אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר!

היהדות אינה מסתכמת בתחום הרעיוני והשכלי, אלא אמורה לרדת לעולם המעשה. עלינו להרבות ב'מצוות מעשיות' ו'עבודות פשוטות', לשמור בתמימות ופשיטות על הלכות התורה ומנהגי ישראל, ולבלי לזוז כמלוא נימה מפסק השולחן ערוך.

כזכור, הבאנו במאמרנו הקודם את שיחתו של רבינו, בה הוא מונה את חלקי ה'תמימות' הלכה למעשה:

שֶׁנַּעֲסֹק תָּמִיד בַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה בִּפְשִׁיטוּת, דְּהַיְנוּ:  [א.] לְהַרְבּוֹת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, [ב.] וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם, [ג.] וּלְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים תָּמִיד. וְהַכֹּל בִּפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת.

(שיחות הר"ן, יט)

כך גם בשבחי הר"ן, מספר מוהרנ"ת על רבינו:

הָיָה נוֹהֵג לַעֲשׂוֹת כָּל הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ: [א.] לִמּוּד הַתּוֹרָה הַרְבֵּה, [ב.] וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת, [ג.] וְרִבּוּי תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְרִבּוּי הִתְבּוֹדְדוּת מְאֹד, לְדַבֵּר וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

(שבחי הר"ן, יג)

לאחר שביארנו במאמר הקודם את החלק הראשון – 'ריבוי הלימוד' – נבוא במאמרנו זה בס"ד לבאר את החלק השני: "לעשות מצוות הרבה בכל יום", "מצוות מעשיות".

כפי שראינו במאמר הקודם, קיום המצוות המעשיות קשור למידת התמימות, שכן ה'חכם' הנמשך אחר חכמתו מזניח ומזלזל, ולפעמים אף כופר ממש, בהכרח קיום המצוות המעשיות. לעומתו, התם עסוק תמיד בקיום מצוות בגופו, ויהדותו אינה מסתכמת רק בתחום הרעיוני והשכלי אלא יורדת לעולם המעשה.

ובכן, בחלקו הראשון יעסוק מאמרנו בחובת קיום המצוות המעשיות, השמירה על מנהגי ישראל, ו'העבודות הפשוטות'. ובחלקו השני יבואר חובת שמירת ההלכה, ללא שום התחכמות.

וזה החלי בס"ד:

"מעשיו מרובים מחכמתו"

כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים [מי יותר ומי פחות] את התורה, אך עלינו לזכור שעיקר רצון ה' הוא שנעשה 'מצוות מעשיות'; לקיים את מה שאנו לומדים, "ולעבוד את ה' בפשיטות".

כִּי צְרִיכִין לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה' בִּפְשִׁיטוּת, כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָֹיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ (אבות פרק ג), וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה (שם פרק א), וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְסַלֵּק כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה' בִּפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ה)

בדבריו אלו מזכיר רבינו שני מאמרי חז"ל בפרקי אבות [אותם נפרט ונבאר]:

הראשון הוא, מימרתו של רבי חנינא בן דוסא שאומר:

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

(אבות ג, ט)

'חכמתו' של אדם, שלומד ומחכים בדברי תורה, אמורה להביא אותו לידי 'מעשים מרובים', ורק אז חכמתו מתקיימת. וככל שהאדם מחכים יותר בחכמת התורה, בנגלה ונסתר, עליו להוסיף ולהרבות "במצוות מעשיות ועבודות דקדושה".

כִּי כָּךְ יָפֶה לוֹ כְּפִי הַדַּעַת שֶׁזָּכָה עַכְשָׁיו לְהַכִּיר בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּדֵּל עַכְשָׁיו לַעֲבֹד אֶת ה' בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת וַעֲבוֹדוֹת דִּקְדֻשָּׁה בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, וְכַמְּבֹאָר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁלִיךְ אֶת כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר … לְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וַעֲבוֹדוֹת דִּקְדֻשָּׁה כְּפִי הַדַּעַת שֶׁזָּכָה עַכְשָׁיו. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת יוֹתֵר, עוֹבֵד בְּיוֹתֵר וְעוֹשֶה מַעֲשִים טוֹבִים בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ אַחַר חָכְמָתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁאָר עִם הַחָכְמוֹת לְבַד חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי עֻבְדּוֹת חַס וְשָׁלוֹם. רַק עִקַּר חָכְמָתוֹ הוּא לְהַשְׁלִיךְ הַחָכְמוֹת, דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁזּוֹכֶה לְיוֹתֵר חָכְמוֹת וּמַכִּיר בְּיוֹתֵר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת בְּעֻבְדּוֹת בְּלִי חָכְמוֹת, כִּי זֶה עִקַּר עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי הלכות, יום הכיפורים ב, ג)

בהמשך אותו פרק [בפרקי אבות] ממשיל רבי אלעזר בן עזריה את החכמה והמעשים לשורש וענפים, ואומר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

(אבות ג, יז)

דווקא ה'מעשים' הם המשולים לשורשי האילן, וה'חכמה' אינה אלא ה'ענף' היוצא מן השורש…

המימרא השניה שמזכיר רבינו בדבריו, היא מימרתו של שמעון בנו של רבן גמליאל:

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

(אבות א, יז)

שֶׁאֲפִילוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶּׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ.

(הרע"ב מברטנורא, שם)

שכן, כל תכליתה של החכמה, היא להביא את האדם לידי מעשה; להיות מ'עושי' התורה ולא רק מ'לומדיה'. וכדאיתא בגמרא – מימרא שמוהרנ"ת מרבה להזכירה:

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה – תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם". 'לְלוֹמְדֵיהֶם' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'לְעוֹשֵׂיהֶם'.

(ברכות יז ע"א)

תורתנו הקדושה אינה נקראת בשם 'חכמה' אלא 'תורה' [מלשון 'הוראה'] שכן מטרתה 'להורות' לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

וכלשונו הזהב של המהר"ל:

אֵין הַכַּוָּנָה בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַחָכְמָה לְבַדָּהּ, רַק שֶׁהִיא מוֹרָה לָאָדָם הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה. מַה שֶׁאֵין בְּזוּלַת מֵהַחָכְמוֹת, שֶׁאֵין כַּוָּנַת תַּכְלִיתָם עַל הַמַּעֲשֶׂה רַק עֶצֶם הַחָכְמָה בִּלְבַד. אֲבָל הַתּוֹרָה צְרִיכָה לִשְׁנֵיהֶם – לְהָבִין הַחָכְמָה שֶׁבְּמִצְוֹתֶיהָ, וְלַעֲשׂוֹתָם עַל פִּי הַיְּדִיעָה הַהִיא. לָכֵן יִפּוֹל בָּזֶה לָשׁוֹן 'תּוֹרָה' הַכּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם, לְהוֹרוֹת לָהֶם הַיְּדִיעָה בָּם וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, כִּי אִם אֵין מַעֲשִׂים אֵין תּוֹרָה … וְזֶה יוֹרֶה הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרֵאת 'תּוֹרָה' וְלֹא 'חָכְמָה'.

(דרשות המהר"ל, דרוש על המצוות)

ועל מי שלומד ואין בכוונתו לקיים את אשר הוא לומד, תמה שלמה המלך:

לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן?!

(משלי יז, טז)

לָמָּה זֶה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה – לִלְמוֹד תּוֹרָה: וְלֶב אָיִן – וְאֵין בְּלִבּוֹ לְקַיְּמָהּ, וְאֵינוֹ לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא לִקְנוֹת שֵׁם.

(רש"י, שם)

אחד שכזה, לא רק שאין מעשים טובים בידו, אלא "אפילו תורה אין לו".

דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, אֲפִילוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ. מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר קְרָא "וּלְמַדְתֶּם … וַעֲשִׂיתֶם", כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה, כָּל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה.

(יבמות קט ע"ב)

ומפרש רש"י:

אֶלָּא תּוֹרָה – וְאֵין מְקַיֵּם. אֲפִילוּ תּוֹרָה – אֲפִילוּ שְׂכַר לִמּוּד אֵין לוֹ!

(רש"י, שם)

גם אם הוא יושב ולומד כל היום, אינו מקבל על כך שכר. כדברי המאירי:

כָּל שֶׁתּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁמַּתְמִיד לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּמֵקֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת מִתּוֹךְ עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה, אֲפִילוּ שְׂכַר תּוֹרָה אֵין לוֹ.

(בית הבחירה למאירי, שם)

כך ש'למדן' זה, אין לו לא 'עולם הזה' ולא 'עולם הבא', וכדאיתא בגמרא:

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ, לֹא תִּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם.

(יומא עב ע"ב)

תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם – לִהְיוֹת יְגֵעִים וַעֲמֵלִים בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תְּקַיְּמוּהָ, וְתִרְשׁוּ גֵּיהִנֹּם בְּמוֹתְכֶם, וּבְחַיֵּיכֶם לֹא נֶהֱנֵיתֶם בְּעוֹלָמְכֶם.

(רש"י, שם)

כלל הדברים:

תכלית החכמה והמדרש היא להביא את האדם לידי מעשה, וככל שחכמתו מתרבה, עליו להרבות גם במצוות ומעשים טובים.

