וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל
הממון הפך להיות אליל, והוא הקובע מי יהיה 'מפורסם' ומי לא… על ה'מפורסם של שקר' הגדול ביותר: הממון!

כמעשינו בחודש אדר, כך מעשינו בחודש זה. ובטרם נמשיך בחודשים הבאים אי"ה בסדרת מאמרים זו האמורה לבאר ביסודיות את סוגיית ה"מפורסמים של שקר", נִטֶּה מעט מדרך המלך, ונקדיש מאמר קצר לכבוד חג הפסח, חג היציאה ממצרים, היציאה מהאלילות של תאוות הממון.

• ארץ מצרים – מבטחם של מדינת הממון

אחד ה'מפורסמים של שקר' הגדול ביותר, הוא: הממון! 

מ'הכרח' בסיסי הוא הפך להיות נערץ, ואף אליל שסוגדים לו. כשרבים אף טועים לחשוב שהוא הוא "הממליך מלכים ולו המלוכה" (רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא).

ב'מדינה של הממון', נקבעת חשיבותו של האדם, לפי כמות הממון שיש לו… 

וכפי שמתאר רבינו במעשה מבעל תפילה, את צורת ההתנהלות של מדינה מטופשת זו:

הַכֹּל הָיָה מִתְנַהֵג אֶצְלָם כְּפִי הָעֲשִׁירוּת, שֶׁהָיָה עֵרֶךְ מַעֲלַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים אוֹ רְבָבוֹת יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה זוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה אַחֶרֶת, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל סֵדֶר הַמַּעֲלוֹת הָיָה אֶצְלָם כְּפִי הַמָּמוֹן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי הַסְּכוּם שֶׁהָיָה קָצוּב אֶצְלָם, הוּא מֶלֶךְ. 

… וְכֵן הָיָה קָצוּב אֶצְלָם, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן הוּא סְתָם בֶּן אָדָם. וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה הוּא חַיָּה אוֹ עוֹף וְכַיּוֹצֵא. וְהָיָה אֶצְלָם חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק כָּךְ וְכָךְ הוּא נִקְרָא אַרְיֵה אֱנוֹשִׁי (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז 'אֵיין מֶענְטְשְׁלִיכֶר לֵייבּ') וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁלְּפִי מִעוּט מָמוֹנוֹ הוּא רַק חַיָּה אוֹ עוֹף וְכוּ'. כִּי עִקַּר הָיָה אֶצְלָם הַמָּמוֹן, וּמַעֲלָה וְדַרְגָּא שֶׁל כָּל אֶחָד הָיָה רַק לְפִי הַמָּמוֹן.

(סיפורי מעשיות, מעשה יב)

בהמשך התדרדרו יותר, והפכו את בעלי הממון לאלילים ממש.

עַד שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם גַּם־כֵּן אֱלֹקוּת, שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רִבּוּי מָמוֹן הַרְבֵּה כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי מַה שֶּׁקָּצְבוּ עַל זֶה, הוּא יִהְיֶה אֱלוֹקַ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהָאֱלֹקִים שׁוֹפֵעַ בּוֹ כָּל־כָּךְ מָמוֹן, עַל כֵּן הוּא בְּעַצְמוֹ אֱלוֹקַּ. וְכֵן קִיְּמוּ וְעָשׂוּ כְּכָל הַנַּ"ל.

(שם)

בני המדינה נתונים למעקב תמידי, כשלפי תנודות החשבון-בנק כך גם חשיבותו של בעל החשבון… 

גַּם הָיָה אֶצְלָם מְמֻנִּים, שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל כָּל אֶחָד אִם יֵשׁ לוֹ כָּל־כָּךְ מָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר. כִּי כָּל אֶחָד הָיָה צָרִיךְ לְהַרְאוֹת עָשְׁרוֹ בְּכָל פַּעַם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁאָר בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲלָה שֶׁהָיָה לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ כַּנַּ"ל. וְלִפְעָמִים הָיָה נַעֲשָׂה מֵחַיָּה אָדָם וּמֵאָדָם־חַיָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֶחָד אָבַד מָמוֹנוֹ, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵאָדָם חַיָּה אַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן. וְכֵן לְהֵפֶךְ, כְּשֶׁאֶחָד הִרְוִיחַ מָמוֹן, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵחַיָּה אָדָם. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמַּעֲלוֹת כְּפִי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל. 

(שם)

*

בסיום המעשה, מקשר רבינו את כל פרטי המעשה לנבואתו של ישעיה, כשבדבריו גם נזכרת ארץ מצרים: 

"הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ. וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ" – הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְּדִינָה שֶׁסָּמְכוּ עָלֶיהָ 'הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת' שֶׁהֵם יוֹשִׁיעוּ אוֹתָם, כִּי לְפִי טָעוּתָם סָבְרוּ שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹקוּת, וְסוּסֵיהֶם הֵם מַלְאָכִים, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בְּתוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה שֶׁסִּיֵּם הַפָּסוּק "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר" וְכוּ', וְהָבֵן.

