׁם בְּרִבּוּי הַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ וִיזַכֵּנוּ, וִיקָרְבֵנוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה, וְנִשְׁפֹּךְ שִׂיחֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָם וּלְהַגִּיעַ אֲלֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת.

(ליקוטי תפילות, הקדמה)

*

רבינו עצמו דאג לכך שיידעו שכוונתו בתורתו היא 'הלכה למעשה', וכאשר אמר פעם תורה גבוהה מאד על סודם הנעלם של הריקודים והמחאת כף, והיה חשש שיתפרש הדבר אצל השומעים כמשהו השייך רק לרמי המעלה ואינו נוגע למעשה לכל אחד ואחד, ראה צורך להדגיש בפה מלא ש"לא בשמים היא" אלא כל אחד מישראל אמור לקיים זאת בתמימות ופשיטות. 

וכפי שמספר מוהרנ"ת: 

כְּשֶׁכָּתַבְתִּי לְפָנָיו הַתּוֹרָה "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (בְּסִימָן י' חֵלֶק רִאשׁוֹן מִלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן) הַמַּתְחֶלֶת "כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִים חַס וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נַעֲשָׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִים" וְכוּ', אָמַר לִי: כָּךְ אָמַרְתִּי! שֶׁעַכְשָׁו נִשְׁמָע גְּזֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה הוֹלְכִים וּמְמַשְׁמְשִׁים לָבוֹא יְמֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה (כִּי הַתּוֹרָה הַזֹאת נֶאֶמְרָה סָמוּךְ לְפוּרִים) וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְרַקְּדִים וְיִמְחֲאוּ כַּף וְעַל יְדֵי זֶה יַמְתִּיקוּ הַדִּינִים. וְחָזַר וְכָפַל דְּבָרָיו, וְאָמַר בְּפֶה מָלֵא: כָּךְ אָמַרְתִּי!

וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה לְהָעִיר לְבָבֵנוּ שֶׁנֵּדַע וְנָבִין שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַמְקוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד וְרָזִין עִלָּאִין וְסוֹדֵי סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וּרְחָבִים מִנִּי יָם בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר, אַף עַל פִּי כֵן, עִקַּר כַּוָּנָתוֹ שֶׁנִּשְׁמַע וּנְקַבֵּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בִּפְשִׁיטוּת, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת. 

כְּמוֹ לְמָשָׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹאת, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם שֶׁעַל יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין נִמְתָּקִין הַדִּינִים, הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן לִשְׂמֹחַ בִּימֵי שִׂמְחָה, כְּגוֹן פּוּרִים וַחֲנֻכָּה וְיָמִים טוֹבִים, אוֹ חֲתֻנָּה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל מִינֵי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְהִתְעוֹרֵר לְרִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, וְעַל יְדֵי זֶה יַמְתִּיקוּ הַדִּינִים. כִּי כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה לֹא בַּשָּׁמַיִם הוּא, לֵאמֹר שֶׁאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה לְהַמְתִּיק הַדִּינִים עַל-יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין כִּי-אִם גְּדוֹלִים בְּנֵי עֲלִיָּה, רַק כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ כֹּחַ הַזֶּה כְּשֶׁיְּקַיֵּם הַדְּבָרִים כִּפְשׁוּטָן בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְכֵן כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

(שיחות הר"ן, קלא)

*

לא רק התורות, אלא "בכל הדרושים והמאמרים שגילה וכל השיחות והסיפורים וכל הדיבורים שהיה מדבר עם בני אדם", לא הייתה בהם שום כוונה אחרת מלהביא לידי המעשה, אלא "הכל כאשר לכל לא היה כי אם בשביל כוונה זו!".

