השפה החסידית קולחת מפי איש שיחנו, המרצה בפנינו בשטף ובטבעיות סיפורים ורעיונות, כביכול מורגל בלשון זו מאז ומתמיד. רק מידי פעם, כשעוצר לרגע לחפש את המילים הנכונות, מחייך במבוכה ואומר: "אני מתנצל, אבל אידיש איננה שפת-האם שלי" – ואומר משפט באנגלית. האמת היא, שלא רק אידיש אינה שפת האם שלו, אלא אף את ה'אידישקייט' הניבטת מפניו לא הביא כלל מבית ילדותו. בימים אחרים בהם היה מכונה בשם אחר, רחוק היה משמירת תורה ומצוות, ולמעשה אף אסור היה לו לקיימם. על רגל אחת, זהו סיפורו הבלתי ייאמן של הרה"ח ר' גרשון געל שליט"א, גר-צדק מאנשי שלומינו שבארה"ב, בנם של אנשי דת נוצריים, אשר בדרכו רוויית-השאיפות הצטרף כמעט בטבעיות אל העם הנבחר ובהמשך מסעו אף גילה את אור הצדיק והרווה צימאונו ביין ההונגרי המשובח.
משיכה פנימית
נולדתי בניו יורק למשפחה שהייתה חזקה מאד בכל הדת הטמאה שלהם – פותח ר' גרשון את סיפור חייו הייחודי. אמי החזיקה בתפקיד נחשב אצלם, שם לימדה את השקפות העם הנוצרי, ועליהם גידלה אף אותי. הייתי ילד בעל רצינות וכבר מגיל צעיר ביקשתי ללמוד בכוחות עצמי ולהגיע לחקר האמת. זכורני כי כבר בהיותי נער בן 11 שנים, עלתה בי מחשבה מתריסה: למה לי להסתמך על ציטוטים מתורגמים שהתגלגלו אצלנו לרוב, העלולים להיות משובשים ומסולפים, ולא אסתכל במקור. ביקשתי לראות במו עיני את המקור, אולם משום שידעתי כי לא אוכל לממש את רצוני מבלי שאדע לקרוא לשון הקודש, שפת התנ"ך, ניגשתי אפוא אל אחד משכניי היהודים וביקשתי ממנו שילמדני את השפה העברית הקדומה, ואכן – הוא היה מורי ורבי לאל"ף בי"ת. המשיכה שלי לתנ"ך לא היתה שמורה בסוד. באותה שנה, הבחין אחד מחבריי במשיכתי הפנימית לענייני דת, והעניק לי ספר תנ"ך אותו קיבל במתנה בהזדמנות מסוימת, באומרו לי: לי אין מה לעשות עם זה, אתה בטח תאהב את זה!
ניבא ולא ידע מה ניבא…
נפשי לא הצליחה להתאפק עד שארכוש בקיאות בלשון הקודש, ועד מהרה לקחתי לידי את ספר התנ"ך, פתחתי בחומש בראשית, והתחלתי לקוראו בעזרת מילון עברי-אנגלי, כשאני מתרגם לעצמי כל מילה. בחלוף שנה, בגיל 12, כבר רכשתי בקיאות בכל חומש בראשית ובחלק מחומש שמות. בפרשת משפטים נעצרתי. בשלב זה, לא היה לי שום קשר ליהדות. אדרבה, היהודים נדמו בעיניי כעם מוזר. לא הבנתי מדוע הם עדיין מקיימים את המצוות. האמנתי בהבל וריק, באל לא יושיע. לא הבנתי למה היהודים אינם נוהגים כבני שאר הדתות, המתאימים את הדת לרוח התקופה ומבטלים מצוות שבעיניהם 'פג-תוקפם'. בערך בגיל 15 התעוררו בלבי שאלות כלליות ומהותיות, לצד סתירות פנימיות בכתביהם. עד היום הנני זוכר כיצד שאלתי את אמי, האם העם היהודי בימינו מאמינים באותה אמונה בה האמין משה רבינו. אמי השיבה בחיוב, ואנכי לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שאמונה זו, הקיימת כבר מימות משה רבינו והיא האותנטית ביותר, איננה מקובלת בעולם והדת הנוצרית נלחמת בה וטוענת כי היא איננה אמת ח"ו. הפנמת המציאות היתה מוזרה עבורי ולא נתנה לי מנוח. את שאלותיי המציקות שטחתי בפני מורי-הדרך הגויים שלי, אולם תשובות נאותות לא קיבלתי. מלבד גמגום קל הם השיבוני כי "אכן, זוהי שאלה 'עמוקה', ועדיף שלא לשאול אותה ולא לחשוב עליה".