(שם, בסוף המעשה)

כשמתוך הדברים אנו למדים, שטומאת זוהמת 'מצרים' היא תאוות הממון, וכפי שכותב מוהרנ"ת:

מְבֹאָר בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁמִּצְרַיִם הוּא הַמְּדִינָה שֶׁסָּבְרוּ בַּעֲלֵי תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת מֵרִבּוּי הַמָּמוֹן שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת וְנוֹסְעִים עִם מַלְאָכִים שֶׁהַסּוּסִים שֶׁלָּהֶם הֵם מַלְאָכִים מֵחֲמַת שֶׁמְּצֻפִּין בַּעֲשִׁירוּת גָּדוֹל, עַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁכָּל הַמַּעֲשֶה הַנּוֹרָאָה מְרֻמֶּזֶת בִּיְשַׁעְיָה קַפִּיטְל ל"א "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ" וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. נִמְצָא שֶׁמִּצְרַיִם הוּא עִקַּר בְּחִינַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן. וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן. וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ א' בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא שֶׁפֶּסַח הוּא תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן.  

(ליקוטי הלכות, תפילה ד, יז)

לשם כך אף הקרבנו את קרבן הפסח – לשבר ולשחוט את תאוות הממון…

כִּי הַקָּרְבַּן פֶּסַח הָיָה מִן הַצֹּאן, שֶׁזֶּה הָיָה הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן כְּדֵי לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שְׁמוֹת רַבָּה פֶּרֶק יא). כִּי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁקוּעִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תַּאֲוַת מָמוֹן, הָיוּ עוֹבְדִים לַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ, שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן" (חֻלִּין פד). עַל כֵּן נִמְשְׁכוּ בַּטָּעֻיּוֹת שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁעָשוּ הַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׁירוּת לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. וְעַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הָעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת. 

(שם)

כשגם אנו, בכל דור ודור, אמורים לשחוט את אלילם של המצרים. שכן, גם אנו נמצאים תחת שעבודם. 

כִּי גָּלוּת וְעַבְדוּת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת יְגִיעַת וְטִרְחַת וּמְרִירוּת הַפַּרְנָסָה, בְּחִינַת "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" וְכוּ', שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מְמָרֶרֶת אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּכַמָּה מִינֵי יְגִיעוֹת וּטְרָחוֹת, "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָֹּדֶה", הַכֹּל בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה.

(ליקוטי הלכות, הרשאה ד, טז)

גם אנו טועים לפעמים להישען על סוסיהם, והופכים את הטפל לעיקר…

שכן:

הַבִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שָׁוְא וָהֶבֶל נִקְרָא בְּשֵׁם 'סוּס', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר", וּכְתִיב "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ", וּכְתִיב "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה". כִּי בְּחִינַת סוּס הוּא בְּחִינַת תֹּקֶף זֻהֲמַת הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת זֻהֲמַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ", שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ פְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַמָּמוֹן בִּיגִיעוֹת יְתֵרוֹת בְּחִנָּם, וְעוֹשֶֹה מֵהַטָּפֵל עִקָּר וּמֵהָעִקָּר טָפֵל. שֶׁתּוֹלֶה הָעִקָּר בְּהַסִּבּוֹת, שֶׁהֵם הַנְּסִיעוֹת וְהַטִּרְחוֹת שֶׁל הַמַּשָּא וּמַתָּן, וְשׁוֹכֵחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ. 

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּזְכִּירִין אוֹתוֹ בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְתַכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי הוּא אוֹמֵר: הֲלֹא כְּתִיב "וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה" שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב בָּטֵל" וְכוּ'. וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ לִבְלִי לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי בְּוַדַּאי הָאֱמֶת הוּא שֶׁצְּרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק, אֲבָל חָלִילָה לַהֲפֹךְ הַדָּבָר לַעֲשֹוֹת מֵהַסִּבָּה שֶׁל הָעֵסֶק עִקָּר וְלִרְדֹּף אַחַר הַמַּשָּא וּמַתָּן בִּיגִיעוֹת וְטִלְטוּלִים וְסַכָּנוֹת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ כָּאֵלֶּה. וּמִתּוֹרָה וּתְפִלָּה עוֹשֶֹה טָפֵל, עַד שֶׁהַרְבֵּה מַשְׁלִיכִים עֵסֶק הַתּוֹרָה לְגַמְרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְעוּרֵיהֶם הָיוּ לוֹמְדִים מֻפְלָגִים וְכוּ', עַד שֶׁכִּמְעַט שׁוֹכְחִים גַּם אֶת הַתְּפִלָּה וְכוּ', בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ ה' יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם. 

(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, כז)

וחג הפסח, הוא הזמן לצאת מעבדות לחירות – מ"יגיעת וטרחת ומרירות הפרנסה", לאמונה שלימה בה' אלוקי ישראל, שהוא הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בשר כי לעולם חסדו.

*

ובכן, לכבוד חג הפסח, בו שוחטים את אליל העשירות – הזמן גרמא לדבר מעט על אותם 'מפורסמים של שקר' שמלבד הממון אין שום סיבה הגיונית אחרת לפרסומם הגדול. 

