מקווה של מסירות נפש, שמחת חיים של תורה ומצוות, עבודת ה' ללא פשרות • הצצה מופלאה לעולמם של חסידי ברסלב שחיו בדור בעולם של רעב מלחמות ומחלות למרות הכל עבדו את קונם בדרכו הישרה של הנחל נובע בתמימות ופשיטות מופלאים • שעה של קורת רוח במחיצתו של הרה"ח ר' נחמן תפילנסקי שליט"א כשהוא חוזר לרגעי ההוד אצל אנ"ש בדור העבר • חיים שיש בהם

 

ישי דוד

שנת תש"ח. רחובות העיר העתיקה סופגים ירי כמעט בלתי פוסק של אש מקלעים ירדניים.

"אבי, שבסוף יום עבודתו רצה לחזור לביתו שבעיר העתיקה, לא היה רשאי לעשות זאת, עקב עוצר שהטילו האנגלים על העיר העתיקה". כך מספר איש שיחנו הרה"ח ר' נחמן תפילינסקי הי"ו. "וכך נוצר מצב בו אמי, אני ושני אחי נותרנו לבדנו בעיר העתיקה בימים טרופים אלו. אמי רצה לאביה, ר' דוד  שכטר וקבלה בפניו על הקושי והפחד העצום שלה בהיותה לבדה במצב זה.

פנה אביה למוכתר היהודי של ירושלים, ר' מרדכי וינגרטן וביקש את עזרתו. ר' מרדכי הפעיל את קשריו אך הצליח להוציא מהאנגלים אישור יציאה עבור אדם אחד בלבד.

היינו אובדי עצות שכן היינו זקוקים לשלושה אישורים נוספים. לפתע, עלה רעיון במוחו של סבי. בדף האישור נכתבה הספרה "אחת" בפס אורכי. הוא לקח עט ושינה בעצמו את הספרה ל"ארבע".

כשהגיע היום, יצאנו בלב פועם לכיוון היציאה מהעיר, כשהאישור בידינו. החשש להיתפס היה גדול מאוד.

אך בל נקדים את המאוחר. נפתח, תחילה, בתיאור חייו מלאי הצבע והעניין של ר' נחמן תפילינסקי שנולד בעיר העתיקה בימי המנדט, נמשיך דרך מאורעות תש"ח, המצור והבריחה מהעיר העתיקה, ולא נפסח על  מעבר משפחתו למירון וסיבלה מהרעב הגדול של שנות הצנע.

 

ענף עץ אבות

ראשית, נפתח בשאלה: מי היה אביך?

"אבי ר' נתנאל נולד בבית סבי ר' שמואל תפילינסקי שהיה מיקירי ירושלים ובנו של ר' נתנאל סופר, הידוע בשל חידוש הרעיון של שימוש בבתי תפילין העשויים מעור בהמה גסה. ולכן החליף את שם משפחתו לתפילינסקי. ידוע גם ש"החפץ חיים" היה מעוניין מאוד להשיג ממנו תפילין.

בנו, ר' שמואל כתב את "קונטרס הצוואה" העוסק בענייני אמונה ובטחון. קונטרס שכל המעיין בו סבור כי מדובר בחסיד נלהב שכתבו ולא באדם הנמנה על חוג הליטאים פרושים.

'אתאר לך את כוחו המיוחד של קונטרס זה', אומר לנו ר' נחמן. בעבר התגוררתי בחצור הגלילית במשך ארבע עשרה שנה, שם גר גם מישהו שהעסק שלו נקלע לקשיים והגיע למצב של פשיטת רגל. היו לו נושים רבים שהטרידוהו מאוד והוא לא ידע כיצד להיחלץ ממצבו .כתוצאה מכך הוא הוא שקע במרה שחורה גדולה מאוד. אך פעם הוא פגש בבית כנסת את "קונטרס הצוואה" שהעניק לו ממש חיים חדשים .

דרך אגב, ה"חזון איש" אמר פעם בהתייחסו לסבי, ר' שמואל: " לא ידעתי שיש בירושלים כאלו אנשים צדיקים".

לסבי היה כתב מיוחד מאד. כיום כל סופר מחזיק אצלו את צורת האותיות שר' שמואל כתב, כדי לראות מהי אות מושלמת ביופי והידור.

מסורת הסופרות במשפחתינו עברה עד אחי ר' יעקב גדליה זצ"ל, שהספיק לכתוב בחייו הקצרים שלושה ספרי תורה.

אבי, אם כן, גדל בבית ליטאי ולמד בישיבת "עץ חיים" אצל ר' איסר זלמן מלצר. שם בישיבה התקרבו כמה וכמה בחורים לברסלב. היו הם מסלתה ומשמנה של הישיבה הליטאית כמו: ר' שמואל שפירא, ר' בנימין זאב חשין ,ר' משה אריה רוזנטל, ר' נחום יצחק פרנק ועוד. גם אבי נסחף אחרי האש הזו. יום אחד הוא חזר לביתו שבבתי ברוידא ובישר לאביו שהוא התקרב לברסלב. אביו, שהיה  "מתנגד", זעם ואמר לו: 'לא אומר לך לעזוב את חסידות "ברסלב" כדי לא להכשיל אותך ב"כיבוד אב", אבל רק שתדע שאחרי הבשורה הזאת, אסיים את היום הזה בתענית'…

בהגיעו לפירקו, התחתן אבי עם בת דודתו, ביתו של ר' דוד שכטר שהיה אף הוא חסיד ברסלב, ועבר לגור בשכונת "בתי מחסה" שבעיר העתיקה.

נולדתי כעבור שנה בי"ט אייר בשנת תרצ"ט, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מעניין לציין שלאחר לידתי, הזמין אבי את אביו, ר' שמואל, לברית שלי אך הוא סרב להגיע מכיון שידע שהשם שיקרא לי יהיה "נחמן". סבי מצד אימי ר' דוד שכטר בא לפניו והפציר בו בטענה  שאין זה ראוי שסבא לא יבוא לברית של נכדו. לבסוף הוא הסכים לבוא, אך עד סוף ימיו הוא לא קרא לי בשם "נחמן", עד כדי כך."

