[המאמר ובתוכו הסיפור הארוך: "נס הצלת קבר ר' נחמן באומן". נשלח על ידי המגיד שיעור החשוב הרב יצחק ברבר שליט"א, ברוך חזרתך לכתיבת הסיפורים והמאמרים, חן חן לו]
שמועה מחרידה מזעזעת את חסידות ברסלב, הן בירושלים, והן בעולם כולו. המסר נשלח מאוקראינה שהיתה אז נתונה מאחורי "מסך הברזל" הקומוניסטי, אל רבי מיכל דורפמן, ובו סופר על תכנית זדונית של ממשלת ברית המועצות, ולפיה יפונו כל הוילות שבאומן התוחמות את הציון של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל זיע"א ברחוב פושקינא, כולל הציון הקדוש ובית הקברות, ועל השטח שיפונה יקומו בניינים רבי קומות למגורים, עם אלפי יחידות דיור, וזה לצד מרכזים מסחריים עם כל המשתמע מכך.
חוקי הפיתוח של ממשלת רוסיה היו, שכל חמש שנים מחוזות מסויימים מגישים תוכנית עבודה שהוכנה משך שנים עם קבוצות אדריכלים וחברות בניה גדולות, את כל זה היו מגישים לוועדה מיוחדת וכשהתוכנית אושרה, החלו להוציאה לפועל.
התוכנית באומן הוגשה, ולאחר שנים הגיע סוף סוף האישור שעבר דרך הדרגים הגבוהים ביותר של השלטון הקומוניסטי.
זוידא הגויה המקומית, שבחצר ביתה שכן הציון הקדוש, הכירה את ר' מיכל דורפמן עוד משנים עברו, כשעדיין התגוררו בשכנות בעיירה מלאכווקה הסמוכה למוסקבה, עתה כשהגיע לאוזנה מתושבי המקום תוכנית ההרס שאושרה, דאגה להעביר זאת לר' מיכל, והיתה בטוחה שהוא כבר ידע כיצד לבטל את הגזירה.
המסר הגיע דרך חסיד ברסלב שהגיע בדרך לא דרך להשתטח על קברו של הצדיק, ודרכו העבירה הגויה את דבר הגזירה והפגיעה שאמורים לחרוש את כל השטח, כולל בית הקברות והציון הקדוש.
כעבור ימים ספורים הגיעה הידיעה על התוכנית הרוסית, ההלם שפקד את חסידות ברסלב היה נוראי. הכל עמדו חסרי אונים ביודעם שאת הדב הרוסי לא קל להעיר, והחלטות שלו יבוצעו גם אם כל העולם יהיה נגדם. החסידים ר' לוי יצחק בנדר, ר' אליהו חיים רוז'ין, ר' וועלוול חשין, ור' שמואל שפירא אמרו: חזקה עלינו רצונו של רבינו להיטמן שם בין שלושים אלף היהודים שנהרגו על קידוש ה', כמאמרו: "כי מקום זה מיועד לו מששת ימי בראשית".
מה שהיה ברור זה שמצד אחד חייבים לקרוע שמים בתפילות, ומצד שני להפעיל שתדלנים שיגיעו עד פסגת מנהיגי עולם, שיתערבו בנידון ויעצרו את הפגיעה במקום קברו של הצדיק.
בישיבת חירום שהתקיימה אמר ר' מיכל, כי נראה לו שבמקרה זה לא יעזור נתינת שוחד, ואם יש סיכוי כלשהוא לבטל את הגזירה זה רק להפעיל את הדרגים הגבוהים ביותר בממשל האמריקאי, שזה יפעיל לחץ על ברית המועצות.
ר' לוי יצחק הסכים עימו ואמר לו לר' מיכל: "אני כבר זקנתי ואיני כשיר לנסיעה שכזו, עשה אתה ככל שביכולתך לבטל את הגזירה, סע לאמריקה תיכף ומיד, ובורא עולם יהיה בעזרך".
הסידורים לנסיעתו של ר' מיכל נעשו ללא עיכובים, פה בארץ הפעילו קשרים, והשגרירות האמריקאית הנפיקה מיד ויזה לארה"ב, הטיסה נועדה למוצ"ש בחצות.
