מבומביי ועד להיכלו של רבינו
מסע מרתק רצוף השגחה עליונה של נער יהודי יתום ממשפחה מפוארת, המסרך את דרכו בודד מבומביי שבהודו הרחוקה אל ארץ הקודש, עובר מהמורות ותהפוכות חיים ונפשו לא מוצאת מרגוע עד שמתוודעת לאור האורות של האמת * הרה"ח ר' יחזקאל ששון שיחי' ממזכי הרבים וממפיצי תורת רבינו הק' בסיפור התקרבות מפעים ומיוחד
הרב יחזקאל ששון נמנה על אלה שלא רק זכו בחסד עליון לשאוב מלוא חופניים מנועם אמרותיו של הנחל הנובע אלא שחייהם מוקדשים למאמץ מתמיד להטעימם גם לאחרים, להשקות אילנות צמאים. בצעירותו היו חייו מלאי שינויים, מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית. כפי שיתברר מיד: השינויים הללו הם אלו שבעקבותיהם התגלגלו המאורעות כפי שהתגלגלו עד שנסלל עבורו השביל המיוחד להיכלו של אור האורות.
בשיחה ל'אבקשה' הוא מספר כיצד נמתח הקו המתפתל ומוביל מבומביי שבהודו עד לתוככי כולל ברסלב בבני ברק, וכיצד נחרש לבו הלוך ושוב עד שהוכשר להיות לקרקע פורייה שתספוג כדבעי את שפע אורו של רבינו הקדוש ודבריו החיים ומחיים נפש כל חי.
***
ההורים שלי הם ילידי עירק. בתקופה מסוימת עירק היתה תחת שלטון אנגלי, או יותר נכון השפעה אנגלית. זה הוביל לכך שרבים מיהודי עירק נדדו למקומות אחרים שהיו בשליטת האימפריה הבריטית. בין השאר הם הגיעו להודו. רבים מהם הגיעו לבומביי (כיום מומביי).
בבומביי נוסדה קהילה גדולה של יהודי עירק. בהתחלה הם עדיין היו חזקים מבחינה דתית והשקפתית ושמרו היטב על המסורת ודקדוק ההלכה שקיבלו בעירק, אצל הבן איש חי ושאר חכמי וגדולי עירק. אבל למרבה הצער, בהשפעת התרבות הבריטית שהתפשטה בהודו נחלשה קצת לאט לאט האווירה הדתית. היו חזקים יותר והיו פחות, אבל אי אפשר לומר שנשארו מדקדקים בהלכה כפי שהיו. כולם נשארו יהודים טובים, אבל התחולל שינוי מסוים מבחינה דתית.
בתקופה הזו אני נולדתי. למדתי בבית הספר היהודי 'סר ג'ייקוב ששון'. משפחת ששון היא משפחה ענפה ביותר. אחד הענפים שלה מפורסם בתור משפחת הנגידים ששון מהודו. הם הקימו מוסדות ציבור, בתי חולים ובתי ספר עבור הקהילה היהודית. היו להם קרנות למלגות לימודים ועוד. בבית הספר שבו למדתי הלימודים היו חינם. אפשר לומר שהיהודים בהודו חיו בחסותה של משפחת ששון.
בית הספר שבו גדלתי היה תחת השפעה אנגלית חזקה. זה אמנם היה בית ספר יהודי אבל עם גינונים בריטיים נוקשים, כמו תלבושת אחידה וכד'. אגב, העובדה שבילדותי דיברתי אנגלית מאפשרת לי כיום למסור שיעורים בליקוטי מוהר"ן לציבור דוברי אנגלית.
הייתה גם השפעה גדולה של התנועה הציונית. בחו"ל רבים נמשכו לציונות, כיוון שכל יהודי השתוקק לעלות לארץ ישראל והציונות נראתה להם הדרך הטבעית להגשים את החלום.
במרוצת הזמן, אחיי ואחיותיי עלו לארץ בהפרשים של שנים ספורות, במסגרת עליית הנוער. עד שנת תשכ"ז, השנה שבה עתידה לפרוץ המלחמה שכונתה בשם "מלחמת ששת הימים", נשארנו בהודו רק סבתי, הוריי, אני ואחותי. באותה תקופה נפטר אבי ע"ה, ואמי חלתה. זמן מה לאחר מכן היא החליטה שהגיע הזמן לעלות לארץ.