 שמעתם אז משהו על מלחמת עולם השניה ושואת יהודי אירופה?

"החיידר בו למדתי היה בחורבה, ל"רב'ה שלי קראו ר' זעליג שפירא. למדו איתי ר' נתן דוד שפירא ואחד מבניו של ר' יעקב זאב ברזסקי. בדרכי לשם הייתי עובר ברחוב היהודים. יום אחד כשחזרתי מהחיידר, עברתי ליד בית קפה בו התקבצו אנשים רבים סביב מקלט שדווח, אז לפי הבנתי כילד, שיש בחו"ל מישהו בשם "היטלר" ימ"ש שרוצח יהודים במשרפות. אלו בערך הדברים שהבנתי אז."

 

החיים בעיר העתיקה

בירושלים שרר עוני גדול והמגורים שם היו יקרים מאוד. כשנודע הדבר ליהודי גרמני עשיר אחד הוא החליט לבנות בעיר העתיקה דירות שכונו "בתי מחסה", על מנת להשכירן תמורת תשלום סמלי לזוגות צעירים ואנשים עניים. לכן החליט אבי לגור שם, ולא בבתי ברוידע, היכן שגר אביו.

רוב חסידי ברסלב היו גרים אז בעיר העתיקה וגם סבי ר' דוד שכטר גר שם. היו גם מעט חסידים שגרו ב"שערי חסד". בהם: ר' יום טוב זלונטיק, ר' הרשל פרנקל ור' משה אריה רוזנטל.

פעמים רבות אבי לקח אותי לקבר "שמעון הצדיק" ול"קבר רחל", מקומות שאני זוכר במראם הישן, וכמובן גם ל"כותל" שהיה במרחק פסיעה מביתנו. לעולם לא אשכח את האווירה המיוחדת ששררה בעיר העתיקה.

אמנם הייתי ילד קטן, ואיני זוכר את סיגם ושיחם של ה'עובדים' שהתגוררו שם, אך בזיכרוני אצורה דמותם של כולם, כאילו רואה אני אותם עכשיו ממש. ביניהם נמנים ר' נתן ביטלמאכער, ר' משה בורשטין, ר' שמואל הורביץ ור' שלמה ווקסלר שהיה גר ממש מעלינו.

השכן שלנו היה ר' שמואל שפירא, שחלק אתנו דירה אחת. בין הדירות הייתה מחיצה אך היא לא הייתה עד התקרה, כך ששמענו אותם כל הזמן והם שמעו אותנו. אני זוכר איך הם היו שרים שירי שבת וכד' והיה זה נשמע כאילו הם בתוך הבית שלנו ממש. בנו, ר' נתן דוד שפירא שלמד איתי ביחד בחיידר "עץ חיים" שהיה בחורבה, היה חברי הטוב.

בשכונתינו התגורר גם ר' יונה לבל, לגביו יש לי סיפור מעניין מאותה תקופה. הדבר התרחש בערב חג הסוכות. אנחנו התגוררנו בדירה בקומת הקרקע של הבניין, לה הייתה גם חצר בה אבי בנה את הסוכה בכל שנה. באותה שנה, אמי הדליקה את הנרות בתוך הסוכה ונכנסה לבית כשאחי הקטן בן השנתיים בערך נשאר בסוכה בלי ידיעתה. בינתיים כתוצאה מהנרות הדולקים פרצה בסוכה שריפה. אני, ילד בגיל שלוש או ארבע נכנסתי לסוכה וגיליתי לחרדתי שהיא עולה בלהבות. מיד רצתי לאמי וצעקתי "יש אש, אש!!" היא רצה והוציאה את אחי משם, ובכך ניצלו חייו. ר' יונה לבל שכנראה היה בדרכו לבית כנסת ששכן קומה מעלינו וראה את האש, שפך מים מלמעלה היישר אל הסוכה הבוערת.

דמות מיוחדת הזכורה לי מאותה תקופה היא אישה צדיקה ובעלת חסד בשם "גיטלה די פרומא". היא הייתה אישתו של ר' ישראל קרדונר ולאחר פטירתו נישאה לר' נתן ביטלמאכער. מכיוון שהבחינה היא שיש ילדים רבים שאין להם מה לאכול, החליטה להכין להם כל יום מרק, אותו היא הכינה משאריות ירקות שקיבצה מהירקן ומהשכנים, וחילקה לילדים מיד אחרי הלימודים. היו ילדים שבלי המרק שלה היו עולים לישון בלי לאכול מאומה. גם בעלה, ר' נתן, היה חסיד ברסלב אמיתי. אדם מלא שמחה שנהג לשמח את הילדים ולשעשעם.

היה שם יהודי מלא שמחת חיים בשם ר' ראובן שפיינר. כמדומני שהגיע לארץ מגרמניה. אינני יודע כיצד הוא התקרב לברסלב. הוא היה מקבץ יחד את ילדי העולים הרבים שהיו בשנים אלו, ודואג להם לקורת גג, לאוכל ולכל צרכיהם הרוחניים והגשמיים. כמו כן אציין שיש לי בזכותו זכרון של חווית ילדות משמחת, שכן כמעט מידי שבוע, הוא היה נכנס ל"בתי מחסה", אוסף את ילדי השכונה ועושה עימם ריקוד משותף לצהלת כולם. משם הוא היה ממשיך ל"כותל".

יהודי מעניין נוסף היה ר' בצלאל בלומברג שהיה צייר ואמן. פעם הוא צייר את מפת ארץ ישראל בדמות אדם עם ראש,ידים ורגליים ע"פ התורות של "רבינו".

