לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים

אחר שביארנו עוצם מעלת לימוד חכמת הקבלה מחד, וגודל הסכנה לאלו שאינם ראויים לכך מאידך, נעבור לאותם הראויים ללימוד הקבלה, ונראה כיצד עליהם ללמוד אותה.

• סבלנות ואורך רוח

ראשית כל, נפתח בהדרכה פשוטה ומעשית, אותה נתן רבינו למוהרנ"ת. 

היה זה כאשר ציווהו לעסוק בקבלה,  

"וְאִם לֹא אָבִין?" – שָׁאַל מוֹהֲרַנַ"ת. "אַתָּה לְמַד" – הֵשִׁיב רַבֵּנוּ – "וּבְכָל מָקוֹם שֶׁלֹּא תָּבִין רְשֹׁם נְקוּדָה וְסִימָן שֶׁלֹּא הֵבַנְתָּ בְּמָקוֹם זֶה, וּכְשֶׁתִּלְמַד פַּעַם שְׁנִיָּה תִּרְאֶה שֶׁיִּפְחֲתוּ הַנְּקוּדוֹת שֶׁסִּמַנְתָּ לְעַצְמְךָ עַל אִי הֲבָנָתְךָ, וּכְשֶׁתִּלְמַד עוֹד פַּעַם, יִפְחֲתוּ עוֹד הַנְּקוּדוֹת, וְכֵן בְּכָל פַּעַם, עַד שֶׁתָּבִין הַכֹּל.

(באש ובמים, פרק י)

על אף שהדרכה זו נכונה לגבי לימוד כל חלקי התורה, הרי שהיא נכונה במיוחד לגבי לימוד ה'עץ חיים', שכן, כבר אמר רבינו:

שֶׁמַּה שֶּׁקָּשֶׁה לְהָבִין סֵפֶר הָ"עֵץ חַיִּים" וְכוּ', הוּא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נִכְתַּב כַּסֵּדֶר. 

(שיחות הר"ן, רכה)

כך שרק ע"י לימוד כל הספר מתחילתו עד סופו, ניתן להבין את הדברים לאשורם.

* 

הדרכה נוספת להבנת הדרושים הארוכים שב'עץ חיים', מצאנו בהקדמתו של מוהרנ"ת לליקוטי הלכות, וכך הוא כותב: 

וְזֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ לְכָל מַשְֹכִּיל, שֶׁבְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּמְצָא בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים חִדּוּשִׁים וּבֵאוּרִים בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל, הֵן בִּגְמָרָא רַשִׁ"י תּוֹסְפוֹת, הֵן בְּסִפְרֵי קַבָּלָה וּפַרְדֵּ"ס … אוֹ בְּסִפְרֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, שֶׁכָּל דְּרוּשׁ וּדְרוּש מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ מְאֹד, וְעַל פִּי רֹב הַדְּרוּשׁ שֶׁבַּסּוֹף מְקֻשָּׁר מְאֹד לְהַדְּרוּשׁ שֶׁלִּפְנֵי כַּמָּה וְכַמָּה דַּפִּין, וּמִי שֶׁבָּקִי הֵיטֵב בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מֵבִין שֶׁכִּמְעַט כָּל הַסֵּפֶר 'עֵץ חַיִּים' וּ'פְרִי עֵץ חַיִּים' הֵם דְּרוּשׁ אֶחָד גָּדוֹל. כְּמוֹ כֵן בְּכָל מְקוֹמוֹת הַבָּאִים בַּאֲרֻכָּה כָּאֵלֶּה – חָלִילָה לְהַמְעַיֵּן לְהִתְבַּהֵל וְלִפְחֹד אֵיךְ אֶפְשָׁר לִתְפֹּס בְּמֹחַ וָשֵֹכֶל דְּרוּשׁ אָרוֹךְ מְאֹד כָּזֶה, כִּי עַל זֶה נֶאֱמַר "וְעֵינֵי כְּסִיל בִּקְצֵה הָאָרֶץ", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם, עַיֵּן שָׁם. אֲבָל הֶחָכָם אוֹמֵר "הַיּוֹם אֶלְמֹד מְעַט וּמָחָר מְעַט" וְכוּ', כַּמְבֹאָר שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, עַיֵּן שָׁם. 

וְזֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בְּנֵי הַנְּעוּרִים לֵידַע מְאֹד, וְחוֹבָה עַל מוֹרֵיהֶם וְרַבֵּיהֶם לְהוֹדִיעָם זֹאת, לְבַל יִתְבַּהֲלוּ וְיִפְחֲדוּ כְּלָל מִדְּרוּשׁ אוֹ חִדּוּשׁ אָרֹךְ, רַק יָשִֹימוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם עָלָיו כַּסֵּדֶר מְעַט מְעַט, וִיְקַּשְׁרוּ בִּתְחִלָּה עִנְיָן אֶחָד עַד שֶׁיָּבִינוּ אוֹתוֹ קְצָת, וְאַחַר כָּךְ יֵלְכוּ לְהַלָּן כַּסֵּדֶר בְּהַדְרָגָה מֵחִדּוּשׁ לְחִדּוּשׁ וּמֵעִנְיָן לְעִנְיָן עַד שֶׁיִּגְמְרוּ עַמּוּד אוֹ דַּף אֶחָד, וְכֵן יֵלְכוּ כַּסֵּדֶר בְּכָל פַּעַם מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּלִי בֶּהָלָה וּבִלְבּוּל, וְאָז יָבוֹאוּ עַל מְקוֹמָם בְּשָׁלוֹם וְיוּכְלוּ לְהָבִין אֲפִלּוּ דְּרוּשׁ אָרוֹךְ מְאֹד, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג בְּיוֹתֵר. 

(ליקוטי הלכות, הקדמה)

*

מלבד הקושי בעצם הבנת חכמת הקבלה, יש לזכור שבלבול המחשבות המגיעות בעת לימוד סודות התורה, מקורו ב"נחשים ועקרבים" המסבבים את הרזין דאורייתא ואינם מניחים להתקרב למי שאינו ראוי. וכדברי רבינו על יסוד דברי הזוהר (פרשת נשא דף קכג): 

מָאן דְּאִיהוּ חַיָּבָא וְיֵעוֹל לְמִנְדַּע רָזִין דְּאוֹרַיְתָא, כַּמָּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּהּ דְּלָא יֵעוֹל לַאֲתַר דְּלָאו דִילָהּ … וּכְשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַהֲגוֹת וְלַחֲשֹׁב בַּתּוֹרָה, הַיְנוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, אִנּוּן נְטִירִין וּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּהּ, וְאֵלּוּ הֵם הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּאִין לָאָדָם.

(ליקוטי מוהר"ן, פד)

והעצה לכך, לך נא ראה שם. 

*

עתה נעבור לבאר את צורת ומטרת הלימוד בעצמו, ובה שני חלקים, שהם אחד: 

א. לימוד קבלה באופן של "אמונה", ולא באופן של חקירה ו"הבאה בלב ודעת האנושי בפשיטות". 

ב. לימוד קבלה מתוך מטרה להתעורר ולמצוא עצות לעבודת ה', לשבירת התאוות ולדבקות באין סוף, ומתוך זעקה להשם יתברך.

• "באמונה לבד נבוא בדברי הזוהר והאר"י"

רבינו הקדוש התנגד ללימוד קבלה כשהיא באופן של חקירה, וגם כשהיה מדובר ב"מקובלים אמתיים, שהיו צדיקים קדושים בעלי השגה ורוח הקודש" אך למדו את הקבלה באופן של חקירה, ורצו ליישב ע"פ הקבלה מבוכות קשות כדוגמת "אלו ואלו דברי אלקים חיים" או קושיית "הידיעה והבחירה" – לא הסכים רבינו עמהם. 