בשבת אחה"צ הלך ר' מיכל לכותל המערבי אחרי מנחה, עת רעווא דרעווין, ושם כעדותו לאחר שנים "הרטבתי את הכותל בדמעותי, חשבתי לעצמי איך אני הולך לנסוע למדינה זרה, עם שפה שאיני מכיר, למשימה כה כבירה… ובעצם ללא תכנון כלשהוא".
בשדה התעופה בארה"ב חיכה לו ר' נתן מימון, אצלו התאכסן ר' מיכל במשך כל שלושת השבועות, בהם עשה במסגרת שליחות ההצלה המיוחדת.
ר' מיכל בער בכל ליבו למען המטרה שלשמה הגיע לארה"ב, כל כולו היה מסור לשליחות והוא לא היה יכול לחשוב על שום דבר מלבד אודות הסכנה המרחפת על הציון הקדוש. לאחר שהגיעו לבית האכסניה בביתו של ר' נתן, סידר ר' מיכל את חפציו, ומיד יצאו אל מעונו של הרבי מסאטמר זצוק"ל זיע"א, כשהם מצוידים במכתב מרבני ירושלים אל נשיא "העדה", בו עדכנו אותו על הסכנה המרחפת על הציון הקדוש, ולבקש ברכתו ועצתו על הדרך בה כדאי לפעול לביטול הגזירה.
שעה ארוכה ישבו אצל הרבי, שהאזין בקשב רב לסיפורו של ר' מיכל, הוא התרגש מאד, בירך את השניים בהצלחה רבה, וביקש שיעדכנו אותו בהתפתחויות.
למחרת ביקשו להיפגש עם פוסק הדור הגאון ר' משה פיינשטיין זצוק"ל זיע"א, אך מביתו נמסר כי הוא אחרי השתלת קוצב לב בליבו, ואיננו מקבל קהל. אחרי הרבה השתדלויות ובקשות, הוסדרה להם פגישה של שלוש דקות אחרי תפילת שחרית, נאמר להם שבשעה שר' משה חולץ את התפילין ניתן לשוחח עימו קצרות.
למחרת התפללו במניין יחד עם ר' משה, עם תום התפילה ניגשו השניים אל ר' משה, ר' מיכל הציג עצמו כשליח של חסידות ברסלב בעולם כולו, הוא סיפר על הגזירה הנוראה המרחפת על הציון הקדוש, וסיים באומרו "רבינו, רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן על הנאמר בתהילים "מופתיו ומשפטי פיהו", כי בכוחו של פוסק הלכות לחולל מופתים ולשנות טבע, "אתם", הוא פנה אל ר' משה, "נחשבים כאחד מפוסקי הדור, אנא יברך אותנו שנצליח במשימתנו הקדושה והגזירה תבוטל".
שאל ר' משה "ואולי זו ההזדמנות להעלות את עצמותיו של הרבי ארצה?"
השיב ר' מיכל "תלמידו הגדול ר' נתן כתב לא אחת על רצונו להיקבר דווקא שם, מקום גניזת שלושים אלף הקדושים, והתבטא כי המקום הזה מוכן לו מששת ימי בראשית". הרהר ר' משה עמוקות, ואז הרים ראשו ואמר "אני מברך אתכם כי הרצון האמיתי של הרבי הקדוש יתקיים".
ר' משה החל עושה דרכו אל עבר היציאה, מלווה בשניים מנכדיו וברופאו האישי הצמוד, שליווה אותו בשל קוצב הלב שהושתל בגופו אחרי ההתקף לב האחרון, כשהגיע אל פתח בית הכנסת, הסתובב לפתע לאחור, התקדם לעבר המקום בו עמדו ר' מיכל ור' נתן, ואמר להם שוב במאור פנים "אני מברך אתכם שיתקיים רצונו של הצדיק הקדוש".
ר' מיכל היה שרוי בשמחה עצומה מאד, הוא התבטא בפני ר' נתן "אין ספק שפעלנו את פעולתנו, אם הרבי אומר שבכוח פוסקי הלכות לשנות הטבע, ור' משה פסק כך, הרי שרצונו של הרבי יתממש לאלתר".
