מהקיבוץ, אל הקיבוץ הקדוש…
אביו, יונתן, יליד וורשא, נולד למשפחה שהיתה לה זיקה לדת. לאחר שהגיעו הגרמנים לפולין בחודש אלול תרצ"ט, יצא יונתן בשבת אחרי הסעודה אל הרחוב, כעבור שעה קלה חזר נסער כולו, הוא סיפר שראה איך חיילים גרמנים גוזזים ליהודי את זקנו ופאותיו באמצע הרחוב, ואיש מקרב הפולנים לא פצה פה! "אם הם מסוגלים לעשות זאת ואיש אינו מוחה בהם" אמר להוריו, "הם גם יהרגו ביהודים באין מפריע"
הוריו של יונתן אמרו לו שלא צריך להגזים, וכי הגרמנים יהרגו יהודים סתם כך?! אך הוא כבר החליט שהוא בורח לרוסיה ואמר שמי שרוצה יצטרף אליו. שם ברוסיה הוא נתפס על ידי הסובייטים ונשלח למאסר בסיביר, שם ישב שמונה חודשים. בהמשך גויס לבריגדה פולנית שלחמה יחד עם הצבא הרוסי בנאצים ימ"ש והיה בין משחררי מחנה ההשמדה מיידנק, בו נספו רבי רבבות יהודים הי"ד. הוא סיפר, שבעת השחרור התנפלו האסירים האומללים ומזי הרעב על המזון שהוגש להם, והוא וחבריו שהבינו שהדבר מהווה סכנת נפשות עבורם – באין ברירה ממש רבו איתם ולקחו מהם את האוכל, שלא יאכלו יותר מדי ויסתכנו בנפשם.
תקופה לאחר עלייתו ארצה בשנת תש"ט, הגיע יונתן גריזולט לקיבוץ 'שער הגולן' שבעמק הירדן והצטרף אליו, וכמו יתר חברי הקיבוץ עסק בחקלאות ובמשק, כשהוא מגדל את ילדיו על ברכי האידיאל הקיבוצי, כאשר לכאורה אין סיכוי קלוש שאי-פעם יהיה להם קשר לתורה ומצוות.
אבל כבר נאמר 'צופיה הליכות ביתה' – הצדיק האמת צופה על נפשות המתקרבים אליו באשר הם, וכבר רואה את כל נתיב התקרבותם המופלא אליו. ישראל הצעיר לא התחבר למתכונת החיים הרגילה והרעיונות שטופחו בקיבוץ, נשמתו היתה מדי גדולה ומדי עמוקה מכדי שתבוא על סיפוקה מיום עבודה מפרך באסם או ברפת הבקר… נפשו היתה צמאה וחיפשה רוויה, והוא הלך בעקבות הצימאון הזה אל מעבר לים, חוצה יבשות ומדינות. לימים דימה זאת לעלה נידף המיטלטל להיכן שתישאנו הרוח…
"הולך ומחפש אמת ושמחה…"
אך מלמעלה היה מי שצפה והשגיח בעיניים רחימאיות על העלה הנודד, המחפש את עצמו. וכך, דווקא בעמק הבכא, באחת ממדינות סקנדינביה, הוא גילה את הזיק היהודי. זה החל כשהוא חזר בזמנים הקשים על כל מיני משפטים ממקורות היהדות שאמו היתה אומרת לפעמים, שעליהם חזר ואשר השרו עליו שלווה בלתי טבעית והסירו ממנו את הפחדים והדאגות. וזה המשיך כשדווקא הכומר נתן לו ספר תנ"ך…
בהמשך, יתברר לו כי התנ"ך ההוא נדפס על ידי נוצרים והוא השליך את הספר לטובת תנ"ך יהודי מקורי וספרי קודש. בהזדמנות הראשונה עשה את דרכו אל הרב המקומי וביקש ממנו להניח תפילין. ומכאן ואילך הוסיף והלך, ממשיך ומחפש את מקור המים החיים. לימים חיבר שיר על תקופה זו: "סובב לו סביב… הולך ומחפש שערי תשובה, הולך ומחפש אמת ושמחה…" עם שובו ארצה, פנה אל "מכון מאיר" בירושלים, ישיבה לבעלי תשובה, ושם החל להתקרב לתורה וליהדות, כשבאותה עת הוא מתגורר עם משפחתו בשכונת קריית-משה.