וכמובא בחיי מוהר"ן:

אַחַר שֶׁאָמַר הָעִנְיָן הַמְבֹאָר בְּסוֹף הַתּוֹרָה הַנַּ"ל הַמְדַבֵּר מִ"דַּרְכֵי ה'" שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַהֲבִינָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת "אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים", שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַצַּדִּיק הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְזֶה אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וְזֶה הַדָּבָר אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלָל, כִּי הֵם בְּחִינַת "רְעָמִים" וְכוּ', בְּחִינַת "נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים" שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשֵׂכֶל כְּלָל רַק בֶּאֱמוּנָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם – אַחַר כָּךְ בַּלַּיְלָה דִּבֵּר מִזֶּה קְצָת בְּשִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה עִם הָעוֹלָם, וְאָמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בְּסִפְרֵי מְקֻבָּלִים תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא הַזֹאת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי הֵם רוֹצִים לְתָרֵץ מַה שֶּׁזֶּה מֵקֵל וְזֶה מַחְמִיר, שֶׁזֶּה מֵחֶסֶד וְזֶה מִגְּבוּרָה וְכוּ', עַל כֵּן בֶּאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, עַיֵּן בְּדִבְרֵיהֶם. וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, אַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת אֵלּוּ הַתֵּרוּצִים אֵינָם כְּלוּם לַמֵּבִין קְצָת. וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "מִיר לָאז עֶמִיצֶער זָאגִין אַתֵּרוּץ", "יַחְגֹּר אֶחָד מָתְנָיו לוֹמַר תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא זֹאת בְּפָנַי". כִּי בֶּאֱמֶת אֵינוֹ תֵּרוּץ כְּלָל. כִּי זֶה אוֹמֵר שֶׁהַדָּבָר כָּשֵׁר וּמֻתָּר לֶאֱכֹל, וְזֶה אוֹמֵר לְהֶפֶךְ שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ. וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשֵׂכֶל שֶׁדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם אֱמֶת, מֵאַחַר שֶׁכָּל אֶחָד אוֹמֵר הַדִּין בְּהֶפֶךְ מֵחֲבֵרוֹ וְכוּ'. וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁהַתֵּרוּצִים עַל קֻשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. 

לֹא מִבַּעֲיָא הַתֵּרוּצִים שֶׁבְּסִפְרֵי הַמְחַקְּרִים שֶׁבְּוַדַּאי אֵין בָּהֶם כְּלוּם … אֶלָּא אֲפִלּוּ קְצָת הַתֵּרוּצִים הַמּוּבָאִים בְּסִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים קְדוֹשִׁים בַּעֲלֵי הַשָּׂגָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְתָרֵץ הַקֻּשְׁיָא עַל יְדֵי תֵּרוּצִים, כַּנִרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַתְּשׁוּבָה נִשְׁאָר מֵעַל, וּצְרִיכִין רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה. וְכֵן עַל שְׁאָר קֻשְׁיוֹת כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, כְּגוֹן הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה שֶׁמּוּבָא גַּם כֵּן שֶׁרוֹצִים לְתָרְצָהּ. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם יִרְאֶה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָבִין הַתֵּרוּץ כְּלָל בְּשִׂכְלֵנוּ, עַל כֵּן אֵין לָנוּ לִכְנֹס בָּזֶה כְּלָל לְתָרֵץ קֻשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ. 

וְכֵן הַקֻּשְׁיָא הַמּוּבָאָה בְּעֵץ הַחַיִּים בִּתְחִלָּתוֹ, שֶׁרוֹצֶה בַּעַל הַ"שַּׁעֲרֵי גַן עֵדֶן" לְתָרְצָהּ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל כָּל שֶׁהוּא יִרְאֶה שֶׁהַתֵּרוּץ הוּא וְלֹא כְּלוּם. כִּי סוֹף כָּל סוֹף מְסַיֵּם שָׁם שֶׁלְּמַעְלָה מִשָּׁם אָסוּר לְהַרְהֵר. אִם-כֵּן טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לְתָרֵץ הַקֻּשְׁיָא בִּתְחִלָּה עִם זֶה הַתֵּרוּץ, שֶׁאָסוּר לָנוּ לְהַרְהֵר כְּלָל מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, וְלָמָּה לָנוּ לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת שֶׁל עוֹלַם הַתֹּהוּ כָּאֵלּוּ, וּלְבַסּוֹף לֹא יְתָרְצוּ כְּלוּם, וּמִי יוֹדֵעַ אִם יָשׁוּב בְּשָׁלוֹם, טוֹב לִשָּׁאֵר תֵּכֶף בֶּאֱמוּנָה לְבַד. כִּי חֲקִירוֹת כָּאֵלּוּ כְּמוֹ הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּבִפְרָט הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבִּתְחִלַּת עֵץ הַחַיִּים, אִי אֶפְשָׁר לְתָרְצָם בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי כְּלָל, וְאָסוּר לִכְנֹס בָּהֶם כְּלָל, רַק צְרִיכִין לֵידַע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָרְצָם בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכָיו מִדְּרָכֵינוּ וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִמַּחְשְׁבוֹתֵינוּ. 

(חיי מוהר"ן, כד)

גם לגבי דבריהם של אחרים מגדולי המקובלים, כותב מוהרנ"ת:

בִּמְחִלָּה מִכְּבוֹדָם, לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי, קִלְקְלוּ הַלָּשׁוֹן שֶׁיּוּכַל לִגְרֹם חַס וְשָׁלוֹם מִכְשׁוֹל לַקּוֹרֵא בְּסִפְרֵיהֶם … כִּי דַּרְכֵי הַקַּבָּלָה צְרִיכִין לְקַבֵּל רַק בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה לְהַאֲמִין שֶׁהָעוֹלָמוֹת נִשְׁתַּלְשְׁלוּ בְּדֶרֶךְ זֶה, וְהַשֵּׁמוֹת הַשַּׁיָּכִים לְכָל סְפִירָה וּלְכָל מִדָּה וּלְכָל פַּרְצוּף וְכוּ', וּשְׁאָר כָּל דַּרְכֵי חָכְמַת הָאֱמֶת וְכוּ', כְּפִי אֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי זַ"ל וְהָאֲרִי זַ"ל. וְהָעִקָּר לְהַאֲמִין שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים דִּבְרֵיהֶם כְּלָל, כִּי בְּוַדַּאי לְמַעְלָה אֵין שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת וְכוּ', כַּאֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה כָּל הַסְּפָרִים. אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בְּאֵיזֶה חֲקִירָה עַל פִּי קַבָּלָה וּלְיַשֵּׁב אֵיזֶה קֻשְׁיָא שֶׁל הַמְחַקְּרִים עַל פִּי קַבָּלָה, הוּא מְקַלְקֵל מְאֹד. כִּי בֶּאֱמֶת הַקֻּשְׁיּוֹת כָּאֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כְּלָל, רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד, כִּי הָעִקָּר הוּא רַק הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה כַּנַּ"ל לְהַאֲמִין בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ בִּפְשִׁיטוּת שֶׂה' אֶחָד בָּרָא הַכֹּל יֵשׁ מֵאַיִן הַמֻּחְלָט וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים לְמַעַן נִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְכוּ'.

(ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, לה)

רבי אברהם ב"ר נחמן מוסיף לבאר, שעל אף שהתירוצים עצמם מיוסדים בוודאי על דברי אמת וצדק של הזוהר הקדוש והאריז"ל, אעפ"כ מאחר שמטרת אותם מקובלים היא להביא לידי הבנה "בלב ודעת האנושי בפשיטות", "נחשב להם לשגיאה זה הדבר", שכן אין לנו להיכנס בדברי הזוהר והאר"י אלא מתוך אמונה ולא מתוך נסיון להבין את הדברים בדעתנו האנושית. 