בִּהְיוֹת כָּל עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּכָל הַמַּאֲמָרִים וּבְכָל הַדְּרוּשִׁים הַנִּפְלָאִים וְהַנּוֹרָאִים אֲשֶׁר גִּלָּה לְעַם סְגֻלָּה, לֹא הָיְתָה כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר וְכוּ'. וְכַאֲשֶׁר נִרְאֶה בַּעֲלִיל לְכָל אֲשֶׁר זָכוּ לַחֲסוֹת בְּצִלּוֹ הַקָּדוֹש, אֲשֶׁר כָּל תְּשׁוּקָתוֹ וּמְגַמַּת חֶפְצוֹ הָיְתָה לְהָבִיא אֲנָשִׁים לִידֵי מַעֲשֶׂה יְשָׁרָה, לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת וּלְהוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת לֵאמֹר לָאֲסוּרִים צְאוּ, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר הָאֲסוּרִים בְּמַאֲסַר הַתַּאֲווֹת הַלְּכוּדִים בְּרִשְׁתֵי הַהֲבָלִים, לְהוֹרוֹת לָהֶם הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי בָּהֶם חַיֵּי עוֹלָם. וְזֹאת הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בְּכָל הַדְּרוּשִׁים וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁגִּלָּה וְכָל הַשִׂיחוֹת וְהַסִּפּוּרִים וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל לֹא הָיָה כִּי אִם בִּשְׁבִיל כַּוָּנָה זוֹ!

(קיצור ליקוטי מוהר"ן, הקדמת מוהרנ"ת)

אפילו "המעשיות משנים קדמוניות" אשר סיפר – על אף ש"לא איתא איניש על יבשתא" שיכול לפענח את פשרם, אעפ"כ גם בהם לא הייתה כוונתו אלא לעוררנו משינתנו ותרדמתנו, ו"ראוי לנו לחתור למצוא בהם איזה רמז הנוגע למעשה". וכדברי מוהרנ"ת: 

הַאֻמְנָם דְּבָרִים אֵלּוּ, הֵם דְּבָרִים שֶׁכִּסָּם עַתִּיק יוֹמִין וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶם כְּלָל, וְלֹא אִיתָא אֱנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי יֵכוּל לְמִפְשַׁר פִּשְׁרָא דְּנָא וְרָזָא דְּנָא לְהַחֲוַיָּא, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁבְּחֶמְלַת ה' עַל עַמּוֹ כְּבָר יָצְאוּ דְּבָרָיו אֵלּוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ וְנִצְטַיְּרוּ בִּכְתַב וְנִדְפְּסוּ בַּסֵּפֶר, רָאוּי לָנוּ לַחְתֹּר לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה רֶמֶז הַנּוֹגֵעַ לְמַעֲשֶֹה, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְעוֹרֵר מִשֵּׁינָתֵנוּ, אֲשֶׁר זֶה הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּאֵלּוּ הַמַּעֲשִֹיּוֹת שֶׁסִּפֵּר! כְּדֵי לְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁינָה אֶת כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם.

(ליקוטי הלכות, תפילין ה, ד)

שכן, על אף היותם נעלמים ונסתרים

יֵשׁ בָּהֶם הִתְעוֹרְרוּת מוּסָר נִפְלָא וְעָצוּם מְאֹד בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ. כִּי רֻבָּם כְּכֻלָּם מְעוֹרְרִים וּמַמְשִׁיכִים אֶת הַלֵּב מְאֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, לַעֲסֹק רַק בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה תָּמִיד, וְלַהֲפֹךְ פָּנָיו מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר יִרְאֶה הָרוֹאֶה בְּעֵינֵי שִׂכְלוֹ, אִם יִסְתַּכֵּל בָּהֶם בֶּאֱמֶת.

(סיפורי מעשיות, הקדמה)

*

וכשם שספרי רבינו עצמו לא נועדו אלא "להביא לידי מעשה", כך גם הספר 'ליקוטי הלכות' – על אף היותו בנוי על דרך הדרוש – לא כתבו מוהרנ"ת אלא להביא לידי מעשה. 

וְכַאֲשֶׁר נִשְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁהִקְפִּיד מְאֹד עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁהִתְפַּלְּאוּ מְאֹד עַל נִפְלְאוֹת הַחִדּוּשִׁים שֶׁלּוֹ, וְאָמַר לָהֶם: הֲלֹא זֶהוּ הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּכֶם, שֶׁאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁכַּוָּנָתִי עַל הַחִדּוּשׁ וְהַדְּרוּשׁ, הֲגַם כִּי בֶּאֱמֶת הֵם דְּבָרִים נִפְלָאִים וְטוֹבִים מְאֹד, אֲבָל עִקַּר כַּוָּנָתִי הוּא רַק עַל הַמַּעֲשֶׂה. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה", וְכַוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁכְּשֶׁאַתֶּם מִתְעַטְּפִים בְּצִיצִית תֵּדְעוּ וְתִזְכְּרוּ וְתָשִׂימוּ עַל לְבַבְכֶם הֵיטֵב כָּל מַה שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּדְבָרֵינוּ בְּסוֹד עִנְיַן מִצְוַת צִיצִית עַל פִּי הַהַקְדָּמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶּׁקִּבַּלְתִּי מֵרַבֵּנוּ זַצַ"ל. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה נִשְׁמַע פְּעָמִים הַרְבֵּה מִפִּיו זַ"ל, מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב כָּל כָּךְ. 