הייתי אז בן 15 בערך, והטיפול בכל הסידורים הרשמיים נפל על כתפיי. להזכירכם: מדובר בשנת תשכ"ז, ובהודו, שגם היום היא עדיין מדינה די מוזנחת. הוצאת דרכון למשל לא הייתה סיפור פשוט שמסתכם בלגשת למשרד הפנים ולמסור את הפרטים… כל דבר היה כרוך בתהליכים מסובכים לאין שיעור. היינו צריכים גם למכור את הדירה, למכור את העסק, והכל היה מוטל עליי.
הטיסות לארץ היו בדרך כלל במוצאי שבת. בשבת שלפני העלייה לארץ התכבדתי בעלייה לתורה, וערכו לי גם מסיבה בבית הספר. זו הייתה התרגשות עצומה.
הגענו לארץ סמוך לפורים. בני המשפחה שכבר היו בארץ קיבלו אותנו בשמחה גדולה. אחיי הגדולים התגוררו ב"קרית ביאליק", נסענו אליהם ובימים הראשונים התגוררנו אצלם. שמתי לב שאני היחיד שאומר קדיש על אבי ע"ה.
כיון שזה היה באמצע שנת הלימודים היה צורך למצוא עבורי מוסד חינוכי. למרבה הצער אחיי הגדולים כבר היו רחוקים משמירת תורה ומצוות. מחוסר ידיעה הם שלחו אותי לקיבוץ של "השומר הצעיר", שם היה בית ספר עם פנימייה.
צריך להבין שהייתי בחור צעיר, בלי אבא, ועם אמא חולה, והיה צורך למצוא מסגרת בשבילי. וכך התגלגלתי רח"ל לקיבוץ השומר הצעיר בעמק הירדן. בתקופה הראשונה הייתי משתדל להניח תפילין כל בוקר, אבל כל מה שראיתי סביבי היה אחר לגמרי… לא שבת, לא תפילות ולא כלום.
ואני בחור צעיר בן 15 וחצי צריך להתמודד מול החילוניות הכי גרועה של השומר הצעיר.
בזמן מלחמת תשכ"ז הייתי אצל בני משפחתי, אבל מיד אחרי המלחמה נאלצתי לחזור לקיבוץ. השהות בקיבוץ כמובן השפיעה עליי מאד אבל השתדלתי לשמור על האמונה שלי. ניסו לאלץ אותי לעבוד בשבת וסירבתי. וכל הזמן היו ויכוחים אידיאולוגיים: מה זה להיות יהודי…
בתחילת שנת הלימודים הבאה רצו שאשאר בקיבוץ. אבל אמרתי לאחי שאני לא מרוצה. לקחו אותי למשרדי עליית הנוער ושם ישב פקיד ואמר: מה הבעיה? תישאר בקיבוץ. אמרתי: אני רוצה בית ספר דתי. אני צריך לומר קדיש על אבא שלי ומעוניין ללמוד בחינוך דתי. אז הוא אמר: מה הבעיה, חסרים לנו בתי ספר דתיים?
הרגשתי בקולו שהוא מנסה להשלות אותנו. אז אמרתי לאחי באנגלית, במחשבה שהפקיד לא יבין: "הוא שקרן מקצועי". מסתבר שהוא כן הבין ומאד נעלב, אבל לבסוף נשלחתי לבית הספר הדתי בכפר חסידים. זה לא היה מקום חרדי אבל לפחות היו שם שלוש תפילות ביום, אוכל כשר, ואפשרות לומר קדיש.
זמן קצר לאחר מכן נפטרה גם אמי ע"ה ונשארתי יתום מהוריי. נשארתי בפנימייה עד גיל 18 ואז גוייסתי לצבא. לדאבוני הייתי עד חי על ההשפעה השלילית הקטלנית, מבחינה רוחנית, שפועלת באותו צבא שמתפקד באופן מושלם כ"כור היתוך" לחילון, אפיקורסות והפקרות.
אחרי השחרור כבר המשכתי באופן טבעי לאוניברסיטה, התקבלתי לאוניברסיטת באר שבע בנגב שם השקעתי לדאבוני את זמני בלימודי פיזיקה ומתמטיקה. במהלך לימודיי שם פרצה המלחמה ביום הכיפורים תשל"ד, ושוב מצאתי את עצמי מגוייס למילואים כשאני נשלח לקרבות ברמת הגולן.
זו הייתה תופת. קרבות עם עוצמת אש אדירה. מאות טנקים יחד. זה לא מבצע נגד מחבלים אלא מלחמה בין מדינות במלוא עוצמת האש. השמיעה שלי למשל נפגעה עד היום במהלך הקרבות הללו.
לאורך המלחמה הייתי ברמת הגולן. אחרי המלחמה כבר לא יכולתי לחזור ללימודים, אז בינתיים חזרתי לעבוד אצל אחי במשרד. באותה תקופה גם נישאתי ב"ה.