וזה לשונו: 

בַּכְּלָל הַי"ג הַנַּ"ל שֶּׁבְּסֵפֶר 'אֱמוּנָה בִּידִיעָה הָרוּחָנִיּוּת', אֲשֶׁר יִסַּדְתִּי בְּשִׂיחַת רַבֵּנוּ זַ"ל … יְבֹאַר יוֹתֵר מַה שֶּׁלֹּא הִסְכִּים רַבֵּנוּ זַ"ל (חַיֵי מוֹהֲרַ"ן אוֹת כ"ד) לְדִבְרֵי הַמְקֻבָּלִים הַבָּאִים לְהָשִׁיב עַל פְּלִיאַת מַאֲמַר חֲכָמֵינוּ הַנַּ"ל "אֵלּוּ וָאֵלּוּ" וְכוּ'. כִּי גַּם אִם סָמְכוּ דִּבְרֵיהֶם בִּיסוֹדוֹת הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ"ל, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת וָצֶדֶק כָּל דִּבְרֵיהֶם, אֲבָל כְּפִי הַנִּרְאֶה מַטְּרַת דִּבְרֵי הַמְשִׁיבִים הַנַּ"ל, לִתְשׁוּבָה וַהֲבָאָה בְּלֵב וְדַעַת הָאֱנוֹשִׁי בִּפְשִׁיטוּת – נֶחְשָׁב לָהֶם לִשְׁגִיאָה זֶה הַדָּבָר. כִּי בֶּאֱמוּנָה לְבַד נָבוֹא בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִ"י זַ"ל, וְלֹא בַּאֲנוּשַׁת דַּעְתֵּנוּ.

(ביאור הליקוטים, תורה ח, ביאור הקצר אות כט)

אנו לומדים קבלה מתוך אמונה פשוטה "שהעולמות נשתלשלו בדרך זה, והשמות השייכים לכל ספירה ולכל מידה ולכל פרצוף וכו', ושאר כל דרכי חכמת האמת, כפי אשר מסרו לנו רבי שמעון בר יוחאי ז"ל והאריז"ל" (כלשון מוהרנ"ת), אך אין אנו מנסים להשיב ולהביא את דבריהם 'בלב ודעת האנושי בפשיטות'.

• התרחקות מ"חקירה באלקות"

מענין לענין באותו ענין:

רבינו לא הסכים עם אותם צדיקים המלמדים לימודים גבוהים בקבלה, באופן של ביאור והסברת סתרי הספירות והעולמות העליונים וכלל סדר ההשתלשלות – בחכמה בינה ודעת, בצורה שעשויה להיראות ללומדים כאילו הדברים מובנים בשכל אנושי, וכמסופר:

בֵּין דִּבּוּרָיו שֶׁדִּבֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל עִם הָרַב הַצַּדִּיק 'הַבַּעַל הַתַּנְיָא', שָׁאַל לוֹ מַדּוּעַ מְלַמֵּד לִכְלַל אֲנָשָׁיו לִמּוּדִים גְּבוֹהִים בְּקַבָּלָה. וְהָיָה זֶה אַחַר שֶׁפָּגַשׁ רַבֵּנוּ בְּכַמָּה מֵאֲנָשָׁיו שֶׁל הָרַב וְדִבֵּר עִמָּהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה וְהִגִּיעוּ בְּדִבְרֵיהֶם גַּם לְעִנְיְנֵי קַבָּלָה, וְשָׁאַל לָהֶם רַבֵּנוּ אֵיזֶה שְׁאֵלָה, וְעָנוּ לוֹ תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן בְּיַחַס לְלִמּוּד הַקַּבָּלָה הַקְּדוֹשָׁה. 

(שיש"ק ה, סד)

ולעצם הנקודה: רבינו מתנגד לצורת לימוד סודות הקבלה באופן של 'חקירה' ו'הבאה בלב ודעת האנושי', ודרכו רחוקה מאד מדרכם של העוסקים ב"חקירה באלוקות", וכהגדרתו של רבי שמואל הורביץ במכתבו:

חֲסִידוּת חַבַּ"ד הוּא חֲקִירָה בֶּאֱלֹקוּת עִם קַבָּלָה, וְרַבֵּנוּ זַ"ל רָחוֹק מְאֹד מִזֶּה! וְקָרוֹב רַק לֶאֱמוּנָה וּפַשְׁטוּת וּתְמִימוּת בַּעֲבוֹדַת ה' בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה.

(מכתבי שמואל, ה)

[וכמובן שאין הכוונה להשוות את ה'חקירה' שבספרי חב"ד, אל ה'חקירה' מבית מדרשם של הפילוסופים, להבדיל א"ס הבדלות, אותה שלל רבינו בתכלית השלילה. אלא שאעפ"כ רחוק רבינו גם מדרך זה, ואכמ"ל].

כאן המקום להביא את אשר סיפר חתנו של רבי שמואל שפירא זצ"ל, על תגובת חותנו כאשר נודע לו שהוא מתעסק בתורת חב"ד:

הֶרְאֵיתִי לוֹ תָּמִיד שֶׁאֲנִי מְכַבֵּד וּמוֹקִיר אֶת דַּרְכָּהּ שֶׁל בְּרֶסְלֶב, כְּפִי שֶׁאָכֵן כָּךְ הָיְתָה הָאֱמֶת, אֲבָל יָדַע שֶׁאֲנִי יוֹנֵק חִיוּתִי מֵעוֹד מְקוֹמוֹת, וְלֹא הִתְעָרֵב בְּעִנְיָן זֶה. אוּלָם כַּאֲשֶׁר נִסְתַּבְבוּ נְסִבּוֹתַי אֶל מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ לוֹמְדִים שָׁם אֱמוּנָה בְּאֹפֶן שֶׁל חֲקִירָה, הֶרְאָה לִי בְּאֹפֶן נָדִיר שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נוֹחָה מִכָּךְ.

הָיָה זֶה מַמָּשׁ בִּשְׁנוֹת חֻלְשָׁתוֹ, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי הָלַךְ וּבְקֹשִׁי דִּבֵּר. לְפֶתַע נֶעֱמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר וְאָמַר לִי בְּאִידִישׁ, כִּמְעַט מִילָה בְּמִילָה, אֶת דִּבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן תִּנְיָנָא י"ט) "עִקַּר הַתַּכְלִית וְהַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק לַעֲבֹד הַשֵּׁם בִּתְמִימוּת גָּמוּר, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל … כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', שֶּׁעִקַּר רֵאשִׁית וּקְדִימַת הַחָכְמָה הוּא רַק יִרְאַת ה', שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּים הַיִּרְאָה לְהַחָכְמָה … וּבֶאֱמֶת הוּא אִסּוּר גָּדוֹל מְאֹד לִהְיוֹת מְחַקֵּר, חַס וְשָׁלוֹם … כִּי יֵשׁ אֶבֶן נֶגֶף בְּכָל חָכְמָה וְחָכְמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲמָלֵק, שֶׁעַל יְדֵי הָאֶבֶן הַנֶּגֶף הַזֶּה יְכוֹלִין לִפֹּל, חַס וְשָׁלוֹם … אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם כְּלָל…".

שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הֲרֵי מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹפֶה וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיוּ בְּיִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּילִים דּוֹרְשֵׁי ה', כְּדִכְתִיב "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים"? הֵשִׁיב לִי מִינֵּיהּ וּבֵיהּ: "הֲיֵשׁ?…". 

(מתוך ראיון עם ר' משה לפקוביץ שליט"א)

[ושוב; כפי שהערנו לעיל, אין הכוונה חלילה לייחס את כל חריפות דברי רבינו נגד ה"מחקרים", ללומדי תורת חב"ד. אלא שההשתקעות בדרך זו על חשבון התמימות והפשיטות שבדרך רבינו, עלולה להוביל בסופו של דבר למצב שעליו מוסבים דברים אלו, אם לא כולם ובכל תוקפם הרי שבחלקם ובבחינה כלשהי]. 

*

כאן המקום לציין ולהדגיש את המובן מאליו:

הידידות וההערכה העמוקה ששררה בין רבינו הקדוש ובעל התניא, היא מן המפורסמות. ואין כאן אלא התנגדות על ה"דרך" והשיטה כהוראה לרבים ולדורות. וכפי שאמר רבינו בעצמו, וכמסופר:

רַבֵּנוּ הֶחֱשִׁיב מְאֹד אֶת הָרַב מִלַּאדִי, וְאָמַר: "פוּן דֶעם רַב – הַאלְט אִיךְ, פוּן זַיין דֶּרֶךְ – נִישְׁט" = "מֵהָרַב – אֲנִי אוֹחֵז, מִדַּרְכּוֹ – לֹא".

(שיש"ק החדש, חלק א, סימן תקצג)

• "עץ חיים" הוא ספר מוסר!

