מאת: נחמן גלינסקי
"אז מה למעשה התביעה?" – פנה השופט מעם הקתדרה.
במקום תשובה, החלה הנתבעת להוציא מתיקה תמונות ותיעודים שונים, כשסדרני בית המשפט מסייעים להראות אותם לשופט ולכל הנוכחים.
"רואים בבירור, שהמנוח התנהג כאתאיסט (-אפיקורס) מוחלט בשלושים שנות חייו האחרונות, היה ידוע בבירור שהוא לא האמין בהשארת הנפש, וממילא יש כאן תביעה על חטיפת גופה!"—
***
ר' סענדער פאלקאוויטש (-שם בדוי לדמות אמיתית), שהיה מוכר ברחבי שכונת וויליאמסבורג כיהודי נעים הליכות ונוח לבריות. משפחתו ומשפחת רעייתו הם מהמשפחות המכובדות והמוכרות בקהילה, וכך היה גם ר' סענדער עצמו. ומשכך, כשביום בהיר אחד פרק ר' סענדער עול תורה ומצוות בצורה גלויה ובוטה, יחד עם רעייתו, לא היה אף אחד שהיה מסוגל לעכל את זה…
לא עזרו שום שכנועים ושום שתדלנויות. סענדער דנן נחוש בדעתו, ומי שרק מנסה להשפיע עליו, 'זוכה' לשמוע את הגיגיו ה'סדורים' לו במוחו כקן נחשים, ה"י.
לא ארכו הימים והוא החליט ששכונת וויליאמסבורג יהודית מדי בשבילו, וללא הודעה מוקדמת, נעלם הלה יחד עם אשתו ומטלטליו לעבר כתובת לא נודעת, כשהוא לא טורח לעדכן על כך אפילו את ההורים משני הצדדים.
הקשר נותק.
הקהילה היהודית כולה היתה בהלם. ההידרדרות היתה כל כך מהירה ועמוקה, כשבפתע פתאום פרק מעליו כל עול, הפסיק לשמור שבת, גזר את פאותיו וזקנו ההדורים, ועכשיו גם התאדה ללא שום רצון להשאיר עקבות כלשהם…
שלושים שנה חלפו, ואפילו פעם אחת לא נשמע מכיוונם אות חיים!
***
היה זה בתחילת הקיץ, באחד מהשנים הראשונות בהם החל הנגיד ר' אליעזר שיינר הי"ו (מי שלימים הקים את 'הכנסת האורחים המרכזית באומן' המארחת את עשרות אלפי באי הקיבוץ) לנסוע לעיר אומן לראש השנה, על פי רצונו של רבינו הקדוש שציווה לבוא אליו לראש השנה.
מנהגו היה לשכור מטוס, ובו היה נוסע יחד עם ידידיו ופמליתו לעבר שדה התעופה 'בוריספול' השוכן בעיר קייב, שבמרחק 3 שעות נסיעה מאומן.
באומן עצמה, היה שוכר מתחם גדול ומרווח, בו היו סועדים יחדיו את סעודות החג ומתפללים את תפילות ראש השנה בהתרוממות.
כמובן שנסיעה כזו מצריכה לוגיסטיקה לא פשוטה, ולכן חיפשו אנשיו של ר' לייזר אדם מתאים שיוכל לקחת את הפרוייקט על כתפיו ולדאוג לאישורים השונים וכל הנצרך לנסיעה.
לאחר חיפושים ובירורים, הם הגיעו לאברך בשם מענדל ווערצבערגער, שההמלצות עליו טענו שהוא מתאים ביותר לניהול הפרוייקט, ולאחר פגישה קצרה סיכמו ביניהם כי הוא אכן לוקח על עצמו את ארגון הנסיעה והמסתעף.
כחודש ומחצה לאחר אותה פגישה, אחז מענדי עמוק באמצע ההכנות לנסיעה, ובאחד הימים הוצרך לנסוע לעבר שכונת בורו פארק שבניו יורק כדי לסדר שם עניין טכני כלשהו הקשור לאישור הטיסה.
הפגישה שהייתה מוצלחת במיוחד, גרמה למצב הרוח שלו לנסוק, ואת הדרך למכוניתו הוא עשה תוך כדי זמזום מארש עליז. בדיוק בקטע הכי קצבי של השיר, נפלטה לפתע מפיו יבבה לא ברורה, כשלמול עיניו הוא רואה את דודו – גלוי ראש ומגולח זקן – סענדער פאלקאוויטש!