החיים אז היו מאד קשים, ובעיר העתיקה שרר עוני גדול. ביתנו היה ריק מאוכל. אני זוכר שערב פסח אחד הורי קנו צלחת גדולה שבתוכה היו כעשר ביצים והניחו אותה על הארון כדי שהילדים לא יגעו בה. אני בתור ילד, מצאתי פטנט כיצד להגיע לביצים. כשאמי לא שמה לב, קרבתי מיטה לארון, הגעתי לצלחת והתחלתי לאכול מן הביצים החיות… כשבני משפחתי הבחינו בכך הם החביאו אותן במקום אחר במבט לאחור אני מבין את הלהיטות שהייתה לי לאכול מן הביצים, שכן ידוע כי לילדים באותה תקופה היה חסר סידן בגוף מכיוון שלא היו אז גבינות ובעצם לא היה כמעט מה לאכול, דבר שגרם לילדים לאכול סיד מן הקירות ואפילו קליפות ביצים.זה היה אז מצב העוני הנורא.

את המים לשתייה היינו שואבים מבאר שהייתה מלאה בתולעים ויבחושים. היינו מסננים ומרתיחים את המים ושופכים ל'טאנג'ע' – סוג של כד גדול, בו היינו מאחסנים את המים. כתוצאה מרמת הניקיון הירודה שלהם היינו נדבקים בכל מיני חיידקים ווירוסים שנמצאו בהם. היינו חולים במחלות שאינן  קיימות כיום, כמו מחלות שונות בעיניים, דלקות ופצעים ברגליים וכד'. את התענוג הקרוי מקלחת כמעט ולא הכרנו. היה מקווה בסוף החצר של ר' יונה לבל, בו המים הוחלפו כל חצי שנה בערך. האנשים אז לא היו מפונקים, ולכן היו יותר רגועים ושמחים מהיום.

לקראת שבת היינו אוספים מהאטליז את כל השאריות ומהן היינו מכינים את המרק. את מלאכת הבישול היינו עושים בפרימוס שייצר עשן שהתפזר בכל הבית. חשמל לא היה לנו במשך כל התקופה בה גרנו שם, מלבד חצי השנה האחרונה."

 

בתי הכנסת של אנ"ש והקיבוץ

"בתחילה, בית כנסת ברסלב היה ממוקם על גג בבניין כלשהו ברחוב חב"ד. המניין שם התקיים בקושי רב מכיוון שכל החסידים היו מפוזרים בכל העיר העתיקה. אני זוכר איך אבי היה לוקח אותנו לשם בחגים, בסליחות ובעוד הזדמנויות. בהמשך  פתחו בית כנסת בתוך "בתי מחסה", מעל הבית של ר' שמואל שפירא, לשם הגיעו רוב חסידי ברסלב. אני זוכר את התפילות ואת הריקודים שהתקיימו לאחריהן, בהם נטל חלק גם ר' שמואל. בזיכרוני חרוט גם המראה של ר' אברומל'ה שטרנהארץ אומר "תורה", כשמידי פעם הוא גוער בנו, הילדים שנכנסים, יוצאים ומרעישים.

את הקיבוץ של ראש השנה בעיר העתיקה אני זוכר כילד קטן. הוא היה במתחם של ה"חורבה". בקיבוץ היו שלושים איש בערך, שהתקבצו מ"שערי חסד" וכנראה גם מ"בית ישראל" ו"מאה שערים". הגיעו אליו גם אנשים מ"בני ברק" ו"תל אביב". לא היה שם חשמל רק מנורת לוקס שעשתה בעיות, זאת מכיוון שלא היה לנו נפט נקי, מה שגרם לה להיסתם לעיתים קרובות. לאחר מכן הקיבוץ עבר ל"עץ חיים" שבמחנה יהודה, משם הוא נדד ל"חיי עולם" ומם ל'שול' ב"מאה שערים".

את החזנים אני לא כ"כ זוכר, אני רק זוכר שאבא שלי היה מתענג על התפילה של ר' דוד שטפער ומתפעל ממתיקותה הרבה כל אימת שנזכר בה.

 

הכותל

ל"כותל" הייתי הולך רק עם אבי כי הערבים היו מתנכלים אלינו רבות. במקרה הטוב היו זורקים עלינו קליפות תפוזים ובמקרה הפחות טוב -אבנים. ה"כותל" היה יותר צר מהיום, וגם הרחבה הייתה מאוד קטנה. ממול ה"כותל" ממש, במרחק שני מטר בערך, היו בתים בהם גרו ערבים. כשהיינו מתפללים שם, היו הערבים עוברים ביננו בכוונה עם חמורים ומתגרים בנו. הם היו ממש מציקים לנו ונהגו ללכלך את המקום בכל הזדמנות.

כנהוג היום, גם באותה תקופה בזמני החגים היו אנשים רבים מגיעים רגלית לכותל. כל משפחה ב"בתי מחסה" שגרה לאורך הדרך בה הם היו עוברים, הייתה מניחה דלי עם מים וכוסות ליד החלונות כדי שעוברים ושבים הצמאים למים יוכלו לשתות."

 

הבריחה מהעוצר

"לפרנסתו עסק אבי בייצור קלף לספרי תורה. הייתה זו עבודה נוראה, בשל הריח הרע שהיה נודף מהעורות. לכן הוא השכיר מעין צריף תעשייתי ב"גבעת שאול", בו הוא עבד יחד עם מספר פועלים. הם היו קונים את העורות מהערבים, משרים אותם בתוך סיד ולאחר מכן מותחים אותם על מסגרות לייבוש.

על אף העבודה הקשה, לאבי כמעט ולא היו רווחים, שכן מזלו בעניין הפרנסה לא שיחק לו, וכמעט בכל המלאכות שעסק במשך חייו, לא ראה סימן ברכה.