אצל חסידי ברסלב, לימוד הקבלה כמוהו כלימוד ספרי מוסר. וכפי שאמר רבינו: 

שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ חַיִּים, וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. 

(חיי מוהר"ן, שסב)

וְרַבֵּנוּ זַ"ל קָרָא פַּעַם אַחַת לְסֵפֶר "עֵץ הַחַיִּים" בְּשֵׁם 'סֵפֶר מוּסָר', וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "סֶע אַ טַיֶיער מוּסָר סֵפֶר סֶע אִיז", וְהִפְלִיג מְאֹד בִּיקָר מַעֲלָתוֹ.

(כוכבי אור, שיחות וסיפורים, יב)

אי לכך; מלבד מה שלימוד זה אמור להיות מתוך אימה ויראה וכובד ראש, הרי שכל עסקנו בספר קדוש זה אינו אלא כדי להתעורר על ידו לעבודת השם, ולמצוא עצות לנפשנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

שכן, אליבא דאמת "אין לנו עסק בנסתרות", ובמידה מסוימת כל כתבי האריז"ל הם אצלנו בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש", כפי שמתבטא הרה"ק מטשעהרין בהקדמתו לספר נחת השולחן: 

בְּמָקוֹם שֶׁהַהֶכְרֵחַ לְהִסְתַּיֵּעַ וּלְהָבִיא קְצָת מִדִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְכִתְבֵי הָאַרִיזַ"ל וְכַדּוֹמֶה, שֶׁשָּׂם בְּוַדַּאי הֻכְרַחְתִּי לְקַצֵּר מְאֹד בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, מֵאַחַר שֶּׁאֵין לָנוּ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת וְהַכֹּל אֶצְלֵנוּ בְּחִינַת 'בַּמֻּפְלָא מִמֶּנּוּ' וְכוּ'. וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ "בָּתַר דְּאִיסְתַּלֵּק רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ" וְכוּ'.

(נחת השולחן, הקדמה)

כך שמצד עצם לימוד הקבלה, "אין לנו עסק בנסתרות". וכל עניינינו בלימוד זה – מלבד עצם חובת הלימוד, כחלק ממצוות לימוד התורה – אינו אלא להתעורר לעבודת השם ע"פ דרכי רבינו ז"ל, אשר על ידם יכולים להבין את כל כתבי האריז"ל על דרך העבודה. 

וכפי שכותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות כמה פעמים:

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָנוּ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת לְהָבִין סוֹד כַּוָּנוֹת הָאֲרִ"י זַ"ל לְתַכְלִיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֵינוּ לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וְעֵצוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל פִּי דַּרְכֵי הַהַקְדָמוֹת שֶׁחָתַר וְגִלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זַ"ל, מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים. כִּי כְּבָר הוֹדִיעַ וְרָמַז לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁכָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל כְּלוּלִים בְּתוֹרָתוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב לְהָבִין בֶּאֱמֶת יוּכַל לִזְכּוֹת לְפָרֵשׁ כָּל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י בַּאֵר הֵיטֵב עַל פִּי דִּבְרֵי תוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

(ליקוטי הלכות, תחומין ה, ג)

וְאִם אָמְנָם אֵין לָנוּ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן כָּל מַה שֶּׁאָנוּ יְכוֹלִין לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, בִּפְרָט עַל-פִּי הַהַקְדָּמוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו כָּל דִּבְרֵי קַבָּלַת הָאֲרִ"י זַ"ל וְהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְכוּ', כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ. עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁנְּפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַכַּוָּנוֹת עַל פִּי הַקְדָּמָתוֹ, הַכֹּל אֱמֶת וָצֶדֶק, כִּי דְּבָרָיו זַ"ל הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל וְכוּ'.

(ליקוטי הלכות, ראש חודש ה, ג)

והשוקד על דלתי תורת רבינו הקדוש, בראותו את דברי האריז"ל יוכל "להוציא מהם דרכים ועצות למעשה, על פי הקדמות נוראות ועצות אמתיות של דברי תורתו של רבינו ז"ל". 

כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַיּוֹצֵא בָּהֶם הַמְבֹאָרִים בִּדְבָרֵינוּ, תּוּכַל לַעֲשוֹת לְךָ דֶּרֶךְ לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵיר בְּדַרְכֵּי הַקַּבָּלָה שֶׁל הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ"ל לְהוֹצִיא מֵהֶם דְּרָכִים וְעֵצוֹת לְמַעֲשֶֹה, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת נוֹרָאוֹת וְעֵצוֹת אֲמִתִּיּוֹת שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ ז"ל, שֶׁכָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה וְכָל מַעֲשֶֹה וּמַעֲשֶֹה הִיא פּוֹתַחַת שְׁעָרִים רַבִּים שֶׁל הַשָֹּגַת אֱלֹקוּת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהָבִין גַּם כָּל דַּרְכֵי הַקַּבָּלָה. אִם תִּזְכֶּה לִשְׁקוֹד עַל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה יוֹם יוֹם בִּשְׁקִידָה רַבָּה.

(ליקוטי הלכות, תפילין ה, לח)

ואכן, כל עסקם של אנ"ש [הראויים לכך] בספרי הקבלה, אינה אלא "להוציא מהם דרכים ועצות למעשה, על פי הקדמות נוראות ועצות אמתיות של דברי תורתו של רבינו ז"ל".

ובניגוד לחצרות אחרות, בהם למדו קבלה באופן של העמקה והבנה בדרך השכל, הרי שאצל חסידי ברסלב, גם אלו שלמדו קבלה – למדו זאת באופן של אמונה, המביאה לידי עבודת ה' וצעקה וזעקה להשם יתברך.

בהקשר לכך מסופר: 

רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין זַ"ל אָמַר: הַחִלּוּק שֶׁבֵּין חֲסִידוּתֵנוּ לַחֲסִידוּת חַבַּ"ד, שֶׁאֵצֶל חַבַּ"ד מַעֲמִיקִים בְּקַבָּלָה עַד אֲצִילוּת וְכוּ', אֲבָל אֲנַ"שׁ אַחַר לִמּוּד [סִפְרֵי רַבֵּנוּ] מֵבִיא אוֹתָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל עָמוֹק עַל הַבּוֹידִים [= עליית הגג] לְהִתְבּוֹדֵד… "בַּיי חַבַּ"ד טְרַיְיבְּט מֶען זֵייא אַרַיין טִיף אִין קַבָּלָה, עוֹלָם אֲצִילוּת. אָבֶּער בְּרֶסְלֶבֶר חֲסִידִים טְרַיְיבְּט מֶען אַרַיין טִיף אוֹיף דֶעם בּוֹידִים צִיא הָאבְּן הִתְבּוֹדְדוּת".

(כתבי רבי שמואל, כח)

בשיחות בע"פ היו גם מדגישים אנ"ש את החילוק בין עבודת ה'התבוננות' לעבודת ה'התבודדות', אשר בעוד שעבודת ההתבוננות היא במחשבה ושכל, הרי שעבודת ההתבודדות היא בדיבור ובצעקה להשם יתברך בתמימות ופשיטות, ובה דייקא רוצה רבינו שנעסוק.

כשכמובן, דברים אלו לא הובאו כאן כלפי היחס בין חסידי ברסלב לחב"ד, אלא כלפי חסידי ברסלב בינם לבין עצמם:

עלינו לשמור שלימוד הקבלה לא יביא אותנו להידחף 'עמוק באצילות', אלא 'עמוק בעליית הגג להתבודד'… ושההתבודדות תתפוס את המקום המרכזי בחיינו, יותר מאשר ההשכלה וההתבוננות. אחרת, סטינו מהמסילה עליה מוליך אותנו רבינו.

• כוונות ויחודים

כך גם לגבי נושא הכוונות והייחודים:

דרכו של רבינו הייתה תמיד, להוליך את אנשיו בדרך התמימות והפשיטות.  

וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁצִּוָּה לֹא הָיָה עִנְיְנֵי סוֹדוֹת לְכַוֵּן כַּוָּנוֹת וְיִחוּדִים! רַק כָּל הַהַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה לִמְקֹרָבָיו הָיוּ עִנְיְנֵי עֻבְדּוֹת.