משאלות לתשובות
תשובת איש הכמורה רק הציתה את הסקרנות בנפשו של ר' גרשון. "מה זאת אומרת לא לחשוב? השאלה מציקה לי!". בתוך לבי פנימה – ממשיך ר' גרשון בתיאור מסע התקרבותו לחיק היהדות – ידעתי ברורות כי אם השאלה קיימת, אף התשובה נמצאת היכן שהוא. החלטתי אפוא לחפשה בכוחות עצמי. בשנים ההן המידע לא היה נגיש וזמין לכל אחד כמו היום ומסע החיפוש שלי לא היה קל. "חיפשתי תשובות, וחיפשתי… וחיפשתי… וחיפשתי…" ר' גרשון חוזר על המילים 'חיפשתי' מספר פעמים, כמנסה לחדד את עוצמת החיפוש. באותה תקופה פגשתי יהודי שהותיר עליי רושם של מבין עניין. התכתבתי אתו קצת ואז, שטחתי בפניו את כל השאלות שהציקו לי. הוא שלח לי בחזרה אגרת תשובה ארוכה, שכללה גם מראי מקומות. תוכן הדברים היה החילוק בין אמונת היהדות לאמונות אחרות. באותו מכתב גילה הלה בקיאות רבה בדקדוקיהם ודקויותיהם של השטויות שלהם, ירידתו לפרטים בצורה כה נכונה ומדוייקת – הרשימה אותי מאד. כבר אז, בהיותי נער בן 15, הגעתי למסקנה מוחלטת כי הצדק נמצא ביהדות". "לא שעמדתי למחרת להצטרף לעם היהודי", מבהיר, "אבל התבהרה בי הידיעה כי האמת נמצאת כאן". אור חדש התנוצץ לו מרחוק ומשכו לפתוח בתהליך למידה ממושך ואינטנסיבי על היהדות, במסגרתו למד כל ספר אפשרי, גם באנגלית, אך בעיקר כאלו הכתובים בלשון-הקודש, מה ששיפר אצלו את השליטה בשפה זו. "הספר היחיד שלא פתחתי", אומר ר' גרשון, "היה גמרא. משום שהיא כתובה בלשון ארמי, אותו לא הצלחתי להבין אז בשום אופן".
ההחלטה מתבהרת
בשלב זה ניצבתי בצומת משמעותית בחיי – ממשיך ר' גרשון לספר. היה עליי לבחור בין לימודים באוניברסיטה לבין התגייסות ל'מיליטרי' (צבא). החלטתי להתגייס לצבא, ממספר סיבות. קודם כל, טרם היה ברור לי מה יהיה מסלול חיי, ולא חפצתי להכניס את עצמי למסלול שיכבול אותי לפרק זמן ארוך ומשמעותי. חשבתי כי בצבא יהיה לי את ההזדמנות לחשוב מהן מטרות חיי.
הסיבה העיקרית בשלה בחרתי להתגייס לצבא היה כדי להתרחק מהמשפחה. כפי שציינתי, היו ברשותי ספרים רבים. כשהייתי מביא אותם הביתה היו מעירים לי ודואגים שלא אעיין בהם 'יתר על המידה'. פחדו שמא אפרוש מן ה'אמת' בה האמינו. יותר מכולם הציק הדבר לאמי, שכאמור, הייתה נקראת אצלם מאד חשובה ואף אותי גידלה כילד על ברכי אמונותיה הכוזביות. הרגשתה היתה שכל השקעתה בי במשך השנים – יורדת לטמיון. בצבא, לעומת זאת, המשפחה לא הפריעתני ולא הציקה לי.