בסופו של דבר הוא מכר את העסק למישהו בשם "יעקב אשר", שלקח אותו לידיו, הפך אותו למפעל ונעשה עשיר. אותו מפעל, שאגב, קיים עד היום, נקנה מאבי בעשרים לירות …

אבי היה נוסע כל יום מהעיר העתיקה ל"גבעת שאול", לצורך עבודתו בייצור הקלפים. וכאמור, יום אחד כשרצה לחזור מהעבודה, גילה שהאנגלים עשו עוצר על העיר העתיקה, אין יוצא ואין בא. וכך נותרנו אמי, אני ושני אחי לבדנו בעיר העתיקה בימים טרופים בהם נרשמו התנכלויות רבות של ערבים כלפי יהודים, כשבנוסף לכך, בוצע ירי כמעט בלתי פוסק של צלפים ירדנים לעבר העיר העתיקה. כדי להתגונן, היינו מניחים על חלונות הבתים ובתי הכנסת שקים של חול.

האו"ם דאג לחלק לנו בקבוקי זכוכית קטנים המכילים תמצית חלב ממותקת. בקבוקים אלו נוצלו בידי הנוער החילוני שלחמו בהם וכאשר התחמושת שלהם נגמרה, הם אספו את הקבוקים הריקים הכניסו בפנים 'פילים' של מצלמה ופתילה אותה הציתו וזרקו לכיון השכונות הערביות. הדבר היה משמיע קול נפץ עז שנשמע כמו חומר נפץ אמיתי, מה שגרם לערבים לחשוב שאכן יש להם תחמושת. אני זוכר שהאנגלים היו כל הזמן נכנסים לבתים ועורכים חיפושים של נשק. הם היו דופקים על הקירות אולי בתוכם מוחבא נשק. ניתן לומר בצורה ברורה שהאנגלים ממש הציקו לנו ואף סייעו לערבים במלחמה נגדינו, על אף שהם היו על תקן של ניטרליים ומשכיני שלום. הם היו ממש 'עמלקים'.

אמי, שכאמור נותרה עמנו לבד, מיהרה אל אביה, ר' דוד שכטר ותינתה בפניו את חוסר יכולתה להמשיך לחיות במצב זה. מששמע זאת הוא החליט ללכת למוכתר היהודי של ירושלים, ר' מרדכי וינגרטן, שידע אנגלית והיה מקושר לאנגלים, וביקש ממנו להשיג עבוריו אישור לצאת מהעיר העתיקה. ר' מרדכי הפעיל את קשריו והצליח להוציא אישור לאדם אחד בלבד. האנגלים לא הסכימו בשום אופן לתת אישור נוסף. בכתב האישור נכתבה הסיפרה "אחת" בצורה של פס אורכי בלבד. ר' דוד לקח את האישור ושינה בעט את הספרה מ"אחת" ל"ארבע". כשהגיע היום, יצאנו בלב פועם ל"חכורה" (בערבית פרושו: רחבה) שהייתה אחרי "שער ציון" והיוותה את הכניסה היחידה לעיר העתיקה. הגיעה שריונית עם חיילים אנגלים להם הראנו בחשש את האישור אך ב"ה, הם ראו את הספרה "ארבע" ולא הבחינו ב"שיפוץ" שסבי ערך. הזדחלנו כולנו לתוך השריונית והם הסיעו אותנו עד לרחוב "יפו", בו ירדנו והלכנו ל"גבעת שאול", שם התחברנו שוב עם אבינו. יש לציין שבזכות העוצר נחסך מאבי ללכת לשבי, עם כל הגברים בעיר העתיקה.

אולם גם בגבעת שאול לא היו חיינו קלים. לידינו, היכן שנמצאת היום שכונת "הר נוף", הייתה עיר ערבית בשם "דיר יאסין", ממנה היו נורים פגזים לעבר "גבעת שאול". כך שהחלפנו, בעצם, פרה בחמור. כמו"כ שרר שם רעב גדול. במאפיות הייתה חלוקה על פי תלושים, של חצי פיתה לאדם ליום, מה שכמובן לא השביע אותי. הייתי תמיד מתהלך בתחושת רעב. אני זוכר שפעם הלכתי עם אחותי הקטנה ברחוב, כשלפתע היא ראתה כלב מחטט באשפה ומוצא בה חתיכת לחם. מרוב רעב היא פשוט הוציאה לו את הלחם מהפה ורצתה לאוכלו.

למרות הכל, היה מצבנו מעט טוב יותר מאחרים, זאת מהסיבה שאבי גוייס בכח לצבא, שם הוא עבד במטבח. בסוף היום, אם נותר מזון כלשהו, היה הוא מביא אותו הביתה. אני זוכר שהיינו הולכים לישון רעבים ומייד כשאבא שלי היה חוזר בערב היינו קופצים מהמיטות ומתנפלים על "שללו". גרנו שם עד לאחר המלחמה.

ידוע שבמלחמה זו נלקחו אנשים רבים בשבי הירדנים. לאחר ששבויי המלחמה חזרו מהשבי, עברנו לשכונת "קטמון" עם שאר חסידי ברסלב מ"העיר העתיקה", שם מצאנו דירה שננטשה ע"י הערבים. מעניינת העובדה שאת הדירה, אני, בתור ילד הייתי השליח משמים למצוא באחד משיטוטי בשכונה, וזאת לאחר שהורי חיפשו בלא הצלחה דירה ריקה סמוך לבית הוריה של אמי, שהיה אף הוא בשכונה זו.

בקטמון למדתי בחיידר שאיחד מלמדים ותלמידים מחיידר "חיי עולם" ו"עץ חיים" גם יחד. ר' משה בורשטיין פתח שם בית כנסת "ברסלב" בו ר' אברומל'ה שטרנהרץ היה מתפלל ומוסר שיעורים. גם שם הייתי מפריע לו. הייתי פשוט ילד שובב. אחרי החתונה שלי חזרתי לשם ללמוד בכולל של ר' משה בורשטיין, וגם אחרי שעזבתי אותו, המשכתי ללכת להתפלל שם מנחה וערבית".

 

חכימא דיהודאי

מה תוכל לספר לנו על סביך ר' דוד שכטר, מיקירי אנ"ש בעיר העתיקה.