(שיחות הר"ן, קפה)

גם את 'כוונות' האריז"ל שעל התפילה, לא הרשה רבינו לכוון, אפילו לאלו אשר למדו קבלה ע"פ פקודתו. וכמובא בליקוטי מוהר"ן: 

אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ סִפֵּר לִי, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם רַבֵּנוּ זַ"ל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּדַרְכּוֹ, וְהֵבִין רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁהוּא עוֹסֵק קְצָת לְכַוֵּן כַּוָּנוֹת בִּתְפִלָּתוֹ, וְהִקְפִּיד עָלָיו רַבֵּנוּ זַ"ל מְאֹד, וְאָמַר לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק עוֹד בָּזֶה, וְלֹא יִתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת, רַק יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ. (אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָאִישׁ לָמַד כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל עַל פִּי פְּקֻדָּתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצָה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת כְּלָל). 

וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָזֶה, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת הוּא כְּמוֹ כִּשּׁוּף, כִּי בְּכִשּׁוּף נֶאֱמַר "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת'. כָּךְ הוּא בְּעִנְיַן הַכַּוָּנוֹת, לְהַבְדִּיל, שֶׁאֵין צְרִיכִין לִלְמֹד אוֹתָם כִּי אִם לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, אֲבָל לֹא לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם, דְּהַיְנוּ לְכַוְּנָם בַּתְּפִלָּה, מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָזֶה. 

וְאָמַר, כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא דְּבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה טוֹב יוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן לַעַז, שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, כִּי כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, אֲזַי הַלֵּב סָמוּךְ וְדָבוּק מְאֹד בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, וְיָכוֹל לְדַבֵּק עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ כְּבָר תִּקְּנוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה סֵדֶר הַתְּפִלָּה (מֵחֲמַת שֶׁלָּאו כָּל אָדָם יָכוֹל לְסַדֵּר סֵדֶר הַתְּפִלָּה לְעַצְמוֹ, כַּמּוּבָא), עַל כֵּן אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוּ לָנוּ, אֲבָל הָעִקָּר הוּא רַק לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַתְּפִלָּה, שֶׁמִּתְפַּלְּלִין לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְעַל יְדֵי זֶה מִתְקָרְבִין וּמִתְדַּבְּקִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ. 

וְהִנֵּה מִי שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ תָּמִיד, כְּגוֹן יְרוּשַׁלְמִי, אֵין צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בְּדַעְתּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, רַק שֶׁיַּטֶּה אָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וְזֶה עִקָּר כַּוָּנָתוֹ בַּתְּפִלָּה. וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה, אֶצְלָם כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁל הָאַרִיזַ"ל וְכוּ' הֵם פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, שֶׁבְּפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁלָּהֶם כְּלוּלִים כָּל הַכַּוָּנוֹת. 

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, קכ)

יש לציין שהוראה זו – לא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה – נאמרה לאחד מגדולי תלמידיו של רבינו, הלא הוא: רבי יודל מדאשיב, אשר טרם התקרבותו לרבינו היה אף מגדולי תלמידיו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, והיה בעל השגה ורוח הקודש, ובעל מדרגות נוראות, ובוודאי ידע גם ידע את אשר יודעים מקובלי זמננו, לפרש את הכוונות באופן של 'פירוש המילות'… ואעפ"כ הקפיד רבינו מאד על כך שהוא עוסק 'קצת' לכוון כוונות האריז"ל בתפילתו… 

שכן, אין הדבר תלוי ב'הבנה' שכלית ותורנית, כיצד לפרש את הכוונות באופן של פירוש המילות, אלא ב'השגה' עליונה שהאדם עולה ומשיג מחמת עוצם קדושתו ורוממותו במדרגה מופלאה ונשגבה; 'השגה' שלא רק שאינה מתנת חלקו של 'איש כשר' או 'חסיד' מן המניין, אלא שאפילו מי שזכה להיקרא בתואר 'צדיק' ממש עדיין אינו זוכה לכך, אם לא מי שנמנה בין המובחרים שבמובחרים, הלוא המה 'גדולי הצדיקים האמיתיים'! וכאשר מתבטא מוהרנ"ת בליקוטי עצות: 

אֵין לְהִתְפַּלֵּל עִם כַּוָנוֹת הָאֲרִיזַ"ל, אֲפִלּוּ אוֹתָן הַלּוֹמְדִין כִּתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, כִּי אִם מִי שֶׁזּוֹכֶה 'לְהַשִּׂיג' הַכַּוָנוֹת כָּל כָּךְ, עַד שֶׁכָּל הַכַּוָנוֹת שֶׁל הָאֲרִיזַ"ל הֵם אֶצְלוֹ כְּמוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כִּי כֵן הוּא אֵצֶל 'גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים'. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לָזֶה אֵין לְהִתְפַּלֵּל עִם כַּוָנוֹת, רַק יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ. 

(ליקוטי עצות, תפילה צד)

ומעתה לא נתפלא לראות את דברי רבי שמשון ברסקי זצ"ל, שבכותבו על הראויים לכוון כוונות האריז"ל בתפילה, הוא מתבטא:

לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנוֹת שֶׁל תּוֹרַת הַקַבָּלָה אֶפְשָׁר וּמֻתָּר רַק לְצַדִּיקִים גְּדוֹלִים אֲמִתִּיִּים, יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת!

(עצות המבוארות, שם)

*

ומ"כוונות התפילה" ל"כוונות האכילה":

גם מי שיודע 'לכוון' בעת אכילתו כוונות האכילה שבכתבי האריז"ל, אין זה מחייב שהוא אכן מעלה את הניצוצות שבמאכל…

לֹא כְּמוֹ חֲסֵרֵי הַשֵּׂכֶל שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ הַלּוֹמְדִים קַבָּלָה, וְסוֹבְרִים שֶׁיּוּכְלוּ לְבָרֵר הַנִּיצוֹצִים בַּאֲכִילָה עַל פִּי כַּוָּנַת הָאֲכִילָה … בְּמַחְשַׁבְתָּם יַחְשְׁבוּ כַּוָּנוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵּן יֵעָנְּגוּ בָּהּ.

(יושר דברי אמת, יח)

שכן, גם מי ש'יודע' את הכוונות, והוא "בקי גדול מאד בכל חכמת הקבלה" עד שיודע את כל הסודות שיש במאכלים שלפניו לפרטי פרטיהן – אם עדיין לא זיכך את עצמו בתכלית הזיכוך מתאוות העולם הזה, הרי שסוף סוף הנאתו מגיעה מהחלק החיצוני והגשמי שבמאכל. 

כִּי עַל יְדֵי חָכְמָה לְבַד יְכוֹלִין לֵידַע הָאוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּשֶׁיּוֹדְעִין כָּל הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ לְמָשָׁל כְּשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁטַּעְמוֹ מָתוֹק, וְיוֹדֵעַ שֶׁמְּתִיקוּת כֹּחוֹ לְרַכֵּךְ, וְיוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה סְפִירָה נִמְשָׁךְ זֶה הַכֹּחַ שֶׁל הַמְּתִיקוּת וְהָרִכּוּךְ, כְּגוֹן מִסְּפִירַת חֶסֶד, וְיוֹדֵעַ אֵיזֶה אוֹת מִכ"ב אוֹתִיּוֹת שַׁיָּךְ לִסְפִירַת חֶסֶד, אֲזַי יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתוֹ הָאוֹת מְלֻבָּשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם וְכַנַּ"ל. אֲבָל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל כָּל כָּךְ, שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל זֹאת בְּבֵרוּר, שֶׁיּוֹדֵעַ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר (שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה לִהְיוֹת בָּקִי גָּדוֹל מְאֹד בְּכָל חָכְמַת הָאֱמֶת, שֶׁהוּא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, וּבְכָל חָכְמַת הַטֶּבַע וְהַיְסוֹדוֹת, כַּמּוּבָן לַמַּשְֹכִּיל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֵידַע כָּל זֹאת, כִּי אִם חָכָם גָּדוֹל מְאֹד בְּקַבָּלָה וּבִשְׁאָר חָכְמוֹת), אַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ וְתַעֲנוּגָיו יִהְיוּ עֲדַיִן מִגּוּף הַדָּבָר וְלֹא מֵהִתְנוֹצְצוּת הָאוֹתִיּוֹת. כִּי לִזְכּוֹת שֶׁיִּהְיוּ כָּל תַּעֲנוּגָיו רַק מֵהָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּכָל דָּבָר, זֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לִשְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזָּכָה לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת וְכוּ' לְגַמְרֵי וּלְהַשְׁלִים אֶת הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁהֵבִיא הִתְנוֹצְצוּת חָדָשׁ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, דְּהַיְנוּ בְּהָאוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר – זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בָּזֶה, הוּא דַּיְקָא זוֹכֶה לָזֶה, שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ שׁוּם תַּעֲנוּג מִשּׁוּם דְּבַר אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר הַתַּעֲנוּגִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי אִם מֵהִתְנוֹצְצוּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, אַשְׁרֵי לוֹ.