"אינכם עושים מצוות"…

לפעמים מוצא האדם את עצמו חכם ונבון בחכמת התורה, ואף מלא ברגשי קודש מרוממים, אך עני וריק הוא ממצוות מעשיות. הן על כך מובא בשיחותיו של רבינו:

הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה. וְהַנִּרְאֶה מִכַּוָּנָתוֹ הָיָה, שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁנִּהְיֶה עוֹסְקִים בְּמִצְווֹת גַּם כֵּן, דְּהַיְנוּ לְקַבֵּץ נְדָבוֹת וְלַעֲסֹק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאָמַר לָנוּ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "עֶפִּיס טוּט אִיר גָּאר קֵיין מִצְווֹת נִיט?!" = "כְּלוּם אֵינְכֶם עוֹשִׂים מִצְווֹת?!" וְכַוָּנָתוֹ הָיָה כַּנַּ"ל.

(שיחות הר"ן, רנח)

אַל לנו להסתפק בהתעסקותנו והתקדמותנו השכלית והלבבית בעבודת ה', אלא עלינו "לעשות מצוות הרבה" בפועל ממש – "לקבץ נדבות ולעסוק בגמילות חסדים וכיוצא בזה"…

שכן, גם מי שעוסק בתורה, עליו לעסוק גם בגמילות חסדים.

דְּאָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד [ללא גמילות חסדים] – דּוֹמֶה כְּמִי שֶּׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" וְגוֹ', מַאי "לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת"? שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד – דּוֹמֶה כְּמִי שֶּׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.

(עבודה זרה יז ע"ב)

כך נהג רבינו בעצמו כבר בימי ילדותו; על אף היותו מתמיד גדול בתורה,

וְהָיָה מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ מְאֹד, וְלָמַד הַרְבֵּה מְאֹד, שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְתַנַ"ךְ וְעֵין יַעֲקֹב, וְסִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, וּשְׁאָר סְפָרִים הַרְבֵּה מְאֹד, וְסִפְרֵי מוּסָר הַרְבֵּה מְאֹד.

(שבחי הר"ן, ז)

לא הסתפק בכך, אלא היה עושה "כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם", כשהוא אף מחפש תחבולות "שיעשה מצוות רבות" ככל היותר.

וְהָיָה עוֹשֶׂה כָּל מִינֵי עֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת … וּבִתְחִלָּה בִּימֵי יַלְדוּתוֹ הָיָה נוֹהֵג שֶׁהָיָה לוֹקֵחַ אֵיזֶה גְּדוֹלִים וְהֶחֱלִיפָם עַל טְפָלִים. וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּהֶצְנֵעַ דֶּרֶךְ חַלּוֹן וְכַיּוֹצֵא, וְלָקַח עִמּוֹ הַסֵּפֶר "שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" וְאָמַר הַ"לְּשֵׁם יִחוּד" שֶׁל עֲשִׂיַּת מִצְוָה, וְלָקַח טָפֵל אֶחָד וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַמַּתָּן בַּסֵּתֶר. וְאַחַר־כָּךְ חָזַר וְעָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְאָמַר לְשֵׁם יִחוּד הַנַּ"ל, וְחָזַר וְהִשְׁלִיךְ פְּרוּטָה אַחַת לְתוֹךְ הַמַּתָּן בַּסֵּתֶר. וְחָזַר וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, וְחָזַר וְאָמַר הַלְּשֵׁם יִחוּד הַנַּ"ל וְהִשְׁלִיךְ עוֹד פְּרוּטָה אַחַת. וְכֵן חָזַר וְעָשָׂה כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁהִשְׁלִיךְ כָּל הַפְּרוּטוֹת לְתוֹךְ הַמַּתָּן בַּסֵּתֶר, וְעַל כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה אָמַר הַלְּשֵׁם יִחוּד הַנַּ"ל. וְכַוָּנָתוֹ הָיָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מִצְווֹת רַבּוֹת! כִּי עֲבוֹדָתוֹ הָיָה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל.

(שבחי הר"ן, יג)

וכך גם עלינו לעשות – לעבוד את ה' בפשיטות גמור, ולהרבות במצוות מעשיות; לכתת רגלינו ולהטריח את גופנו במצוות צדקה וגמילות חסדים.

וכפי שמבקש מוהרנ"ת בתפילתו:

שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְנַדֵּב לִבִּי תָּמִיד לַעֲזֹר לַעֲנִיִּים הֲגוּנִים בְּכָל כֹּחִי, הֵן לְפַזֵּר מִשֶּׁלִּי … הֵן לְהִשְׁתַּדֵּל עֲבוּרָם בְּכָל כֹּחִי, לֵילֵךְ וּלְסַבֵּב עֲבוּרָם וּלְקַבֵּץ עַל יָד נִדְבַת לֵב אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְתָמְכָם וּלְסַעֲדָם. לְמַלֹּאת יְדֵי עֲנִיִּים הֲגוּנִים דֵּי מַחְסוֹרָם אֲשֶׁר יֶחְסַר לָהֶם, הֵן מְזוֹנוֹת הֵן מַלְבּוּשִׁים וְכָל מַה שֶּׁהֵם צְרִיכִים.

(ליקוטי תפילות, יג)

וכאשר היה צריך אחד מאנ"ש שבצפת לטרוח ולכתת רגליו עבור טובה מסוימת לרבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, הוא מדרבן אותו וכותב:

אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ עוֹד הַפַּעַם לְזָרֵז עַצְמְךָ לִשְׁלֹחַ חִישׁ מַהֵר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי לְךָ בְּהַמִּכְתָּב, וְגַם הָרֶעצֶעפְּט [= המרשם] לִשְׁלֹחַ לִי בַּחֲזָרָה, וְאַל תִּהְיֶה מִצְוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ כִּי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ רָצוּ שֶׁאָנוּ נַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּגוּפֵנוּ דַּיְקָא!

(נתיב צדיק, סב)

*

כשהוכיח אותנו רבינו על כך ש"אין אנו עושים כלל מצוות" נקט במצוות הצדקה, וגם הוא – כאשר חיפש להרבות במצוות מעשיות, עשה זאת באמצעות ריבוי נתינת צדקה. שכן, הצדקה היא עיקר ה'עשיה' וה'מצוה', כפי שמוסר לנו מוהרנ"ת:

פַּעַם אַחַת מִכְּלַל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ שֶׁעִקָּר שֵׁם 'עֲשִֹיָּה' דִּקְדֻשָּׁה הוּא צְדָקָה.

(חיי מוהר"ן, תקסז)

וְכָל מָקוֹם שֶׁנִּזְכָּר 'מִצְוָה' סְתָם הִיא מִצְוַת צְדָקָה, כַּמּוּבָא.

(ליקוטי הלכות, ערב ג, יא)

אמנם, כוונתו של רבינו היא גם על כל 'עשיה' של מצוות ומעשים טובים; כל סוג של "עשיה עם האיברים" וטרחת הגוף לעבודתו יתברך.

וכפי שכותב, לדוגמא, רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה על ההליכה למקוה ולביהכנ"ס:

בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּכָל יוֹם נִתְחַזְּקוּ הָאֵבָרִים, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר שֶׁיִּתְחַזְּקוּ הָרַגְלַיִם חִישׁ מַהֵר בִּכְדֵי שֶׁאוּכַל לֵילֵךְ לַמִּקְוֶה וּלְבֵית-הַמִּדְרָשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. הֲגַם שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ בְּכָל יוֹם קְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ, אֲנִי מְקַיֵּם 'עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ' וַאֲנִי רוֹצֶה לְקַיֵּם 'הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה', וְרַבֵּנוּ זַ"ל רָצָה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּגוּפֵנוּ מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת!

(נתיב צדיק, מכתב סג)

בליקוטי מוהר"ן מגדיר זאת רבינו כך:

הגוף צריך 'לשמש' את הנשמה בפועל ממש, וזאת על ידי קיום מצוות מעשיות. וכלשונו:

עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ הַגּוּף לְהַנְּשָׁמָה בַּעֲשִֹיַּת מִצְווֹת מַעֲשִֹיּוֹת, נַעֲשֶֹה הַגּוּף בְּחִינַת 'בָּשָֹר' לְהַנְּשָׁמָה.

(ליקוטי מוהר"ן, כב)

רק אז, מזדכך הגוף ומתחבר אף הוא אל ההארות וההשגות שנשמתו משיגה. אחרת, הוא מנותק לחלוטין, ואומלל.

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָֹּגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶֹּגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזֹּאת הַהַשָֹּגָה … כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶֹּגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד, אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכֵּךְ הַגּוּף, עַד שֶׁתּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל מַה שֶּׁהִיא רוֹאָה וּמַשֶֹּגֶת תָּמִיד.

(שם)

"בדבר הזה נתעלו יותר הצדיקים שהיו מצד הבעש"ט"…

גדולי החסידות – "הצדיקים והקדושים שהיו מצד הבעל שם טוב והמגיד ז"ל" – "נתעלו יותר" משאר הצדיקים בכך שהניחו את הדגש על 'קיום התורה לעובדא ולמעשה', והזהירו לבלי להסתפק בלמדנות גרידא.