(אוצר היראה, הקדמה) 

בהקדמת הספר אף מאריך מוהרנ"ת להסביר כי כל אריכות דבריו ודרושיו סביב תורותיו ועצותיו של רבינו, אינה אלא "להכניס אותם בלב האדם לקיימם בפשיטות ובתמימות, כי זה העיקר, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה".

כִּי דַּע, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגִּלָּה רַבֵּנוּ זַ"ל הֵם הַקְדָּמוֹת חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי [אִם אָמְנָם כֻּלָּם בְּנוּיִים וּמְיֻסָּדִים עַל כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה הַמְקֻבָּלוֹת בְּיָדֵינוּ מִכְּבָר, עִם כָּל זֹאת הֵם הַקְדָּמוֹת חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי] וְכֻלָּם הֵם עֵצוֹת וּדְרָכִים נִפְלָאִים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָם לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמָּקוֹם שֶׁהוּא, וְעִקַּר הַכַּוָּנָה לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת כְּפִי מַה שֶּׁיָּצְאוּ מִפִּיו בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת. אֲבָל מֵעֹצֶם גַּשְׁמִיּוּת גּוּפֵנוּ וַעֲכִירַת שִֹכְלֵנוּ, קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד לְהַכְנִיס בְּלֵב הָאָדָם תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי דַּעַת כָּל אָדָם נוֹטָה אַחֲרֵי חָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁרֻבָּן מְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב מִנְּקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, בִּפְרָט כִּי בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הַתְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת שֶׁל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל עָמֹק עָמֹק מְאֹד, עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ  … שֶׁבְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צְרִיכִים לְדַבֵּר הַרְבֵּה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּלֵב הָאָדָם לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, כִּי זֶה הָעִקָּר, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה הַהֶכְרֵחַ לְהַאֲרִיךְ בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת, כְּדֵי לְהַסְבִּיר הָעֵצָה בִּפְשִׁיטוּת, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא תַּלְמוּד זֶה לִידֵי מַעֲשֶֹה. 

וְגַם מִצַּד הַחִדּוּשִׁים בְּעַצְמָם, כִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל הֵם עֲמֻקִּים וּרְחָבִים מְאֹד … וְעַל כֵּן הֻכְרַחְתִּי בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת לְהַאֲרִיךְ וּלְהַרְחִיב הַדִּבּוּר וְלַחֲזֹר עִנְיָן אֶחָד כַּמָּה פְּעָמִים, אוּלַי יִכְנֹס בְּלֵב הַמְעַיֵּן תֹּכֶן הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית לֵידַע הַחִדּוּשׁ עַל בֻּרְיוֹ, וְהָעִקָּר שֶׁיָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה לִידֵי מַעֲשֶֹה, לְהִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי זֶה לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בִּפְשִׁיטוּת, לְקַיֵּם הַהַקְדָּמָה שֶׁהוֹצֵאתִי מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל אֲשֶׁר עָלֶיהָ בָּנִיתִי הַבִּנְיָן הַהוּא, כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו.

(ליקוטי הלכות, הקדמה)

• "כאשר תקום מן הספר"

ואכן, זוהי צורת הלימוד המתבקשת מכל אחד מאתנו: לחפש ולבקש אחר העצות היוצאות למעשה. וכהדרכת הרמב"ן באגרתו:

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ, וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ.

(אגרת הרמב"ן)

וכדברי רבינו הקדוש:

כִּי כָל הַלִּמּוּדִים שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל וְיוֹצִיא מֵהֶם מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת … דְּהַיְנוּ, שֶׁיְּקַבֵּל וְיִלְמַד מִכָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁלּוֹמֵד מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת, שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, הֵן לְעַצְמוֹ, הֵן לַאֲחֵרִים שֶׁמִּתְנַהֲגִים לְפִי דַּעְתּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ.

(ליקוטי מוהר"ן, סא)

ואם בכל ספר כך, בספרי רבינו על אחת כמה וכמה.