כבר אז החל לנהוג במנהג ההתבודדות. מספר ר' ניסים קיויתי, שבאותו זמן התגורר בישוב מחולה שבעמק יזרעאל ולרגל ענין משפחתי הגיע לירושלים עם בני ביתו כשהם מתארחים במשך שבועיים בביתו של ר' ישראל. לילה אחד כשקם ר' ישראל ועמד לצאת את הבית, שאל אותו להיכן הוא הולך. "לשדה, לשוח עם השם" השיב ר' ישראל כשהוא מוסיף "אשמח אם תבוא איתי". "וכך, בלי להפעיל לחץ או שכנוע, בפשטות ונעימות, גרם לי לבוא אתו לשדה, אז טעמתי טעמה של התבודדות"
בהמשך היו ר' ישראל ובני ביתו מהקבוצה הקטנה בת חמש המשפחות שהיו הגרעין הראשון של משפחות יוצאי "מכון מאיר" שהקימו בתשמ"ד את הישוב 'איתמר' שבשומרון, שנקרא על שם בנו של אהרון הכהן שלפי המסורת קבור בכפר הסמוך עוורתא.
בישוב עמנואל
נפלאים דרכי ההשגחה. ישראל, שהתגורר לא הרחק מציונו של יוסף הצדיק שבשכם, החל לנסוע אליו לעתים קרובות, מתפלל ועוסק שם בעבודת ה'. בחצות לילה היו באים למקום חסידי ברסלב מהישוב החדש 'עמנואל' שקם אף הוא באותם ימים. ההשגחה הפגישה ביניהם, ובלבו של ר' ישראל נדלק אורו של רבינו הקדוש.
לא ארכו הימים והוא העתיק את מגוריו לעמנואל. שם התחבר לחבורת מקורבים בעלי תשובה שבערו בעבודת ה' וקיום עצותיו של הרבי תוך התקשרות אליו, בהם יבדלו לחיים טובים: ר' נתן קרת, ר' נחשון נבון, ר' ישראל דגן, ר' יוסף דייך, ר' עופר גיסין, ר' נחמיה לדרמן, ועוד מבני החבורה שעבדו את ה' יחד בשמחה, קמו חצות ויצאו להרים שסביבות הישוב, כשהם מרבים לנסוע לקבר יוסף הצדיק.
קשור היה ר' ישראל מאוד למקום גניזת יוסף הצדיק, וכאשר נולד לו בנו השני ערך שם את הברית וקרא לו על שם רבינו הקדוש, כשהרה"ח ר' נתן ליברמנש יבלח"ט משמש בסנדקאות.
מספר ר' בן ציון קליגר, שהתגורר בעמנואל: "יום אחד לקחתי את רכבו של אבי ונסעתי בשביל בהרים, לפתע אני רואה שני חסידי ברסלב יושבים בשדה עם כלי נגינה, מנגנים ושרים בדביקות ובשמחה. מראה כזה לא ראיתי מימיי והוא גרם לי להתפעמות גדולה, היו אלו ר' ישראל גריזולט ז"ל וידידו שיבלח"ט ר' ישראל דגן הי"ו שהיו מנגנים בצוותא בחיות נפלאה"
בין רשב"י לאריז"ל
מדי חודש היו בני החבורה מעמנואל נוסעים בצוותא למירון ולקברי הצדיקים אשר בגליל, כעבור שנים אחדות החליטו חלקם, ביניהם ר' ישראל גריזולט, לעבור להתגורר בעיר הקודש צפת, כדי להיות קרובים כל העת אל המקומות הקדושים ויערות הגליל.
בהנהגת קימת חצות, דבק ר' ישראל בכל מאודו ואף חיבר ניגון מיוחד לפיוט "בשערי ציון נעוף כיונים". בשעות אלו של עת-רצון היה עוסק בתורה ותפילה והתבודדות, כשפעמים רבות הוא מסתופף בצל קדושת רשב"י זיע"א. כשבנו שאל אותו פעם, אם בין כה וכה הוא קם בחצות, מדוע שלא יכנס ללמוד לכולל-חצות ותהיה לו הכנסה נוספת? ענה לו "האם אמכור את האור שמאיר בשעות אלו תמורת כמה פרוטות?!…", ומספרים כמה מבניו שיחיו, כי בשיחה האחרונה ששוחחו אתו בטלפון זמן קצר לפני שעלה למרומים, סיפרו לו כי הכולל חצות בו למדו עד לאחרונה, נסגר, ענה להם אביהם "תמשיכו לקום בחצות ואני אדאג לכם למשכורת"
מסעות קירוב בקיבוצי העמק
ר' ישראל לא הסתפק בהתקרבותו שלו, בקיבוצים נמצאים אינספור נשמות, בני ציון היקרים המסולאים בפז, מי יאיר להם? מי יספר להם שיש בורא ותורה נצחית ודרך חיים? וממחשבה למעשה: הוא מתחיל לסובב בקיבוצי עמק הירדן, האזור בו נולד וגדל, כשהוא מוסר אחת לשבוע שיעורי תורה ואמונה, משוחח עם אחים רחוקים ומצית בקרבם את הניצוץ היהודי.