בניגוד לתכניותיי, גם שם לא באתי אל המנוחה. החברים מילאו בנאמנות את מקומה של המשפחה… פעם, לאחר דיון עמוק עם חבר, פלט הלה בתסכול: על כל דבר אתה מביא פסוק מתנ"ך… באותם ימים גיליתי את עולמה של תורת החסידות. הדברים דיברו אל לבי מאוד, ולמדתי הרבה ספרי חסידות, בעיקר תניא ועוד ספרי ליובאוויטש, אבל גם ספרים אחרים. בצבא התחברתי ליהודי שחזר בתשובה, שכבר היה בסוף ימי השירות. הוא היה נוסע מידי פעם ללוס אנג'לס, שם היה קונה ספרים. פעם הצטרפתי אליו וקניתי אף אנכי מספר ספרי חסידות. היו שם כמה ספרים מיוחדים, מהם התלהבתי מאד, כי הם הסבירו לי נושאים רבים בבהירות ובצורה ייחודית. במהלך שנים אלו התבהרה בתוכי תמונת חיי והתחלתי לחוש כי מקומי האמיתי והטבעי הינו בין העם הנבחר, עם ישראל.
תהליך הגיור
למשך תקופה קצרה נשלחתי ללחום בעירק, וכאשר חזרתי הרגשתי כי זהו: הגיע הזמן לעשות את המהלך הנועז: להתגייר! התהליך ההדרגתי והמתון אותו עברתי, התפרס על פני שנים ואפשר לי לחשוב על מעשיי בצורה מיושבת. הכמיהה והמשיכה שלי להתחייב ולקבל על עצמי נועם עול תורה ומצוות, לא הגיעה מתוך הבזק אור פתאומי, כי אם מתוצאה של לימוד מעמיק והתבוננות רבת-שנים באמיתות היהדות ואמונת ישראל. יצרתי אפוא קשר עם שליח חב"ד במקום מגורי שבקליפורניה ושטחתי בפניו את שאיפתי, הוא הציע שנמתין לכל הפחות עד סיום שירותי הצבאי, משום שאם אעבור גיור באופן מיידי – עלולים לחייבני בצבא לעבור על מצווה. למעשה, הסיבה האמיתית בשלה ביקש השליח להמתין, היה כמנהג וכהלכה לנסות שלא לקבל את הגרים באופן מיידי.
גם כשסיימתי את הצבא ורציתי להתקדם בתהליך, לא התאפשר הדבר לביצוע באופן מידי ומזורז. היה חשוב להם שאבין בפני מה אני עומד, מה אני עושה ומה משמעות המהלך. הם דשו רבות בשאלה: למה חשוב לי להתגייר. באותם ימים למדתי ספרים רבים וקראתי אין ספור מאמרים, רובם של חב"ד. ניסיתי למצוא תשובה ברורה ומשכנעת שתענה על השאלה: למה אני רוצה להיות יהודי. כל מה שלמדתי לא היה אלא מעין 'הקדמות' לאותה הבנה אותה הבנתי בפתע פתאום, כי הקשר הפנימי להשי"ת המתקיים רק באמצעות המצוות, הינו עניין ייחודי השייך ליהודי בלבד ולא לגוי! את הקשר הזה – פתאום התחדדה אצלי ההבנה – זה מה שאני רוצה.
עם הבנה זו חזרתי לרבנים איתם עמדתי בקשר – עיניו בורקות וקולו לוהט – היה זה בתענית אסתר, והם אמרו לי כי לקראת חודש ניסן מתעוררות שאלות רבות והרבנים עסוקים, ולכן לא יוכלו להטבילני לשם גרות לפני פסח. בינתיים היה ברשותי כרטיס חד-צדדי מקליפורניה לברוקלין, מתוך מחשבה שאם אתגייר כבר, אכנס מיד לישיבה, ואם לא – נראה כבר מה לעשות.