בלי לחשוב פעמיים הוא ניגש אליו, סיפר מי הוא ובמה הוא עוסק כעת, והציע לדודו – לא פחות ולא יותר – להצטרף לנסיעה!
"אני גר בכלל בוויליאמסבורג, והגעתי לכאן לסדר משהו הקשור לנסיעה, לדעתי זה סימן משמים שכדאי לך להצטרף!"
אבל סענדער לא השתכנע כל כך מהר… "נפלת על הראש תגיד לי? אתה לא יודע מי אני ואיך אני חי?! מה אומן עכשיו? אני. לא. מאמין. נקודה! לא בסימן משמיים, ולא בקברי צדיקים! הנח לנפשי!!"
גם אם הוא נבהל, הוא לא הראה זאת. "תראה, – הוא השיב תוך כדי שהוא בורר את מילותיו – כדי לומר לא אתה יכול עדיין לחשוב, מקסימום אם לא תרצה אתה יכול תמיד לסרב. בינתיים בוא נשאיר את העניינים פתוחים ותתן לי את מספר הטלפון שלך, עוד נדבר"
***
"הלו?"
-"כן?"
מדבר מענדי, אחיינך."
-"יֶס?"
"זוכר שדיברנו על הנסיעה לאומן?"
-"נו?"
'איזו קרירות…' חושב מענדי לעצמו "אני רוצה להציע לך עיסקה!"
-"נו?"
"תראה, אתה כן מאמין או לא מאמין, אני לא אתווכח איתך עכשיו, אבל תקשיב מה יש לי להציע. אתה מגיע איתנו לטיסה, נוסע עד לקייב, יורד מהמטוס, ומשם אתה חופשי לנפשיך. מקסימום אם אתה לא רוצה להגיע איתנו לאומן, תישאר בקייב, תטייל שם כמה ימים, ותחזור איתנו. מה כבר יכול לקרות?"
***
"אני שמח שהגעת בסוף"…
סענדער הניח את מזוודתו על המסוע, "אתה זוכר אבל מה סיכמנו, יֶס? אני נוחת בקייב, ביי ביי. אוקיי?"
"אוקיי, אוקיי. הכל טוב, מה שאמרתי אני מקיים."
קרחתו הגלויה הייתה חריגה מעט, ובלטה בין עשרות היהודים האמריקאיים הנרגשים. בין העננים נשא מענדי תפילה נרגשת שמשהו יזוז בליבו האטום של דודו.
***
"תקשיב, נחתנו עכשיו בקייב, מכאן אנחנו ממשיכים לאומן. סיכמנו שאתה יכול להישאר כאן, אבל אני מציע לך לבוא איתנו. מה תפסיד? יהיה אוכל טוב, אל תצא אפילו מהמתחם, תקבל חדר מפואר ונוח, תנוח כמה ימים, וזהו. מה אכפת לך?"
-"אני לא יודע למה אני מסכים, אבל שיהיה. בתנאי אחד!" -אמר סענדער בפרצוף קשוח- "אתה לא מנסה לשכנע אותי כלום. מטוב ועד רע! אוקיי?"
***
"טאטע זיסער! בזכות כל הצדיקים, בזכות הצדיק שטמון פה, עזור שמשהו יקרה איתו! אתה יודע איזה כאב זה היה, אתה יודע כמה זיידע (-סבא) בכה. כמה זה הזיק לבריאות שלו. תעשה איתו משהו!". התפלל מנדי בציון מדם ליבו.
יומיים תמימים שוהה סענדער באומן, הוא כבר הספיק ללכת למרכזי קניות, לתיאטרון, ולגן סופיה. בציון הקדוש לא דרך עדיין אפילו בטעות!
בבוקר הוא קם, מצחצח שיניים, אוכל ארוחת בוקר ויוצא לטייל. "שלא תנסה אפילו להציע לי תפילין!" סינן ביום הראשון למראה פניו הכאובות של מענדי.