למרבה הצער את הדת שכחתי לגמרי בינתיים. הצבא עשה את שלו, והאוניברסיטה גם היא עשתה את שלה. דווקא רעייתי שתחי' באה מבית מסורתי, אבל גם היא כבר שכחה הרבה.
*
אחרי החתונה היו לי חיים טובים ומסודרים לכאורה. עבדתי בחברה בתור מנהל מחלקת ייצוא. התקדמתי מאד יפה ומהר. אבל אז התחלתי להרגיש תחושה חריפה של ריקנות פנימית. היו לי חברים והכל, אבל הרגשתי ריקנות נוראה. הייתה חסרה לי השבת, התפילה, ערכים. אנשים סביבי הלכו לבלות בשבת בבילויים שונים ומשונים כדי "לשרוף את הזמן", אבל הרגשתי שזה לא יספק אותי.
התחושה הזו גרמה לי לעבור משבר נפשי פנימי. התחלתי לחפש… והחיפוש הזה הוביל אותי ליהדות. הרגשתי: כאן התשובה. רק לחזור לקב"ה, לתורה ולאמונה. וברוך ה' לאט לאט התחלתי להתקדם יותר ולהתקדש יותר. וב"ה גם רעייתי הצטרפה לתהליך. היא קיבלה על עצמה כיסוי ראש, אני קיבלתי על עצמי עול תורה.
המשכתי לעבוד במשרד, אבל במקביל עברתי תהליך יסודי של התקרבות.
כפי שרבנו אומר, אצל כל אחד זה נובע מהנקודה שלו. כמו במעשה מבעל תפילה שהיה מדבר עם כל אחד לפי עניינו, כך רבנו מקרב כל אחד באופן אחר.
אצלי זה הגיע כנראה מהעובדה שהייתי בחור יתום. זה נתן בי את אותותיו. אתה לא יודע איפה תאכל את הארוחה הבאה. אין אפילו דמי כיס. בתקופת הצבא למשל, בתור חייל, הייתי מתארח בחופשות אצל אנשים שלא היו מוכרים לי וההרגשה לא תמיד הייתה נעימה. אתה פותח את המקרר כדי לקחת משהו והמארח מסתכל עליך במבט כזה… אגב, אצל אחיותיי היתה לי תמיד דלת פתוחה והייתי מדי פעם מתארח אצלהם בשבתות וכדומה, ומעניין שעם הילדים שלהן יש לי עד היום קשר מיוחד. אז אולי הקושי הרגשי הזה גורם לך לחפש רוחניות.
בקיצור, התחלתי להתעניין ביהדות. ואז מישהו סידר לי חברותא עם אברך בכולל חזון איש. הייתי יוצא כל יום מהמשרד באמצע היום ורץ לכולל ללמוד. גרתי ועבדתי אז בתל אביב והייתי נוסע כל יום לבני ברק. בהמשך עברתי לגור בקריית הרי"ם לוין בתל אביב, היכן שגרו הרבה יהודים חרדים, בעיקר חסידי גור.
במשך כמה שנים למדתי בכולל חזון איש וברוך ה' התקדמתי בלימוד הגמרא ובהלכה. הרגשתי חשק לעוד… הלכתי להתייעץ עם הרב שך זצ"ל. הוא אמר לי: אם אתה מרגיש שיש לך חשק לתורה אני מייעץ לך לקחת חצי שנה חופש מהעבודה ותוכל ללמוד כל היום במשך התקופה הזו, ואז, אחרי שתטעם לעומק את טעם התורה תוכל לקבוע ביתר בהירות לאן פניך מועדות.
אחי הגדול, שעבדתי אצלו בחברה באותה תקופה, לקח על עצמו לתמוך בי באופן מלא במשך כל התקופה שבה לא עבדתי ועסקתי בלימוד תורה. היה יהודי מתוק ונפלא. הוא המשיך לתמוך בי גם אחר כך.
אחרי חצי שנה הגעתי לישיבת 'נתיבות עולם' של הרב ברוק. למדתי שם בכולל, יחד עם עוד בעלי תשובה שחלקם כיום חסידי ברסלב.
אני חייב לומר שהחזרה ליהדות, לתורה, קיום המצוות, כל זה וודאי הכניס בי הרבה חיות אבל בכל זאת משהו בתוכי צעק. התחושה של החיבור הישיר לקב"ה היתה חסרה מאד ונשמתי זעקה. ניסיתי אם כן לחפש עוד דרכים לקרבת ה' מלבד הישיבה מול הסטנדר וכך מצאתי את עצמי, בערב ראש חודש אלול, עולה על אוטובוס לקברי צדיקים בחברון, קבר רחל והכותל המערבי.