• "אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ"

נלך מהקל אל הכבד, ונתחיל עם העשירים והנגידים הפשוטים:

שכן, לאמתו של דבר – כל נגיד ועשיר נתון בסכנת 'פרסום של שקר', כשהכסף הרב עלול לגרום לו שגעון גדלות, ולפעמים אף לחשוב שהכסף הופך אותו ל'חכם', המבין בענייני הנהגת הציבור, ואולי אפילו בענייני תורה והשקפה…

כִּי עַל יְדֵי הָעֲשִׁירוּת הוּא מִתְגָּאֶה, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא חָכָם! וְנוֹטֶה אַחַר עַקְמִימוּת הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ, וּמַפְרִיד עַצְמוֹ מֵהָאֱמֶת.

(ליקוטי הלכות, פדיון פטר חמור ג, ג)

הוא יכול להיות טיפש, ולפעמים אף משוגע גמור, וכפי שניתן לראות בחוש

שֶׁכָּל הַנְּגִידִים הַגְּדוֹלִים, כִּמְעַט כֻּלָּם, הֵם מְשֻׁגָּעִים מַמָּשׁ.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, סד)

אך העושר הרב גורם לו להרגיש שהוא חכם מחוכם. כשאף המון-העם – הזקוקים לתרומתו – עוזרים לו לחשוב כך, בכך שמחניפים לו ומגדילים אותו עד רום גבהי מרומים… 

*

במאמר המוסגר יצויין:

שגעון גדלותם של אותם עשירים, מתבטא גם בכך שבעוד שהם עצמם חיים חיי רווחה ועושר  ומרשים לעצמם להתפנק במותרות, הרי שבראותם את העניים קונים לעצמם איזה מאכל טעים או כיו"ב, הדבר מכעיס אותם…

כִּי עַל עַצְמָם אֵינָם מִסְתַּכְּלִים כְּלָל, כְּאִלּוּ לָהֶם מַגִּיעַ מִן הַשָּׁמַיִם עַל פִּי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיּוֹסִיף לְאִשְׁתּוֹ מַרְגָּלִיּוֹת בְּסַךְ מָאתַיִם אֲדוּמִים דַּיְקָא, וּלְפָחוֹת בְּסַךְ חֲמִשִּׁים אֲדוּמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן בְּעִנְיְנֵי הַמַּלְבּוּשִׁים הָרַבִּים וְכוּ' וְדִירוֹת וּכְלֵי הַבַּיִת, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת וּמַרְאוֹת גְּדוֹלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל. וְעַל הֶעָנִי וְעַל אִישׁ כָּשֵׁר הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הוּא מַקְפִּיד עַל שֶׁרוֹאֶה שֶׁקּוֹנֶה עוֹף אוֹ חֲתִיכַת בָּשָר וְכַיּוֹצֵא. וְלֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ צְדָקָה, אַף גַּם הוּא מַכְבִּיד עָלָיו עֹל מִסִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת, עַד שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתְנִים הָעֲנִיִּים יוֹתֵר מֵהָעֲשִׁירִים. וּלְפִי דַּעְתָּם אֵינָם צְרִיכִין לִתֵּן צְדָקָה רַק אִם הָיוּ רוֹאִים אֶת הֶעָנִי נָפוּחַ בְּרָעָב, חַס וְשָׁלוֹם, אָז הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ פְּרוּטָה וְסַךְ מוּעָט מְאֹד כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם גָּדוֹל.

(ליקוטי הלכות, קידושין ג, ד)

אכן; העשירים צריכים רחמים רבים שיכירו את מקומם, ומלבד ההודאה לה' על שהפקיד אצלם ממון רב לצרכי צדקה, לא יהפכו בעיני עצמם וזולתם ל'מפורסמים של שקר'.

• "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"

ומהעשירים הפשוטים, נעבור אל אלו הרוצים להפוך ל"אלו-ה" – דיין ורב – בכח הכסף והזהב.

וכדברי הגמרא:

כְּתִיב "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב". אֱלֹהֵי כֶּסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב הוּא דְּלֹא עַבְדֵי, הָא דְּעֵץ שָׁרִי? אָמַר רַב אַשִׁי: אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף, וֶאֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל זָהָב.

(סנהדרין ז ע"ב)

ופירש רש"י:

אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף – דַּיָּן שֶׁהֶעֱמִידוּהוּ עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן מָמוֹן לַמֶּלֶךְ עַל כָּךְ.

(רש"י, שם)

המהרש"א מוסיף ומפרש: 

יֵשׁ לְפָרְשׁוֹ בִּשְׁתַּיִם רָעוֹת שֶׁעָשׂוּ: [א.] כִּי הֵם מִתְמַנִין בִּשְׁבִיל הַזָּהָב וְכֶסֶף שֶׁנּוֹתְנִין לַמֶּלֶךְ אוֹ לַנָּשִׂיא. [ב.] גַּם מַה שֶׁעוֹשִׂין כֵּן הוּא בִּשְׁבִיל הַכֶּסֶף וְזָהָב שֶׁרוֹצִין לֶאֱסוֹף עַל יְדֵי הָרַבָּנוּת וְהַדַּיָּנוּת. 