אחד הדיינים הציע שאמצא בית-דין אחר במקום בו אהיה, ואתן להם את פרטי הדיינים שכאן, וכך יוכלו להמליץ להם שאני כבר מוכן לגרות. ואכן, כך היה. אותו בית-דין יצרו קשר עם הרבנים הראשונים, ולאחר דרישות וחקירות שונות, בחודש כסלו תשע"ב, הטבילו אותי כדת וכדין לשם גרות, ויקרא שמי בישראל 'גרשון', על שם הגיור.
כמיהה לתפילות מעוררות
לאחר שהתגיירתי כדת וכדין, נכנסתי לישיבה בשכונה החבדי"ת 'קראון הייטס' והתחלתי להגות בתורה הקדושה. דבר אחד היה לי קשה: התפילות. למרות היותן מעוררות, הרגשתי שברצוני להתפלל ביותר התלהבות וחיות. בערתי אז כאש להבה וחיפשתי מקום יותר חי. היה לי חבר שהשתייך לקהילת 'אמונת ישראל' של הרב משה וולפסון שליט"א, שם כידוע מתפללים בכוח גדול במשך שעות ארוכות. הוא הציע לי פעם להתלוות אליו לתפילת שבת, ואכן הוקסמתי מהתפילות והחלטתי שאלך להתפלל שם בכל שבת. ואכן, כל שבת הייתי משכים קום, הולך לטבול במקווה ב'קראון הייטס' והולך ממקום מגוריי עד ל'בורו פארק' ברגל – מהלך של יותר משעה – להתפלל ב'אמונת ישראל'.
למעשה, מתברר שהיה זה השגחה פרטית מיוחדת. לאט לאט החלו להכיר אותי, עד שיום אחד ניגש אלי מישהו והציע לי שידוך. ואכן בהתייעצות עם מורי ורבי ראש הישיבה התקדמתי עם זה, ובתאריך ח"י בתשרי, שבאותם ימים לא אמר לי דבר, רק היום אני יודע כי זהו יום הסתלקות רביה"ק, זכיתי לבוא בקשרי שידוכים למזל טוב. בני ביתו של ר' גרשון אמנם לא הייתה צריכה להתגייר, אולם גם היא עברה סיפור התקרבות ליהדות. היא נולדה להורים שטרם זכו לשמור תו"מ וזכתה לשוב לכור מחצבתה.
יום אחד, השתתפו בני ביתי שחשו בצימאון אדיר לתחושת חיות ביהדותה, בשיעור שעסק בתורת רביה"ק רבי נחמן מברסלב, ובייחוד על תורת 'אזמרה', מרוב שהשיעור היה כה מוצלח הוא הביא בעקבותיו עוד שיעור ועוד לימוד, ותוך זמן קצר נשבה בבית רוח חדשה של רבינו הקדוש. בבית נשמעו דיבורים חדשים על התבודדות ועוד עצות נפלאות. בבית כמובן, רצו שגם אני אצטרף, אבל לא ממש התלהבתי. לא שזה הפריע לי, אבל הרגשתי שכבר יש לי דרך וטוב לי בחיי, כך שזה לא חסר לי. בינתיים התחזקה ההתקרבות של בני ביתי לאורו של רבינו הק' עוד ועוד.