כל כך חזקה היתה האמונה שפיעמה בו, עד שהרגיש באותם דקות כי כבר פעל הכל. בינתיים חלפו הימים, וכל הנסיונות ליצור קשר עם בכירים בבית הלבן לא צלחו. הם ידעו כי הזמן משחק לרעתם, ועליהם לפעול מיידית כדי לנסות ולהשפיע בדרגים הגבוהים של הממשל האמריקני.
כעבור ימים ספורים שמו פניהם למנהטן והפעם למשרדו של ר' משה שרר. הרב שרר היה מהעסקנים היותר פעלתנים בארה"ב, היו לו קשרים ענפים במסדרונות הממשל האמריקני, כמו גם קשרים מסועפים בדרגים הבכירים ביותר בעולם כולו.
הם ישבו במשרדו של ר' משה ור' מיכל פרס לפניו את הגזירה הנוראה העומדת על הפרק, ר' משה האזין, ולבסוף לחץ את ידם של השניים תוך שהוא מבטיח לעשות כל אשר יוכל למען הצלת הציון הקדוש באומן, בטרם צאתם אמר להם כי יצור עימם קשר בימים הקרובים.
הם ביקשו גם להיכנס אל הרבי מלובביץ זצוק"ל זיע"א, גם שם נמסר שהרבי לא מקבל, זה היה אחר התקף לב קשה שלקה הרבי.
תהו השניים מה לעשות? לעזרתם בא שכן של ר' נתן וסיפר להם כי במוצאי חג השבועות עוברים לפני הרבי לקבל "כוס של ברכה", ואז תוכלו למסור לרבי מכתב בו תכתבו מטרת שליחותכם, ושאתם מבקשים את עזרתו למען הצלת הקבר הקדוש.
עשו השניים כעצתו, ובמוצאי חג השבועות במהלך חלוקת "כוס של ברכה" התייצבו השניים לפני הרבי, ומסרו לידיו מכתב בו גוללו את כל הפרשה, הם ביקשו את ברכת הרבי ועצתו – מה עליהם עתה לעשות?
יום חלף, ועוד יום עבר, וביום השלישי המתינה עבורם במזכירות תשובה "פנו אל הרב פנחס טייץ, הוא בעזרת ה' יעזור לכם". האדמו"ר אף צירף ברכה חמה ולבבית שיצליחו במשימתם. הרב טייץ (היה תלמידו של ה"אור שמח" מדוינסק זצוק"ל), היה איש אמונו של הרבי מלובביץ, וכתוצאה מפעולות שונות שהיו לרב טייץ מעבר מסך הברזל, נרקמו קשרים בינו ובין הרבי, אשר לימים התברר כי הם מאד הדוקים וברובם אף נסתרים.
עם התשובה שקיבלו השניים, הם יצאו מיד אל ביתו של הרב טייץ באליזבט שבניו-ג'רסי. ישבו השניים בביתו, וגוללו בפניו את כל פרטי הפרשה, כשהם מוסיפים לבסוף שקיבלו הפניה ישירה מהרבי מלובביץ אליו. כששמע הרב טייץ שהם הגיעו בשליחות הרבי, היה נרגש כולו, והיה מוכן לעשות הכל, כדי למלא את משאלתם. לבסוף אמר "למעשה כל הסיפור שלכם מסתמך על גויה בשם זוידא, דבר ראשון צריך לברר אם זה אכן כך, ואם כן נראה מה לעשות! הוא ביקש שימתינו יום יומיים וימסרו במזכירות של הרבי שהרב טייץ מטפל בנושא.
הרב טייץ התקשר למוסקבה, אל איש הקשר שלו מעבר למסך הברזל. כעבור יומיים הגיעה לניו-ג'רסי ההודעה, שאכן השלטונות מתכננים להרוס את כל הבתים שבאזור, כמו גם את בית הקברות, ולהקים על השטח שיתפנה אלפי בנייני ענק למגורים, התכנית עברה את כל אישורי הממשלה, והעיריה אמורה ליישמה מיידית.