וכאן קורה הנס הגדול: בכותל מצאתי פתאום ליקוטי תפילות של רבי נתן. זה היה לפני 35 שנה. אני פותח ומתחיל לומר והלב שלי פשוט מתפרץ בדמעות. לא היתה לי חוויה כזו בחיים. זה היה הניצוץ הראשון שהבעיר בלבי את האש של ברסלב.
ומעניין שעד עכשיו, הקשר הנפשי שלי עם רבי נתן הוא הכי עמוק. אגב, לפני ראש השנה האחרון נסעתי לברסלב עם רעייתי ושוב הרגשתי תחושה מיוחדת של התעוררות בקברו של רבי נתן, עד כדי דמעות. אני מרגיש שהוא קירב אותי לרבנו ואחראי למהפך בחיים שלי.
באותה שנה התחילה אצלי משיכה פנימית חזקה מאד לברסלב. היה לי גם חבר שלמד אז אצל הרב שמעון טייכנר, ודיבר אתי בהתלהבות על ברסלב. הוא גרם לי לרצות להבין מה זה הדבר הזה.
נתקלתי באקראי בקלטת של הרב זאב חשין זצ"ל. זו הייתה קלטת מספר 104 שעסקה בהתבודדות. פתאום הבנתי שאפשר לדבר עם ה' יתברך. שתפילה זה לא רק 'לדקלם את הסידור'. אלא פשוט לדבר אתו, לספר כל מה שעובר עליך. זה גרם לי להרגיש פתאום שיש לי תקווה בחיים. ממש נפתח לי צוהר לחיים חדשים.
אחר כך מישהו הביא לי קלטת נוספת של הרב שמעון טייכנר, שיעור בתורה מ"ח, ה'איגרת', שבה רבנו פונה אליך ואומר לך, אחי היקר, דע לך שצריך להתחזק. התורה הזו השפיעה עליי מאד עד שהרגשתי: זהו. כאן המקום שלי.
בחג הסוכות של אותה שנה, ביום י"ח בתשרי, ישבתי בסוכה ולמדתי הלכות סוכה עם המגן אברהם. והנה נשמעה דפיקה בדלת, ונכנס פנימה אחד ה'מפיצים' של קונטרסי ברסלב שנתן לי חוברת עם דיבורים מרבנו, ביום ההילולא שלו. זה מאד מאד תפס אותי. התחלתי לעמוד בקשר עם הרב שמעון טייכנר ולהתעניין. גם הרב אליהו גודלבסקי ישב אתי ימים ולילות והיה לומד אתי הלכות שלוחין הלכה ה', איך מתקשרים לצדיק. זה היה נפלא.
עדיין הייתי בנתיבות עולם, אבל הרגשתי שאני צריך מקום אחר. ברסלב.
הלכתי לר' נתן צבי קניג זצ"ל והוא קיבל אותי לכולל ברסלב. ואז התחלתי ללמוד ברוך ה' יותר ויותר. ומאז ברוך ה' זכיתי להתקרב קצת לדעת של צדיק האמת, לנקודה הזו של רבנו. בהמשך התחלתי למסור שיעורים בעצמי. בתחילה השתתפו כמה אנשים בודדים, ואחר כך השיעור גדל ב"ה, אם כי עדיין אינני אוהב שיעורים גדולים בפרסום רב, אלא מעדיף ללמוד בקבוצה קטנה באופן יותר יסודי.
במשך שנים ארוכות הייתי מחנך בתלמוד תורה ליטאי. נהגתי לשמח אותם בסיפורים על רבנו, שירי ברסלב… במשך השנים גיליתי הרבה מתלמידיי לשעבר שהגיעו לאומן. רבים מהם אמרו לי שהגיעו לאומן בעקבות אותם שירים וסיפורים ששמעו ממני בחיידר.
זה מן הסתם לא היה מובן מאליו היכן שלימדת.
ההנהלה ניסתה קצת למנוע זאת, אבל איכשהו זה עבר. ביום שישי, היינו עושים מסיבה בכיתה והייתי מלמד אותם שירי ברסלב והיינו רוקדים בכיתה. התלמידים ידעו שבכיתה שלי לומדים תורה מתוך שמחה. המנהל אמר לי פעם: אינני יודע איך אני מעסיק אותך – אתה גם בעל תשובה, גם ספרדי וגם חסיד ברסלב… אבל אתה מצליח עם התלמידים. אמרתי לו: מה שהזכרת קודם, אלה שלוש המעלות שלי. אמנם כמדומני שהייתי המלמד הספרדי היחיד בבני ברק שלימד בת"ת ליטאי.