אור בהירות הדרך
כשנתיים לאחר החתונה נפל דבר. היה זה ביום טוב שני של שבועות. הציעו לי בבית הצעה מעניינת, שאלו אותי אם אהיה מוכן לטוס ל'אומן' לראש השנה, משום שתי סיבות: הראשון, כדי לומר "תודה" לרבי שהוציא אותה מה'שאול תחתית' והביאה לחיי אמת. והסיבה הנוספת, שכן עד כה לא זכינו עדיין לפרי בטן, ורצו שאסע לפעול ישועה אצל רבינו הק'. התשובה 'לא' עמדה על קצה לשוני, אך מפני דרכי שלום הצעתי שאשאל את הרב וולפסון וכפי שיאמר כן אעשה. משום מה לא היה לי ספק שתשובת הרב וולפסון תהיה שזה לא ה'עבודה' שלי… ומה פתאום… עד מה הופתעתי כשהגיב לי: נו, אם בבית מבקשים ממך והדבר יגרום בבית שמחה, הנך מחויב לנסוע! מצבנו הכלכלי באותם ימים לא אפשר לרכוש כרטיס לאומן בקלות. גם לאחר איסוף כל מה שהיה בידינו, עדיין היה חסר סכום נכבד. אך בבית לא נשברו מזה ועדיין נשפכו על כך תפילות רבות שלא אחזור בי מהסכמתי, ושתהיה לנו עצה טובה איך לממן את הנסיעה.
ישנה אמרה, 'עדיף למכור אפילו את הכרית ולא להיכנס לחובות' – מחייך ר' גרשון. יום אחד הציעו בני ביתי למכור את אחד התכשיטים היקרים שהיו בבית. השבתי בחיוב. בהתלהבות דקדושה, בלא להמתין זמן נוסף, מיהרו למכור את הצמיד היקר, וכך הושג מימון לנסיעה החשובה. באותה שנה זכיתי לראש השנה מיוחד אצל רבינו. למרות שלא החזקתי את עצמי כחסיד ברסלב, התלהבתי מהתפילות ומכל הרוח המרוממת שאפפה אותי באומן. כשחזרתי לא הרגשתי כמעט שהושפעתי מהנסיעה, ובמהלך השנה כביכול שכחתי מזה. אולם כשהגיע ראש השנה הבא התעורר קושי מסויים במשפחה, וביקשו ממני בבית שבשנה זו לא אטוס, מתוך מחשבה שמא לא באמת נהניתי מהנסיעה לרבי. אולם לי היה ברור כי אין לי שום מקום אחר בעולם בו אוכל להתפלל בר"ה כמו שצריך, חוץ מאצל רבינו באומן!
בבית התפלאו מאד, "באמת?!", היה קשה להאמין שאני בעצמי מבקש ומתעקש לנסוע… ואכן החלטנו כי גם בשנה זו אסע. לצורך מימון הנסיעה בשנה זו, נטלנו את גביע הכסף כ'קרבן'… מכרנו אותו וכך שילמנו את הוצאות הכרטיס ושאר ההוצאות הנלוות. ר' גרשון עוצר לרגע ומשתף בנס פלאי הקשור לפרט זה של סיפורו. "תקופה קצרה לאחר הנסיעה", הוא מספר, "פגשתי באחד מחבריי שהביע את רצונו באוזני: הוא חפץ לרכוש עבורי גביע כסף מפואר… כל זאת מבלי שאמור היה לדעת על מה שהתרחש עם הגביע הקודם שלי. מאוחר יותר שמעתי כי רבינו אומר לקדש על גביע מפואר".
אתה יכול לבד?!
בעת ההיא, כשהגעתי לאומן, היה זה עדיין בשבילי. לצרכי האישיים. כדי שאוכל להתפלל כמו שצריך. לא בגלל הכרוז של רבינו. היה זה במוסף של היום הראשון – משחזר ר' גרשון – פתאום עלתה בי מחשבה שהיכתה בי כרעם ביום בהיר: מה אתה חושב לעצמך, שתסלול לעצמך דרך? איך אתה יכול לסמוך על זה? הרבה יותר הגיוני שתצטרף לדרך שמי שסלל אותה הבטיח, כי מי שילך בה יהפוך לצדיק גמור! כך, בסערת נפש סיימתי את התפילה המרוממת. היו לי ידידים רבים שקיבלו רבות מהרה"ח ר' אלעזר מ. קעניג זצ"ל. במוצאי יו"ט ניגשתי לאחד מהם ושאלתי אותו איך יוצרים קשר עם ר' אלעזר. כל כך נהניתי כשהשיב לי 'פשוט מאוד, הנה המספר שלו, צלצל אליו, הוא עונה…' ראיתי בכך הזדמנות מיוחדת, שכן מאז שהתגיירתי חשתי כי אינני מצליח למצוא את ידי ורגלי בתורתו של הרבי, הרי הייתי רק בתחילת דרכי.