כִּי כָּךְ חוֹבַת הַלִּמּוּד שֶׁיָּבוֹא לִידֵי מַעֲשֶֹה, בִּפְרָט סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּלֵאִים עֻבְדּוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת!

(עלים לתרופה, מכתב מיום א' לך לך תר"א)

כך שעל הלומד בספריו, "להשים עיניו היטב היטב ולהסתכל יפה בכל תורה ותורה", למצוא את "העובדות והעצות והמוסר וההתעוררות היוצאים משם ע"פ פשוטם של דברים". וכמובן, לבקש מהשם יתברך שיאיר עיניו למצוא אותם. 

וכהדרכת מוהרנ"ת בשיחות הר"ן:

וְשִׂים עֵינְךָ הֵיטֵב הֵיטֵב, וְתִסְתַּכֵּל יָפֶה בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, וְתָשִׂים לִבְּךָ לְהָבִין בְּכָל מָקוֹם הָעֻבְדּוֹת וְהָעֵצוֹת וְהַמּוּסָר וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַיּוֹצְאִים מִשָּׁם עַל פִּי פְּשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים. וּתְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינֶיךָ לִזְכּוֹת לָזֶה, לְהָבִין הַדְּבָרִים הֵיטֵב לְמַעֲשֶׂה. כִּי כָּל דְּבָרָיו זַ"ל כֻּלָּם נִצְרָכִים וּמֻכְרָחִים לְעֻבְדּוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ. 

(שיחות הר"ן, קלא)

וגם כאשר מגיעים לתורה או שיחה "אשר לפום ריהטא בהשקפה ראשונה אין מבינים היטב איך נוגע הענין הזה לעובדא לפי מדרגתו" – יש לטרוח ולחפש גם שם אחר העצות המעשיות.

וַאֲפִלּוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר לְפוּם רִיהֲטָא בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה אֵין מְבִינִים הֵיטֵב אֵיךְ נוֹגֵעַ הָעִנְיָן הַזֶּה לְעֻבְדָּא לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נוֹרָא לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. וְאִם תָּשִׂים עִיּוּנְךָ וְלִבְּךָ שָׁם הֵיטֵב, בְּוַדַּאי תִּמְצָא גַּם שָׁם עֵצוֹת וּדְרָכִים טוֹבִים לְפִי מַדְרֵגָתְךָ. 

(שם)

שכן, אין מציאות שכזאת שתורותיו של רבינו לא יהיו נוגעות לכל אחד ואחד. והחושב אחרת, עלול להיחשב כאפיקורוס… 

וכמסופר:

שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְקָרְבוּ אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים אֵלָיו זַ"ל, וְהָיָה אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם תּוֹרָה גָּבוֹהַּ כְּדַרְכּוֹ זַ"ל. אַחַר־כָּךְ סִפְּרוּ לְפָנָיו עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מְבִינִים תּוֹרָתוֹ, כִּי מַאי נַפְקָא מִינָהּ לָהֶם בְּתוֹרָתוֹ הַגָּבוֹהַּ, כִּי הֵם צְרִיכִים תּוֹרָה פְּשׁוּטָה וְדִבְרֵי מוּסָר פְּשׁוּטִים כְּפִי מַדְרֵגָתָם הַפְּשׁוּטָה וְהַנְּמוּכָה. וְחָרָה לוֹ זַ"ל עֲלֵיהֶם וְאָמַר אָז: מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ, הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס. כִּי בֶּאֱמֶת תּוֹרָתוֹ הִיא כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִּין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין. 

(כוכבי אור, כת"י הרב מטשעהרין)

• רק כך מרגישים טעם ברבינו

לסיום עלינו לזכור:

הדרך היחידה "לראות סימן ברכה בהתקרבות לאדמו"ר ז"ל", היא אך ורק על ידי לימוד ספרו בצורה שכזאת, של חיפוש והוצאת 'הלכות ברורות' ועצות מעשיות לעבודת ה' מספריו הקדושים. 

אך לזאת הייתה כוונתו של רבינו. 

כִּי 'כָּל' כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיָה 'רַק' שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְהָבִין הָעֲבוֹדָה וְהָעֵצוֹת הַיּוֹצְאִים מִכָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה, וְשֶׁנְּבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְנִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם כְּכָל הַכָּתוּב בָּהֶם בִּפְשִׁיטוּת. 