(ליקוטי מוהר"ן, יט)

• המקובלים שעדיין לא שברו את התאוות…

שכן, בל נשכח:

עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם בִּשְׁבִילוֹ הוּא, שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת הָאָדָם זַךְ וְצַח וְנָקִי וְקָדוֹשׁ לְגַמְרֵי מִכָּל הַתַּאֲווֹת, שֶׁיְּשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם צַד רְשִׁימָה מִשּׁוּם תַּאֲוָה, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶתֵּר, כַּמּוּבָן בְּכָל הַסְּפָרִים וּבִפְרָט בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל.

(ליקוטי הלכות, דגים ד, ג)

ומי שלומד 'קבלה', ואף בקי בכל כתבי האריז"ל על בוריים – לא בהכרח יצא מהתאוות… שכן, לצורך לימוד חכמת הקבלה לא חייבים להיות 'צדיק'. גם מי שהוא חכם ובְּרוּךְ-כשרונות בלבד, מסוגל להבין אותה. וכמסופר:

רַבֵּנוּ זַ"ל כְּשֶׁהָיָה בְּאוּמַאן, שָׁאַל אוֹתוֹ אֶחָד אִם אֶפְשָׁר לֵידַע חָכְמַת הַקַּבָּלָה בְּלִי תַּעֲנֵיתִים וּמִקְוָאוֹת. כִּי אֶחָד אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֵידַע הַקַּבָּלָה כִּי אִם וְכוּ'. וְהֵשִׁיב: אֶפְשָׁר לֵידַע הַחָכְמָה בְּלֹא הַנַּ"ל, כִּי הוּא חָכְמָה וְכוּ'. 

(שיחות הר"ן, רכה)

כך, שניתן להיות 'מקובל', ובד בבד להיות, רחמנא ליצלן, 'מקולקל' לגמרי. וכעדותו של מוהרנ"ת: 

יֵשׁ שֶׁלּוֹמְדִים גַּם קַבָּלָה וּכְתָבִים, אֲבָל מַעֲשֵֹיהֶם אֵינָם כַּהֹגֶן. וְיֵשׁ מֵהֶם מְקֻלְקָלִים לְגַמְרֵי רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְיֵשׁ שֶׁאֵין יוֹדְעִים מִקִּלְקוּלָם כָּל כָּךְ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים הֵם מִתְרַשְּׁלִים בַּעֲבוֹדַת ה' וְאֵין מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה וּבִיגִיעוֹת, וְרוֹדְפִים אַחַר הַהֶבֶל שֶׁל מָמוֹן וְכָבוֹד וְהִתְנַשְּאוּת וְכַיּוֹצֵא. 

(ליקוטי הלכות, אומנין ד, לה)

וכמה יש לו לאותו 'מקובל' להיזהר, לבל ידמה בנפשו שבקיאותו בחכמת הקבלה נותנת לו את האפשרות להיכנס "בחכמת השגת אלקותו יתברך", גם אם "לא שבר עדיין לגמרי תאוות גופו וחמרו". 

וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ יָד בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, בְּסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא זִכֵּךְ עַצְמוֹ מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ וְלֹא שָׁבַר עֲדַיִן לְגַמְרֵי תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְחָמְרוֹ, וְיֵשׁ לוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה אֲחִיזָה וְשֶׁמֶץ דָּבָר מִתַּאֲוַת הַגּוּף וְהֶבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה, בְּוַדַּאי עֲדַיִן אֵין שִֹכְלוֹ שָׁלֵם, וְאָסוּר לוֹ לִכְנֹס בְּחָכְמַת הַשָֹּגַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, כִּי יוּכַל לְהִכָּשֵׁל מְאֹד וְלִפֹּל חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק רַק בָּאֱמוּנָה וּלְהַשְׁלִיךְ שִֹכְלוֹ לְגַמְרֵי, וְלִסְמֹךְ רַק עַל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וְעַל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים אֲשֶׁר כָּפוּ אֶת יִצְרָם וְשָׁבְרוּ אֶת הַחֹמֶר לְגַמְרֵי, כִּי רַק הֵם זָכוּ לְהַשָֹּגַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת.

(ליקוטי הלכות, גילוח ג, ח)

וגם אם נדמה לו שכבר זכה להשיג 'השגות' – יתכן מאד ש'עדיין הוא עומד מבחוץ לגמרי'…

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁכְּבָר נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּהַשָׂגוֹת הַתּוֹרָה, וּבֶאֱמֶת עֲדַיִן הוּא עוֹמֵד מִבַּחוּץ לְגַמְרֵי … כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה חִדּוּשִׁין וְהַשָׂגוֹת שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם לְהַשָׂגוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבֶאֱמֶת הֵם בָּאִים רַק מֵהֵיכָלֵי הַתְּמוּרוֹת. עַל כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִבְלִי לִטְעוֹת בָּזֶה.

(קיצור ליקוטי מוהר"ן, רמה)

• מראות וחזיונות

ומי מדבר על 'יחודים' במובן של 'עליות' וחזיונות רוחניים: 

גם אם העניין כשלעצמו גבוה ונשגב עד למאד, הרי שהמחשבה לקחת את "נזם הזהב" הלזה ולתחוב אותו באפו של אברך שעדיין לא קידש את עצמו בתכלית תכלית הקדושה מהתאוות והמידות הרעות – היא מגוחכת במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. 

כִּי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, כָּל מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ כָּרָאוּי, הוּא מַכְנִיעַ וּמְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד ה' יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵילֵךְ בִּגְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת מִמֶּנּוּ לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ נְבוּאָה בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁרָחוֹק מִזֶּה. וְאִם יִרְצֶה לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ בְּחִינַת מַרְאוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת, יוּכַל לְקַלְקֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר נִכְשְׁלוּ בָּזֶה רַבִּים מְאֹד. רַק הוּא הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת, וּמְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעַזְרוֹ לָצֵאת מִפְּחִיתוּת, וְיִזְכֶּה לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי. וְאָז, אִם יִזְכֶּה וְיִהְיֶה רָאוּי לָזֶה לְקַבֵּל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַקְּדֻשָּׁה, ה' הַטּוֹב יַעֲשֶׂה עִמּוֹ כִּרְצוֹנוֹ. 

(ליקוטי הלכות, חדש ד, ח)

כשאחת המכשולות המצויות ביותר – מלבד סכנת התערובות שבעצם ההשגות, והדמיונות וההזיות למיניהם – היא: ה'שוחד' העצום שההשגות גורמות, כשהן מעוורות את עיני האדם מלהכיר במציאותו הפשוטה והאמיתית, ובכך לפספס את עיקר עבודתו אשר ה' דורש מעמו – "לצאת מפחיתות ולקדש את עצמו כראוי".