(מהרש"א חידושי אגדות, שם)

כשבהמשך דבריו הוא מקונן על מצב הדור, וכותב:

וְהִנֵּה חֵטְא וְאַשְׁמָה זוֹ נִשְׁתַּרְבֵּב עַתָּה בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ וּכְבָר בָּאוּ רַבּוֹתֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּהַתְחָלַת הַמּוּם זֶה וְאַשְׁמָה זוֹ, בִּגְזֵרָה וּבָעֳנָשִׁין חֲמוּרוֹת, וַחַרָמוֹת וּמָמוֹן, בַּדָּבָר הַזֶּה שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה שׁוּם רַב וּמוֹרֶה בְּכֶסֶף וְזָהָב, הֵן לִתֵּן לִיחִידִים הֵן לָרַבִּים. אֲבָל אֵין אִישׁ שָׁם עַל לֵב הָעֹנֶשׁ הַנִּזְכָּר בִּשְׁמַעְתִּין דְּעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפָּרַע מִמַּעֲמִידִין, גַּם דִּמָּה הֶעָוֹן הַזֶּה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְיָצָא הַדָּבָר לָנוּ בַּדּוֹר הַזֶּה לְמִכְשׁוֹל וּלְמַזְכֶּרֶת עָוֹן, דְּכַמָּה תַּקָּלוֹת וְקִלְקוּלִים אֲשֶׁר בָּאוּ לָנוּ בַּדּוֹר הַזֶּה.

(שם)

*

דינו של אחד כזה, כבר נפסק ברמב"ם:

כָּל דַּיָּן שֶׁנָּתַן מָמוֹן כְּדֵי שֶׁיִּתְמַנֶּה, אָסוּר לַעֲמוֹד מִפָּנָיו, וְצִוּוּ חֲכָמִים לְהָקֵל אוֹתוֹ וּלְזַלְזֵל בּוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַטַּלִּית שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ תְּהִי בְּעֵינֶיךָ כְּמִרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר.

(רמב"ם סנהדרין ג, ט)

כשמקור הדברים הוא בירושלמי, והובא אף בספר המידות:

מֻתָּר לְבַיֵּשׁ אֶת הָרַבָּנִים שֶׁשּׂוֹכְרִין אֶת הָרַבָּנוּת, וְרָאוּי לְבַזּוֹתָן וּלְהָקֵל בִּכְבוֹדָן, וְאֵין עוֹמְדִין בִּפְנֵיהֶם, וְאֵין קוֹרִין אוֹתָן 'רַבִּי', וְהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו כְּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר.

(ספר המידות, בושה ב) 

*

אמנם, לא רק בתחום הרבנות והדיינות ישנם "אלהי כסף ואלהי זהב", אלא גם בתחום המנהיגות והאדמו"רות, עלולה השררה להפוך לאמצעי לאגירת ממון. 

וכפי שהיטיב לתאר זאת רבי שמואל מאיר אנשין זצ"ל, מתלמידיו של רבי אברהם ב"ר נחמן – שהתקרב לחסידות ברסלב לאחר מסע חיפוש ארוך בין חצרות כמה וכמה מהמנהיגים והאדמו"רים שבסביבתו – במכתבו הנוקב: 

רָאִיתִי, אֲהָהּ! וְהִנֵּה אַנְדְּרָלָמוּסְיָא בָּעוֹלָם, הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, עוֹלָם חָדָשׁ, עַלְמָא דְּשִׁקְרָא וַחֲנֻפָּה, וְהַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד הֵמָּה: הַכֶּסֶף, הַמָּמוֹן, וְהַמָּעוֹת! אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, פַּסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם.

זְמַן מַה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין זֶה רַק בְּעוֹלַם הַמִּסְחָר; וּבְכֵן פָּנִיתִי לְאֵיזֶה קְדוֹשִׁים וְצַדִּיקִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם עִם חֲסִידֵיהֶם אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, לְמַעַן דַּבֵּק בָּהֶם. וְגַם שָׁם – לַאֲסוֹנִי – רָאִיתִי שֶׁאֵין מַעֲמָד לַחָס עַל נַפְשׁוֹ וְחוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ בֶּאֱמֶת. רָאִיתִי שֶׁרְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְכֻלָּם כְּאֶחָד יִכְרְעוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיַעַבְדוּ לֵאלוֹהֵי הַכֶּסֶף וֵאלֹהֵי הַזָּהָב. 

וְעוֹד לְהַקְּדוֹשִׁים חֵטְא עַל פֶּשַׁע, חִלּוּל הַשֵּׁם, מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, וְתַחַת לְהוֹרוֹת לָעָם דֶּרֶךְ ד' לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן, הֵמָּה אַדְּרַבָּא, נַהֲפֹךְ הוּא, יַגְבִּירוּ בְּיִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד, שָׁרְשֵׁי כָּל עָווֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם רַחֲמָנָא לִצְּלָן. 

יִסְתַּכֵּל כְּבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם בְּעֵין הָאֱמֶת, וְיִרְאֶה הַשְּׁאוֹל וְהָאֲבַדּוֹן אֲשֶׁר יַרְחִיבוּ וְיַעֲמִיקוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן.