חזרתי הביתה איש אחר משהייתי כשיצאתי. קיבלתי החלטה נחושה להתחיל לעסוק בתורת רביה"ק, כשכל שאלה שתעורר לי, אצלצל לר"א קעניג ואשאל אותו. בבית הופתעו אז למצוא במזוודתי ספר 'סיפורי מעשיות' ואת הספר 'אשפוך לפניו שיחי' של הרה"ח ר' אברהם יצחק כרמל זצ"ל. רק אז היה הדבר ברור… הצטרפתי ללגיונו של מלך! הפכתי לחסיד ברסלב!
"עד לפני כשנתיים ומחצה" מתגעגע ר' גרשון, "עמד ר' אלעזר לתמוך בי בכל אשר נצרכתי. שעות של שיחות היו בינינו ובסבלנות והארת פנים אופיינית היה מייעץ לי בתבונה במצבים שונים שנזקקתי לו בדרכי הארוכה בעולם הקדושה שעדיין רחוקה מלהסתיים".
דרך חדשה שהיא ישנה
"לאחר שהתקרבתי, הרגשתי חיות עצומה. דברים רבים שלמדתי הפכו פתאום לחלק מחיי. פתאום העובדה שהבורא הוא אין סוף ושאפשר להתפלל אליו על כל דבר, הפכה להיות מציאות עובדתית פשוטה וברורה. פתאום מתבטלות המחשבות של 'תפילה על דבר פלוני לא מתאימה…' על כל דבר מותר לבקש ישועה, ובפרט על בקשות ברוחניות, לזכות להתקרב לה' ית' – אפשר וצריך לבקש ממנו, להתחנן אליו ולא להרפות עד שישלח ישועה בזה, כל אחד בעניינו. זהו דבר אחד שהתחדש אצלי לאחר שהצטרפתי לדרך החדשה שהיא ישנה לגמרי. דבר נוסף שדיבר אלי, זהו תורה רפ"ב, שאגב, כפי שאמרתי, כל הבית שלנו התקרב כתוצאה משיעור על תורה זו. הבירור הנפלא שרבינו הק' עושה לברר את הנקודות הטובות מתוך הרע יכול ממש להחיות כל אחד. החלק הטוב – לבטח יש בכל יהודי, כי אין יהודי שלא עשה איזה מעשה טוב – זה האדם עצמו. החלק השני – הרע – זה לא אתה! היהודי עצמו הוא טהור וזכאי, לא יכול להדבק בו רע! מאוד התפעלתי מדברי רבינו אומר ש'והתבוננת על מקומו ואיננו', שאדם יכול להוציא את עצמו מכף חובה לכף זכות על ידי התבוננות זו!.
איך אפשר בלי זה
פעם חשבתי כי שלשת התפילות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מספיקים ליהודי, למה להוסיף עוד… יש שם תפילה כמעט על כל דבר, ומה שלא, אפשר להוסיף בשומע תפילה ואלוקי נצור… אחרי התבודדות אחת הבנתי פתאום כי שלושת התפילות והתבודדות בקושי מספיקים. בתפילות הקבועות יש הרבה מאד בלבולים שהיצר הרע מכניס שם. "בכלל" מתבונן ר' גרשון, "בפשטות כשלומדים על תפילה עולה כי עיקר המצווה מדאורייתא, זה התבודדות. שאדם יפנה לה' ויתפלל אליו על כל מה שהוא צריך ומה שיושב על לבו. אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח ברור כדי לחזק זאת, לא חלילה לבטל את התפילנ הפשוטה שהייתה בתחילה.