וכלשונו של רבי אברהם ב"ר נחמן, תוך כדי סיפורו על התקרבות מוהרנ"ת לצדיקי החסידות:

וְהִנֵּה מִימֵי יַלְדוּתוֹ וִימֵי נְעוּרָיו שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל נִכְסַף לְבָבוֹ לַעֲבוֹדַת ה' (כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה), וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּעֵת הִתְקָרְבוּתוֹ אַחַר כָּךְ לְתַלְמִידֵי הַמַּגִּיד זַ"ל שֶׁהָיוּ עֲדַיִן בָּעוֹלָם, הֲלֹא הֵמָּה הָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי זוּסְיָא זַ"ל, וְהָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִּיטְשׁוֹב, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי בָּרוּךְ זַ"ל, וְהַצַּדִּיק רַבִּי גְּדַלְיָה מִלִּינֶעץ זַ"ל, וְהָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי שָׁלוֹם זַ"ל מִפְּרָאבִישְׁטְשׁ, וּשְׁאָר גְּדוֹלִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמֵאָז נִתְעוֹרֵר וְנִכְסַף יוֹתֵר לְקִיּוּם הַתּוֹרָה לְעוּבְדָּא וּלְמַעֲשֶֹה (כִּי בַּדָּבָר הַזֶּה נִתְעַלּוּ יוֹתֵר הַצַּדִּיקִים וְהַקְּדוֹשִׁים הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ מִצַּד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה) וּמֵאָז הָיָה הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ וְכִסּוּפָיו לַה' יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאֹד.

(כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ב)

לעומתם, היו כאלה שהניחו את עיקר הדגש על הלמדנות.

וְזֶהוּ בְּחִינַת פְּגַם קֹרַח, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל הַמִּתְנַגְּדִים עַל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁכָּל כֹּחָם מֵחֲמַת הַלִּמּוּד שֶׁלָּהֶם שֶׁלָּמְדוּ תּוֹרָה. קְצָתָם לוֹמְדִים בִּגְמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסָפוֹת, וְיֵשׁ שֶׁלּוֹמְדִים גַּם קַבָּלָה וּכְתָבִים, אֲבָל מַעֲשֵֹיהֶם אֵינָם כַּהֹגֶן וְיֵשׁ מֵהֶם מְקֻלְקָלִים לְגַמְרֵי רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְיֵשׁ שֶׁאֵין יוֹדְעִים מִקִּלְקוּלָם כָּל כָּךְ אֲבָל עַל כָּל פָּנִים הֵם מִתְרַשְּׁלִים בַּעֲבוֹדַת ה' וְאֵין מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה וּבִיגִיעוֹת, וְרוֹדְפִים אַחַר הַהֶבֶל שֶׁל מָמוֹן וְכָבוֹד וְהִתְנַשְּאוּת וְכַיּוֹצֵא. וְהֵם מִתְגָּרִים בְּהַכְּשֵׁרִים וִירֵאִים תְּמִימֵי הַדֶּרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' בֶּאֱמֶת, הָעוֹסְקִים בִּתְפִלָּה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים בְּכֹחַ וּבְכַוָּנַת הַלֵּב לַשָּׁמַיִם, וְהֵם עוֹמְדִים בְּכָל פַּעַם וְחוֹלְקִים עֲלֵיהֶם בְּכַמָּה מִינֵי רְדִיפוֹת וְלֵיצָנוּת בְּלִי שִׁעוּר.

וְזֶה בְּחִינַת עֲדַת קֹרַח, כִּי קֹרַח הָיָה חָכָם וְלַמְדָן גָּדוֹל, וְעִקַּר הַפְּגָם שֶׁלּוֹ שֶׁרָצָה לְהַפְרִיד בֵּין לַמְדָן וְצַדִּיק, כְּאִלּוּ עִקַּר הַמַּעֲלָה הוּא בְּחִינַת לַמְדָן לְבַד. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ "כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים" וְכוּ', וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "כֻּלָּם שָׁמְעוּ בְּסִינַי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ: מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם שָׁמְעוּ 'אָנֹכִי' וְכָל עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁהֵם כְּלַל הַתּוֹרָה, אִם כֵּן אֵין לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שׁוּם מַעֲלָה וְהִתְנַשְּׂאוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". וְזֶה בְּחִינַת פְּגָם הַנַּ"ל שֶׁסָּמְכוּ עַל הַלִּמּוּד לְבַד וְכָפְרוּ בְּעִקַּר הָאֱמֶת, כִּי עִקַּר הַמַּעֲלָה וְהַהִתְנַשְּׂאוּת אֱמֶת שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל עַל חֲבֵרוֹ הוּא רַק עַל יְדֵי מַעֲשִֹים טוֹבִים, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּרַבּוֹ ובְאָבִיו וּבְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ" וְכוּ'.

(ליקוטי הלכות, אומנין ד, לה)

כשמפרידים 'למדן' מ'צדיק', מרגישים סיפוק ושובע עם עצם ה'למדנות' שבתורה, ואין מחפשים עצה ותחבולה כיצד לזכות גם ל'קיום התורה'.

כִּי לְפִי דַּעַת קֹרַח, הָעִקָּר הוּא הַלִּמּוּד וְהַחָכְמָה שֶׁל הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקַיְּמָהּ כְּלָל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹלֵק עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא מֹשֶׁה, שֶׁנָּתַן הַתּוֹרָה וּמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה נִפְלָאָה.

(שם)

אך לפי דעת משה, דעת תורתנו הקדושה – עיקר התכלית הוא קיום התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועל המעשים להיות מרובים מהחכמה.

מנהג ישראל תורה

גדולי החסידות, ובתוכם רבינו הקדוש, אף הגדילו את מעלתם וחשיבותם – לא רק של התרי"ג מצוות עצמם, אלא – של כל מנהג ודבר שבקדושה.

כשרבינו מלמדנו שאף על דבר שאינו מצוה מפורשת אלא "דבר שיש בו רצון השם יתברך" עלינו להתגלגל בכל מיני רפש וטיט עבור כך…

כִּי צְרִיכִין לְהִתְגַּלְגֵּל בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וָטִיט בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּמִצְווֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וְלָאו דַוְקָא מִצְוָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִקְרָא 'מִצְוָה'. כִּי יֵשׁ תַּרְיַ"ג מִצְווֹת, וְאֵלּוּ הַתַּרְיַ"ג מִצְווֹת יֵשׁ לָהֶם עֲנָפִים רַבִּים, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁעוֹשִֹין בּוֹ נַחַת לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הוּא בְּחִינַת 'מִצְוָה', וְצָרִיךְ לְגַלְגֵּל עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וְטִיט כְּדֵי לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה רָצוֹן וְנַחַת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ה)

כוונת רבינו בדבריו אלה הייתה על מנהג ה"תשליך" – שאינו מצוה מפורשת, אלא מנהג ישראל – ולשם קיומה היה מוכן רבינו עצמו להתגלגל ברפש וטיט…

וכפי שמספר מוהרנ"ת:

בְּאוֹתוֹ הָרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁהָלַךְ לוֹמַר 'תַּשְׁלִיךְ', נֶחֱלַק וְנָפַל הוּא זַ"ל וְנִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל הָרֶפֶשׁ וְלִכְלֵךְ בִּגְדוֹ וְיָדוֹ, וְתֵכֶף הֵבִיאוּ לוֹ בֶּגֶד אַחֵר וּמַיִם, וְהֶחֱלִיפוּ בִּגְדוֹ וְרָחֲצוּ יָדוֹ, וְלא דִבֵּר עַל זֶה מְאוּמָה … אַחַר כָּךְ אָמַר הַתּוֹרָה 'תִּקְעוּ' הַנַּ"ל, וְשָׁם בְּסוֹף הַתּוֹרָה הַנַּ"ל הִזְכִּיר עַל פָּסוּק "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶן" וְכוּ', שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְתוֹךְ רֶפֶשׁ וָטִיט וְכוּ' בִּשְׁבִיל לַעֲשֹוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

(ימי מוהרנ"ת, לז)

כשכוונתו להדגיש בכך

שֶׁאֲפִילוּ רַק בִּשְׁבִיל מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ לֵילֵךְ לְתַשְׁלִיךְ, צְרִיכִין לְגַלְגֵּל אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וָטִיט כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּנְהָג, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִיל מִצְוָה. וּבֶאֱמֶת אָנוּ רוֹאִין בְּכִתְבֵי הָאַרִיזַ"ל כַּמָּה סוֹדוֹת הוּא מֵבִיא עַל כָּל מִנְהָגֵי יִשְׂרָאֵל, מַמָּשׁ רָזִין עַל רָזִין מֵהַתִּקּוּנִים הַנַּעֲשִׂין עַל יָדָם, עַיֵּן שָׁם.

(מכתבי שמואל, טז)

ואכן, על כולנו להיות מאותם 'תמימים', הנזהרים לקיים את כל "העבודות הפשוטות והמנהגים הקדושים של ישראל", ללא שום התחכמות.

וכאזהרת רבינו:

צָרִיךְ לִזָּהֵר לְקַיֵּם הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת וְהַמִּנְהָגִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל יִשְׂרָאֵל … וְלֹא כְּמוֹ הַחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם הַמִּתְלוֹצְצִים מִזֶּה. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַיַּהֲדוּת הִיא פְּשִׁיטוּת וּתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל.