(אגרת רבי שמואל מאיר אנשין זצ"ל)

הוא מאריך שם בדברים נוקבים, כשהוא מסכם:

זֶה הַכְּלָל: אַנְדְּרָלָמוּסְיָא בִּימֵי הַמַּבּוּל הָיְתָה בְּגַשְׁמִיּוּת, כָּעֵת – בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – אַנְדְּרָלָמוּסְיָא בְּרוּחָנִיּוּת; הַצַּדִּיקִים אֵינָם צַדִּיקִים, הָרַבָּנִים מוֹרֵי-צֶדֶק אֵינָם רַבָּנִים, הַחֲסִידִים אֵינָם חֲסִידִים, הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִים אֵינָם אוֹרְתּוֹדוֹכְּסִים, הָאַרִיסְטוֹקְרַטִים אֵינָם אַרִיסְטוֹקְרַטִים. מִבַּעֲלֵי מִסְחָר, אֶחְשֹׁב לְמוֹתָר לְהַעֲלוֹתָם עַל הַגִּלָּיוֹן.

בְּמִילָה אַחַת: בַּעַל הַמָּמוֹן וְהַכֶּסֶף הוּא הַצַּדִּיק, הוּא הָרַב מוֹרֵה צֶדֶק, הוּא הֶחָסִיד, הוּא הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִי, הוּא הָאַרִיסְטוֹקְרַטִי, וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד. אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ; וְסַדְנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא. הַשֶּׁקֶר הִתְפַּשֵּׁט בְּהִתְפַּשְׁטוּת נִפְלָא, וְלוֹ שְׁנֵי עוֹזְרִים וּמְסַיְּעִים עַל יָדוֹ: הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד, וּבְעַד נְזִיד עֲדָשִׁים תִּמָּכֵר בְּכוֹרָה.

(שם)

כדברים האלה, כתב כבר הגה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז על גדולי זמנו: 

כַּנִּרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁהָרַבָּנִים וְהַחֲסִידִים וְהַבַּעֲלֵי בָּתִּים שֶׁבַּדּוֹר, הֵמָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רֻבָּן מֵעֶרֶב-רַב, וְרוֹצִים לִשְׂרוֹר עַל הַצִּבּוּר, וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם רַק לְגַרְמַיְיהוּ, לְקַבֵּל כָּבוֹד וּמָמוֹן. וְלָכֵן אֵין לְהִתְחַבֵּר רַק עִם עוֹבְדִים בֶּאֱמֶת, שֶׁמּוֹסְרִים נַפְשָׁם לַה', לֹא לְקַבֵּל שׂוּם תּוֹעֶלֶת לְעַצְמָם. 

(דברי חיים, השמטות לפרשת ויקהל) 

*

לפעמים עלולה חצר הקודש להפוך לקרקס, בו משתמשים עם ה'מפורסם' הלבוש במחצלותיו, לאסיפת ממון שמתחלק לאחר מכן לכל מנהלי החצר.

וכפי שתיאר זאת רבינו במשלו:  

הוּא כְּמוֹ קוֹף, שֶׁלּוֹבְשִׁים אוֹתוֹ בְּמַלְבּוּשִׁים שֶׁל אָדָם וּמִכְנָסַיִם וְנוֹתְנִים לוֹ מָעוֹת, וְהוּא מְקַבֵּל הַמָּעוֹת, וְכָל הָעוֹלָם רָצִים אֶצְלוֹ לִרְאוֹת הַחִדּוּשׁ וְנוֹתְנִים לוֹ מָעוֹת, וְהוּא מְקַבֵּל הַמָּעוֹת וּמַנִּיחַ בְּמַלְבּוּשָׁיו, וְאַחַר-כָּךְ פּוֹשְׁטִים מִמֶּנּוּ הַמַּלְבּוּשֵׁי כָבוֹד, וְהָאֲנָשִׁים הַמּוֹלִיכִים אוֹתוֹ חוֹלְקִים עִם הַמָּעוֹת, וְהָבֵן.

(חיי מוהר"ן, תעד. בנשמט)

והנמשל מובן היטב, למי שבקי במה שקורה בשטח…

*

וכשהממון קונה מקום של כבוד בחצרות הקודש, עלולה גם הנסיעה לצדיקים להיות מתוך כוונה של כסף…

עַד שֶׁיֵּשׁ שֶׁנּוֹסְעִים לְצַדִּיקִים מְפֻרְסָמִים, וְכַוָּנָתָם בִּשְׁבִיל תַּאֲוֹת הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְאֵיזֶה רַבָּנוּת וּמַנְהִיגוּת אוֹ לְאֵיזֶה פַּרְנָסָה, כַּאֲשֶׁר מָצוּי עַכְשָׁו הַרְבֵּה מְאֹד בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים.