"רבונו של עולם! לפחות משהו קטן, תרכך כבר את הלב שלו!" פרצופו הדומע של מענדי כבוש בפרוכת הכחולה, מאחוריו ממתינים עשרות אנשים לגשת לציון, המולה קולנית נשמעת מבחוץ, הוא לא שומע כלום. "כמה מנותק יכול אדם להיות?!"
***
היום האחרון של השנה. כל יהודי מנסה לחטוף כמה שיותר מעשים טובים לקראת יום הדין, מענדי מחליט לנסות.
"תקשיב. עד עכשיו עבד הסיכום יופי. אני לא התערבתי, נהנית, טיילת, אכלת וישנת. עכשיו יש משהו היסטורי. לא יודע אם שמעת או לא, אבל היום בשעה 12:00 מתאספים עשרות אלפי היהודים שהגיעו לכאן, ואומרים יחד את עשרת מזמורי התהילים שרבי נחמן אמר שהם מסוגלים לתיקון. מה יקרה אם תצטרף?"
-"תראה. אני לא מאמין בכלל בדברים האלה, אבל זה ממילא לא יכול לעשות לי כלום. מה אכפת לי? אני באמת נהנה כאן בחופשה שסידרת לי, ואם זה יעשה לך טוב, אז בכיף."
מענדי חמק משם במהירות. 'שרק לא יראה את השכבה השקופה שמכסה פתאום את העיניים שלי'…
בשעה שתים עשרה הם הגיעו לרחוב פושקינה, הרחוב המרכזי באזור היהודי באומן, שם מתאסף הציבור הכי גדול ל'תיקון הכללי העולמי'.
מענדי דאג לספרון עבור סענדער, עם עשרת המזמורים. הוא כבר יסתדר עם התהילים שהביא איתו.
יחד עם עשרות אלפי האנשים הם החלו לומר את ה'תיקון הכללי'.
דקות ספורות לאחר מכן, קלט מענדי שסענדער מנסה להתחמק ממנו הוא הבין שמשהו מתרחש פה והניח לו להיעלם בין האנשים הרבים שגדשו את הרחוב.
בסיום אמירת התיקון הכללי צעד מענדי – כמו כולם – לעבר הציון הקדוש, הוא ניסה להתקרב יותר ויותר למצבת הציון הקדוש, ולפתע, פער את פיו בתדהמה—
צמוד לציון, מתרפק כולו, עמד סענדער ה'שנה ופירש'ניק', כששני עיניו הפכו למעיינות שמהם זולגים נחלי מים, עיניו אדומות ונפוחות, וכל גופו רועד בלי שליטה…
מענדי לא הצליח להתאפק, ותיעד אותו במצלמה שהיתה בכיס חליפתו.
היה לו ברור שמעכשיו מתחיל פרק חדש בחייו של סענדער. כל מה שהיה עד עכשיו, נמחק כלא היה… סענדער הוא עכשיו כמו תינוק שנולד, התשובה השלמה שהוא עשה בוודאי הרעישה את שמי השמיים, ועכשיו צריך רק להתפלל שאשתו תזכה אף היא לחזור בתשובה יחד איתו…
'כשהוא יפרסם את סיפור חזרתו בתשובה, התיעוד הזה יעצים את העניין בכפליים' הרהר לעצמו…
בקדחתנות החל מענדי לחשוב איך הוא משיג עכשיו בשביל סענדער בגדים חגיגיים ומחזור חדש לתפילות ראש השנה…
***
"סוֹרִי, אפשר אולי לשבת כאן?"
-"אני שומר את המקום הזה לדוד שלי, תוכל לחפש מקום אחר?"
לילי ראש השנה, הכל לבושים לבן, ומלצרים מעונבים מגישים את סעודת יו"ט הרחבה בכלים מהודרים.
עיניו של מנדי מופנות אל הפתח, והנברשות המפוארות מתיזות נגוהות של אור, אולם האוכל המואר מתמלא עוד ועוד, אבל סענדער עדיין לא מופיע…
למחרת, בסעודת היום, אותו סיפור חוזר על עצמו. השירה האדירה שנישאת בחלל האולם אינה מצליחה לסחוף איתה את מענדי, הוא עסוק רק בדבר אחד ויחיד 'מה קרה עם סענדער?'
בלילה השני נפתרה החידה, ולא לטובה. לאחר היסוסים רבים פנה מענדי לכיוון חדרו של סענדער, וליבו לא היה מוכן לשאת את מה שראו עיניו.