"סבי, ר' דוד היה ממש חכימא דיהודאי, בעל תושייה ולב רחב ונהג לעזור לכל הפונים אליו בחפץ לב .

חייו של ר' סבי ר' דוד שכטר היו מאד לא קלים, בלשון המעטה. כבר בהיותו בחור הוא היה יתום הן מאביו והן מאמו. הוא התגורר בעיר העתיקה בתקופה האיומה בה הטורקים שלטו. הם שדדו שם כל בית ואף הרגו אנשים. היה זה כשר' דוד היה לבדו בדירה אחר שכמה ימים לא בא אוכל לפיו וכל גופו נחלש מאוד.  הוא שמע שדופקים בדלת והחליט שלא לפותחה. אך אז פרצו הטורקים את הדלת ולקחו כמעט כל מה שהיה בבית.

בצעירותו התקרב סבי לחסידות ברסלב. מי שקירבו היה ר' ישראל בער אודסר. אני זוכר שהם היו חברים בלב ובנפש ותמיד שהו זה בקרבתו של זה.

יש סיפור על ר' דוד אותו שמעתי מר' מאיר שור שהתגורר בצפת. פעם שהה ר' דוד בעיר צפת כשלפתע התנפלו עליו ערבים ושדדו לו את בגדו. היה זה סוודר או חליפה. באותה תקופה, בגלל העוני הגדול, בגדים בכלל  וסוודר ומעיל בפרט היו יקרי המציאות. ר' דוד פנה למשטרה אך היא הגיבה בחוסר אונים לתפוס את השודדים. משראה כך, הציע בפניהם תרגיל שרקח במוחו כיצד ללוכדם. הרעיון היה לנסח מודעה בפתקים שיפוזרו בכל הכפרים הערביים שבאזור, על כך שמסתובב שם מרגל יהודי ירושלמי ומי שיביא פריט כלשהו ממנו כגון בגד וכו', יקבל פרס גדול. לא עבר זמן קצר וכבר הגיע מישהו עם בגדו של ר' דוד, וכך השודדים באו על עונשם.

בתקופה בה הוא שהה בשבי הירדני, החליטו השובים יום אחד לגזוז לשבויים את זקניהם, בטענה שהם נגועים בחיידקים ואף בכינים. כאן נכנס לעובי הקורה ר' דוד שכטר שידע את השפה הערבית ושאל אותם בהיגיון מה ההבדל בין זקן לשיער הראש אותו הם לא ביקשו להוריד, וכן דרש לדאוג להם למים, סבון ומסרקים כדי לפתור את הבעיה. הוא הצליח לשכנעם ובכך ניצלו השבויים מגזיזת הזקן.

לקיחתו בשבי של ר' דוד הייתה לטובה מסיבה נוספת, שכן בשבי נלקח גם בנו הפעוט של ר' שמואל שפירא, אותו לא הסכימו הירדנים לשחרר ורצו להשאירו עם אביו. כששמע זאת ר' דוד הוא ניסה לשכנע את הירדנים לשחררו שכן הוא סבל ממחלת מעיים ואף הזהירם שהוא יכול למות. הם לא התרשמו מכך ודחוהו בכעס, אך הוא המשיך במאמציו ובכשרונו הרב גייס את הצלב האדום למען שחרור הפעוט והצליח בכך.

מקום השבי היה במחנה "אום אל ג'אמל" ששכן במדבר מעבר הירדן, שם הם סבלו מחום נורא בלי אפשרות להתקלח ובלי תנאי מחיה בסיסיים. כשהוא נלקח לשם היה לו זקן שחור וכשהוא יצא, אך מספר חודשים לאחר מכן, זקנו כבר החל להלבין.

כאמור, הורי התגוררו במירון ומכיון שכך, דאג סבי לי כאב ממש. לקראת חתונתי הוא דאג לכל צרכי. הוא שכר עבורי דירת חדר בת שלושים ושש מ"ר בשכונת הבוכרים. בחדר זה היו הסלון, המטבח וחדר השינה, שהופרד באמצעות וילון. לא היה לנו שם גז והדירה הייתה ריקה מכל וכל, לכן קנה לנו סבי רהיטים כמו מיטות ארון ועוד פריטים הנחוצים בבית. אני זוכר שפעם אחת התעוררתי באמצע הלילה לקול רעש מוזר של רחשים מכיוון הארון. פחדתי מאוד ולא הבנתי מה פשר הרעש.

למחרת, כששיתפתי בכך אנשים, אמרו לי שכנראה הרהיטים שלי הם בעצם ישנים מאוד ורק צבע חדש מכסה אותם, כך שהעץ בפנים בעצם רקוב ורוחש תולעים, ושזה פשר הרעש ששמעתי.

היום כבר נוהגים להכניס לעצים חומר מיוחד כנגד תולעים וכן הצבע שמצפים בו את הרהיטים הוא נגד תולעים. אך פעם כאמור, היו לעיתים קרובות מחדשים רהיטים ישנים. אבל כך חיינו וגם גידלנו ברוך ה' דור שהולך בדרך התורה.

לאחר שהתחתנתי הייתה איזו תקופה בה למדתי ב'שול' גמרא בחברותא עם סבי ר' דוד".

 

המעבר למירון

התקופה בה חיינו כונתה "תקופת הצנע" (שהייתה בין השנים תש"ט-תשי"ט). היו מחלקים אז, תלושים לקבלת לחם וחלב שנקצבו לכל משפחה בכמות קטנה מאוד. מבוגרים בכל הגילאים ופעוטות קיבלו אותה מנה והקומץ לא השביע את הארי. תחושת הרעב הנורא ששררה גרמה לאבי להגות רעיון לפיו תתארגן קבוצה בת עשר- חמש עשרה משפחות של חסידי ברסלב שיעתיקו את מגוריהם למירון, שם יקימו משק שממנו יוכלו להתפרנס בכבוד. ביחס למצב בירושלים בוודאי יהיה מצבם טוב יותר. כך גם יוכלו הם לעסוק בעבודת השם ליד ר' שמעון בר יוחאי.