(ליקוטי מוהר"ן, הקדמה. והובא לעיל)

ורק כך ניתן להרגיש חיות אמיתית בהתקרבותנו אליו. 

וכפי שכותב רבי שמשון ברסקי ז"ל לאנ"ש בפולין שביקשוהו לבוא למדינתם ולחזקם: 

לוּ יָדַעְתִּי כִּי עַל יְדֵי בּוֹאִי אֶצְלְכֶם יִתְחַדְּשׁוּ נַפְשׁוֹת הַחֲבֵרִים בֶּאֱמֶת, עַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּתֵנוּ לִלְמוֹד וְלַעֲסֹק בְּסִפְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּהִתְחַדְּשׁוּת אֲמִתִּי, אֲשֶׁר זֶה יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הִתְקָרְבוּתֵנוּ לְאוֹר דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, יָכוֹל לִהְיוֹת כִּי לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי עַל שׁוּם מְנִיעָה, וְהִתְחַזַּקְתִּי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָבוֹא לְמַחֲנֵיכֶם. אַךְ מִי יוֹדֵעַ אִם אֲנַ"שׁ דְּמַחֲנֵיכֶם מַרְגִּישִׁים כִּי כָּל רִפְיוֹן יָדָם וְכָל קְרִירוּת לְבָבָם וְחֶסְרוֹן הַרְגָּשָׁתָם בִּנְעִימוּת דַּעַת אַדְמוֹ"ר זַ"ל, הוּא מֵחֲמַת הִתְרַחֲקוּתָם מִלַּעֲסֹק וּלְהִשְׁתַּדֵּל בְּלִמּוּד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּהִתְחַדְּשׁוּת גְּמוּרָה בְּכָל פַּעַם. 

וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּשׁוּם אֹפֶן סִימָן בְּרָכָה בַּהִתְקָרְבוּת לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל, כִּי אִם כְּשֶׁמַּכְנִיסִים עַצְמָם לְלִמּוּד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּעִיּוּן וּבְהִתְבּוֹנְנוּת וּבְהִשְׁתַּדְּלוּת גָּדוֹל, עַד שֶׁמּוֹצִיאִין מִסְּפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּרוּרוֹת לְתִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֲשֶׁר בְּוַדַּאי זֶה הָיָה עִקַּר כַּוָּנַת רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהַשְׁאָרַת סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְאִם מִתְקָרְבִין עַצְמָן לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּלִי הִשְׁתַּדְּלוּת בְּאוֹר סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים כַּנַּ"ל, בְּוַדַּאי קָשֶׁה מְאֹד לִמְצוֹא בְּהַהִתְקָרְבוּת שׁוּם חִיוּת, וְהוּא מַמָּשׁ כַּמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן "כְּשֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַצַּדִּיק בְּלֹא דַּעַת יְכוֹלִין לִפּוֹל חַס וְשָׁלוֹם", וְהָבֵן.

(גבורות שמשון, מכתב ד)

במכתב אחר הוא חוזר על דברים אלו, ואף מוסיף דברים כדרבונות: 

כִּי בֶּאֱמֶת, אִם אֵינָם יוֹדְעִים דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה – אֲפִילוּ אִם הָיוּ נִקְרָאִים כַּמָּה שָׁנִים 'בְּרֶסְלֶבֶר חָסִיד' וְגַם יִסְעוּ לְאוּמַן – אֵין שׁוּם מַמָּשׁ וְכֹחַ בַּהִתְקָרְבוּת! כִּי עִקַּר הַהִתְקָרְבוּת אֶל הַצַּדִּיק תָּלוּי בְּהַרְגָּשַׁת דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְכַמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סִימָן רנ"ה כִּי מֵאֱמוּנָה לְבַד הַיְנוּ כְּשֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַצַּדִּיק בֶּאֱמוּנָה לְבַד בְּלֹא דַּעַת יְכוֹלִין לִפּוֹל, וּכְשֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַצַּדִּיק עִם דַּעַת גַּם כֵּן אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לִפּוֹל. מוּבָן וּמְבֹאָר מִשִּׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל כִּי עִקַּר הַהִתְקָרְבוּת אֶל הַצַּדִּיק תָּלוּי בְּהַשָּׂגַת וְהַרְגָּשַׁת דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצוֹת לְהִתְחַזֵּק לַעֲמוֹד עַל עָמְדוֹ וְלִבְלִי לִהְיוֹת נִדְחֶה מִן הָאֱמֶת מֵחֲמַת הַשִּׁנּוּיִם וְהַיִּסּוּרִין הָעוֹבְרִין עַל כָּל אֶחָד. 