חלון החדרון הזעיר שהיה צמוד לחדרו של סענדער היה חשוך, ולפתע הואר. ומכיוון החדר נשמעו קולות שלא ניתן היה לטעות בהם, אלו היו צליליה של מקהלה פילהרמונית כלשהיא.
'הוא מחלל יום טוב!' הרהר מענדי לעצמו, ושפתיו הלכו והלבינו…
הוא עמד שם כהלום רעם כמה דקות, כשהוא אינו מסוגל להניע את רגליו, מרגיש כאילו יישאר כך קפוא לנצח… הוא היה בטוח שיש לו סיפור מרעיש על יהודי שחזר בתשובה, והוא, מענדי, הגיבור הראשי, והכול מתנפץ לו בפרצוף…
ואז, פתאום, נפתרה לו חידה נוספת. גוי אוקראיני צעיר ומגושם התקרב לחדר ובידיו מגשים מלאים בכל טוב המטבח, מסתבר ש'לא התאים' לסענדער לאכול יחד עם עשרות היהודים שגדשו את המתחם, והוא הזמין את הארוחות ישירות לחדרו, שם התנהג ככל העולה על רוחו…
שנייה אחר כך התנער מענדי, קולט שעוד רגע הולך המלצר לדפוק בדלת החדר של סענדער, וזו תיפתח…
בצעדים לאים הוא כשל אל אולם האוכל, מנסה לשווא לעודד את עצמו…
השעות הנותרות עד מוצאי יום טוב עברו עליו בנסיונות קשים להתגבר על הדכדוך. איך הוא מסוגל לשמוח כשהוא ראה במו עיניו כיצד האור בחדרו של דודו נכבה?
ועוד לחשוב שאתמול הוא היה בטוח שהכל מאחוריו…
***
"לצערינו זה כבר לאחר מעשה"
"אין מה להציל, מצטער…"
החדר המלא באפודות צהובות וכתומות, לא הצליח לשדר אווירה של בית מלון, והיא חשה שעוד רגע והנברשת קורסת עליה בקול רעש.
כדרכם של ה"שמחים בחלקם", אותם אלו שוויתרו על חיי נצח ומנסים לשכנע את עצמם שהעולם הזה מסוגל לספק תחליף לעונג הטמון בקיום התורה, נהגו גם הזוג פאלקאוויטש לצאת לנופש מידי כמה שבועות.
בתחילת השנה הלועזית, הם החליטו שזה זמן מתאים לחופש ושכרו חדר באחד המלונות. ולאחר יציאה לרגע להכין קפה בלובי המלון, חזרה ומצאה אותו שרוע על הרצפה בתנוחה משונה. מיד היא הזעיקה אמבולנס, שהגיע רק כדי לקבוע שצריך להוציא תעודת פטירה…
***
"הֶלוֹ!, מדבר אֵייבּ מבית ההלוויות האזרחי בפלורידה. אני מצטער להודיע לכם שהבן שלכם, פאלקאוויטש סענדער, מת אתמול. ההלוויה תתקיים בבית ההלוויות שלנו, מחר בשעה שתיים בצהריים"…
הוא התיישב על הכורסא בלאות. לא מסוגל אפילו לגחך עד כמה הפקיד לא נשמע מצטער.
כל כך קיווה שלפחות בסוף ימיו של בנו, כשיראה את יום המיתה מול העיניים, יקרה לו משהו. כאב לו שהוא לא יזכה לראות את זה, אבל ידע שחשובה לו הטובה הנצחית של בנו לא פחות מהנחת שנמנע ממנו.
והנה, הוא כבר לא פה, בכזו פתאומיות… כנראה שהוא נפטר באותו אופן בו הוא היה חי כל השנים האחרונות. בלי ווידוי, בלי שמע ישראל, ה' ירחם…
בקושי רב הוא התרומם מהכורסא, ונטל את הטלפון לידיו, ממהר.
יש טיסה ארוכה עד לפלורידה, חייבים לסדר במהירות את הדרכונים ולהזמין כרטיסי טיסה, וראוי שכמה שיותר קרובי משפחה יגיעו, שלפחות לוויה נורמלית תהיה לו.
צריך גם לעדכן את השווער שלו, לא מאמין שהבת שלהם התקשרה לספר.