הוא תכנן להקים שם חיידר וכמובן מניין של אנ"ש, ובכך לתת ל"מירון" צביון חרדי. היו כמה שענו לאבי בחיוב, אך לבסוף התחרטו. אבי חשב שאם הוא יעשה מעשה 'נחשון' ויעבור ל"מירון", יגיעו אחריו עוד אנשים, ובשנת  תש"י משפחתינו עברה לשם. אך לבסוף תקוותו נכזבה ואף משפחה לא הגיעה בעקבותינו מה גם שאבי לא נחל שם הצלחה יתרה… היה לו לול תרנגולים אותם ניסה לגדל, אך כל כמה ימים היו מתים כמה מהם הן מנחש או חיה רעה אחרת. כשניסה לחזור לייצר קלף, לא הצליח להתפרנס מכך, עד כדי כך שהעובד שלו היה מרחם עלינו וקונה לנו אוכל.

הייתה גם תקופה בה הוא הלך ללמוד שחיטה אצל הר' אולטרמן מ"תל אביב" והתמנה לשוחט של המושב. אך מאז היו ממש מפריעים לו ומטרידים אותו רבות, מכיוון ששם היו שוחטים רק אם התרנגולת ממש עמדה למות, כדי להאריך את משך תקופת הטלת הביצים. ולכן היו מגיעים אפי' באמצע הלילה ומעירים אותו כדי שישחט להם, עד שהחליט לסיים עם מלאכה זו לטובת עבודה בתחום הרעפים. במקומו הוא הביא לשם את השוחט והחזן ר' אברהם יעקב אדלר. (ידועה ההלצה: למה פעמים רבות מצוי שהשוחט הוא גם חזן? כי כתוב "רוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם".)

אבי התגורר במירון במשך שלושים שנה. בהתחלה היינו גרים היכן שנמצא היום מתחם "בני עקיבא". אבי מצא מבנה שהוא חדר אחד לא גדול שהיה עשוי מאבנים. מבנה זה נבנה בידי הערבים שברחו משם במלחמה בטרם הספיקו לגמור אותו. אבי הביא קבלן מגוש חלב כדי לבנות לנו גג וחלונות.

אני זוכר את הקושי הרב שחווינו לאחר המעבר למירון. במבנה בו גרנו שרצו בהתחלה נחשים ועקרבים וגם חשמל ומים לא היו בו. הייתה מגיעה למושב משאית ועליה 'טנק' של מים, מהם כל משפחה קיבלה כמות מצומצמת ביותר. רק לאחר כמה שנים, בנו משאבת מים שמשכה מים ממעיין מגידו עד קבר ר' יוחנן הסנדלר, אך משאבה זו ייצרה תקלות רבות לעיתים קרובות במיוחד, מה שגרם לנו להזעיק את משאית המים שוב ושוב. על חשמל בהתחלה אפילו לא חלמנו, אך בהמשך הביאו למושב גנרטור גדול שהגעתו עוררה התרגשות רבה, אך גם הוא הכזיב את ציפיותינו והפסיק את פעולתו בתדירות גבוהה.

חבלי קליטתנו שם היו קשים גם בשל היותינו המשפחה הירושלמית היחידה במירון. היה פער גדול בין הסגנון של הורי לתרבות ההונגרית של תושבי המקום שנטו לתנועת ה"מזרחי". לנו בתור ילדים ירושלמיים מבטן ומלידה היה זה מאוד קשה, אך כשמדי פעם הגיעו מירושלים דמויות מוכרות, התנחמנו מעט.

קושי נוסף שחוותה משפחתינו היה נעוץ בעובדה שבשונה מתושבי המושב, היו הורי חסרי ידע מקצועי בתפעול משק כגון: גיבון גבינה ושמנת וחיבוץ חמאה.

כשהגענו לגור במירון הייתי בגיל עשר, ומכיוון שלא נפתח שם חיידר כמו בתכנונו של אבי, נאלצו הורי לשלוח אותי ללמוד בישיבת "דושינסקי" בירושלים. התנאים בישיבות של פעם לא היו כמו של היום, בפרט בתקופת הצנע בה הקושי התגבר מאוד, בפרט שהייתי בסך הכל בן עשר ורחוק כ"כ מהבית. גם את אחי הקטן, ר' יעקב גדליה זצ"ל, שלח אבי ללמוד בירושלים, שם לקח עליו חסות דודי ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א שדאג לו כאב ממש ברוחניות ובגשמיות, והכניס אותו לישיבת "סלונים". כך גדל הוא להיות עובד השם מיוחד במינו.

הנסיעה מהישיבה בירושלים למירון הייתה כרוכה בקשיים רבים. התחבורה בזמנים אלו הייתה בלתי מפותחת כלל וכלל. הכבישים היו ישנים וגרועים והאוטובוסים-מקרטעים. כשהגעגועים הציפו אותי והרגשתי שאני מוכן לצאת להרפתקה רק אז העזתי לצאת למסע המפרך שנקרא 'לחזור הביתה'. הייתי קם מוקדם בבוקר, מתפלל ורץ ישר לתחנה, בה הייתי מחכה בתור לעלות לאוטובוס ל"תל אביב". אם אחרתי קצת או במקרה שהגיעו  אנשים רבים עוד לפני, הייתי צריך לחכות לאוטובוס הבא  שהיה רק בעוד כמה שעות. מאחורי האוטובוס היה סולם, לידו עמד סבל וכל אחד נתן לו את התיק שלו אותו הוא היה קושר לגג האוטובוס. הנסיעה הייתה מלווה ברעשים חזקים. הכביש היה עשוי מאבני כורכר ובמהלך הנסיעה הרגשנו כל אבן. מירושלים נסענו במשך כמעט שעה ל'הר טוב' ("בית שמש"), שם הנהג עשה הפסקת קפה, ולאחר מכן המשכנו ל"תל אביב".