בשורה תחתונה, כעבור תקופה קצרה לא יכולתי להבין איך אפשר להסתדר בלי הדיבור אל השי"ת בפשטות, כמו חבר קרוב… איך אפשר להרגיש קרוב לה' בלי זה… זה פשוט מגוחך שחשבתי שאפשר בלא זה. אמנם מדובר בעצה שלפעמים היא קשה, בפרט לאנשים עם עוד טרדות, אבל אי אפשר, אי אפשר בלא זה!
אני צריך בית כנסת של ברסלב
אחר ששבתי מאומן בפעם השנייה, והפעם כחסיד ברסלב, הלכתי להתפלל ביום כיפור היכן שהייתי רגיל תמיד. היה זה בסוף 'פסוקי דזמרה', כשהבעל-תפילה פתח ב'המלך', הרגשתי פתאום שמשהו חסר… שהמקום שלי הוא לא כאן. אמרתי לעצמי כי אני מוכרח ללכת לברסלב, ולו כדי לשמוע את מחיאות הכפיים… מאז, כבר לא הרגשתי את החיות במקומות אחרים. וזה משהו שבשנה הראשונה לא הרגשתי. באופן כללי, המשיכה שלי וההצטרפות לברסלב הייתה במתינות. אני זוכר שפעם, לפני נעשיתי ברסלבער, ביקשו ממני בבית – שם רצו מאד שאטעם את האור של ברסלב – שאלך להתפלל קבלת שבת בברסלב. ואכן הלכתי, ופשוט לא סבלתי את הנוסח… הייתי רגיל למשהו אחר וזה לא דיבר אלי.
היום, כשיוצא לי להתפלל בבית כנסת אחר אני מתגעגע לנוסח שלנו. לכיסופים, לערגה ולגעגועים… בשלב מסויים עברנו לגור ב'רדוויל' שבשכונת 'קנסינגטון' (סמוך לבורו פארק), בין אנשי שלומנו שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. תקופה קצרה אחרי שעברנו, שבתי הביתה לאחר התפילה כשפניי קורנות משמחה מיוחדת. בתהייה שאלו אותי בבית "מה יום מיומיים?!". ואני כתשובה הוצאתי עלון שמצאתי בבית-כנסת ופרשתי אותו על השולחן. "כאן היא התשובה" הצבעתי על קטע ממכתב של ר' נתן, שם הוא מספר על חסידים שהגיעו לרבי מהעיירה 'רדוויל'!
ראינו בכך אישור מיוחד מה' על הדירה החדשה…
שלא עשני גוי
לסיומא, שח בפנינו ר' גרשון חידוש מיוחד: בצעירותי לא הבנתי את כל הסיפור הזה של קיום מצוות. זה היה מוזר בעיני, כפי שסיפרתי בתחילה, למה היהודים מתעקשים לקיים מצוות. כיום אני יודע שהמצוות אינם הנהגות או פעולות, אלא דרך להתקשר ולהתחבר להשי"ת, וזה מהותו של היהודי, להתקרב לאבינו שבשמים. ממילא – הוא טווה את מסקנתו – כשיהודי מברך "שלא עשני גוי", אין זו רק ברכה שהוא לא סתם אדם ושהוא זוכה להימנות על העם הנבחר. הרבה יותר מזה: הוא מברך שהוא יהודי, וממילא המצוות שלו משמשים לו אמצעי להתחבר לה'. והוא מסביר: נניח שגוי שייקח עור של בהמה ויעבד אותו ויעשה ממנו תפילין ויניחם – הוא לא עשה מאומה. ואילו יהודי שיעשה בדיוק את הפעולות הללו, הרי שהתקשר לבורא העולם! על כך מברך שלא עשני גוי! שהפעולות שאנחנו עושים – תופסות. מחברות אותנו לבורא העולם. מצוות מלשון צוותא!
אשרינו!
(הכתבה הוכנה בסיוע קו מערכת ברסלב 02-5808321)