*

לסיום סוגיא זו, נרשה לעצמנו לצטט את דבריו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, אשר מדי דברו על אי-אלו מאנ"ש שנכנסו עמוק מדאי בעסק הקבלה, נענה ואמר:

אִיךְ הָאבּ נָאךְ נִישְׁט גֶעזֶעהְן דִּי טְרֶערְן פוּן אוּנְזֶערֶע 'מְקֻבָּלִים' = עוֹד לֹא רָאִיתִי אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁל הַ'מְּקֻבָּלִים' שֶׁלָּנוּ…

(שמענו מכמה מתלמידיו)

רבי לוי יצחק שהכיר את אנ"ש מימים ימימה, ציפה לראות את דמעות הכיסופים אותם ראה כל ימי חייו אצל חסידי ברסלב האמיתיים, הגדולים והקטנים, הפשטנים והמקובלים…

• הנפלאות ה'חדשות' שבכל תורה…

אחר הדברים האלה, הנוגעים לעצם צורת ומטרת לימוד חכמת הקבלה, נבוא לדבר בקיצור אמרים על אודות החיבור בין תורת הקבלה לתורת רבינו הקדוש.

ובכן:

מצד אחד, תורותיו של רבינו מלאים וגדושים במושגים הלקוחים מעולם הקבלה, והוא סולל את דרכיו על יסוד ובשפת 'לימודי הנסתר והפנימיות שבתורה' אשר החלו להתגלות מימי רבי שמעון בר יוחאי. 

וכביטויו של רבי אברהם ב"ר נחמן: 

כַּמָּה אֱמֶת וְנָכוֹן לִמּוּדֵי הַנִּסְתָּר וְהַפְּנִימִיּוּת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֲשֶׁר זָכִינוּ מִימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זַ"ל וָהָלְאָה, אֲשֶׁר בָּהֶם סָלְלוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְכָל הַמְקֻבָּלִים וְהַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵיהֶם. 

(ביאור הליקוטים, תורה ד, אות כ)

אי לכך, נמצאים גם מושגים רבים הנזכרים בספרי רבינו, אשר לצורך הבנתם יש לדרוש בספרי הקבלה, שם מתבארים מושגים אלו בהרחבה. 

וכפי שכבר הזכרנו במאמרנו הקודם 

שֶׁבְּהַדְּבָרִים הַנּוֹדָעִים וּמְבֹאָרִים בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל אוֹ בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה, שֶׁנִּמְצָא כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר בָּהֶם זוּלַת בְּרָאשֵׁי פְּרָקִים, וְסוֹמֵךְ אֶת עַצְמוֹ עַל הַמְעַיֵּן שֶׁיּוֹדֵעַ מֵהֶם אוֹ שֶׁיִּדְרֹשׁ אַחֲרֵיהֶם.

(ביאור הליקוטים, הקדמה, כלל הי"ח)

אך מאידך, פשוט וברור שגם אם רבינו עושה שימוש בעולם המונחים והמושגים של ספרי הקבלה, הרי שגילוייו והשגותיו – גם במושגים אלו עצמם – הינם חדשים לגמרי, וכוונתו בעצם תורתו 'גבוה למעלה יותר ויותר' מכל המקובלים אשר קדמוהו.

וכמובא בספר חיי מוהר"ן: 

אָמַר: הַמְעַיְּנִים בִּסְפָרָיו שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֵׂכֶל קְצָת, סְבוּרִים שֶׁדַּרְכֵי הַקַּבָּלָה שֶׁל הָאֲרִיזַ"ל וְכַיּוֹצֵא, מְרֻמָּז גַּם כֵּן בִּסְפָרָיו. וְחוֹשְׁבִין זֹאת לְמַעֲלָה לִסְפָרָיו שֶׁנּוֹגֵעַ עַד לְשָׁם, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהוּא לְהֶפֶךְ. אַדְּרַבָּא, גַּם דַּרְכֵי הַקַּבָּלָה שֶׁל הַקַּדְמוֹנִים זַ"ל נִכְלָל גַּם כֵּן בִּדְבָרָיו זַ"ל. וְלֹא סִיֵּם בְּפֵרוּשׁ. רַק הָיָה מְבֹאָר כַּוָּנָתוֹ מִמֵּילָא, כְּלוֹמַר אֲבָל כַּוָּנָתוֹ בְּעֶצֶם תּוֹרָתוֹ גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר, רַק שֶׁגַּם דִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים כָּלוּל גַּם-כֵּן בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְהָבֵן הַדְּבָרִים.

(חיי מוהר"ן, שסה)

כך שכאשר אנו מוצאים בדברי רבינו מושגים מעולם הקבלה – גם אם אנו דורשים בספרי הקבלה להבין את פשרם של דברים, אל לנו לעצור שם, אלא להמשיך ולחפש בתוך דברי רבינו עצמו, את "כוונתו בעצם תורתו", אשר היא "גבוה למעלה למעלה יותר ויותר" מכל מה שמבואר בכתבי הקבלה. 

גם מי שיודע ביאורם של דברים, ע"פ המבואר בכתבי הקבלה, עליו להמשיך  

לְסַלְסֵל וּלְחַפֵּשֹ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וְאוֹרְחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּלְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיּוֹרִיד דְּמָעוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה', עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִמְצֹא וּלְהַשִּיג פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)

ואם יסתפק בהבנת דברי רבינו ע"פ הקדמות המקובלים שלפניו, ולא יסלסל ויחפש בתורת רבינו למצוא 'מיניה וביה' את השגתו החדשה, גבוה מעל גבוה עד אין סוף ואין תכלית, לא ישיג את פנימיות כוונתו לעולם. שכן, השגה חדשה זו לא נמצאת אצל אף אחד מקודמיו.

וכפי שכבר העיד רבינו עצמו ואמר: 

שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן עַד עַכְשָׁו, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הָיוּ, וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הֵם אוֹמְרִים תּוֹרָה, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם נִשְׁאֲרוּ בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּתָם … אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה מִמָּקוֹם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת. וַאֲפִילוּ אִם בָּא אֶצְלִי תּוֹרָה מֵאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת, אֵינִי רוֹצֶה בָּהֶם, כִּי אֲנִי רוֹצֶה רַק חֲדָשׁוֹת. וְאָמַר שֶׁהוּא מְקַבֵּל תּוֹרָה מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִשָּׁם שׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם (נ"א: מֵעוֹלָם). 

(חיי מוהר"ן, שנג)

כך שאת ה'חדשות' שבדברי רבינו, לא ניתן למצוא באמצעות ידיעת חכמת הקבלה ושאר ספרי חסידות, אלא אך ורק על ידי העיון – ביגיעת המוח ובעיקר ביגיעת הלב והפה – בתורותיו של רבינו 'מיניה וביה'. 

*

להבנת הדברים, נביא דוגמא קצרה:

תורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן פותח רבינו עם המושג של 'חותם בתוך חותם', ואומר:

דַּע שֶׁיֵּשׁ חוֹתָם, וְיֵשׁ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם.

(ליקוטי מוהר"ן, כב)

כשבסיום התורה, הוא אף מזכיר את המובא בכתבי האריז"ל על חודש 'תשרי' שהוא גימטריא ב' פעמים 'חותם', מאחר שבו מתקנים ב' חותמות אלו, החותם הפנימי והחיצון. 

הלומד שנפגש לראשונה עם המושג "חותם בתוך חותם" – נזקק כמובן לעיין בכתבי האריז"ל, שם מבואר מושג זה באריכות. כך שגם כאן "סומך רבינו את עצמו על המעיין שיודע מהם או שידרוש אחריהם", ויבין במה המדובר.

אך מאידך, אם יעצור כאן, ויפרש את דברי רבינו ע"פ הקדמותיו של האריז"ל, מבלי להמשיך ולחפש בתורת רבינו גופא מהו אותו 'חותם בתוך חותם', לא יגלה את הנפלאות ה'חדשות' שלא נתגלו עדיין מימות עולם…

רק אחר העיון בעומק תורת רבינו 'מיניה וביה', יגלה דברים שלא נכתבו עדיין בשום ספר, ולא נתגלו על ידי אף צדיק…

וכך כותב רבי אברהם ב"ר נחמן, בביאורו על תורה זו: 

לְפִי כָּל הַנַּ"ל, יִתְבָּאֵר לָנוּ מְעַט מִשְּׁאָר דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר פָּתַח בָּהֶם אֶת הַמַּאֲמָר הַזֶּה, וְנִרְאֶה לְכָל מְעַיֵּן שֶׁהוּא מְדַבֵּר כְּמוֹ בִּלְשׁוֹן חִידָה: שֶׁיֵּשׁ חוֹתָם וְיֵשׁ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. חוֹתָם הוּא, כִּי יֵשׁ מוֹכִיחֵי הַדּוֹר, וְהֵם בְּחִינַת רַגְלִין, וְנִקְרָאִים רַגְלִין עַל שֵׁם שֶׁהֵם לִמּוּדֵי ה', שֶׁלּוֹמְדִין כִּבְיָכוֹל אֶת ה' וְכוּ', עַיֵּן הֵיטֵב בִּפְנִים.

