הרה"ח ר' אליהו גודלבסקי שליט"א
מי מאיתנו לא חפץ לתת סוף לגלות נפשו, למלחמה האינסופית הזו עם עמלק – להיגאל בגאולה מאירה וזורחת, החלטית וקבועה, שתפרוס אור על חייו.
ימי הפורים הקדושים הם הזמן המתאים ביותר לנצח, אחת ולתמיד, את עמלק שמתרוצץ בנו תדיר. לקבוע את מקומנו האמיתי.
וכאן נלחשת לה השאלה הכואבת: הרי ניסינו אינספור פעמים, עשרות אם לא מאות פעמים החלטנו בקביעות, בנחישות – 'הפעם זה באמת. לא עוד. יוצאים מהגלות'. אבל ימים שעברו סיפרו לנו מציאות שונה בתכלית, כואבת.
האם יש לנו עוד תקווה? האם עדיין יכולים אנו להשתנות?? במה ישתנה הפורים הבעל"ט, מקודמיו??
ננסה לנקשיב למילותיו המתוקות של ר' נתן: "פורים לשון פרורים… כי עיקר התיקון על ידי בחינת פרורים דקים שמתגבר כל אחד לחטוף וכו'. כי מלק מתגבר מאד… והתיקון על ידי הצדיק שיכול להגביה אלו הפירורין על ידי שמלקט מעט המחשבות טובות שעמלק רוצה לדרסם ולבטלם. והצדיק מלקט אותם…" (תפלת המנחה הלכה ז').
"…ועל ידי זה יוכל לחטוף על כל פנים מעט מעט תורה ומצוות כתרנגול המנקר באשפה ועל ידי זה יוכל לצעוק ולזעוק לה' יתברך, עד שה' יתברך יושיע אותו גם מזה ויזכה לצאת מהצרות לגמרי ולהתקרב לה' יתברך בשלמות. כי בוודאי כוונות ה' יתברך בכל מה שעובר על האדם הכל לטובה" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה הלכה ד').
רצונך לעלות, לנצח במלחמה את עמלק שמקרר ומדיח ללא הרף?! יש תשובה, יש פתרון:
פירורים!
בשיחה המרתקת עם ר' אליהו, התחדשנו בגילוי הנפלא הזה. כיצד לחיות נכונה את קרבת השי"ת ותורתו, ללא 'ריבוי אור' – שהוא ההיפך הגמור מן ה'פירורים' הקדושים.
מדוע 'ריבוי אור' כה גרוע – וכפי שידועים הדברים מרביה"ק ומוהרנ"ת ש'ריבוי אור' גורם לשבירת הכלים – הלא עצם הדבר הוא 'אור'; כיצד אפשר אם כן לומר שהוא 'שובר את הכלים'?
נצייר בדמיוננו אדם ששוכב על ערש דווי, אחר אירוע מוחי קשה ל"ע. כל תזוזה לא רצויה יכולה לסיים את חייו חלילה. יבוא רופא ויתחיל לכעוס ולגעור בחולה על כך שאינו שומר את גופו על ידי התעמלות…
הלא כל בר דעת מבין, שעל אף שאולי לפעמים עצם הדבר טוב הוא – אך לחולה אנוש אסור לזוז, ומי מדבר על התעמלות. יכול לסיים את חייו עם מעשה שבשגרה טוב לבריאות, אולם עתה יסכן את חייו ואסור לו לעשותו בתכלית האיסור.
משל זה ממחיש את החומרה הנוראה והזהירות הנצרכת בעניין של 'ריבוי אור'. אדם צריך לשמור על עצמו בזהירות גדולה שלא יפול למלתעות היצר שמנסה לפעול נגדו ללא הרף. אחד מהכלים שמשתמש עימם ביותר, במקביל לנפילות אותו מפילו שוב ושוב, הוא הכלי 'ריבוי האור'.