(ליקוטי עצות, תמימות ז)

וְחָלִילָה לָנוּ לְשַׁנּוֹת דִּין אֶחָד, וַאֲפִילוּ מִנְהָג אֶחָד מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵינוּ, לֹא תְהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.

(קנאת ה' צבאות, לא)

וכאשר החלו המסכילי"ם הסכלים, החכמים בעיניהם, להתלוצץ ממנהגי ישראל – יצא כנגדם מוהרנ"ת בחרב וחנית, ובהזכירו את דברי אחד מהם הוא נזעק מרה וכותב:

יֹאבַד הַלֵּץ הָרָשָׁע הַמְּחַבֵּר הַנַּ"ל וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בוֹ, וְדָבָר אֶחָד מִדַּת וּמִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל אַל יִתְבַּטֵּל.

(מכניע זדים, ו)

יאבדו הלצים החכמים בעיניהם, ואנו נמשיך להקפיד על כל קוצו של יו"ד, של מצוות התורה ומנהגי ישראל; נמשיך לצעוק בקול גדול תיבת 'אחד' שב'שמע ישראל', גם אם זה לא מוצא חן בעיני המודרניים…

וְהִנֵּה זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ, שֶׁמַּקְשִׁים קֻשְׁיוֹת וְחוֹרְקִים שִׁנָּם עַל הַנְהָגַת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ כָּל מִנְהֲגֵיהֶם תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "מִנְהַג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה הוּא", וּמִכָּל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִיְסוֹד הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה. וְהִנֵּה זֶה הַמְטֻנָּף הַמְחַבֵּר קוּנְטְרֵס ת"ה הַנַּ"ל הֵסִיר מַסְוֵה הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנָיו, וּמַלְעִיג עַל הַהַנְהָגָה הַקְּדוֹשָׁה הַנּוֹגֵעַ לְהָאֱמוּנָה, כִּי הוּא מַלְעִיג שָׁם עַל שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים בְּקוֹל גָּדוֹל תֵּבַת 'אֶחָד' וּמַאֲרִיכִים בָּהּ, וּמַדּוּעַ אֵינָם מִתְבַּיְּשִׁים מֵהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יַלְעִיגוּ מֵהֶם. אוֹי! הֲנִשְׁמַע כָּזֹאת שֶׁיַּלְעִיג אֶחָד עַל מִנְהָג נוֹגֵעַ בִּיסוֹד הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה אֲשֶׁר נָהֲגוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִימוֹת עוֹלָם.

(שם, ה)

*

על החשיבות של כלל המנהגים – אף אלו שאינם סעיף מפורש בשולחן ערוך – נוכל ללמוד מהשיחה דלהלן:

פַּעַם צָם מוֹהֲרַנַ"ת בְּתַעֲנִית בְּהַ"ב, כְּשֶׁשָּׁאֲלוֹ רַבִּי נַפְתָּלִי: "הֲרֵי רַבֵּנוּ לֹא הִדְרִיכָנוּ בְּדֶרֶךְ הַתַּעֲנִיּוֹת", עָנָה לוֹ מוֹהֲרַנַ"ת: "רַבֵּנוּ שִׁבַּח אֶת 'הַסִּדּוּר הֶעָבֶה', 'דֶעם גְּרָאבְּן סִדּוּר', וְשָׁם כָּתוּב שֶׁצָּרִיךְ לָצוּם.

(שיש"ק ב, תשג)

ועל כך מובא:

יֵשׁ מְבָאֲרִים שֶׁמַּה שֶׁלֹּא הֵשִׁיב מוֹהֲרַנַ"ת לְרַבִּי נַפְתָּלִי מִכָּךְ שֶׁתַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ נִזְכָּרוֹת בְּסִימָן שָׁלֵם בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (אוֹרַח חַיִּים סִימָן תצב) כִּי מוֹהֲרַנַ"ת רָצָה לְהַדְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁ'הַסִּדּוּר הֶעָבֶה' הוּא בַּעַל מִשְׁקָל גַּם בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

(שיש"ק החדש ג, תיב. בהערה)

ה"סידור העבה" – זה שיש בו את כל התחינות הסליחות והמנהגים היהודיים העתיקים, והשתמשו בו "ההמון עם הכשרים" – מהווה מקור חשוב-דַּיּוֹ כדי להכריע כיצד יש להתנהג…

"העבודות הפשוטות של סתם בני אדם"

אם בכל המצוות והמנהגים צריכים זהירות יתירה לבלי להימשך אחר ה'חכמות' ולקיימם בתמימות, הרי שכשמדובר ב"עבודות פשוטות של סתם בני אדם" – אשר שם שכיחים ביותר 'חכמים בעיניהם' המזלזלים בהם ודשים אותם בעקב – צריכים התחזקות גדול לילך בדרך התמימות ופשיטות  ולהתאמץ לקיימם.

וכפי שכבר הבאנו במאמר הקודם את דברי רבינו על 'זמירות שבת':

הָיָה אוֹהֵב מְאֹד אֶת הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁל סְתָם בְּנֵי אָדָם, הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הַכְּשֵׁרִים …  וְהָיָה מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת, וְהָיָה מַקְפִּיד וְכוֹעֵס מְאֹד עַל מִי שֶׁהוּא חָכָם בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ מִתְאַמֵּץ לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת אוֹ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת, כִּי עִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת גָּמוּר, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, קד)

גם אם האדם אינו רק "חכם בעיניו", אלא "שיש לו מח גדול באמת", עליו להשליך גם הוא את כל חכמתו ולעבוד את ה' בכל העבודות הפשוטות, בתמימות גמורה.

כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין דַיְקָא לְסַלֵּק אֶת הַמֹּחַ, כִּי צְרִיכִין לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה' בִּפְשִׁיטוּת … בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. לֹא מִבָּעֲיָא חָכְמוֹת שֶׁל שְׁטוּת שֶׁל סְתַם בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא אֲפִלּוּ חָכְמוֹת גְּמוּרוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְאֵיזֶה עֲבוֹדָה, הוּא צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ה)

וכפי שמתחנן הרב מטשעהרין בתפילתו:

וְזַכֵּנִי לַעֲבוֹד אוֹתְךָ תָּמִיד בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֶזְכֶּה לְאֵיזֶה הַשָּׂגָה וּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה בַּעֲבוֹדַת ה', אַף עַל פִּי כֵן לֹא אַנִּיחַ לְעוֹלָם אֶת עֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁל סְתַם בְּנֵי אָדָם הַפְּשׁוּטִים וְהַכְּשֵׁרִים. וְאֶהְיֶה רָגִיל לוֹמַר תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם, וּלְזַמֵּר זְמִירוֹת הַרְבֵּה בְּכָל שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת. וְאֶזְכֶּה לְקַיֵּם בֶּאֱמֶת מִקְרָא שֶׁכָּתוּב "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ", אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

(תפילות ותחנונים ח"ב, ו)

*

מאחר שהזכרנו את 'העבודות הפשוטות', ברצוננו להקדיש כמה מילים ל'עבודה פשוטה' המזולזלת אף היא אצל החכמים בעיניהם, הלא היא:

אמירת ברכות בכוונה!

ברכת "אשר יצר" או שאר ברכות הנהנין השגורות על לשוננו, נאמרות פעמים רבות, גם על ידי בני תורה וחכמים דקדושה, בחיפזון וחוסר כוונה.

וְיֵשׁ רַבִּים שֶׁסּוֹבְרִים שֶׁמְּבָרְכִים, אֲבָל בִּרְכָתָם פְּסוּלָה מֵחֲמַת שֶׁמְּדַלְּגִים כַּמָּה תֵּבוֹת וְאוֹתִיּוֹת. וּשְׁתַּיִם רָעוֹת עוֹשִׂים: שֶׁנֶּהֱנִים בְּלֹא בְּרָכָה, וּמַזְכִּירִים הַשֵּׁם לְבַטָּלָה. וְזֶה פְּרִי הַמְּהִירוּת אֲשֶׁר הִיא רָעָה חוֹלָה, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁיֹּאמַר הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ, כְּדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף לְבָרֵךְ לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד בְּרָכָה חֲטוּפָה. אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ. אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', יְקַבֵּל עָלָיו בְּכָל תֹּקֶף וְיִשְׁתַּדֵּל בְּרֹב עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכוֹתָיו בְּקוֹל רָם, אוֹת בְּאוֹת, תֵּבָה בְּתֵבָה, בִּרְעוּתָא בְּחֶדָוָתָא דְּלִבָּא.

(פלא יועץ, ערך ברכות)

בני העולם אינם מייחסים חשיבות מיוחדת לברכת "אשר יצר" השגרתית, אך רבינו עשה ממנה 'עסק' שלם… וכמסופר:

בְּעֵת שֶׁהָיָה מוֹהֲרַנַ"ת יָתוֹם אַחֲרֵי אִמּוֹ, שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל בַּמֶּה יוּכַל לַעֲשׂוֹת טוֹבָה לְאִמּוֹ, וְהֵשִׁיב לוֹ: "דּוּ זָאלְסְט מַאכִין אֲשֶׁר יָצַר עֶרִינְסְט" [תְּבָרֵךְ 'אֲשֶׁר יָצַר' בִּרְצִינוּת].