הם הקימו משפחות לתפארת, היום הם יראים ושלמים, יושבים על התורה והעבודה ודבוקים בעצות רבינו הקדוש, ומתקשים לעכל כי ר' ישראל איננו. אחד מהם, ר' איתי זעירא מצפת, מספר לנו: "ישראל היה מקיים מפגשים בקיבוץ 'מסדה' מדי מוצאי שבת, לקרב את הקיבוצניקים מהסביבה ליהדות. אני הייתי מ'שער הגולן', חבר הציע לי לבוא ואני מאוד הושפעתי מישראל, החום שהוא הקרין, הלבביות, פעלו עלי מידית.
"עמק-הירדן זה בעצם מכלול של שלושים קיבוצים וכולם מכירים את כולם, כשאנחנו חזרנו בתשובה, היינו חבורה של חמשה עשר איש, זה היה דבר חסר תקדים. ביניהם היה גם ר' שי גרונר, שגם היה בן שער הגולן והוא היה זה ששכנע אותי לבוא למפגש עם ישראל. "אחרי תקופה התחלתי לחלק את השבוע בין הקיבוץ לצפת, שלושה ימים הייתי בקיבוץ ובשאר השבוע בצפת. בשבתות הייתי מתארח בביתו של ישראל. אני זוכר שכשהוא וילדיו התחילו לשיר זמירות שבת, יצאתי החוצה, לא יכולתי להישאר שם מרוב ההתרגשות שאחזה בי שהגיעה עד דמעות. אחר כך אמרתי לישראל 'זה מה שאני רוצה'.
"בהמשך, פתח ר' ישראל ישיבה לבעלי תשובה בקומה התחתונה של ביהמ"ד פאר הנצח, הוא ידע איך להתנהג עם הבחורים, מתי ללמד שיעור בגמרא, מתי לעצור, להוציא את הגיטרה ולנגן. הוא אמר לי 'תיקח את הדברים הפשוטים ביהדות' כך קירב את הדברים אלי. מצד אחד היו בו חום ולבביות, מצד שני היתה בו גם עזות דקדושה, כשראה שיש תחום מסוים שאף אחד לא פועל בו, כמו להציב גבולות הקדושה בעת הצורך באזור מגוריו, לא היסס לפעול בעוז, כשהוא מתייעץ עם מורה הוראה באשר לדרכי הפעולה"
תוך כדי השיחה, ר' איתי מראה לי ספר תורני עם כריכה נאה בשם 'הביננו', "אתה רואה? את זה חיבר ר' יזהר יוסף גתי, לשעבר בן קיבוץ דגניה וכיום מתגורר בטבריה, גם הוא חזר בתשובה על ידי ישראל. זה ספר מקיף עם בירורים הלכתיים סביב תפילת 'הביננו'".
לרומם נפשות
לצד קירוב הרחוקים בו עסק ר' ישראל, כציוויו של רבינו לעסוק ב'השקאת אילנות', גם ליווה ותמך באנשים מרי-נפש אשר איש לא התעניין בהם ובסבלותיהם ופעמים רבות מצאו עצמם בודדים בעולם. הוא הפיג את בדידותם על ידי שהאיר להם פנים, שוחח עמם והתעניין בהם ואף הזמינם לסעוד בביתו.
גם באמצעות השירה והנגינה קירב רבים. לפעמים קרה וכשבא עם חבריו לנגן במקום כלשהו והציבור לא כל כך שיתף פעולה, היה אומר "ה' יתברך רצה לשמח אותנו, לכן סיבב שיהיו סיבות שנבוא לנגן כאן, הבה נשמח אחד את השני ואם הציבור ירצה – יצטרף…" ובדרך כלל השמחה ששררה בין המנגנים כבר השפיעה על הקהל.