ולא לחינם – הן ר' נתן כותב שהתיקון והניצחון למלחמת עמלק הוא על ידי 'פירורים'. עוד מעט טוב ועוד מעט טוב. פיסות-פיסות. מה פלא אם כך שמתנגד לכך עמלק מכל וכל ומנסה להפיל את האדם ל'ריבוי אור'…
אכן, כאשר אנו מתבוננים רואים שעיקר חטאו של אדם הראשון נבע מריבוי אור, כשניסה הנחש לאסור באכילה את כל עצי הגן, מה שהקב"ה לא ציווה. כמו"כ כאשר חוה התייחסה לאיסור האכילה של עץ הדעת, אף בנגיעה בו – דבר שלא היה אסור. ומשנגעה ולא אירע מאומה טעתה וחשבה שהעץ כולו מותר לאכילה.
דומה שריבוי אור שייך אך ורק לאנשים רמי מעלה, אליהם נוגעים בעיות כמו 'התרבות האור'. אולם ליהודים פשוטים שמתמודדים בקושי עם 'ריבוי החושך' ביום יום, אין חלק בבעיה זו. האם זה נכון?
בהחלט לא. 'ריבוי אור' הוא דבר שנוגע לכל יהודי באשר הוא. כפשוטו. פעמים אולי היהודי עצמו לא יבחין בכך שמעשיו מלאים ב'ריבוי אור', וכה חבל. שכן היצר משתמש בתכסיס זה רבות ומפיל את האדם מדחי אל דחי, גורם לו לאבד את כל מה שבנה בעמל.
הרי כמו שלא טוב לאדם לשאת משא שכבד מכוחותיו, ללא כל חילוק מהם כוחותיו. לדוגמא: ילד – משא של שק תפוחי-אדמה יכביד עליו. מבוגר – משא כבד מזה ייחשב עדיין באפשרותו ובכוחותיו, אמנם משא כבד מאוד, יכביד אף עליו.
כך גם בנוגע לעניינו: כל יהודי בדרגה שלו חווה את ניסיונות היצר להכשילו עם משאות גדולים מכוחותיו, כאלו שאינם מתאימים יחסית למידותיו. ואין כל חילוק בזה באיזה דרגה עומד.
כמה הזהירנו רביה"ק ור' נתן מריבוי אור. רוצה אדם למלאות את ה'כלים' יותר מיכולתו, ולא שת אל ליבו שבאותה פעולה עצמה 'שובר' את הכלים. כמו אותו חולה שיכול היה לסיים את חייו בפעולה שבשגרה תהיה בריאה עבורו, אולם במצבו הנוכחי יכולה להיות קריטית עבורו.
ריבוי אור גורם לשבירת הכלים.
"לא הילכתי בגדולות ונפלאות ממני"
שמעתי אינספור פעמים מהרה"ג ר' נתן צבי קעניג ז"ל (שכיהן כ'ראש כולל' ברסלב בני-ברק) בשם הרמ"ק: הגלות האחרונה תהיה הגלות הקשה מכולם, ומה טבעה – 'לחץ חברתי'…
ואם בעבר סברנו ש'לחץ חברתי' פירושו לחץ וסחף מחברה שלילית, הרי לנו שאף בדברים חיוביים באמת יכולה להיווצר שבירת הכלים, אם לא יודעים לקבלם במינון ובמידה הנכונה. כפשוטו.
על כן עלינו ללמוד את הדבר ולהבינו, כך שנזכה להינצל ממנו בעז"ה. נרחיב במספר דוגמאות דרכם נוכל לשבר אוזנינו בזהירות הנדרשת וכיצד נוגע העניין לכל אדם ואדם:
כגון בדורות האחרונים זוכים אנו לחזות בעניין ה'דף היומי'. רבבות-רבבות יהודים, החל בבעלי-בתים וכלה בבחורי-ישיבות שיושבים ושוקדים על דף הגמרא, אותו דף. אחד בכל יום. שני יהודים נפגשים ויש ביניהם נושא שיחה – ווארט או פשט שהתחדש להם ב'דף היומי'…
כמה גדולה כוחה של תורה, שמחלצת את האדם משאול תחתיות; רבבות יהודים זוכים לקשור נפשם בקשר של קיימא אל התורה הקדושה, במתיקות של קביעות. לא לחינם כל גדולי הדור הסכימו פה אחד לסדר זה.