(אבניה ברזל, שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת, נז)

וְאָמְרוּ אֲנַ"שׁ עַל זֶה שֶׁכַּוָּנַת רַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ דַּיְקָא לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדוֹת גְּדוֹלוֹת לְטוֹבַת הַנִּפְטָר, אֶלָּא אֲפִילוּ עֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת כְּגוֹן בִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" שֶׁרְגִילִים בָּזֶה כַּמָּה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם וּכְבָר נַעֲשָׂה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, הֲרֵי נִשְׁמַת הַנִּפְטָר נִתְעַלָּה מִזֶּה וּתְהֵא צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

(אוצר נחמני, קעא)

ואכן, ברכת ה"אשר יצר" הפשוטה והשגרתית של מוהרנ"ת – לא רק ביום היארצייט של אמו – הייתה ברשפי אש שלהבת, וכפי שנזכר תוך כדי הסיפור על המפגש והשיחה בינו לבין המשכיל יצחק בער לוינזון שר"י:

שָׁאַל אוֹתוֹ: אִם הָרַמְבַּ"ם הָיָה חָרֵד אוֹ חָפְשִׁי? וְעָנָה לוֹ: "אֲנִי אוֹמֵר: חָסִיד, חָרֵד גָּדוֹל, וְהָיָה מְקַיֵּם כָּל דִּבְרֵי חֲזַ"ל בֶּאֱמוּנָה גְדוֹלָה". וּמוֹהֲרַנַ"ת אָמַר אָז 'אֲשֶׁר יָצַר', וְאָמַר שֶׁבְּזֶה הַהִתְלַהֲבוּת אָמַר הָרַמְבַּ"ם 'אֲשֶׁר יָצַר'…

(כתבי רבי שמואל)

וכך גם כל שאר הברכות הפשוטות והיומיומיות, היו נאמרות ע"י אנשי רבינו בהתלהבות והתעוררות. וכמסופר לדוגמא על אודות 'ברכת המזון' של אנ"ש:

פַּעַם אַחַת הָיָה סְעֻדָּה אֵצֶל מָרַת אָדְל בַּת רַבֵּנוּ זַ"ל בְּאוּמַן, שֶׁבָּאוּ אֵלֶיהָ הַגְּבִירוֹת מֵהָעִיר, וְיָשְׁבוּ כַּנָּהוּג הַגְּבָרִים בְּחֶדֶר אֶחָד וְהַנָּשִׁים בְּחֶדֶר אַחֵר, וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם אֵיזֶה זְמַן, וְסָבְרוּ הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּרְכוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאָמְרָה לָהֶם אָדְל שֶׁעוֹד לֹא בֵּרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, "וָוארוּם מַיין טַאטִינְס לַיְיט אַז זֵיי בֶּענְטְשִׁין הֶערְט מֶען" [כִּי אֲנָשָׁיו שֶׁל אָבִי, כְּשֶׁהֵם מְבָרְכִים – שׁוֹמְעִים!]. וְתֵכֶף נִשְׁמַע כְּמוֹ רַעַשׁ מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ קוֹל הַבִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכוּ'.

(אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרביז"ל, מז)

וכך גם אצל אנ"ש שבדורות האחרונים:

מְבָרְכִים הָיוּ "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" בְּהִתְלַהֲבוּת כָּזוֹ, עַד שֶׁאָרַךְ לָהֶם זְמַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יוֹתֵר מֵעֶצֶם הַסְּעוּדָה…

(שיש"ק ד, רא)

על ברכותיו של רבי אברהם ב"ר נחמן, לדוגמא, מסופר:

רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל הָיָה מִתְאַכְסֵן מִדֵּי פַּעַם אֵצֶל רַבִּי מֵאִיר אַנְשִׁין זַ"ל, וְהָיָה פַּעַם שֶׁשָּׁהָה בְּבֵיתוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן שֶׁל חֲצִי שָׁנָה, וְהָיְתָה מָרַת פְרוּמָא מַדְגִּישָׁה וּמְסַפֶּרֶת בְּשֶׁבַח מִבִּרְכוֹתָיו בְּבִרְכוֹת הַנֶּהֱנִין, אֵיךְ שֶׁהָיָה אוֹמֵר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה בִּמְתִינוּת וּבְעֵינַיִם סְגוּרוֹת, לְרֹב עֹמֶק מַחְשְׁבוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַטְּהוֹרוֹת.

(שיש"ק ו, עג)

ועל 'ברכת המזון' שלו מסופר:

סִפֵּר רַבִּי משֶׁה טְשֶׁנְסְטְחוֹבֶער זַ"ל שֶׁפַּעַם הֶחְלִיט בְּדַעְתּוֹ לִנְסוֹעַ מֵאוּמַאן לִלְמוֹד בְּאֵיזֶה יְשִׁיבָה, אוּלָם בְּדֶרֶךְ נְסִיעָתוֹ כְּשֶׁנִּזְכָּר מִבִּרְכַת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנָה וְהִתְלַהֲבוּת שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ מֵרַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן, אָמַר בִּכְאֵב לְעַצְמוֹ: "וְכִי כְּבָר לֹא אֶזְכֶּה לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנָה כָּזוֹ?!". לְרֹב הַכְּאֵב שֶׁהֵסֵבָה לוֹ מַחֲשָׁבָה זוֹ, חָזַר בּוֹ מִנְּסִיעָתוֹ וְשָׁב לְאוּמַאן…

(שיש"ק ד, תקעח)

לא רק הגדולים והמיוחדים שבאנ"ש כרבי אברהם ב"ר נחמן ודומיו, אלא גם הפשוטים ביותר שבין אנ"ש היו מתנהגים בתמימות ומברכים במתינות וכוונה.

גם אלו שעבדו לפרנסתם, וישבו במקום עבודתם, לא נחפזו בברכותיהם, וכמסופר לדוגמא:

בָּא פַּעַם רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זַ"ל אֶל רַבִּי הִירְשׁ לֵיבּ בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אַיְזִיק קְרַאסִינְשְׁטֵין זַ"ל, לִמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ שֶׁעָבַד כְּפָקִיד בְּבַנְק לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה טוֹבָה, וּמָצָא אֶת הַדֶּלְפֵּק שֶׁלּוֹ נָעוּל, כְּשֶׁשָּׁאַל עָלָיו אֵצֶל שְׁאָר הַפְּקִידִים עָנוּ לוֹ: אִם הַדֶּלְפֵּק שֶׁלּוֹ נָעוּל בְּוַדַּאי מְבָרֵךְ הוּא כָּעֵת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן! כִּי הָיָה מְבָרֵךְ בְּכַוָּנָה וּבִמְתִינוּת וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיַּפְרִיעֵהוּ מַאן-דְּהוּא, וּמִשּׁוּם כֵּן נוֹעֵל אֶת הַדֶּלְפֵּק.

(שיש"ק ה, שעו)

וכל זה מחמת תמימותם ופשיטותם; הם לא זלזלו בעבודות הפשוטות והיומיומיות, אלא ידעו שזה עיקר היהדות.

כִּי עִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת גָּמוּר, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, קד)

לא לזוז מסעיף-קטן בשולחן ערוך

לאחר שהתבאר חובת קיום המצוות המעשיות, השמירה על מנהגי ישראל, ו'העבודות הפשוטות'. נעבור לדבר בקצרה על חובת שמירת קיום ההלכה הפסוקה בארבעה חלקי שו"ע ונושאי כליהם, עליה הזהירנו רבינו כל כך.

ובכן, ידועה שיחתו של רבינו:

כְּשֶׁשָּׁאַל פַּעַם אֶחָד מֵאַנַ"שׁ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ דָּבָר בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, לֹא עָנָהוּ רַבֵּנוּ כְּלוּם, רַק אָמַר לוֹ: "יָכוֹל הִנְּךָ לְקַמֵּט אֶת סִפְרִי כְּפִי רְצוֹנְךָ (לוֹמַר בּוֹ פֵּרוּשִׁים כִּלְבָבְךָ) אוּלָם אַל תִּפְגַע בִּסְעִיף קָטָן שֶׁבַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ!". "קֶענְסְט קְנֵייטְשְׁן מַיין סֵפֶר וִוי אַזוֹי דּוּ וִוילְסְט, אָבֶּער זָאלְסְט נִישְׁט טְשֶׁעפֶּען קֵיין סְעִיף קָטָן פוּן שֻׁלְחָן עָרוּךְ".

(שיש"ק ב, קלא)

שכן, הדרך היחידה להתקרב לה' ולבוא אל התכלית הנצחית, היא אך ורק על ידי הציות בתמימות ופשיטות גמורה לכל תג וקוץ מהלכות התורה.

וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת צַדִּיק וְכָשֵׁר כִּי אִם כְּשֶׁמְּקַיְּמִין תּוֹרַת מֹשֶׁה בֶּאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּגְמָרָא וּפוֹסְקִים!

(ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, טז)

גם החכם הגדול ביותר, חייב לציית לפסק השולחן ערוך בתמימות ופשיטות, ולבלי לקמט בשום פנים ואופן אפילו 'סעיף קטן' אחד…

וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה לְרֹב חָכְמָתוֹ אָמַר "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי", וַאֲפִלּוּ עַל קְצָת הַטָּעוּת שֶׁטָּעָה וְרָצָה לְהִתְחַכֵּם מְעַט כְּנֶגֶד תּוֹרַת משֶׁה, הִתְחָרֵט אַחַר כָּךְ מְאֹד, וְאָמַר "לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל" וְכוּ' "כִּי בַעַר אָנֹכִי" וְכוּ' "מִי עָלָה שָׁמַיִם" וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שְׁאָר אֲנָשִׁים.

(ליקוטי הלכות, תפילה ד, ט)

כִּי אֵין כֹּחַ לְשׁוּם חָכָם וְקָדוֹשׁ שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה, לְשַׁנּוֹת שׁוּם דָּבָר מִתּוֹרַת מֹשֶׁה, וְאָסוּר לוֹמַר שׁוּם סְבָרָא לְבַטֵּל שׁוּם דָּבָר קַל, אֲפִלּוּ יִהְיֶה חָכָם כִּשְׁלֹמֹה, כִּי אֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה, כִּי "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו" וְכוּ', הַיְנוּ מִי יֵשׁ לוֹ כֹּחַ כְּמֹשֶׁה שֶׁעָלָה שָׁמַיִם וְיָרַד, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל.

(ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, טו)

כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁזּוֹכֶה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לֵילֵךְ רַק בְּדֶרֶךְ תּוֹרַת מֹשֶׁה וְלִבְלִי לָסוּר מִתּוֹרָתוֹ יָמִין וּשְֹמֹאל אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּעֲרָה!

(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, כט)

*

גם באותם הלכות אשר כבר נפרצו ע"י רבים וטובים, הזהיר רבינו להמשיך להיצמד בתמימות אל פסק השולחן ערוך ולבלי לנטות ימין ושמאל.

וכפי שידועה, לדוגמא, שיחתו על אודות השתייה קודם התפילה, אשר:

פַּעַם אַחַת אָמַר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁתָה אֲפִלּוּ מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְהִקְפִּיד מְאֹד עַל אֵלּוּ הַשּׁוֹתִין קַאוֶוע וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה קֹדֶם הַתְּפִלָּה.

(שיחות הר"ן, רעז)

לֹא כַּאֲשֶׁר רַבּוּ עַתָּה הַמִּתְפָּרְצִים בָּעָם לִשְׁתּוֹת קֹדֶם הַתְּפִלָּה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֶצְלָם כְּהֶתֵּר, וְתוֹלִין עַצְמָן בְּאִילָן גָּדוֹל מַה שֶּׁמָּצְאוּ קְצָת צַדִּיקִים שֶׁהָיוּ חוֹלִים גְּדוֹלִים וְשָׁתוּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה כִּי הָיוּ מֻכְרָחִים לָזֶה, וְהֵם מִתְדַּמִּים אֲלֵיהֶם כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם וּמְעַקְּמִין אֶת עַצְמָן אַחֲרֵיהֶם וּמְמַלְּאִים כְּרֵסָם בִּשְׁתִיַּת קַאוֶוי קֹדֶם הַתְּפִלָּה, עַד שֶׁנִּמְצָא גַּם קְצָת שֶׁאוֹכְלִין גַּם כֵּן קֹדֶם הַתְּפִלָּה. אוֹי לָהֶם, אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי הוּא אִסּוּר חָמוּר מְאֹד, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וּבִפְרָט בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבַכְּתָבִים.

וְאֵין לָנוּ לְדַמּוֹת עַצְמֵנוּ לְצַדִּיקִים גְּדוֹלִים אֲשֶׁר רוּחַ אַחֶרֶת אִתָּם, וּבִפְרָט שֶׁהָיוּ חוֹלִים גְּדוֹלִים, וְגַם כִּי רֹב הַצַּדִּיקִים לֹא נָהֲגוּ כָּךְ. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ ז"ל סִפֵּר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁתָה אֲפִלּוּ מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם, אַף עַל פִּי כֵן הוּא לֹא שָׁתָה אֲפִלּוּ מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה.

(ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ג, ה)

כך גם ידועים דברי רבינו על אודות איחור 'זמן קריאת שמע ותפילה', אשר התבטא ואמר:

הַצַּדִּיקִים שׁוֹגִים בָּזֶה, בַּמֶּה שֶׁמְּאַחֲרִים זְמַן תְּפִלָּה.

(חיי מוהר"ן, תפז)

כשכוונתו היא אף על אלו שמתחילים את תפילתם בתוך הזמן אלא שבהגיעם לשמונה-עשרה כבר עבר זמן התפילה. וכמסופר:

הַצַּדִּיק קְדוֹשׁ ה' פְּאֵר הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ, הֲלֹא הוּא הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּרְדִיטְשׁוּב ז"ל, הָיָה מַתְחִיל אֶת תְּפִלָּתוֹ מִיַּד בַּזְּמַן הַמֻּתָּר לִתְפִלָּה, וּמֵחֲמַת יְגִיעוֹתָיו וּדְבֵקוּתוֹ כָּל כָּךְ בַּתְּפִלָּה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לִתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה כְּבָר אִחֵר אֶת זְמַן הַתְּפִלָּה. וְהָיָה מִתְנַצֵּל בַּדָּבָר וְאוֹמֵר: "אִיךְ שְׁטֶעל זִיךְ דַאוֶוענֶען אִין דֶער צַיְיט, אִיךְ גֵיי אַרַיין אִין אַ דְּבֵקוּת. 'וּלְדָבְקָה בּוֹ' אִיז מִדְּאוֹרַיְתָא, קֶען אִיךְ נִישְׁט אָפְּרַייסְן דִי דְּבֵקוּת!" – "אֲנִי נֶעֱמַד לְהִתְפַּלֵּל בַּזְּמַן הַמֻּתָּר לִתְפִלָּה, וַאֲנִי נִכְנַס לִדְבֵקוּת. וַהֲרֵי מִצְוַת 'וּלְדָבְקָה בּוֹ' הִנָּהּ מִדְּאוֹרַיְתָא, עַל כֵּן אֵינֶנִּי יָכוֹל לְנַתֵּק עַצְמִי וּלְהַפְסִיד מִדְּבֵקוּתִי!".

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִסְכִּימוּ עִמּוֹ הַגְּדוֹלִים בְּדָבָר זֶה, וְעָלָיו נֶאֱמַר דִּבּוּר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ "הַצַּדִּיקִים שׁוֹגִים בָּזֶה שֶׁמְּאַחֲרִים זְמַן תְּפִלָּה" הַמּוּבָא בְּסֵפֶר 'חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן' בְּסִימָן תפ"ז.

(שיש"ק החדש א, תקעה)

ואם על צדיקים קדושי עליון, אשר אין לנו בהם שמץ של השגה, התבטא כך רבינו – מה נאמר אנן אזובי הקיר?!

אם על 'סעיף קטן' בשולחן ערוך הזהירנו רבינו כ"כ לבל נפגע בו, מה נאמר על 'סעיף גדול' כזה של 'זמן קריאת שמע ותפילה'?!…

וכפי שמתבטא רבי לוי יצחק בנדר ז"ל במכתבו לאנ"ש בעיר מאנסי שבארה"ב, לכבוד פתיחת ביהמ"ד דחסידי ברסלב בעירם:

שָׂמַחְתִּי מְאֹד לִשְׁמוֹעַ הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה שֶׁעוֹמְדִים אֹתָם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְחַנֵּךְ אֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַק' בְּעִירְכֶם עַל שֵׁם רַבֵּנוּ הַק' זִיעָ"א … וּלְקַיֵּם מַה שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל "מֶען זָאל נִישְׁט טְשֶׁעפֶּען קֵיין 'סָעִיף קָטָן' פוּן שֻׁלְחָן עָרוּךְ", וּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּזְמַן תְּפִלָּה אִיז אַ 'סָעִיף גָּדוֹל' אִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ!

(תמימי דרך, מכתב קלח)

ואכן, קיימו וקיבלו עליהם אנשי שלומנו, עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בכל מקומות מושבותיהם, לקרוא ק"ש וברכותיה תוך זמנה.

כַּיָּדוּעַ מִנְהָג אַנַ"שׁ לְהַקְפִּיד עַל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית לְפִי שִׁיטַת הַמָּגֵן-אַבְרָהָם, כִּי סָפֵק דְּאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא.

(שיש"ק ד, קמה)

אתרוג נאה בחנוכה…

כבכל פרצה, כך גם בפרצות אלו רַבּוּ הסברות וההתחכמויות במשך הזמן.

אם זה בענין שתיית קפה לפני התפילה, שם מתלבש היצר הרע במצוות וטוען שהשתייה תעזור לתפילה בכוונה.