***
הם עמדו יחד, לבושים כולם בחליפות ארוכות, 'חסידישע אידן' בליבה של פלורידה הרחוקה, והביטו במיטה. 'היא' עמדה מולם והביטה בהם במשטמה.
עיניהם זלגו דמעות, לאו דווקא בגלל פטירתו הפתאומית.
בתדהמה, הם הבינו לאיטם שרעייתו ה'מסורה' מתכננת לשרוף את גופתו, כמנהג הגויים הכופרים בהשארת הנפש—
ההלם היה כפול, כשסדרן בית ההלוויות הקריא את צוואתו של סענדער, בו הוא בעצמו ציווה להתנהג כך עם גופתו לאחר מותו.
האבא, הרב פאלקאוויטש, זה שמעולם לא בכה, התייפח בקולניות שזעזעה כל לב. נדמה היה שהצער של כל שלושים השנים האחרונות, מתנקז לבכי הזה.
לצידו עמד ה'שווער', מי שכבר עשרות שנים לא ראה את בתו. ועל אף שעיניו המסומאות בדמעות הביטו לעבר ארון העץ שעמד בדממה במרכז החדר, ידעו כולם שהוא לא רואה אותה. כתפיו השמוטות עלו וירדו, לקצב פרצי הבכי שבקעו מפיו.
גם הקשוחים שבחבורה לא היו מסוגלים להישאר אדישים. לכל אחד מהם היתה קבלה אותה הוא קיים באדיקות לזכות תשובתם השלמה של בני הזוג. בכינוסים המשפחתיים בהם בלט החסר שלהם, היו מחלקים תהלים, ומברכים ברכות בכוונה 'כדי שיחזרו הכי מהר ששייך'.
כמה קיוו, כמה ייחלו… כולם היו בטוחים שעוד יבוא היום, וסענדער יחזור לחיק המשפחה, לחיי התורה והמצוות. והנה, המת מוטל לפניהם, ולא לשם קבורתו בבית החיים.
הגיעו במאמץ לחלוק לו כבוד אחרון. 'לוויה נורמלית' אמר האבא… טקס שריפת הגופה אמור להתחיל בכל רגע, ה' ירחם, ואנא אנו באים?!
***
בין המתאבלים באבילות הכפולה, עמד גם מענדי ווערצבערגער מיודענו. מעשי כתמיד, הבין מענדי שלא שייך לתת למצב להתנהל כפי התכנון המזעזע, והחליט לעשות מעשה.
בכמה דחיפות מרפק ריכז סביבו אחדים מהצעירים שבחבורה, ולאחר כמה קריצות עין, כשהבינו הללו את כוונתו, חטפו באחת את ארון העץ בו שכב סענדער בדממה, ותוך דקות ספורות כבר דהר הטנדר שלהם על תכולתו לעבר בית העלמין היהודי באזור, שם טמנו אותו מחוץ לגדר.
אולם, אם קיוו שבזאת תמה הפרשייה, הם התבדו במהרה.
***
חריקה צורמת פילחה באחת את השקט הסמיך.
הרחוב החשוך התעורר לחיים בבת אחת. ובנייני הענק המנומנמים הוארו באורות כחולים – מהבהבים ומרצדים.
פה ושם נפתחו חלונות, מבעדיהם הציצו ראשים סקרנים, עיניהם מתעגלות בתדהמה לנוכח הניידות הרבות שמילאו את הרחוב.
מענדי ישב בביתו, ועל אף שהוא שמע את הקולות לא יכל לגשת אל החלון. מאותה סיבה שלא יכל ללכת לישון, לא היה בידיו את הזמן לספק את סקרנותו.
יום ארוך היה מאחוריו, שתי טיסות של שלוש שעות כל אחת, ועוד מבצע מֶאַמֵץ שמוטב לא להרחיב עליו נתנו בו את אותותיהם, ובמאמץ עליון שמר על אישוני עיניו לבל יעצמו לפני שהוא מסיים את חוק לימודיו היומי.