אולם עם כל זאת – אסור לשכוח שלכל אדם יש את הכוחות והיכולות שלו. ואף כי אמנם עצם הרעיון של סדר ה'דף היומי' בכוחו לחבר את כל חלקי וגווני היהדות לתורה הקדושה – אסור לשכוח שכל אחד בכוחותיו ויכולותיו.
הרי במקביל לתועלת האדירה שבסדר זה, יש גם אנשים רבים שעזבו את כל סדרי לימודם, בהם למדו שנים בקביעות, לטובת סדר ה'דף היומי' – ולבסוף נשארו 'קרחים' מזה ומזה, איבדו את הקשר היחיד שהיה להם לתורה. על כל אדם לבחון את כוחותיו ולא ללכת בצעדים גדולים מכוחותיו.
וכמובן שאם יכול אדם ללמוד סדר זה – מה טוב ונעים. אולם אף אם לא יוכל, אל לו להישבר בדעתו, שכן תמיד יוכל ללמוד במקצועות שונות בתורה, או בהספק קטן יותר.
ומן הדין היה ראוי שבנוסף לכל התעמולה המדרבנת להצטרפות לסדר הדף היומי – תהיה הבהרה ברורה שסדר זה מיועד לבני אדם שרואים עצמם כיכולים, אולם אחרים ילמדו הספק אחר או במקצוע אחר בתורה, כפי שייראה בעיניהם.
הרי אין שיעור להספק שצריך ללמוד. ומעשה בשמועה שהגיעה לרביה"ק על אודות אדם שלומד 119 דפי גמ' בכל יום. הפטיר רביה"ק: 119 בגימטרייה 'מעט'…
כלומר, אין הספק קבוע באמת שיספק את האדם לאמור: 'שלום עליי נפשי'; אין סוף לעומק ורוחב תורתנו הקדושה. אלא מאי – כל אחד צריך להתקדם במסלול וביכולות שלו. לכן כאשר קובעים הספק קבוע של דף, לא יימלט שיהיו אנשים שיחושו ניתוק מהתורה כיוון שלא אוחזים עם הסדר המרכזי.
לכן יש להבהיר שוב ושוב – כל אחד צריך ללמוד את ההספק שלו, בכלים שלו. לאחד יהיו זה 119 דפי גמרא ויותר, ואילו לחברו יהיה זה עמוד גמרא בכל יום. הצד השווה שבשניהם – שהשי"ת רווה נחת מחיבורם לתורה. כמו כן: שניהם, אם ינסו לילך בגדולות מכוחותיהם – הסוף המר צפוי מראש ה"י.
כמובן שעל האדם לכסוף, לרצות להעלות עוד ועוד, אולם על עלייה זו להיות מבוקרת, מלאה בתפילה וברצון. לא ניתן לאדם להתקדם בצורה חדה – שכן זו עצת היצר על מנת שכליו יישברו חלילה.
(פשוט ואין צריך לומר, שכל זה בלי לגרוע כמובן ב'כי הוא זה' ממעלת סדר הדף היומי).
$"מילתא דשוויא לכולהו"
כך גם בעניין של הלימוד ליקוטי מוהר"ן בעיון. ב"ה תנופה אדירה מאוד יש בדורות האחרונים בעניין. כמה ספסלים התרבו. רבים לקחו את עצמם לעניין, כוללים שלמים מלאים ביקרים מאנ"ש שלימוד תורת רביה"ק בעיון הוא עיקר עסקם ביום-יום, זהו אוויר נשימתם.
במיוחד במהפך הגדול בתקופה האחרונה עם תחילתו של הפרויקט הגדול 'לטייל בתורתו', בו היקרים שעומדים בראשו מעוררים את אנ"ש בצורה כה נפלאה ללימוד התורות בעיון ונותנים בידם את כל הכלים לכך.