כִּי אִם אָמְנָם כָּל דְּבָרָיו הָאֵלֶּה, עוֹמְדִים בְּרוּם גָּבְהֵי מְרוֹמִים, וּמְקֻבָּלִים וְנִפְתָּחִים מְעַט כְּחוּדוֹ שֶׁל מַחַט, בְּמַפְתְּחוֹת רַשְׁבִּ"י וְהָאֲרִיזַ"ל אֲשֶׁר קְדָּמוּהוּ … אֲבָל כְּבָר הוֹדַעְתִּי בִּדְבָרַי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁעַל כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם, נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם מֹשֶׁה מָשִׁיחַ הָאֲמִתִּי, לְהִתְחַדֵּשׁ בְּהַשָּׂגָתוֹ בְּהִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא וְנוֹרָא שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד כָּזֹאת. 

(ביאור הליקוטים, תורה כב, מפתח כא)

ובמילים פשוטות:

היה ניתן להבין את המושג של 'חותם בתוך חותם' ע"פ המפתחות של הרשב"י והאריז"ל המבארים היטב את סוד אלו החותמות. אך רבי אברהם אינו רוצה להסתפק בכך, ויודע שאם יפרש אותם רק ע"פ מפתחות אלה לא ישיג את המכוון, שכן מדובר כאן "בהתחדשות נפלא ונורא שלא הייתה עוד כזאת", שעלינו לטרוח ולגלותה… 

ואכן, הוא דולה מתוך קשרי דברי רבינו בעצמו, ביאור חדש ונפלא במושג של 'חותם בתוך חותם', כשבהמשך ביאוריו הוא מציין בהתפעלות: 

עַל פִּי כָּל הַנַּ"ל, תָּבִין מֵרָחוֹק תּוֹסְפוֹת הַקְדָּמָה גַּם לִכְלָלִיּוּת כָּל הַכֶּרֶךְ הַזֶּה, אֲשֶׁר יָגַעְתִּי וְטָרַחְתִּי בּוֹ לְהַרְאוֹת וְלִפְתֹּחַ עֵינֵי הַמְעַיֵּן, בְּיִתְרוֹן תּוֹרָתוֹ וְחָכְמָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בְּמַדְרֵגָתָהּ, לִהְיוֹת גַּם בֵּאוּר הַפָּשׁוּט וְהַנִּגְלֶה שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר בִּמְקוֹמוֹ וְעִנְיָנוֹ, בְּרֹב עֹשֶׁר וּפְנִינִים יְקָרִים, כַּאֲשֶׁר בֵּאוּר הַנִּסְתָּר וְהַדְּרוּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שֶׁבְּדִבְרֵי תּוֹרַת שְׁאָר…

(שם, מפתח ל)

ובמילים פשוטות:

בכל הכרך של 'ביאור הליקוטים' מתייגע וטורח רבי אברהם להראות ולפתוח את עיני המעיין, שיבחין "ביתרון תורתו וחכמתו העליונה" של רבינו, אשר בתורתו עצמה ניתן למצוא את ה"ביאור הפשוט והנגלה של כל דבר ודבר במקומו ועניינו" מבלי להצטרך 'לייבא' הקדמות ודרושים ממקומות אחרים. ושלא כמו "בדברי תורת שאר" הצדיקים, אשר שם עיקר העשירות והפנינים היקרים שבדבריהם, אינה מתגלה אלא באמצעות ייבוא ממקומות אחרים, בבחינת "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר". 

ודבר זה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שבכל תורה ותורה יש לחפש 'מיניה וביה' את נקודת החידוש שבדברי רבינו אשר 'נתעלה ונתרומם על כל הצדיקים שהיו מעולם, והתחדש בהשגתו בהתחדשות נפלא ונורא שלא הייתה עוד כזאת', ולא להגביל את פירוש דבריו בגבולות הגילויים הקודמים. 

*

לסיום, אח יקר:

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח בְּכָל עֵת אֶת הַחֲסָדִים הַנִּפְלָאִים שֶׁעָשָֹה עִמָּנוּ בַּעַל הָרַחֲמִים, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תּוֹרוֹת כָּאֵלּוּ וּתְפִלּוֹת כָּאֵלּוּ, אֲשֶׁר לֹא הָיָה מֵעוֹלָם! בָּהֶם עוֹלָם נִוָּשֵׁעַ.

(עלים לתרופה, מכתב מיום א' לך לך תקצ"ג)

כִּי כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה הִיא חִדּוּשׁ נִפְלָא וּמֻפְלָג מְאֹד מְאֹד, אֲשֶׁר תִּכְלֶה הַנֶּפֶשׁ מֵעֹצֶם עֲרֵבוּת וְהַפְלָגַת הַחִדּוּשׁ, לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לְעַיֵּן בָּהֶם בֶּאֱמֶת.

(חיי מוהר"ן, שעה)

כִּי אֵין לָנוּ כֵּלִים וְדִבּוּרִים לְכַנּוֹת בָּהֶם עֹצֶם הַשָּגָתוֹ וּמַעֲלָתוֹ, כִּי רַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה חִדּוּשׁ מֻפְלָג מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה חִדּוּשׁ כָּזֶה אֲפִלּוּ בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים.

וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ עַל עַצְמוֹ, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה דּוֹר כָּזֶה כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּעַצְמוֹ פְּחִיתוּת הַדּוֹר הַזֶּה, וְלוּלֵא זֹאת הָיָה הוּא זַ"ל חִדּוּשׁ גָּדוֹל בָּעוֹלָם. אַךְ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה הַדּוֹר כְּדַאי, נִתְעַלֵּם הָאוֹר מְאֹד וְלֹא נִתְגַּלָּה מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם.

(שם, קמ)

וְכֵן פַּעַם אַחַת אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ זַ"ל שֶׁאָמַר בְּרֶתֶת וְזִיעַ: "הֲלֹא אַתֶּם יוֹדְעִים מַהוּת הָעוֹלָם עַתָּה, הֲלֹא אִם לֹא הָיָה עוֹלָם כָּזֶה הָיִיתִי חִדּוּשׁ". כְּלוֹמַר, שֶׁאִם לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת וְעֳבִיּוּת שֶׁל מַעֲשֵֹי הָעוֹלָם שֶׁל עַכְשָׁו מַעֲלִימִין וּמַסְתִּירִין אוֹתוֹ כָּל כָּךְ, הָיוּ הַכֹּל רוֹאִין הַפְלָגַת נוֹרָאוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא נוֹרָא וְנִשְֹגָּב.

(שם, רמו)

אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו הֵסִיר מֵאִתָּנוּ מַסְוֶה הָעִוָּרוֹן הַמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם וּמוֹנֵעַ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל הַנּוֹרָאִים, וְהֵם חוֹלְקִים וּמִתְנַגְּדִים עָלָיו וְעַל אֲנָשָׁיו וְעַל סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מְאֹד. בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּילָנוּ מִזֶּה, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים בְּכַמָּה וְכַמָּה בְּחִינוֹת. בְּוַדַּאי רָאוּי לָנוּ לִשְֹמֹחַ בָּזֶה כָּל יָמֵינוּ לְעוֹלָם, בְּשִֹמְחָה עֲצוּמָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ, וְאֵין שׁוּם מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת שֶׁתּוּכַל לְבַלְבֵּל חַס וְשָׁלוֹם מִשִּׂמְחָה זֹאת לְעוֹלָם!

(עלים לתרופה, מכתב מיום ה' בא תקפ"ד)