אולם לא לזמן רב בערה בו הסקרנות. דקות ספורות לאחר מכן – כשדלת הבית כמעט נפרצה למהלומותיהם של החמושים שעמדו מבעד לדלת, ובקולות חמורים התרו ביושבי הבית לפתוח להם בשם החוק – הבין מענדי בדיוק למה הם הגיעו…
הצליל המתכתי של האזיקים שננעלו על ידיו קטעו באחת את פתיל מחשבותיו שהלך והתפתל הלוך ופתול, ומענדי נגרר בכוח לכיוון הניידת שפערה את דלתה המסורגת למראהו.
***
שורת העסקנים שנכנסה לעובי הקורה הגיעה למבוי סתום. כל נסיונות השכנוע נכשלו, ונחרצותה העקבית של התובעת, הלא היא אשתו של הנפטר, העלתה את רף הדאגה ממה שצפוי לקרות.
"'מצווה לקיים דברי המת'. לא ככה אומרים אצלכם?". אם תרצו, זה היה אחד המשפטים שהכי ריפה את ידיהם של מציעי העזרה למיניהם. עזות המצח של ה'שָנתה ופָּרשה' הצליחה להוציא אותם מאורך הרוח שאגרו לעצמם לפני השיחה, ולגרום להם לסיים את השיחה במילים קשות וניתוק פתאומי.
"אין ברירה," אמרו לו כולם "המשפט יתקיים במועד. תהיה חייב להשתתף, ובינתיים נשאר רק להתפלל…"
***
ניו יורק, בית המשפט הפדרלי.
הפטיש נעצר על שולחן העץ בקול רעש. "בית המשפט!" צווח הסדרן, נהנה מתשומת הלב. "הציבור מתבקש לשמור על כבוד בית המשפט, ולהקפיד על דממה מוחלטת. רק מי שקיבל אישור מהשופט יכול לדבר!"
האולם הבינוני שבו התקיים המשפט היה מלא למחצה. על דוכן הנאשמים ישב מענדי כשראשו כבוש בין שני ידיו, ועל ברכיו תהילימ'ל זעיר. שפתותיו ריחשו את מזמוריו של דוד המלך "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", ומוחו ייצר להם כל העת פירושים חדשים – מותאמים למצבו הקשה 'רבונו של עולם, הצילני נא מיד אחותי, בת לעם היהודי שמתנהגת כמו עשיו. במקום להודות לי שהבאתי את בעלה לקבר ישראל, היא תובעת אותי לבית המשפט. אוי טאטע, הצילני נא!' אמר באלם קול.
ההוכחות נגדו היו חותכות. בזה אחר זה הציגה בת הזוג ה'מסורה' את ההוכחות לדרך חייו של המנוח עד יומו האחרון, את כפירתו המוחלטת בכל אמונה דתית שהיא, ואת צוואתו החתומה בידי עו"ד בה הוא מבקש לשרוף את גופתו לאחר מותו.
"חוץ מהעונש שצריכים להטיל על הפושע הזה, נבקש בתוקף את גופתו של המנוח בחזרה, כדי שנוכל לקיים את רצונו!". החיוורון שפשט על פניו של מענדי היה נוראי. אם עד עתה ניחם את עצמו שעם כל עגמת הנפש, לפחות גמל חסד של אמת עם דודו, מתברר לו כעת כי הכל יורד לטמיון. גם יענש לפי גחמותיו של השופט הפדרלי, וגם יצטרך לגלות את מקום הטמנתו של סענדער.
רק לאחר כמה קריאות הבין שהשופט פונה אליו. 'ווערצבערגער מענדל. מה יש לך לומר להגנתך?'. אפילו עורך דין הוא לא הביא איתו. וכי מה יגיד?
בקושי רב התרומם מהספסל הנוקשה עליו ישב, מנסה לעודד את עצמו באמונה שהכל לטובה ואין דין נחרץ למטה אלא אם כן הכריזו עליו למטה. חיוך קטנטן נתלה בזווית פיו כשנזכר בעצרת ההמונית שמתקיימת ממש כעת, בה אומרים יחד תהילים לזכותו.
"ברשות השופט אני מעוניין לשאול שאלה" התחיל בקול רועד.
-"אתה מודע לכך שאתה כאן הנאשם, ואני הוא זה שאמור לשאול א ו ת ך שאלות. כן?"
"כן כן, כמובן! – השיב בחיפזון – השאלות הם אך ורק לצורך הדיון"
-"אתה יודע מה?" השופט הביט בו מחוייך. משעמם לא הולך להיות כאן היום… "תשאל. בבקשה!"