פעמים דווקא במהפכה גדולה כזו אדם מאבד את מקומו, מתבלבל, מבטל את כל לימודיו הקודמים ומתחיל ללמוד את מה ש'כולם' לומדים. אולם אף כאן – בדברים הקדושים ביותר – אל לנו לשכוח את הסדר הטוב. את היכולות והכלים ששונים אצל כל אדם.
מה טוב אם ילמד האדם את התורה הזמנית – בנוסף לכל מה שיגע ועמל בשגרה. כמה תועלת בוודאי תהיה בידו, כמה קרבה לרביה"ק. אולם יש אנשים שגם את זה לא יכולים. כמו אדם שרגיל ללמוד בתקופה זו ליקוטי מוהר"ן דווקא בבקיאות, או בסדר שונה ולא נכון לפי עניינו להוציאו מהרגלו זה.
ועל כל אדם לזהות את כוחותיו וכליו – ורק עימם לצאת למסע ההתחברות לרביה"ק. המוותר על חלק זה – כליו בסכנת שבירה ממשית.
כמו שמסיים מוהרנ"ת את הקדמתו לליקוטי מוהר"ן: "ואעפ"כ הוא מילתא דשוויא לכולהו כי גם אשר קצרה ידו להבין דברים עמוקים, הוא גם הוא יוכל למצוא מרגוע לנפשו בדברי הספר הקדוש הזה… כפי אשר יאיר ה' עיני שכלו להבין כוונה הפשוטה שהכניס רביז"ל בתורתו הקדושה".
כמו"כ לא לחינם ציווה רביה"ק את ר' נתן לחבר את ה'קיצור ליקוטי מוהר"ן'. כי עיקר השגת התכלית הנצחית אינה תלויה כי אם בדברים פשוטים שכל אחד יכול לקיימם, כפי שכותב בהקדמתו לספר הקיצור.
בוודאי אין כל ספק או פקפוק בגדלותו של העיון בתורת רביה"ק. כל אחד יכול וצריך להגיע ללימוד התורה ותורת הצדיק בעומק ובעיון. אין מתיקות גדולה מזה. אדם שמתרץ עצלנותו בחסרון כוחו ויכולתו, עליו נאמר: "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק…".
אולם עם זאת עלינו להטות אוזן לדברי רביה"ק שמזהיר מללכת בגדולות מכוחותיו; על החיבור להיות בדרך נכונה ואמתית. חיבור שאינו כזה סופו להתנתק ולנתק עמו אף את הדברים שהיו מחוברים קודם לכן.
כן הדבר הוא אף באמירת תהילים, תחינות ובקשות. צריך לזכור את המובא בשו"ע: "טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה". עדיף לאדם לומר חמישה פרקי תהילים בכוונה מהרבות.. עד כי יאבד את כל הטעם שהיה לו בעבר בתהילים.
וכמו שהעיד דוד המלך ע"ה על עצמו: "לא הילכתי בגדולות ונפלאות ממני".
כמו כן בענייני פרישות מהעולם הזה: יש לדעת שיש מדרגות יחידים, כדוגמת משה רבינו ע"ה שזכה לפרוש לגמרי מעולם הזה. על כל יהודי לכסוף שיזכה לכבוש ולהגיע למדרגות אלו.
אבל מאידך אסור לאדם לשכוח את מדרגתו הנוכחית, לא לעשות שום דבר שלא תואם את מדרגתו בה עומד כעת. כי צעדים אלו לא מיצר הטוב באו, כי אם מן הסיטרא אחרא.
על האדם לחזק ולצרוב בזכרנו – האמת אחת היא, המטרה אף היא אחת. לא ייתן לעצמו להיחלש בעצת היצר בעקבות דברים אחרים שבעת זו לא יכול לעשותם מסיבותיו.