(ליקוטי הלכות, שבת ו, ד) 

ובכך עלולים להפוך את הצדיקים לאלהי כסף וזהב, כפי שכתבו בספרי החסידות: 

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" – יֵשׁ לוֹמַר כַּוָּנַת הַכָּתוּב שֶׁלֹּא לִסַּע לַצַּדִּיק וְרֹאשׁ הַדּוֹר עַל מְנָת שֶׁהַצַּדִּיק יִתֵּן לוֹ עֲשִׁירוּת כֶּסֶף וְזָהָב, רַק שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת, וְזֶהוּ הָעִקָּר לְעַבְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

(עטרת ישועה, פרשת יתרו)

כך שגם 'נסיעה לצדיק' טעונה בדיקה, מה מסתתר מאחוריה…

וְזֶה כָּל עִנְיַן הַנְּסִיעוֹת לְצַדִּיקִים בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ. וְהַכֹּל כְּפִי כַּוָּנַת הַלֵּב בֶּאֱמֶת, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ הָאֱמֶת מַה כַּוָּנָתוֹ בִּנְסִיעָתוֹ, אִם בִּשְׁבִיל מָמוֹן וְכָבוֹד וְנִצָּחוֹן וְכַיּוֹצֵא, אִם בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת לַה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ הָעֲצוּמָה וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי הלכות, נדרים ה, ו)

וּמִכָּאן תּוֹכָחָה נִצַּחַת לְאוֹתָן בְּנֵי אָדָם שֶׁרַק הוֹלְכִין אֵצֶל צַדִּיקֵי הַדּוֹר עֲבוּר שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲבוּרָם, וְיִתְּנוּ לָהֶם סְגוּלוֹת לְהוֹשִׁיעָם. וּבֶאֱמֶת, הָעִקָּר הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ לַמְּדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים, הוֹרֵנוּ דַּרְכֵי ה' אֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ וְנִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, וְאָנוּ מְקַבְּלִין עָלֵינוּ לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶׁתֹּאמַר אֵלֵינוּ. וְאָז, גַּם אָנוּ מְבַקְשִׁים מִמְּךָ שֶׁתִּתְפַּלֵּל עֲבוּרֵנוּ וַעֲבוּר אַנְשֵׁי בְּנֵי בֵּיתֵנוּ, וְגַם תִּתֵּן לָנוּ סְגוּלָה לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִצָּרוֹתֵינוּ. זוֹ הוּא דֶּרֶךְ שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים!

(משכיל אל דל, כלל ד, פרט א)

• "מממון לא תדברו כלל!"

ה"בעל תפילה" מתעב כל זאת, וכשבאים לדבר אתו מ'ממון' הוא מכריז בתיעוב:

עֲדַיִן אַתֶּם רוֹצִים מָמוֹן? (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ) מִמָּמוֹן לֹא תְּדַבְּרוּ כְּלָל!

(סיפורי מעשיות, מעשה יב)

גם כשבאים לבכות לפניו על חסרון הפרנסה, הוא תמה: "איך יש לכם לב כזה לבלבל אותי בהבלי עולם הזה?!" בעוד שכל כולו מסור לתיקונם וטובתם הנצחית.  

וכמסופר:  

שָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ קוֹבֵל לְפָנָיו מְאֹד עַל חֶסְרוֹן פַּרְנָסָתוֹ, אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יֵשׁ לָכֶם לֵב כָּזֶה לְבַלְבֵּל אוֹתִי בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה? הֲלֹא אֲנִי דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ יוֹמָם וָלַיְלָה בַּמִּדְבָּר, וְחוֹתֵר וּמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מִמִּדְבָּר יִשּׁוּב. כִּי בְּכָל אֶחָד מִכֶּם בְּלִבּוֹ מִדְבַּר שְׁמָמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב, וְאֵין שָׁם מָדוֹר לַשְּׁכִינָה וַאֲנִי חוֹתֵר וּמְבַקֵּשׁ בְּכָל עֵת לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה תִּקּוּן וּמָקוֹם בִּלְבַבְכֶם לִהְיוֹת שָׁם מָדוֹר לַשְּׁכִינָה … וְאַתֶּם מְבַלְבְּלִין אוֹתִי בַּהֲבָלִים כָּאֵלֶּה?!

(חיי מוהר"ן, רמ)

הוא בוודאי מעוניין שתהיה לאנשיו הרחבה גדולה, גם בגשמיות. 

כִּי הַצַּדִּיק אוֹהֵב אֶת אֲנָשָׁיו בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה וְרַבָּה מְאֹד, וְחָפֵץ בְּטוֹבָתָם מְאֹד בֶּאֱמֶת. אִם הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל הַטּוֹב שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא רוֹצֶה שֶׁיִּיטַב לָהֶם מְאֹד! אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה צֹרֶךְ גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, כִּי הָעִקָּר הוּא טוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא הַנִּצְחִי, אַף עַל פִּי כֵן הוּא רוֹצֶה בְּטוֹבָתָם מְאֹד גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כָּל טוּב, חֲצֵרוֹת מְצֻיָּרוֹת וְגִנּוֹת וְכַיּוֹצֵא.

(חיי מוהר"ן, תעא)

והוא אף "חפץ מאד שיהיה לנו פרנסה" מסודרת וקבועה, וכמובא: 

מִכְּבָר אָמַר שֶׁחָפֵץ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. אַף עַל פִּי שֶׁבִּטָּחוֹן גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן טוֹב מְאֹד כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה, כִּי בִּמְקוֹם עֲבוֹדַת הַבִּטָּחוֹן בִּמְקוֹם זֶה יַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. 