וכפי שמשתפך רבי אפרים ב"ר נפתלי, תלמידו של מוהרנ"ת, בתפילתו לעת זקנתו:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה קָשֶׁה עָלַי הַתַּעֲנִית וּבִפְרָט עַתָּה לְעֵת זִקְנָתִי, וַאֲפִלּוּ לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת קֹדֶם הַתְּפִלָּה … וְאַתָּה יָדַעְתָּ גֹּדֶל הַמְּנִיעָה בָּזֶה עַד שֶׁהַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה אֶצְלִי טֶבַע וְהַבַּעַל דָּבָר מְפַתֶּה אוֹתִי בְּכָל יוֹם לִשְׁתּוֹת חַמִּין קֹדֶם הַתְּפִלָּה וּמֵסִית אוֹתִי בָּזֶה מְאֹד, עַל כֵּן רַחֵם עָלַי וְהוֹשִׁיעֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי וְלֹא אֶטְעוֹם קֹדֶם הַתְּפִלָּה מְאוּמָה, וְלֹא אֶשְׁמַע לְהַבַּעַל דָּבָר אֲשֶׁר הוּא מַכְבִּיד עָלַי וּמְיַעֵץ אוֹתִי וּמַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמִצְוָה שֶׁאַדְּרַבָּא עַל יְדֵי שֶׁאֶשְׁתֶּה אוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְהוֹצִיא הַדִּבּוּר שֶׁל הַתְּפִלָּה. אֲבָל בֶּאֱמֶת הוּא מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר, כִּי כְּבָר הִרְגִּיל אוֹתִי בָּזֶה וְעַל יְדֵי זֶה דַּוְקָא בָּאִים הַבִּלְבּוּלִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְאַאֲמִין בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לִי שׁוּם הֶזֵּק לְגוּפִי בָּזֶה, אַדְּרַבָּא אֶזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה דַּוְקָא לְלַחְלֵחַ מֵצַר גְּרוֹנִי וְאוֹצִיא דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה בִּקְדֻשָּׁה.

(תפילות הבוקר, תפילה ד)

ואם לא די בסברה זו של חולשת הגוף, הרי שבמשך הזמן אף נוספו סברות מסברות שונות, חלקם באצטלה חסידית…

וּכְהַיּוֹם רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ לַאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים כַּמָּה חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה עַל תְּפִלָּה אַחַר הַזְּמַן, וְכֵן עַל שְׁתִיַּת קַאוֶוע. כְּבָר שָׁמַעְתִּי פַּעַם שֶׁ"קַוֵה" הוּא סוֹד "מִקְוֶה", וְהַמ' הַנּוֹסֶפֶת הִיא "מִילַאךְ", הֶחָלָב שֶׁנּוֹתְנִים בְּתוֹכָהּ. וְאִם לֹא יָצְאוּ צַדִּיקִים נֶגֶד זֶה, מִי יוֹדֵעַ עַד כַּמָּה וְעַד הֵיכָן הָיוּ מַגִּיעִים בָּזֶה.

(אוסף מכתבים, חלק ג, מכתב קסב)

אם זה בענין איחור זמן התפילה, שם ישנם "כמה אנשים מתחכמים לדעתם באומרם שמן הצורך להמתין עד שירגישו יפעת שפעת מוחין דגדלות"… בו בזמן שאין זו אלא "עצת היצר", וכלשון בעל ה'בני יששכר':

לֹא יֹאבֶה לְהִתְנַהֵג בְּשׁוּם אֹפֶן בְּמִנְהָג הָעוֹקֵר אֵיזֶה הֲלָכָה דִּבְרֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, כְּגוֹן לְבַטֵּל עוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע וְעוֹנַת תְּפִלָּה בַּזְּמַנִּים שֶׁקָּבְעוּ חֲזַ"ל. הֲגַם שֶׁיְּפַתּוּךָ כַּמָּה אֲנָשִׁים מִתְחַכְּמִים לְדַעְתָּם בְּאוֹמְרָם שֶׁמִּן הַצֹּרֶךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיַּרְגִּישׁוּ יִפְעַת שִׁפְעַת מוֹחִין דְגַּדְלוּת, תֵּדַע יְדִידִי שֶׁזֶּה עֲצַת הַיֵּצֶר. הַגַּע בְּעַצְמְךָ: אִם יַעֲלֶה בְּדַעַת הָאָדָם שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּפֶסַח, רַק יַמְתִּין עַד חַג הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁאָז יִהְיֶה לוֹ מוֹחִין דְגַּדְלוּת … הֲיִרְצֶה ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדָה זוֹ?!

(דרך פיקודיך, מצוה טז)

והעצה היחידה לעמוד נגד כל סוגי 'חכמות' אלו, היא אך ורק: שמירת ההלכה בתמימות ופשיטות!

ההלכה – שניתנה לנו על ידי הקב"ה – היא זו שקובעת את זמנה המדויק של התפילה, כפי שהיא קובעת את זמנם ואופן קיומם של כל מצוה ממצוות התורה, כך שגם אם מישהו מתחכם לקיים אותם בהידור גדול יותר שלא בזמנם, אינו אלא טועה.

וכבר ידוע הסיפור על מוהרנ"ת:

כְּשֶׁהָיָה מוֹהֲרַנַ"ת בְּגַלִיצְיָה, רָאָה שָׁם רַב אֶחָד שֶׁהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית בַּצָּהֳרַיִם אַחֲרֵי זְמַן הַתְּפִלָּה, בִּנְעִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת וּבְהִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה, וּמְאֹד מָצְאָה תְּפִלָּתוֹ חֵן בְּעֵינֵי מוֹהֲרַנַ"ת, וְהִתְפַּעֵל מִמֶּנָּה. נַעֲנָה מוֹהֲרַנַ"ת וְאָמַר בְּצַחוּת: "דָאס אִיז אַ קַארְפִינֶער אֶתְרוֹג, אָבֶּער אִין חֲנֻכָּה… = "זֶהוּ אֶתְרוֹג יָפֶה וּמְהֻדָּר כְּאֶתְרוֹגֵי קוֹרְפּוֹ, אֲבָל בַּחֲנֻכָּה…"

(שיש"ק החדש ג, תל)

שכן, גם אם התפילה מצד עצמה מעוררת התפעלות, הרי ש"עבר זמנה בטל קרבנה"…

וְהִנֵּה לְדַעְתָּם יֵשׁ מָקוֹם גַּם כֵּן לַאֲכִילַת מַצָּה אַחַר הַפֶּסַח וְלֵישֵׁב בְּסֻכָּה אַחַר חַג הַסֻּכּוֹת, וּמִי רָאָה כָּזֹאת?! וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר לְשׁוּם בַּר דַּעַת לוֹמַר כֵּן?! רַק אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ וְעֵת לְכָל חֵפֶץ.

(סור מרע ועשה טוב, הוספות מהרצ"א, פרק ב אות לה)

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א) והתפילה העלובה ביותר בזמנה, חשובה לאין ערוך מתפילה מרגשת ונלהבת שלא בזמנה… וכפי שהמשיך מוהרנ"ת באותה הזדמנות ואמר:

"אִין סֻכּוֹת, אֲפִילוּ סְ'וֶועט זִיךְ גֶעפִינֶען מִיט שְׁאֵלוֹת, אוֹיבּ אִיז עֶר נָאר כָּשֵׁר, קֶען מֶען מַאכְן אַ בְּרָכָה אוּן מֶען אִיז מְקַיֵּם אַ מִצְוַת עֲשֵׂה. חֲנֻכָּה, דֶער שֶׁענְסְטֶער אֶתְרוֹג, קֶען מֶען קֵיין בְּרָכָה נִישְׁט מַאכְן" = "בִּימֵי הַסֻּכּוֹת, אֲפִילוּ אִם תִּמָצְאֶנָּה שְׁאֵלוֹת בָּאֶתְרוֹג, אִם הוּא עַל כָּל פָּנִים כָּשֵׁר אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלָיו וּמְקַיְּמִים בָּזֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. וּבִימֵי חֲנֻכָּה, אַף אִם יִהְיֶה הָאֶתְרוֹג נָאֶה וּמְהֻדָּר לְאֵין עֲרֹךְ, לֹא נִתַּן לְבָרֵךְ עָלָיו!".

(שיש"ק החדש, שם)

כך שהבעל דבר אכן מעדיף להשפיע 'מוחין דגדלות' והתלהבות הלב לאותם 'מתחכמים', ובלבד שיתפללו שלא בזמנה… כשם שישמח להשיג עבורם אתרוג מהודר בתכלית ההידור ובלבד שלא ינענעו בו אלא בחנוכה…

וכפי שהוסיף רבי לוי יצחק בנדר ז"ל בעת אשר הזכיר סיפור זה:

מוּרָם מֵהַמְסֻפָּר לְעֵיל שֶׁאוֹתָם אַנְשֵׁי הַצַּדִּיק הַחֲפֵצִים לְקַיֵּם אֶת הַ'שֻּׁלְחָן עָרוּךְ' וּלְהִתְפַּלֵּל בְּעִתָּהּ וּבִזְמַנָּהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, אוֹ עַל כָּל פָּנִים בִּזְהִירוּת עַל זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּזְמַן תְּפִלָּה – עֲלֵיהֶם יַנִיחַ עַצְמוֹ הַבַּעַל דָּבָר בְּכָל כֹּחוֹ לִבְלִי לְהָנִיחַ אוֹתָם לְהִתְפַּלֵּל. וְאִלּוּ לְאֵלּוּ שֶׁמִּתְפַּלְּלִים אַחֲרֵי זְמַן הַתְּפִלָּה – אֲזַי יִתָּכֵן שֶׁתְּפִלָּתָם תִּהְיֶה מְשֻׁבַּחַת וְנָאָה כְּאוֹתוֹ 'קַארְפִינֶער אֶתְרוֹג', שֶׁכֵּן הַבַּעַל דָּבָר יַעֲמוֹד לְעֶזְרָתָם שֶׁל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים, לְסַיֵּעַ בַּעֲדָם לְהִתְפַּלֵּל נָאֶה. אָמְנָם, אֶתְרוֹג נָאֶה זֶה הִנּוֹ 'בִּימֵי חֲנֻכָּה', כִּי הַבַּעַל דָּבָר כְּבָר לָכַד אוֹתָם בִּמְצוּדָתוֹ לְהִתְפַּלֵּל אַחֲרֵי הַזְּמַן.