הוא כתב והלחין שירים רבים, שירי אמונה ושמחה, שירי כיסופים, שרבים מהם מיוסדים על תורותיו ומעשיותיו של רבינו הקדוש.
ר' עמרם כהן, מאנשי החסד והקירוב מצפת, נזכר שבמשך תקופה ארוכה היה ר' ישראל מסיע אותו ברכבו לטבריה להביא פירות וירקות לחלוקה לנזקקים בצפת. פעם אף הקימו שניהם יחד ישיבה בקרוואן ביער רבי חוצפית המתורגמן, בשביל אלו שחשקה נפשם ללמוד תורה ולרנן לה' באוויר הטהור של חוץ לישוב, כשהם דואגים במקום גם למענה לצרכים הגשמיים כגון ארוחות וכדומה, והיתה זו פינת-יקרת של עבודת ה', עד שהגיעו הרשויות ופינו את המקום.
מספר לנו בנו ר' נחמן:
"היתה לאבא סבלנות גדולה בחינוך הילדים, אפילו כשאחד הילדים עבר משבר מסוים ברוחניות, לא הוכיח אותו ולא גער בו, באריכות אפיים אין קץ ליווה אותו אפילו למקומות שאליהם רצה ללכת, עד שלבסוף בסייעתא דשמיא ההשקעה העצומה שלו יחד עם הסבלנות והתפילות פעלה את פעולתה", ואכן היום אותו בן עוסק בעבודת ה' בכל לבו ומקדש שם שמים בהליכותיו.
"בחודש שבט האחרון", מוסיף ר' נחמן, "כשאבינו נסע לאומן, הצענו לו להזמין קודם לכן לינה ואוכל באחד המלונות שבאומן, כדי שלא יצטרך לדאוג לצרכים הגשמיים. אך הוא סרב והעדיף לקחת דירה פשוטה כמו תמיד. היה לו לוח-שנה, יומן, בו כתב לעתים תכופות שורות קצרות מהמאורעות העוברים עליו. והנה, לאחר פטירתו מצאנו שכשהוא היה באותה נסיעה באומן, ביום חמישי כ"ה שבט כתב ביומנו מילים אלו: "איך אפשר אצל הצדיק שבז לתאוות העולם הזה ותענוגיו, להמשיך ולהתענג?"
ר' נחמן מראה לנו את היומן, הנה עוד שורות מתוכו, שכתב לאביו שבשמים כשהוא מבקש ממנו להבין את הרמזים שמרמז לו על ידי המאורעות המתרחשים עמו:
"אתה מדבר איתי, דרך הבובות שאתה מפעיל, ואני לא מבין. איי איי איי. אולי הפעם כן אלמד, אולי כן אבין. תודה, תודה, תודה.
"ושוב עם הזמן נשכח השיעור והלקח שהראית לי, אנא אבאלה שאהיה עקשן גדול…"
בניסיונות לא קלים התנסה ר' ישראל, ועמד בהם. היה זה בחודש כסלו תשס"ב, כשבנו יקירו הבחור פנחס יצחק ז"ל, מתלמידי ישיבת ברסלב בבני ברק, נהרג בתאונת דרכים קשה. הדבר נפל עליו כרעם ביום בהיר. "למחרת הלוויה, בליל שבת קודש" מספר בנו, "כל בני המשפחה יושבים סביב שולחן השבת ודממה כבדה שוררת עקב פטירתו בחטף של הבן והאח האהוב. ואז אמר אבא: 'היום שבת, אסור להיות בעצבות' ופתח בזמירות שבת בלהט כשכולנו מצטרפים אליו בקול גדול והזמירות שבת האלו לא ישכחו מאתנו"
"בחג שבועות האחרון", מוסיף בנו ר' נחמן, "הייתי יחד אתו באומן, לא ידעתי שזוהי שיחתי האחרונה עמו, דיברנו מרבינו וחזרתי בפניו על מהלך של פלפול כלשהו ששמעתי באחת התורות בליקוטי מוהר"ן, אך הוא שתמיד אהב את הדרך הישרה, אמר לי מיד 'האם הפלפולים האלו גורמים אחר כך ללכת לשדה ולהתבודד? העיקר זה תמימות ופשיטות', ודבריו אלו מלווים אותי כצוואה. העיקר – תמימות ופשיטות".