(שם, מכתב מח)

הוא חוזר ומתעניין שוב ושוב אצל אנ"ש אם הם אכן לומדים את ספרי רבינו באופן של הוצאת 'הלכות פסוקות לעובדא' מתוך דבריו, ובמכתבו לאחד מבחורי אנ"ש הוא כותב:

נִכְסַפְתִּי לֵידַע אִם קָבַעְתָּ לְךָ אֵיזֶה קְבִיעוּת בְּסִפְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּשֻׁתָּפוּת עִם אֵיזֶה חָבֵר טוֹב, אֲשֶׁר בָּזֶה תָּלוּי עִקַּר רְפוּאַת וְהִתְחַדְּשׁוּת נַפְשֵׁנוּ … וְהָעִקָּר לְהוֹצִיא מִכָּל לִמּוּד וְלִמּוּד הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת לְעוּבְדָא אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֲשֶׁר זֶה הוּא הַתַּכְלִית מִכָּל הַלִּמּוּדִים.

(שם, מכתב ח)

שכן, רק התרשלותנו "בלימוד דעת רבינו ז"ל בהתבוננות אמיתי כראוי וכנכון" היא המעכבת את רפואת נפשנו. שהרי

כְּבָר הִקְדִּים לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רְפוּאָה לַמַּכָּה, וְשָׁלַח לָנוּ מוֹשִׁיעַ וָרָב, הוּא אוֹר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זַ"ל, אֲשֶׁר אִם זָכִינוּ לְהַעֲמִיק מַחְשַׁבְתֵּנוּ הֵיטֵב הֵיטֵב בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וּלְקַיֵּם עֲצוֹתָיו הַגְּנוּזִים וּטְמוּנִים בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, הַמְּסֻגָּלִים לְרַפְּאוֹת כָּל מִינֵי תַּחֲלוּאֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל כָּל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, אָז בְּוַדַּאי מָצָאנוּ בְּכָל עֵת וּזְמַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ כְּפִי מְבֻקָּשֵׁנוּ. וְלֹא הָיִינוּ נְסוֹגִים אָחוֹר מֵהָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה כַּמָּה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, וְהַכֹּל מֵחֲמַת הִתְרַשְּׁלוּתֵנוּ בְּלִמּוּד דַּעַת רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהִתְבּוֹנְנוּת אֲמִתִּי כָּרָאוּי וְכַנָּכוֹן.

(שם, מכתב כב)

והמסקנה הברורה היא – להיכנס מחדש ל"חיידר" של רבינו, ללמוד ממנו דרכי חיים…

מִכָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל מוּבָן, כִּי עָלֵינוּ מוּטָל לְהַשְׁלִיךְ מֵאִתָּנוּ שֵׂכֶל עַצְמֵנוּ לְגַמְרֵי וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ לָבוֹא לְבֵית הַסֵּפֶר הַכּוֹלֵל בּוֹ כָּל מִינֵי תִּקּוּנֵי הַדַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי עֶרְכּוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, הוּא לִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. 

וּכְשֶׁיְּזַכֵּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַחְתֹּר וְלַחְפֹּר בָּהֶם בֶּאֱמֶת עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם, וּבִפְרָט לְקַיֵּם צִוּוּי רַבֵּנוּ זַ"ל לַעֲשׂוֹת מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, וְעַל כָּל פָּנִים לִקְבֹּעַ לְעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם אֵיזֶה שָׁעָה בְּהַתְּפִלּוֹת הַמְּיֻסָּדוֹת עַל הַלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן הַקָּדוֹשׁ – אָז בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי נִמְצָא רְפוּאוֹת וְתִקּוּנִים לְנַפְשֵׁנוּ, כְּפִי הָעֵת וְהַזְּמַן, כְּפִי תְּשׁוּקַת לְבָבֵנוּ.

(שם)

נסיים בתפילה:

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְבַלּוֹת יָמֵינוּ לַחֲשֹׁב תָּמִיד תּוֹרָתוֹ וְשִׂיחוֹתָיו וּמַעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה פֵּרוּשׁ וְהַשָּׂגָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה!

(עלים לתרופה, מכתב מיום כ"ו ניסן תקפ"ב)