אחד הכלים המאד שימושיים בימינו בעולם החינוך, הוא התגמול – מבצעים, ואף הפך לכלי בסיסי בתחום. כמו בכל דבר אחר, כך גם בנושא ה'מבצעים', כאשר הם משמשים את תפקידם במקום ובמינון הנכון, הם כלי עזר מצוין, ויכולים להשפיע לקדם ולהפיק תועלת. אך כאשר העניין נועל נעליים לא לו, והוא מגיע במקום הלא נכון ובמינון הלא נכון, מלבד מה שהוא אינו מועיל, הוא עלול גם להזיק. הבה א"כ נתבונן בתופעות הלוואי של המבצעים, ונמקם כלי זה במקומו הראוי לו.
יראת שמים 1)
בעיני ההורים והמחנכים המקיימים מבצעים, המבצע משמש ככלי עזר להקל על הילד לבצע את המוטל עליו בין כה וכה, כלומר, הערך שעבורו נערך המבצע, כגון: לימוד תורה, תפילות, ברכות בקול וכדו' הינו חובה גמורה גם בלעדי המבצע, רק שבכדי להקל על הילד לקיים חובה זו בא המבצע. וההורים מקווים שהתייחסות כזו למבצעים תהיה גם מנת חלקם של הילדים. אכן, תפיסת העולם היהודית הינה, כי יש בעל הבית לבירה, ומוטלת עלינו החובה לעשות את רצונו, בלי כל קשר לרצון האישי שלנו ולהרגשת סיפוק, לחיבור פנימי וכדו'. הש"י הוא בעל הבית והסמכות, והוא הציב כללים ברורים וחוקים כיצד להתנהג כאן בעולם ועלינו להפנים שאיננו 'בעלי בתים" על עצמנו. זו היא תבניתה של 'יראת שמים'. וכשנתבונן, נראה שמלבד מה שהמבצעים לא מתקבלים בהתייחסות כזו אצל הילדים, אלא הם גם גורמים את ההיפך! בעיני הילד, כאשר עורכים לו מבצע, שאם יתנהג כך וכך יקבל תשורת מה, משמעות הדבר היא, שאין שום כח בעולם שיכול להכריח אותו לעשות מעשה זה או אחר בניגוד לרצונו, ניתן אך ורק לשכנע ולפתות באמצעות "משכורת", וממילא, אם בעיניו המשכורת קטנה מדי, אין הוא מחויב לבצע שום דבר. כאשר המחנכים באים (בעקבות תפיסתם האמורה) בטענות אל הילד "מדוע אינו משתתף במבצע" הילד לא מבין מה רוצים ממנו, שכן הוא הסיק שהוא כלל אינו מחויב בכך ומצידו הוא מוותר בנדיבות על הפרס המובטח… כל מי שמודע למה שקורה בשטח אצל ילדים, יודע שכאשר תקופת המבצע חולפת, הילדים חדלים לבצע את אשר התבקשו, והדבר מצריך לקיים מבצעים חדשים לבקרים, כדי – שתהיה לילדים סיבה להתנהג כשורה. והנזק אף חמור יותר אצל אלו שכבר הורגלו באי אלו הנהגות טובות גם ללא מבצעים, ואילו כאשר עושים מבצע על הנהגות אלו, הם עלולים לאבד את ההרגל שהיה להם כבר, ברגע שיחדלו לשלם להם משכורת!
סיפר לי מלמד חשוב, שבכיתתו היה ילד שהתנהג שלא כראוי והפריע, לאחר כמה שיחות עם הילד הוא החל להתנהג כראוי, אך אז הגיע ב"דרישה" תן לי ממתק… הגר"א לופיאן זצ"ל התבטא על כך בחריפות, שהוא רואה שבדור האחרון ישנם יותר ויותר אנשים שמדקדקים במצוות בהידורים וחומרות שונים, אך אין בהם יראת שמים! הרגשתם בכל ההידורים היא שהם עושים "טובה" והינם זכאים לפרסים, חסרה להם הרגשה בסיסית מאד שהעולם איננו ה"הפקר וועלט" (- עולם של הפקר) הדרך להשריש תפיסת עולם מחייבת זובליבות הילדים הרכים הינה "משמעת בריאה', זו יוצרת אוירה של מחויבות לסמכות, במקרה זה הסמכות הם ההורים, אך עם הזמן ועם הגדילה, הילדים מעתיקים תחושה זו גם כלפי הקב"ה. כמובן שהדבר דורש הרבה השקעה, עקביות, סבלנות ואורך רוח. אולם נשיכת הנחש הלא היא מידת ה'עצלות' (ליקוטי מוהר"ן קפט') מבכרת את הדרכים המהירות יותר, ומחפשת קיצורי דרך לדחוק את השעה, וכך הפכו המבצעים לגורם בסיסי ממש בתחום החינוך… אך כאמור אין בהם כדי להוות כלי חנוכי בסיסי, והם אף מזיקים.