לאורך כל הדרך היו מחסומים שנועדו לשבש העברת מצרכים שנרכשו בשוק השחור. מספר המחסומים היה רב יותר ממספר המחסומים הקיים כיום כדי למנוע מעבר מחבלים. בכל מחסום היה עולה פקח ובודק בדקדקנות שחלילה אין מבריחי ביצים ותוצרת חקלאית מהמושבים לערים (בתקופת הצנע היה אסור למכור מוצרי מזון. הכל היה חייב להתנהל על פי התלושים שהממשלה חילקה. השוק השחור פרח, והמדינה לחמה בכל הכח למנוע מבעלי משק למכור את תוצרתם באופן לא חוקי). כשהגענו ל"תל אביב" היינו צריכים להמתין עד שהסבל יוריד לנו את התיקים. לפעמים המתנה זו ארכה גם חצי שעה, מה שגרם לנו בינתיים לפספס את האוטובוס ל"חיפה". במקרה כזה היה עלינו לחכות במשך כמה שעות לאוטובוס הבא. במהלך הנסיעה היה האוטובוס נתקע לעיתים קרובות עקב תקלות שונות כגון: פנצ'ר וכד'. פעמים רבות ביקש הנהג מהנוסעים לרדת ולדחוף את האוטובוס.

במשך כל הדרך הייתי מתפלל תפילה חרישית שאספיק להגיע עוד הלילה הביתה, מכיוון שאם האוטובוס היה מגיע לחיפה אחרי השעה ארבע כבר לא היה לי אוטובוס לגליל. במצב כזה, הייתי הולך ל"מערת אליהו" ומבלה את הלילה בתפילה ובשינה, אך כשכוחותי לא עמדו לי, הייתי נאלץ לישון בחיפה בחדר מדרגות כלשהו, חוויה נוראית בפני עצמה. למחרת הייתי לוקח אוטובוס לגליל העליון ומגיע סוף סוף הביתה, כשאני כבר מפסיק לספור כמה פעמים התחרטתי על נסיעתי. עקב הקושי הגדול בנסיעות ובשל גילי הצעיר עברתי, לאחר כמה שנים, לישיבה בחיפה, קרוב יותר לבית.

באותה תקופה, מירון הייתה שממה, פשוטו כמשמעו. בתחילה המושב כולו כלל רק כמה בתי אבן שננטשו על ידי הערבים. כעבור זמן כשבנו את המושב למטה, היו שם לכל היותר שלושים איש. רחבת הציון הייתה מרוצפת בבלטות ישנות, ועץ גדול צמח בחצר הציון, לידו נהגו לנגן בל"ג בעומר. הייתה תקופה שהיה אף בור מים בתוך מערת הרשב"י, אך בהמשך סתמו אותו.

רוב הזמן היה הציון כמעט ריק מאדם. מדי יום היו מגיעים מספר חכמים ספרדיים מצפת והאיזור. הם היו יושבים ברגלים שלובות על דרגש אבן במערה של רבי אלעזר ולומדים "זוהר".

מידי פעם היה מגיע מישהו מחסידי ברסלב כדוגמת ר' שמואל שפירא ור' שמואל הורביץ. לעיתים ראינו גם אנשים כמו ר' אשר זעליג מרגליות ועוד, אבל רוב אלו שהגיעו היו חסידי ברסלב. גם בשבתות לא היו מגיעים בדרך כלל אורחים למירון, חוץ משבתות מיוחדות כמו שבת חנוכה.

אני נזכר שאחרי שעברנו למושב החדש ר' שמואל הורביץ קנה מאבי את ביתנו הישן. לאחר מכן הוא רצה לעבור למושב החדש וביקש מאבי שידבר עם הוועד של הישוב שיאשר לו להתגורר שם. אבי העביר להם את בקשתו וציין בפניהם שמדובר באדם משכמו ומעלה, הם נתנו את אישורם והוא עבר לגור לידינו בישוב החדש.

דרך אגב, באחד מימי "בין הזמנים", הגיעו ר' שמואל שפירא וילדיו למירון. במהלך ביקורם, הגיעו ילדיו גם לבקר בביתי, שם הם ראו את לול התרנגולים ואת החמור שלנו. אחד מהילדים שלו רצה לרכב על החמור. אמרתי לו שמדובר בחמור בעייתי ושאני לא ממליץ לו לעשות זאת, אך הוא התעקש. שמתי אותו על החמור אך הוא הרגיש מיד שמישהו זר עלה עליו ופשוט העיף אותו אחורה. לאחר מכן הוא המשיך לרוץ הלאה ונעלם לי לכמה ימים.

אני זוכר שבקומת הכניסה לציון, היכן שנמצאת היום ההכנסת אורחים של "שניצר", כל החדרים היו פתוחים משני הכיוונים ללא דלתות ומחיצות. היו שם טבעות מברזל שנועדו לקשירת החמורים איתם היו מגיעים העולים למירון.

למעלה, בקומה השניה של הציון היו חדרים, רובם ללא דלת, בהם היו ישנים אנשים שהגיעו למירון. הכניסה לציון הייתה היכן שהיום הכניסה הראשית ל"עזרת נשים". דלת הכניסה הראשית של הגברים הייתה אטומה. פעם אחת נכנסתי למערה, ולפתע שמעתי מתוך הציון הפנימי מישהו מנגן את "אז ישיר" בניגון נפלא ומרגש. הרגשתי כאילו אני שומע את משה רבינו בעצמו מנגן. הלכתי אחרי הקול עד שראיתי יהודי עטור בטלית ותפילין ופניו כפני מלאך. שאלתי את האנשים סביבי מי האיש הזה והם ענו לי שזה ר' יואליש מסאטמר. אז, לא ידעתי שהוא אדמו"ר גדול. היה זה כאשר הוא ביקר במירון למשך שבוע וישן באחד החדרים למעלה, זמן קצר לאחר נישואיו השניים.