"וכמו שאומרים כנסת ישראל לעכו"ם וסטרין אחרנין המתגברים כנגדם בכל עת למונעם בכל מיני מניעות, שאומרים ישראל להם: 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפוץ', דהיינו מה אתם רוצים לקלקל ח"ו אהבתינו עם ה' יתברך מאחר שעדיין אנו חפצים ומשתוקקים להשי"ת ברצון חזק ומופלג" (ליקוטי הלכות, חלה ד').
#אם כך – האם יש אפשרות לעשות פרויקטים שיגבשו את הציבור ויאחדוהו בדברי רביה"ק בפרט ובתורה בכלל? האם צריך לעזוב את הכל?
חלילה וחס – מבהיר שוב ר' אליהו – ההיפך הגמור, צריך לעשות וכמה שיותר. ובכל זאת חוב מוטל על האדם הפרטי לראות מה שייך אליו ומה בגדר 'ריבוי אור'.
בכל מקום ותוכנית שמיודעת לקהל רחב יש צורך להותיר מקום לכולם, לא למחוק את השאר. שאדם שלא יכול לקיים את הדבר – לא יחוש 'שייגץ'… אלא להיפך – ירצה וישתוקק ליטול חלק אף הוא יחד עם הציבור, מתוך רצון של קדושה, ציפייה ושמחה.
הרה"ח ר' לוי יצחק היה אומן בנקודה זו. לדוגמא – כאשר דיבר על קימת חצות, לעולם לא נתן תחושה באדם שלא קם שהוא חלש ואין לו חלק עם הציבור. להיפך – החדיר תחושה טובה בכל אחד ואחד, עד שהציבור רצה מעצמו להצטרף למתיקות.
וכמו שאמר רביה"ק לאדם שלא הצליח לקום בחצות: 'החצות שלך יהיה בשלוש לפנות בוקר'…
מצב זה בהחלט בידינו – בידי כל אחד ואחד מאנשי שלמינו – להשרות אווירה נעימה בסמוך לו, להתעניין בנעימות אצל החבר. להאיר בו. אין גבול לתועלת שבמעשים קטנים אלו.
כל דבר של קדושה, בפרט כזה של מלחמה שדורש תעצומות – חייב ללכת יחד עם חיות דקדושה, עם טעם ושמחה.
#פעמים רבות אדם חווה תקופה מבורכת, עמוסת חיבור להשי"ת. במשך תקופה זו סבור שהנה סוף-סוף הגיע אל המנוחה והנחלה… אולם אחר כמה ימים שוב צץ היצר ותאוותיו, אלא שהפעם מצטרף אליו גם אכזבה עמוקה. מה עושים?
אכן, מעברים לא קלים המה, 'יעלו הרים, ירדו בקעות'. בפרט שמעין ייאוש מלווה את ימים אלו, וזאת מפני שהאדם לא מבין מה השתנה היום מיום האתמול. כיצד זה שלשום בער באש קודש להשי"ת, היה כמו מלאך – והיום רחוק הוא משם כמטחווי קשת…
וברגעים כאלו יכול האדם לסבור בנפשו כי הרצונות הטובים שבו, אינם רצונות אמתיים – אם בא לאחריהם נפילה, או שמא יש בו 'פיצול אישיות', היום רוצה בקרבת ה' ומחר ההיפך חלילה, ה' ירחם.
אולם יש לאדם לזכור את האמת הברורה: נשמת היהודי חצובה מתחת כיסא הכבוד, ו"עיקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם 'אני' הוא הנשמה, שהיא עצם הקיים לעד" (תורה כ"ב). והנשמה, במהותה, רוצה רק לקיים את רצונו יתברך ותו לא.
מאידך, הגוף נשלח לאתגר ולהעמיס בקשיים ובניסיונות. לא, זה איננו 'פיצול אישיות' וגם לא חולי נפש – רק ניסיון טבעי ובריא ששלח השי"ת ממרומים.
זאת בדיוק עיקר מטרת ביאתנו לעולם. אולם כאשר יודע האדם את עצם קדושת נשמתו ונאחז בכוחו זה – בוודאי בס"ד בסוף יכניע את היצר.