ר' מיכל ור' נתן הוזעקו אל ביתו של הרב טייץ, שם ישבו וטיכסו מה לעשות? היה ברור להם כי הם חייבים להגיע לדרגים הבכירים בארצות הברית, בכדי לנסות ולהשפיע באמצעותם על השלטונות בברית המועצות. בתוך כך שקע הרב טייץ בהרהורים, לפתע ננער מכסאו אל עבר מגירת השולחן, משם הוא שלף מכתב עליו התנוסס לוגו ממשלתי, וכשהוא מנופף בו למול רבי מיכל, קרא "אוי ר' מיכל, ר' מיכל, אולי לעת הזאת הגעתי למלכות"… על החתום למטה התנוססה חתימתו של רוברט ליפשיץ – יועצו של נשיא ארה"ב לענייני יהודים, ולצידה חתימתו של הנשיא בכבודו ובעצמו מר ג'ימי קרטר.
מה הסיפור שמאחורי המכתב עם החתימות שבה?
בדצמבר 1994 הכריז ג'ימי קרטר על ריצתו למועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית וכמעט לא מוכרת, הוא היה מושל של מדינת ג'ורג'יה – מדינה קטנה בדרום, לאורך כל הקמפיין שלו היהודים לא ייחסו לו חשיבות גדולה, כמו רבים באומה האמריקאית שלא נתנו סיכוי שהוא יעלה על כס הנשיאות. היה אחד שחשב אחרת מכולם, היה זה האדמו"ר מלובביץ, באחד משיחותיו של הרב טייץ "ביחידות" עם הרבי, הורה לו הרבי לבסס קשר חם עם קרטר המועמד לנשיאות, הרבי הפטיר "קשר כזה יכול עוד להועיל מאד בעתיד".
הרב טייץ לא התמהמה וזימן את ג'ימי קרטר למסיבה מפוארת שאירגן עבורו, המסיבה היתה מאד מתוקשרת, והשתתפו בה יהודים מכובדים וגבירים רבים, היה זה המפגש הראשון של קרטר עם רבנים והעסקונה החרדית, המסיבה נערכה בתקופה שקרטר היה בשפל הסקרים. כעבור ימים ספורים מאותה מסיבה מפוארת, קיבל הרב טייץ מכתב תודה והערכה על פועלו למען קרטר, ועל החתום היו כאמור הנשיא, ויועצו לענייני יהודים מר רוברט ליפשיץ.
בבחירות שהתקיימו, גבר ג'ימי קרטר על עמיתו הנשיא פורד ברוב זעום, ובכך סלל את הדרך לכס הנשיאות ונהיה לנשיא ארה"ב.
הרב טייץ סיים את סיפורו, וכשהוא אוחז במכתב, הפנה את מבטו אל הרב דורפמן ואמר: "עד עתה לא השתמשתי בטובה כל שהיא דרכם, אולי עתה הגיע העת לפעול, למען מנוחת כבודו של רבי נחמן".
במוחו של ר' מיכל נצנץ רעיון כביר איך להפעיל את הנשיא ג׳ימי קרטר בפרשה, וכיצד הוא ישפיע על השלטונות הקומוניסטיים.
הרעיון היה "ועידת סאל״ט".
בשנות השישים התעצם מירוץ החימוש בין הרוסים לאמריקאים, "ימי המלחמה הקרה", כך נקראו. והיה אז הסכמה בין שני הצדדים להרגיע את המתיחות ולהפסיק את ההתחמשות הבלתי פוסקת. הרוסים והאמריקאים פתחו בסבב של שיחות, כשהמטרה היא לנסח הסכם להגבלת הנשק הגרעיני.
וכאן הציג ר' מיכל את רעיונו, "בעוד שבוע וחצי אמורים להתכנס בוינה מנהיגי שני המדינות, ליאוניד ברז'נייב נשיא רוסיה, יחד עם ג'ימי קרטר נשיא ארה"ב, כדי לחתום על הסכם סאל"ט, זו הזדמנות טובה בה יוכלו שני המנהיגים לדבר בעניינו של רבי נחמן מאומן". סיים ר' מיכל את רעיונו.