מענדי ראה שהרוח נושבת לכיוון חיובי, ושאל בקול מעודד יותר "איזה יום בשנה הוא החשוב ביותר ליהודים?"
לאחר כמה רגעים של הקלדה מהירה ועיון במסך שלפניו השיב השופט "ראש השנה, היום הראשון של השנה היהודית. נו, לאן אתה חותר?"
"נכון מאוד, כבוד השופט. ובכן האם ידוע לכבוד השופט היכן שהה המנוח באותו זמן?"
-"מהיכן שאדע?"
כעת היה תורו של מענדי להפתיע. מתיקו הוציא את המצלמה. זו שהנציחה את הרגעים המרגשים, אלו שסענדער התחרט עליהם דקות לאחר מכן. "ברשות השופטת ברצוני להראות משהו לנוכחים"
אחד מהסדרנים ניגש אליו ונטל את המצלמה לידיו. תוך רגעים ספורים הוחשך האולם ועל הקיר שמעל דלת הכניסה הוקרנה בענק דמותו המגולחת של הנפטר. יפחותיו הקולניות מילאו את האולם, וכמה מהנוכחים הזילו דמעה.
המתח באולם היה בשיאו. התובעת נתקפה בחוסר נוחות, מתקשה להבין לאן הדברים מתפתחים.
"אני יכול לתת הסבר קצר למה שרואים כאן בתיעוד?" פנה מענדי.
-"בוודאי, אנו ממתינים לכך!" ענה השופט.
בקול שקט החל מענדי להסביר על המנהג בקרב חסידיו של רבי נחמן מברסלב לנסוע אליו מידי ראש השנה, לאט לאט הסביר גם את המושג 'תיקון הכללי' ומנהג אמירתו בצורה המונית בערב ראש השנה. הוא לא עצר, והמשיך לספר על הנהירה הגדולה לציונו של רבי נחמן במהלך היום של ערב ראש השנה, ולסיום תיאר בקול את מה שראו כולם קודם לכן "ביום הכי גדול לעם היהודי, עמד המנוח סמוך לציון של אחד מהצדיקים הכי גדולים לעם ישראל, ובכה בכי תמרורים. מה כל זה מוכיח אם לא שבמעמקי ליבו הוא האמין באמיתותה של הדת היהודית?!" סיים מענדי בקול מרוגש.
"בית המשפט!!!" הכריז הסדרן שוב, הווילונות האטומים כמעט מתנענעים מקול קריאתו.
הדי הדיבורים שככו לאיטם והשופט החל להכריז "ובכן, הנתונים שהוצגו במהלך הדיון מראים בבירור שהמנוח היה יהודי מאמין, ומשכך, איני רואה סיבה שלא לקבור אותו בצורה שקובעת ההלכה היהודית." הוא הגביה את קולו והמשיך "פסק הדין! הנתבע זכאי מכל וכל, ועל התובעת לשלם הוצאות משפט ופיצוי לנתבע"
!!!
***
עדיין אינו מעכל את גודל הנס, ישב מענדי במושב האחורי של המונית שהציעה לו את שירותיו ביציאה מבניין בית המשפט. 'מי האמין, שכזו טובה תצמח מהנסיעה שלו לרבי! הייתי מיואש ממנו לגמרי. אחרי כזו התרגשות ובכי שגרמה לי להאמין שהוא בעל תשובה אמיתי, כשפתאום הוא חזר בו לגמרי. הייתי בטוח שסתם סחבתי אותו, והנה מתברר גודל הישועה שהיתה טמונה דווקא בנסיעה הזאת!"
הוא הרים את הטלפון שהתעקש להראות את נוכחותו באמצעות צלצולים חוזרים ונשנים. על הקו היה אחד מידידיו העסקנים שפעלו רבות למענו בימים האחרונים. בקול נשנק מהתרגשות תיאר את סדר העניינים במהלך המשפט, וסיים את השיחה כמעט בצעקה, כשהנהג הגוי מביט בו בתימהון מבעד למראה הקדמית, "הרב'ה הבטיח שמי שיאמר את התיקון הכללי על ציונו יהיה לו מזה טובה נצחית! סענדער המחיש לי את זה בחוש!!!"