וכמו שכתב רביה"ק בשיחה נ"א: "אפילו מי שכבר נמשך אחר תאוות עולם הזה ועבר מה שעבר, ונפגם שיכלו ונתמעט אף על פי כן במעט מעט שכל הנשאר יכול גם כן לעמוד. ואפי' נקודה אחת מן השכל יכולה לעמוד כנגד כל העולם עם כל התאוות".
"אל תהיה כפיל הגדול וכגמל, אפילו כשמשכהו בחוטמו העכבר לא יבעט בו וכל זה מחמת שטות שאינו יודע מכוחו"… ('שיר נעים').
#דרך ההתחזקות שייכת רק בעת חולשה או לכל צעד ושאל בחיים? כמו"כ אדם שחש ש'שמע מספיק' חיזוק, האם אכן די לו בכך?
חס ושלום – חותך ר' אליהו – עלינו ללכת עם דיבורי ההתחזקות 'אלפים ורבבות פעמים'. הרי היצר עומד על עמדו בכל רגע קיים. אינו כמונו, שפורש לעיתים… בכדי שנוכל בס"ד לנצחו, מוכרחים להתחזק בקביעות עם הדיבורים המחזקים.
אולם יותר מזאת אדגיש עוד נקודה נוספת חשובה ביותר: מעבר ל'שמיעת' הדיבורים המחזקים, עלינו ל'הפנים' אותם. הרי עיקר המטרה היא 'ללכת' עימם. וכמו שכתב ר' נתן במכתב לבנו: "רק העקר לילך עמהם ולקיימם". כמו"כ בלשונו בהקדמה לליקוטי הלכות: "לקיימם בפשיטות כפי מה שיצאו מפיו בתמימות ופשיטות".
מטרת הדיבורים והחיזוק אחת היא: להביא את האדם ליישם את רצון השי"ת. אכן, כאשר האדם נותן לחיזוקים לחלוף מעבר לאוזניו – מה פלא שירגיש אי חיבור. על כן עבודתנו להתחבר לאלו החיזוקים, להשמיעם בליבנו עמוק, להחדיר אותם אל תוך-תוכינו. אזי בוודאי נחוש בשינוי אדיר ובקרבה עזה להשי"ת.
וכמו משל נפלא ידוע: מעשה במדינה בה רמת החכמה והדעת של התושבים הייתה נמוכה ומטה… השרים גמרו אומר לנסות להעלות את רמת ההשכלה של העם.
החליטו למנות את האדם החכם ביותר מכל המדינה למסור שיעורי-השכלה ברחבי המדינה. באחד משיעוריו שמסר, הקריא מתוך ספר עבה הסבר מלומד, בכדי לראות מה רמת ההבנה של הציבור. הוא דיבר על מקום מסוים בו קיים מכרה זהב. 'אותו מקום', אמר, 'רחוק מאה קילומטר מן הים, ומאתיים קילומטר מנהר פלוני. ובנקודת המפגש המסוימת שביניהם מסתתר אוצר גדול'.
בנו, שהשתתף אף הוא באותה הרצאה, מיד כאשר שמע את דבריו של אביו החל לחשבן ולשרטט, ומשגמר פתח בקריאות נרגשות לאביו: 'לפי דבריך אוצר בלום מסתתר ב…ביתינו'.
בדקו, חפרו ומצאו אוצר בלום. ואכן התעשרו ממנו לדורי דורות – – –
פעמים רבות אנו כאותו חכם-שוטה; שומעים ומדברים פנינים יקרים ולא מחדירים אותם אל עצמנו. לא מבינים כי הצדיק אמר אותם בדיוק אלינו, אל המצב הנוכחי.
תפקידנו להחדיר אל תוכינו את הדברים, להקשיב להם. ועל ידי כך להתעשר בס"ד בעושר רוחני רב מאוד.
יהי רצון שנזכה כולנו כאחד להתקרב להשי"ת באמת, לדבוק בתורת הצדיק ולזכות לילך בצעדים נכונים ונבונים. פורים-פירורים.