עַל כֵּן אַל יִפּוֹל לֵב הָאָדָם בְּחָשְׁבוֹ שֶׁאִלּוּ הָיָה מִתְפַּלֵּל מְאֻחָר יוֹתֵר הָיָה מִתְפַּלֵּל טוֹב יוֹתֵר, רַק יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל בִּזְמַנָּהּ עִם כָּל כֹּחַ הַהִתְחַזְּקוּת שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וּמִמוֹהֲרַנַ"ת, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם כְּ'קַארְפִינֶער אֶתְרוֹג בִּימֵי הַסֻּכּוֹת' כַּיָּאֶה וְכַיָּאוּת.

(שם בהערה)

הדביקות והעשייה

על אותם המעדיפים 'דבקות' ומוחין דגדלות על פני שמירת ההלכה כפשוטה, נמסר:

אוֹמְרִים בְּשֵׁם צַדִּיקִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּצַחוּת עַל הַכָּתוּב "אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים" וְכוּ', וְדָרְשׁוּ רַזַ"ל "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ". שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים שֶׁבְּנֵי אָדָם לְרֹב דְּבֵקוּתָן וְהִתְעוֹרְרוּתָם עוֹבְרִים עַל כַּמָּה וְכַמָּה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְעַל זֶה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ" מִלִּהְיוֹת בִּדְבֵקוּת וּבְעוֹלָמוֹת וְכוּ', "וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ" לִבְלִי לִסְטוֹת מִפִּסְקֵי הַהֲלָכָה בְּפַשְׁטוּת.

(שיש"ק ה, תעא)

כך שלמעשה, עלינו להתבטל

לַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתָנוּ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וּמְלַמְּדִין וּמַזְהִירִין אוֹתָנוּ לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֹת עִם פְּרָטֵיהֶן וּתְנָאֵיהֶן וְכוּ', וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בֵּרוּר הָאֱמוּנָה שֶׁעִקַּר חִיּוּת עוֹלָם הָעֲשִיָּה הַזֶּה עַל יָדָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה". וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה הָאָדָם לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת לְבַד בְּלִי עֲשִיַּת מִצְווֹת מַעֲשִיּוֹת – גַּם זֶה הֶבֶל, וְגַם יָכוֹל לְהִכָּשֵׁל עַל יְדֵי זֶה הַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר כְּבָר נִכְשְׁלוּ עַל יְדֵי זֶה רַבִּים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר "אַל תֶּחְכַּם הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". כִּי צָרִיךְ לֶאֱחֹז בִּשְׁנֵיהֶם; לַעֲשוֹת הַרְבֵּה, לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמִצְווֹת מַעֲשִיּוֹת הַרְבֵּה, וְזֶהוּ הָעִקָּר. וְאִם יִזְכֶּה גַּם לִבְחִינַת דְּבֵקוּת, טוֹב אֲשֶׁר תֹּאחֵז בָּזֶה וָזֶה. וּבֶאֱמֶת הָעֲבוֹדָה וְהָעֲשִׂיָּה בְּעַצְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, זֶהוּ עִקַּר הַדְּבֵקוּת! כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "וּבוֹ תִדְבָּק – וְכִי הַאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִדָּבֵק בּוֹ וַהֲלֹא אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא? אֶלָּא הִדָּבֵק בְּמִדּוֹתָיו" וְכוּ' שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", מְבֹאָר בְּפָסוּק זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְקַיֵּם הַכֹּל – עֲשִׂיַּת מִצְווֹת מַעֲשִיּוֹת וּדְבֵקוּת. וּבֶאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לַעֲבוֹדָה שְׁלֵמָה (וְכַמּוּבָן מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל).

(ליקוטי הלכות, סוכה ו, יא)

*

הדביקות ולהט החסידות אמורה להחיות את קיום המצוות ופרטי ההלכות, ולא לבוא על חשבונם…

כל גילויי הצדיקים – החל מרשב"י שהתחיל לגלות את חלק הנסתר התורה, דרך האריז"ל והבעש"ט, וכלה ברבינו הקדוש – לא באו אלא לגלות את אורה הגנוז ועומקה האינסופי של התורה מצוותיה והלכותיה, להפיח בזה שלומד ומקיים אותם רוח חיים, ולהצמיד להם את כנפי ה'דחילו ורחימו' למען יפרחו לעילא ולעילא.

הדבר בולט במיוחד בחסידות ברסלב, אשר 'ספר היסוד' שלה – הלא הם שמונת כרכי ה"ליקוטי הלכות" – חֻבַּר על סדר ארבעה חלקי שולחן ערוך, דבר שאין לו אח ורע בכל ספרי החסידות.

וזאת ע"פ פקודתו של רבינו בעצמו, כנזכר בדף השער של הספר:

הַחִבּוּר הַזֶּה נַעֲשָׂה עַל פִּי פְּקוּדַת רַבּוֹ, לְבָאֵר וּלְחַדֵּשׁ בְּכָל הֲלָכָה מִשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לִמְצוֹא סְמַךְ וְטַעַם בְּכָל הֲלָכָה בְּדֶרֶךְ חָכְמַת הָאֱמֶת וּמוּסַר הַשְׂכֵּל וְעֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְהִתְחַזְּקוּת עָצוּם וְנִשְׂגָּב עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית.

(ליקוטי הלכות, דף השער)

ואכן,

עַל פִּי דְּבָרִים הָאֵלֶּה הַמְבֹאָרִים בַּסְּפָרִים הָאֵלֶּה יוּכַל כָּל אָדָם לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל מֵרָחוֹק גְּדֻלּוֹת נוֹרְאוֹת וְנִפְלְאוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וְכָל דִּין וְדִין מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ הַדִּינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַמְבֹאָרִים בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט אֲשֶׁר אֵין אִישׁ שָֹם עַל לֵב לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וּדְרָכִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, וּבְחַסְדֵי ה' בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים יַרְוֶה אֶת נַפְשׁוֹ הַצָּמֵא לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי ה'.

(ליקוטי הלכות, הקדמת המחבר)

כשמטרת כל זה, היא להביא את האדם לידי מעשה – לידי קיום המצוות בדחילו ורחימו, ובכוונת והתעוררות הלב. וכמסופר:

הִקְפִּיד [מוֹהֲרַנַ"ת] מְאֹד עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁהִתְפַּלְּאוּ מְאֹד עַל נִפְלְאוֹת הַחִדּוּשִׁים הַכְּתוּבִים בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְאָמַר לָהֶם: זֶה הוּא הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּכֶם שֶׁאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁכַּוָּנָתִי עַל הַחִדּוּשׁ וְהַדְּרוּשׁ. הֲגַם כִּי בֶּאֱמֶת הֵם נִפְלָאִים וְטוֹבִים מְאֹד, אֲבָל עִקַּר כַּוָּנָתִי הוּא רַק עַל הַמַּעֲשֶׂה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכַוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ – כְּשֶׁאַתֶּם מִתְעַטְּפִים בְּצִיצִית תֵּדְעוּ וְתִזְכְּרוּ וְתָשִׂימוּ עַל לְבַבְכֶם הֵיטֵב כָּל מַה שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּדְבָרֵינוּ בְּסוֹד עִנְיַן צִיצִית עַל פִּי הַהַקְדָּמוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶּׁקִּבַּלְתִּי מֵרַבֵּנוּ הַק' זְצוּקַ"ל, עַד שֶׁתִּזְכּוּ עַל יְדֵי זֶה לְהִתְחַזֵּק תָּמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

(שיחות ממוהרנ"ת שנדפסו בתחילת ליקוטי הלכות)

*

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע – אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

(קהלת יב, יג)

הַיְנוּ שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁעִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית שֶׁהוּא בְּחִינַת 'סוֹף דָּבָר', הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה' וְלִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו בִּפְשִׁיטוּת … יִרְאַת הַשֵּׁם וּמִצְווֹת מַעֲשִֹיּוֹת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר … וְזֶה שֶׁסִּיֵּם "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", הַיְנוּ כִּי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַיֵּם וּלְהַשִּׂיג עַל יְדֵי זֶה אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר הוּא "אֶת אֱלֹקִים יְרָא" וְכוּ'. עַל כֵּן יָכוֹל כָּל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית, כִּי זֶה כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם!

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, יט)

במאמרנו הבא נבאר אי"ה כיצד עלינו ליישם את כל הנקודות שבמאמר זה גם לגבי תורת רבינו ועצותיו.