ריבוי אור 2)
רביה"ק ומוהרנ"ת מעוררים רבות על הזהירות מ'ריבוי אור' שמביא לכיבוי הנר ממספר היבטים, הן לאחר העליה הגדולה אל הקיצונית, שמביאה את האדם לנפילה מוחצת, ומשאירה א את ה'עובד' חבוט ופצוע שדוד על הרצפה… ואף טרם העלייה הגדולה, כאשר האדם בתפיסתו מחשיב רק דברים רציניים ומשמעותיים, ואילו הדברים הפעוטים אינם זוכים להתייחסות כלשהי מצידו, הוא עלול להישאר בעמדתו מבלי יכולת לנוע, מכיון שאין בכחו כעת להשקיע "בעבודה" רצינית, ואילו העבודות הקטנות אלה שכן ביכולתו לבצע אינם שווים הרבה בעיניו… שני בעיות אלו עלולים להיות במבצעים. כאשר דרך הפעולה היא 'מבצעים', בדרך כלל שוכחים להתאים את ה"חוקים" או את ה"יעדים" לרמת היכולת של הילדים/הבחורים, ומקיימים מבצעים נוקשים, של "שעות רצופות" שלא מתאימים כלל לתלמידים, שביום רגיל לומדים שעה ברציפות בקושי רב והדבר מוציא את החשק לתלמידים. היכרותי הקרובה עם מגוון בחורים הוכיחה לי כי המבצעים אינם נסבלים עליהם. בחור שראה כרטיס של מבצעי שובבי"ם של חיידר הגיב בספוטניות "אני לא מסוגל להסתכל על זה"… ולדעה ותחושה זו שותפים רוב [אם לא כל] הבחורים היום.
שאלתי כבר עשרות בחורים אחרי שובבי"ם, אם הם מעוניינים שיתחיל שוב שובבי"ם עם שעות רצופות ותענית דיבור, לא היה אחד! שהיה מעוניין בכך, כולם הגיבו ממש בסלידה… הילדים רוצים להצליח במבצע ולכן הם קורעים את עצמם מעבר ליכולת, ואלו הם התוצאות. יתרה מזו, גם הקצה השני פועל במבצעים, לעתים בחור יאבד את כל החשק שכבר היה לו בלימוד, בגין הכללים הנוקשים והדקדקניים של המבצע, שפשוט מלחיצים. בהמשך, עלול הדבר להביא להפסד מוחלט של כלי ה'מבצעים' גם כשהוא לגמרי חיובי, שכן הבחורים כבר סולדים ממנו.
בנו שעבודת ה' לא הולכת במקביל ל"עולם הזה". חייבים להתנתק. וכשנהיה ערניים נמצא שהמבצעים מולידים אצל הילדים כבר בקטנותם את תאות הממון והרכושנות, שכן בשביל להאיץ ולהמריץ את הילדים להשתתף במבצעים מתארים בפניהם את הפרסים (שהרי כך הוא ההכרח, כאשר המבצע משמש ככלי הבסיסי בחינוך). שכן על אף שאצל ההורים והמחנכים בוודאי שהפרס הוא רק אמצעי, והמטרה היא הערך האמיתי שעבורו נערך המבצע, אך אצל הילדים המטרה היא הפרס, ואילו הערך האמיתי הוא רק אמצעי להשגת הפרס, וזהו ג"כ הנושא אצלם, על כך הם שחים בינם לבין עצמם, וכאשר הילדים מתרגלים ל"משכורת", זו כבר איננה מפסיקה, ויש להעלות את רף הפרסים, וכך לאט לאט התאוה אולם נשיכת הנחש הלא היא מידת העצלות' (ליקוטי מוהר"ן קפט') מבכרת את הדרכים המהירות יותר, ומחפשת קיצורי דרך לדחוק את השעה גודלת…
ומתי כן? 4)
לאור כל האמור, ברור שבלתי אפשרי להשתמש עם המבצעים כגורם בסיסי ויחיד (על הכלים החינוכיים העיקריים והבסיסיים עוד חזון למועד) מקומו של המבצע הינו בעיקר באופן פרטי, לתלמיד פרטי, על נושא שהוא מתקשה בו במיוחד, ושלא הועילו בו דרכים אחרות, לתקופה קצרה בלבד, רק בשביל להרגיל את התלמיד להתגבר על הקושי, וגם אז יש להיזהר בכל האמור, לא להדגיש את התגמול, ולא להגזים עם הדרישות, וכן להדגיש את הערך האמיתי. נ.ב. אין בדברינו אלה לשלול את הפעילויות שמטרתן להציל ילדים ובחורים משוטטות ברחובות, שמהווה סכנה גדולה יותר (כגון היכל התורה באומן וישיבות בין הזמנים) וכמשל החפץ חיים שמכבים שריפה גם עם מים לא צלולים, אך גם אז אין להדגיש את הפרסים ולכתוב במודעות שווה להגיע מרחוק" וכדו'. רכושנות 3) מי כמו רביה"ק הרבה כ"כ לדבר על מיאוס הבלי העולם, ובייחוד על תאוות ממון, רבינו השריש