הרעיון היה נפלא, אך נותרה בעיה אחת: כיצד מסבירים לנשיא ארה"ב או ליועצו, את חשיבות המיתחם הקטנטן בחצר בילנסקי שבאומן, כדי לשכנעו שיפעיל את השפעתו על הרוסים לשימור המקום?!
הרב טייץ שקע בהרהורים, ולפתע ננער ממקומו ואמר "ר' אריה קפלן הוא הכתובת!".
מי זה ר' אריה קפלן?
ר' אריה היה רב אורטודוקסי יהודי אמריקאי שלמד בישיבות אמריקאיות, הוסמך לרבנות בישיבת מיר שבארה"ב, למד באקדמיה, וסיים תואר שני בפיזיקה, והפך לדמות בולטת בתנועה להחזרה בתשובה.
הרב קפלן חיבר עשרות ספרים, הוא גם תירגם את ה"ילקוט מעם לועז" מלאדינו ללשון הקודש ולאנגלית, ואף חיבר ספר קבלה על ספר יצירה.
שמעו של הרב קפלן נודע ברחבי ארה"ב, מליונים של יהודים ולא יהודים שותים בצמא את הגיגיו, שהופיעו בטורים שונים שפורסמו בעיתונות.
היה לו קשר עם חסידי ברסלב כשתירגם את "שבחי הר"ן" לאנגלית, והיה מרבה לצטט את רבי נחמן מברסלב במאמריו.
בעצת הרב טייץ, קבעו ר' מיכל ור' נתן פגישה עם הרב קפלן, והציגו בפניו את החשש של הרב טייץ – שהנשיא ועוזרו לא יבינו על מה ולמה המהומה, ובכך יכשלו מאמציהם.
שמע זאת הרב קפלן והחל צוחק בקול, "ר' מיכל, האם חושבים אתם שרבי נחמן הוא רק של "מאה שערים? רבי נחמן היום הוא איש של כל העולם, יהודים ושאינם יהודים. אל תדאגו, אני אכין מכתב משכנע לנשיא וליועצו רוברט, הם יבינו היטב את חשיבותו של ר' נחמן בעולם כולו".
הרב קפלן הסתגר בחדרו כמחצית השעה, ואחר מסר בידי השניים מכתב.
ר' מיכל התרגש לקרוא את מה שכתב הרב קפלן, הוא היה כתוב ברמה גבוהה, הניב והשפה הקולחת היו מאד משכנעים, בנוסף הוא כתב כי הגיעו אליו מכתבים מאקדמאים, מדענים ואנשי רוח מכל העולם, אודות תוכניתם של הרוסים להרוס את קברו של ר' נחמן, ואם ח"ו דבר זה יתממש, זו תהיה טרגדיה אנושה לעולם האקדמאי כולו.
המכתב נשלח אל רוברט ליפשיץ, יועצו לענייני היהודים של הנשיא. לאחר יומיים הגיע תשובה מרוברט ליפשיץ "הכל מסודר, הנשיא קרטר ישוחח עם הנשיא הרוסי, לא לדאוג, הכל יסתדר!"
מאותו רגע נכנס ר' מיכל לשמחה עילאית שאי אפשר כלל לתארה "עשינו את שהיה מוטל עלינו, כעת הרוסים לא יעזו לנגוע בקבר".
ר' מיכל הזמין כרטיס טיסה לחזור ארצה, כשהרב טייץ מבטיח לעדכן אותו, על כל התפתחות צפויה עד לוועידה.
וב- 18 ליוני 1979, לעיני כל העולם, חתמו נשיא רוסיה ליאוניד ברז'נייב, ומולו נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, על ההסכם שנקרא "סאל"ט 2". מה שלא ידעו ולא הובא לידיעתם של נציגי התקשורת, זה על ההסכם הבלתי רשמי שנסגר מאחורי הקלעים, בנושא הציון הקדוש באומן.