(חיי מוהר"ן, תקא)

אך הוא נזהר מאד לבל יהפוך אצלנו הממון ל'אלילות', ולדבר שלא ניתן להסתדר בלעדיו. שכן, בסופו של דבר ניתן גם לחיות עם לחם ומלפפונים…

וכמסופר:

פַּעַם אַחַת דִּבְּרוּ לְפָנָיו מִדַּאֲגַת פַּרְנָסָה, גָּעַר בָּהֶם וְאָמַר: מַה לִדְאֹג עַל פַּרְנָסָה? הֲלֹא לֶחֶם עִם אִיגֶירְקֶיס [מלפפונים] הוּא מַאֲכָל טוֹב!

(חיי מוהר"ן, תקכח)

ובהזדמנות אחרת אף התבטא בחריפות יתירה ואמר:

מַה לִדְאֹג עַל פַּרְנָסָה? הֲלֹא אֵין דְּאָגָה וַחֲשַׁשׁ כִּי אִם שֶׁמָּא יָמוּת בָּרָעָב אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, וּמַה בְּכָךְ? – יָמוּת. כִּי גַּם בְּלֹא זֶה צְרִיכִין לָמוּת… 

(שיחות הר"ן, רנ)

*

ואכן, אנשי הבעל תפילה, קיימו בנפשם "מממון אל תדברו כלל"… 

וכפי שמסופר לדוגמא על רבי צבי, גיסו של רבינו:

ר' צְבִי, גִּיסוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל, יָשַׁב בִּטְשֶׁעהְרִין וְעָסַק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן כָּל יָמָיו … וְהִנֵּה בְּאוֹתוֹ זְמַן הָיָה לְגִיסוֹ ר' צְבִי הַנַּ"ל דַּחֲקוּת גָּדוֹל בְּפַרְנָסָתוֹ, וְהָיָה צַר לוֹ מְאֹד מְאֹד מֵחֲמַת זֶה, עַד שֶׁנִּסְכַּם אֶצְלוֹ לְהַזְכִּיר אֶת אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל שֶׁיִּתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ. 

אַחַר כָּךְ בְּסָמוּךְ בָּא אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל לִטְשֶׁעהְרִין, וּמִיָּד בְּבוֹאוֹ לְשָׁם נִכְנְסוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְקַבֵּל פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְגַם גִּיסוֹ ר' צְבִי הַנַּ"ל הָיָה בְּתוֹךְ הַבָּאִים. וְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל דִּבֵּר עִמָּהֶם דְּבָרָיו הָעֲרֵבִים וְהַנְּעִימִים לִמְשֹׁךְ אֶת לִבָּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְדִבֵּר עִמָּהֶם שִׂיחָה נִפְלָאָה עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר מְאֹד לֵב כָּל הַשּׁוֹמְעִים מִזֶּה. וְגִיסוֹ הַנַּ"ל הִמְתִּין וְחִכָּה עַד שֶׁנִּפְסְקָה הַשִּׂיחָה, וְהָלְכוּ מֵאִתּוֹ, וְנִשְׁאַר הוּא לְבַדּוֹ, וְרָצָה לֵילֵךְ אֶל הַדֶּלֶת לְסָגְרָהּ בִּפְנִים, וְלִלְחֹשׁ לַאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל בְּעִנְיַן הַפַּרְנָסָה כַּנַּ"ל. 

וְהִנֵּה דַּרְכּוֹ שֶׁל ר' צְבִי הַנַּ"ל הָיָה לְיַשֵּׁב תָּמִיד רַעְיוֹנוֹתָיו עַל כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת, וְעַל כֵּן גַּם עַכְשָׁו מִיָּד כְּשֶׁהֵכִין פַּעֲמֵי רַגְלָיו לָלֶכֶת אֶל הַדֶּלֶת כַּנַּ"ל, נִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, כִּי נִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ: "אֵיזֶה פָּנִים יִהְיֶה לִי בִּפְנֵי אַדְמוֹ"ר לְהַזְכִּיר אוֹתוֹ עַל פַּרְנָסָה? אַחֲרֵי שֶׁזֶּה סָמוּךְ בְּזֶה הַשָּׁעָה דִּבֵּר עִמָּנוּ שִׂיחָה נִפְלָאָה מִגֹּדֶל הַשְּׁטוּת וְהַשִּׁגָּעוֹן שֶׁל כָּל הַבְלֵי וְעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה". וְדִמָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יוֹכִיחַ אוֹתוֹ אַדְמוֹ"ר עַל זֶה, וְיֹאמַר לוֹ: "הֲיִתָּכֵן לֶאֱטֹם אָזְנוֹ כָּל כָּךְ וְלִבּוֹ מִיִּרְאַת ה', עַד שֶׁגַּם אַחַר שִׂיחָה כָּזוֹ אֵין לְךָ מַה לִּלְחֹשׁ וּלְהַזְכִּיר אוֹתִי, רַק עַל עִסְקֵי פַּרְנָסָה?!". וּמֵחֲמַת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת נִשְׁאַר עוֹמֵד עַל מְקוֹמוֹ וְלֹא הָלַךְ עוֹד אֶל הַדֶּלֶת לְסָגְרָהּ.

(כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ראשי פרקים, א-ב)

כך גם לאחר פטירתו של רבינו, בבוא אנ"ש להשתטח על ציונו הקדוש, לא העסיקו את עצמם בצרכיהם הגשמיים, אלא התמקדו בעיקר ולא בטפל… וכמסופר:

נַעֲנָה פַּעַם אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַמְכֻנֶּה 'הַדַּייטְשְׁל' (הַגֶּרְמָנִי), בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּיַחַד עִם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לִסְעֻדַּת מְלַוֶּה מַלְכָּה בְּבֵית רַבִּי נַחְמָן קְרַאסִינְשְׁטֵיין זַ"ל, וְאָמַר: "נוֹסֵעַ אֲנִי כְּבָר זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ, וְאַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עַל פַּרְנָסָה. וְכִי כְּלוּם כְּבָר לֹא חָסֵר לִי רַק פַּרְנָסָה?!". וְאָמַר זֹאת אַחַר שֶׁרָאָה אֵי-אֵלּוּ מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַמְבַקְּשִׁים בִּתְפִלָּתָם עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ לְהִתְבָּרֵךְ בְּפַרְנָסָה בְּנָקֵל. 

(שיש"ק ה, קעד)

ועד היום הזה מורגש הדבר, שבציון רבינו הקדוש, עיקר הנושא אשר סביבו נעים כל התפילות והזעקות, ואף השיחות בין החברים המתקבצים, הוא עבודת ה': להינצל מתאוות העולם הזה ולהתקרב להשם יתברך.  

וכפי שמתאר רבי שמואל הורביץ בשפתו הלבבית, את אשר העיד בפניו רבי שלמה קאוולער על אשר ראו עיניו באומן: 

כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁאֶחָד מְדַבֵּר לַחֲבֵרוֹ, הֵם רַק מֵהַתַּכְלִית וּמֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְלֹא שָׁמַע שׁוּם פַּעַם שֶׁיִּהְיוּ מְדַבְּרִין מִגַּשְׁמִיּוּת וְכוּ', רַק מֵהַתַּכְלִית וּתְשׁוּבָה וַעֲבוֹדַת ה' וְכוּ'. (לֹא כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים שֶׁנּוֹסְעִים לְהַמְּפֻרְסָמִים, שֶׁמְּדַבְּרִין רַק מַה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מֵהַפָּרוֹת וּמֵהַכְּבָשִׂים וְכוּ', וְגַם מַה שֶׁמְּבַקְּשִׁים מֵאֵת רַבָּם שֶׁהַפַּרְנָסָה יֵלֵךְ לָהֶם טוֹב וְשֶׁהַפָּרָה תִּתֵּן חֲלָבָהּ וְכוּ'. וּזְעֵיר שָׁם וּזְעֵיר שָׁם, שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מֵאֶלֶף שֶׁיְּבַקֵּשׁ בְּעִקָּר עַל הָרוּחָנִיּוּת וְכוּ'). 

(כתבי רבי שמואל)

*

רבינו "נחמן" – אשר שמו עולה בגיטריא כמנין "פסח" – מוציא אותנו מעבדות הממון לחירות. 

הוא נותן לנו לטעום מקרבן הפסח, מתורותיו שיחותיו ומעשיותיו, המבטלים את אלילות ותאוות הממון. 

כִּי אֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל יֵשׁ לָהֶם סְגֻלָּה זוֹ, שֶׁמִּי שֶׁאוֹכֵל מֵהֶם מְמָאֵס בְּמָמוֹן מְאֹד, כִּי מַרְגִּישׁ סִרְחוֹן הַמָּמוֹן כְּמוֹ צוֹאָה וְטִנּוּף מַמָּשׁ!

(שם)

וככל שחותרים ומחפשים אחר אורו הגדול ומתגעגעים להיקשר ולהידבק ברוחו ונשמתו, כך זוכים להיפטר מהחיפוש והרדיפה התמידית אחר הממון והפרנסה.

כִּי עִקַּר מַה שֶּׁנּוֹפְלִים בְּנֵי אָדָם בְּגָלוּת גָּדוֹל, שֶׁהֵם מְטֻלְטָלִים בְּגָלוּת וְנָעִים וְנָדִים לְחַפֵּש וּלְבַקֵּשׁ הַמָּמוֹן, הַכֹּל הוּא מֵחֲמַת הַפְּגָם שֶׁפָּגְמוּ שֶׁלֹּא זָכוּ לְחַפֵּש אֶת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁעַל יָדָם זוֹכִין לֶאֱמוּנָה וּלְהַשְׁגָּחָה וְנִפְלָאוֹת, שֶׁאָז אֵין צְרִיכִין יְגִיעָה וְטִרְדָּא כְּלָל אַחַר הַפַּרְנָסָה. כִּי "דֹּרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב", 'דֹּרְשֵׁי' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַפְּשִׂין וּמְבַקְּשִׁין אֶת הַצַּדִּיק כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ, אֲזַי לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ יַסְפִּיק לָהֶם כָּל צָרְכָּם בְּלִי טִרְדָּא וּבַקָּשָׁה וְחִפּוּשׂ, כִּי זוֹכִין לְהַשְׁגָּחָה וְנִפְלָאוֹת שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

(ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, מב)

אמן ואמן.