 

הקיבוץ במירון

כאמור, אני זוכר גם את הקיבוץ בירושלים, אך מראות הקיבוץ במירון נשמרו בזכרוני טוב יותר מכיוון שהייתי אז גדול יותר. אני זוכר שר' אברהם שטרנהרץ היה חזן בתפילת מוסף ושר' יעקב מלמד קלמנוביץ היה החזן ב"שחרית". (בקשר לר' יעקב אני זוכר, איך ששימש כ"מלמד" בירושלים, יום אחד בהיותי ילד, שלחו אותי ללמוד אצל ר' יענקלה בשכונת "בית ישראל". אני עד עכשיו זוכר איך הוא הסביר כל דבר במנגינה נעימה כל כך,  וידע ללכת כנגד רוחו של כל ילד. ממש קינאתי בילדים שלומדים אצלו.)

לא היו הרבה אנשים בקיבוץ. חלקם הם היו ישנים בחדרים למעלה וחלקם על הספסלים למטה. מי שבישל שם עבור כולם היה ר' יונה לבל. הוא לבש סינר גדול, העמיד בחצר הציון סיר גדול מימדים ובמשך כל התפילה היה נכנס ויוצא כדי להשגיח על האוכל המתבשל. החצר שימשה גם כמקום האוכל  לבאי הקיבוץ.

אזורי הבישול והאוכל היו חסרי כל נקיון מינימלי ושרצו חיידקים.  אני זוכר איך היו שוחטים בכפר מספר עופות, ומכיוון שלא היה להם היכן למלוח אותם, הכניסום לקומקום מים גדול ומלחו אותם שם יחד עם זבובים ויבחושים. אין זה פלא ששנה אחת נפטר שם מישהו בגלל הרעלת קיבה. היה זה אחד מהנכדים של ר' שמואל שפירא. אפילו מים לא היו להם באזור הציון ולכן היו מבקשים מדי פעם מכמה בחורים שירדו למטה להביא מים.

אכן, גשמיות לא הייתה שם כמעט, אבל רוחניות הייתה גם הייתה ובשפע…

 

ל"ג בעומר במירון

ל"ג בעומר היה יום מיוחד, מירון לבשה חג. היום בו היה שם המספר הגדול ביותר של אנשים בכל השנה. כיום בשבת רגילה במירון יש יותר אנשים משהיו אז בל"ג בעומר… כמובן שאם התחבורה הייתה מפותחת  כמו היום, יכול היה להיות שם מספר הגדול יותר פי כמה.

בליל ל"ג בעומר לא היו שם כמעט אנשים. רק בעיצומו של יום הגיעו כמה אוטובוסים מירושלים (כנראה אחרי עיכובים גדולים בדרך) והתחילו לעשות ריקודים בחצר הציון שנמשכו לאורך כל היום. במשך היום היו נערכים שם כמובן מעמדי חלא'קה כמנהג האר"י ז"ל. היו שם גם הרבה אוהלים של יוצאי מרוקו ועדות המזרח. הם היו מגיעים כמה ימים לפני ההילולא ונשארים שם כמה ימים אחרי, ונהגו לשחוט כבשים לכבוד רשב"י. אני משער שבשנים הראשונות היו שם חמשת אלפים איש בערך, שכן הגיעו בעיקר אנשים מצפת והישובים הסמוכים למירון. בהמשך עלה המספר לעשרת אלפים ויותר. ככל שהתחבורה התפתחה יותר, גדל מספר האנשים שהגיעו.

כנהוג נערכה שם חלוקת ח"י רוטל, ואילו לכיבוד לבאי ההילולא היו דואגות נשות ירושלים. הן היו מביאות איתן קופסאות של אוכל, שלצורך הכנתו הותרמו מפעלים ואנשים פרטיים. הן היו מכינות גם סנדוויצ'ים לחלק למתפללים ,אך בשל טלטולי הדרך וחוסר קרור הם היו פעמים רבות מתקלקלים.

שנה אחת, בעיצומו של ל"ג בעומר ראה יוסף הגלילי, איש מירון הידוע, שנגמר האוכל. הוא עבר בין בתי התושבים והתרים אותם. כל אחד נתן משהו, ביצים, חלב, פירות וכד'. מאז כל שנה המשיך הוא במנהג זה של איסוף תרומות לטובת המתפללים שבאו מרחוק.

בשונה מהמצב כיום, בו כל אדמו"ר מדליק מדורה, באותה תקופה הייתה הדלקה אחת בלבד- של הרבי מבויאן. כל שנה, ניגן שם באופן קבוע בקלרינט אדם בשם אבריימ'ל שפילער. זכורני פעם אחת שיוסף הגלילי, ביקש ממני לנסוע לחיפה להזמין אותו שיבוא לנגן בכ"ה אלול.

מה תוכלו להעביר לדור הצעיר ולמקורבים החדשים של ברסלב שלא הכירו ,כמוך, את דמויות ההוד של ברסלב הישנה?

עובדה מאוד בולטת שאני יכול לציין היא פשטותם הנפלאה של חסידי ברסלב דאז. יכול היה להיות חסיד ברסלב עובד ה' גדול מאוד, אבל את הכל הוא עשה בשקט ובצניעות, לא ברוח וצלצולים. "העובדים" של אז היו הולכים ל"שמעון הצדיק" או ל"שדה" בשקט בלי שאף אחד ידע אפילו לא ברמז.

הנה למשל, היום כולם יודעים ומדברים מגדולתו העצומה של ר' שמואל שפירא, והאמת שהוא היה באמת גדול, כמובן. אבל אז לא היה ניתן לראות זאת עליו. הוא פשוט לא איפשר זאת, והוא בעצמו לא הרגיש וחשב שהוא משהו מיוחד. הוא ישב להתפלל בפשיטות בבית כנסת. גם ר' לוי יצחק בנדר לא הסכים שיקומו לפניו. היום חייבים לקום בפני כל דרשן. כמה רבינו דיבר מהכבוד שהוא סכנה גדולה ושהוא שייך רק לה'. אנ"ש פשוט ברחו מזה כמו מאש.