כמה ימים לאחר החתימה, הגיע טלפון משגריר רוסיה בארה"ב, מר דוברינין, אל הבית הלבן, בו הוא מודיע ש"הנושא עלה בוועידה, לא לדאוג, בקרמלין קיבלו החלטה כי הם מתחייבים, שתוכנית הפיתוח של עשרות אלפי יחידות תמשיך כפי שתוכננה ואושרה ע"י כל הגורמים, מלבד השטח באיזור בילנסקי 1 שם לא יגעו".
ליפשיץ התקשר מיד לעדכן את הרב טייץ, וזה צלצל מיד לישראל להודיע לר' מיכל על החלטת הקרמלין.
השמחה העצומה שפרצה משיחת טלפון קצרה זו, הפכה ברגעים לריקודים ותפילות הודאה בכל ריכוזי חסידי ברסלב שבעולם, החסידים רקדו ושמחו, וחשו כי בזכות רבינו הצליחו במשימתם והביאו לשחרור המקום, ולהשאיר את מנוחתו כבוד של רבי נחמן כפי שביקש.
כעבור יומיים צלצל הטלפון אצל ר' מיכל, מעבר השני של הקו היה הרב פנחס טייץ, הוא היה ברומא. נרגש כולו זעק הרב טייץ "אתה לא מאמין מה אני מחזיק בידי!". היה זה השער של העיתון הנפוץ בעולם ה"ניו יורק טיימס", בכותרת הראשית מדווח העיתון על שבעה מיועציו של הנשיא קרטר שפוטרו מתפקידם לפתע פתאום, שניים מתוכם היו יהודים, אחד מהם היה לא אחר מאשר רוברט ליפשיץ…
"אינני חסיד חב"ד" קרא הרב טייץ בקול גדול "אבל אני כבר למדתי שברבי מלובביץ אין לי השגה, לך תדע אם לא לעת הזאת הגענו אז למלכות".
חלפו 17 שנה מוועידת "סאל"ט 2", יום אחד נשמעה במזכירה האלקטרונית של ר' מיכל הודעה מאשה, שבשנים עברו גרה באומן והיתה רוצה להיפגש עימו, הם קבעו פגישה, ואז מספרת האישה כי לפני עלייתו של קרטר לכס הנשיאות, היא מונתה להיות מזכירתו של רוברט ליפשיץ, היא זכרה היטב את המסיבה שאירגן הרב טייץ לכבוד הנשיא. "היינו במטוס בדרך למסיבה, ולפתע הגיעה קריאה דחופה, ג'ימי קרטר התבקש לסור עם מטוסו למדינה סמוכה. כששמעתי על הביטול הצפוי, התעורר בי רגש בלתי מוסבר ואמרתי לעצמי: "זו הפגישה הראשונה של קרטר עם יהודים שומרי תורה ומצוות, ועם יהודים התומכים בו, הפגישה אמורה היתה להביא תוצאות חיוביות רבות, ועתה היא תבוטל כך, בהינף יד?!"
קראתי לרוברט הצידה ואמרתי לו: "דע לך שצפויות לנו בושות גדולות בתקשורת כולה", הוצאתי 1000 הודעות לעיתונות ולכלי התקשורת, שיבואו לסקר אירוע יוצא דופן זה, בו רב יהודי חשוב תומך בקרטר, אם הוא יבטל כעת את השתתפותו, אנו צפויים לביקורת נוקבת ונהפוך ללעג ולקלס. מששמע קרטר על 1000 הודעות שנשלחו, החליט מיד להמשיך בדרך המקורית ולנסוע אל המסיבה שאירגן הרב טייץ.
כך קרמה הפגישה עור וגידים, אותה פגישה שלבסוף הביאה להצלת הקבר של הרבי הקדוש. ר' מיכל האזין לכל מילה, ובעיניים דומעות אמר "האח האח, סימכו על כוחו של זקן דקדושה, כמה גדול כוחו של רבינו בעולם. כל כך הרבה חוטים ונימים דקים חברו יחדיו כל אחד בזמנו ובמקומו, כולל פגישות שני הנשיאים, שכל הוועידה וכל המנהיגים לא התכנסו ולא דנו, כי אם להציל את כבוד מנוחתו של רבינו הקדוש".