איך הקשר עם הקהילה הליטאית?
ב"ה מצוין. הרי אנחנו חברים כבר עשרות שנים. רבים מחבריי הליטאים גם למדו בכולל ברסלב, כך שיש קשר הדוק.
זכיתי להכיר את הסטייפלר. לפני שהתקרבתי לברסלב הייתי מאד קשור אליו. פעם הלכתי אליו וסיפרתי לו מה שעובר עליי, שאני חווה הרבה עליות וירידות בעבודת ה' ולפעמים אני מאבד לגמרי את החשק ללמוד וכו'. הוא מאד עודד אותי ואמר לי: דע לך שגם לי יש קשיים. ואנחנו מתחזקים, ואסור להתייאש. שבע ייפול צדיק וכו'. וגם עליי עובר כך. כמה אני מתגעגע לאמת ולפשטות של היהודי הענק הזה שכידוע היה הוגה רבות בספרי רבנו ובמיוחד בספר ליקוטי תפילות וגם היה לו יחס חם מאד לברסלב. עד היום יש לי קשר טוב עם בנו הגר"ח ועם נכדיו.
מה אתם זוכרים מברסלב של פעם.
אני מודה לה' שעוד זכיתי לראות את זקני החסידים שבדור הקודם. אפשר לומר בפירוש שהנקודה הפנימית ביותר שכבשה את לבי היתה הדוגמה המדהימה של זקני אנ"ש. הפשיטות, הענווה, התמימות והדבקות העצומה ברבי. ראיתי במו עיני את הנהגתם היומיומית, את ר' לוי יצחק איך שהוא משמש את הרבי ומחליף את המגבות בשול. את ר' שמואל שפירא יושב לבד עם גמרא שולחן ערוך וליקוטי תפילות בלי שום גינונים וכדומה.
אני לא יכול לשכוח את ההשתתפות שלי הראשונה בקיבוץ הקדוש בראש השנה בשנת תשמ"ו בירושלים. איך התפללו בכזו דבקות ותפילת המוסף של רבי לוי יצחק ז"ל איך שהתפלל בקול וברגש עם כל ההתלהבות כאדם צעיר כשאווירת השכונה עוד מוסיפה להוד ולקדושה ששרר במקום. הרושם שעשה לי לא ימחה לעולם.
איך בעצם התחלת עם מסירת השיעורים?
זה התחיל באומן בשנת תשנ"א. הייתי עדיין בתחילת הדרך. פגש אותי שם יהודי יקר בשם אבנר תם ששיכנע אותי להעביר שיעור למתחזקים אצלו בעיר רחובות. התחלנו עם ששה אנשים וכך זה התרחב עד שבמרוצת הזמן הקמנו שיעור בגמרא והלכה וליקוטי מוהר"ן.
מה אתה יכול לספר על הצימאון כיום של הציבור לדבר רבינו?
אני יכול לומד בוודאות גמורה, בטווח של למעלה משלושים שנה מאז שהכרתי את בברסלב, שהשינויים הם אדירים. במסגרת שיעור שמסרתי, אחד המשתתפים היה בחור קיבוצניק סטודנט למשפטים. יום אחד ביקרתי אצלו בקיבוץ והיה מפליא לראות איך שיהודים שהיו מנותקים מכל שמץ של יהדות יושבים מרותקים ומקשיבים בצמאון לשיחות של הרבי. קשה גם לתאר את היראת כבוד שהם רוחשים לדמותו של רבינו. אין לזה הסבר הגיוני. אתה רואה שרבינו מדבר לנשמה שלהם ומצליח לעורר בהם את הנימים הכי חבויים של הנקודה היהודית מה שמישהו אחר לא היה מצליח להגיע אליה לעולם.
היום הציבור חשוף לכמות בלתי נתפסת של מידע שגורם להם בסופו של יום לדכדוך וקדרות מתמשכת. ואתה רואה איך אנשים רבים מכל גווני הקשת הציבורית מוצאים מזור בעצות הנפלאות ובדיבורים העמוקים מחד והפשוטים מאידך של רבינו. לא מזמן נקלעתי לשבוע הספר באחד מערי הארץ ולא האמנתי למראה עיני איך יהודים רחוקים בחזותם רוכשים כמות אדירה של ספרי ברסלב בהשתוקקות שלא תתואר. ולתופעה הזאת עדים כל מי שעוסקים כיום בקירוב רחוקים, הם הראשונים שצופים מקרוב במהפכה הרוחנית שמתחוללת מתחת לפני השטח, שאין ספק שהיא תושלם בקרוב בביאת משיח צדקינו.
