הרה"ח ר' אריה ווינשטוק שליט"א מייסד ומנהל קרן הדפסה דחסידי ברסלב משוחח לראשונה על התקרבותו לאורו של רבינו הק' בימי נעוריו, הכרותו עם זקני החסידים בארצות הברית ובארץ הקודש, והשתלשלות כניסתו לעסק הקדוש של ההדפסה וההפצה חובקי עולם זה למעלה מחמישים שנה * יפוצו מעיינותיך חוצה

מעל יובל שנים מלאו בימים אלו לייסוד והקמת "קרן הדפסה דחסידי ברסלב", הקרן שהיא חלוץ ההדפסה וההפצה בדור האחרון וממנה יסוד ואבן פינה לכל העוסקים במלאכת קודש זו. זאת הקרן הקדושה אותה הקים הרה"ח ר' אריה ווינשטוק שיחי' בעשר אצבעותיו, במגמה אחת ויחידה לקיים את צוואת קדשו של התלמיד הנאמן "שעיקר עסקכם יהיה יפוצו מעיינותיך חוצה".

זכה ר' אריה מייסד ומנהל הקרן הדפסה, להיות נושא בעול הדפסת והפצת ספרי רבינו הק' ותלמידיו כבר משחר ימיו, ומאז ועד היום משליך הוא נפשו מנגד זה ימים ולילות עשרות בשנים, לרומם את קרן הצדיק, לחדש הדר זיוום של הספרים הקדושים, להגיהם מכל טעות ומכשול, לפארם באותיות מאירות עינים, ולהדפיסם בהדפסה מהודרת ומושקעת, כרוכים ברוב פאר ויופי, כפי הראוי ונכון לספריו של הצדיק יסוד עולם החן והפאר והיופי של כל העולם כולו.

אם זוכים אנו לחזות בפריחה המשגשגת בממדים בלתי נתפסים של הדפסת והפצת ספרי רבינו הק' ותלמידיו החובקים זרועות עולם בשלל גוונים וסגנונות, היא נזקפת ללא ספק לאותה זריעה וחרישה של החסידים הנלבבים שברובם הם עלומי שם, שנתנו את לבם ומסרו נפשם והפקירו את ממונם להזריח את אורו הזך של אור האורות בלב כל ישראל.

כדי להעריך נאמנה את פירות ומפעלות הקרן עלינו לשוב עשרות שנים לאחור, לימים בהם ספרי רבינו הקדוש ותלמידיו היו יקרי המציאות, מודפסים בקטנות גדולה בכמות זעירה ובשיבושים רבים, עד שקמה לה הקרן וחוללה את המהפך הגדול בעריכת וסידור הספרים הקדושים הגדולים והקטנים מחדש, והדפסתם והפצתם לאלפים ולרבבות על פני כל הארץ.

ר' אריה מעולם לא שקט על שמריו, תמיד ביקש להגדיל את תורת הצדיק ולהאדירה. אם זה בעריכת מפתחות וסידור הספרים על מתכנותם, ואם זה בעריכת פרקי תולדותיו של ראש בני ישראל על פני כרכים רבים. ולאחר מכן בתירגומם של הספרים לשפה המדוברת כדי להרחיב את שלוחות המעיין אל אפיקים רבים ומגוונים. כשכל זאת נעשה בהשקעת דמים מרובים, ביגיעה ללא שיעור ובהצנע לכת שאין כדוגמתו.

*

לקראת חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות, היום שבו גם ירדה נשמתו הטהורה של התלמיד הגדול מוהרנ"ת זי"ע לעולם, אשר כל חייו היו קדושים להפצת מעיינות הנחל נובע מקור חכמה חוצה להשקות את האילנות הגדלות בשדה העליונה, נועדו צוות "אבקשה" לשיחה מיוחדת עם ר' אריה שליט"א אודות פעילות הקרן שזכה לעמוד בראשה ולנווט אותה כל השנים בהשקט ובבטחה.

לא בנקל עלתה בידינו לקיים שיחה זאת, ר' אריה שליט"א שאמון כל ימיו על כך שאין הברכה שרויה על הדבר הסמוי מהעין, בורח כמפני אש מאור הזרקורים, הוא ששימש והכיר היטב את זקני החסידים התמימים והישרים וחש את עומק סלידתם מכל ריח של פרסום, נוצר הוא את פיו ולשונו מלדבר בשבח עצמו כל הימים.

רק לאחר מסע שכנועים שיהיה בזה תועלת גדולה לעורר את לב הקוראים לגדולת ומעלת עסק הדפסת והפצת ספרי רבינו הקדוש בעולם, שיזכו ליטול חלק ונחלה ולהיות שותפים במצוות ההדפסה, שהיא הצדקה הגדולה הזו העולה על הכל, ניאות לחלוק עמנו מקצת מזכרונותיו הנלבבים מסיפור התקרבותו לאור הצחצחות בימי נעוריו, מראשית יסוד הקרן ומתהלוכות זקני החסידים אותם זכה לשמש ולשרת בנאמנות ומסירות גדולה.

תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, על כי זכינו וגם בדור הזה עוד נמצאים עמנו אנשי מעלה גיבורי חיל, המסורים בכל לבם נפשם ומאודם לגדל ולקדש לפאר ולהדר את נעימות תורתו של הנחל נובע מקור חכמה, שיתקבלו ספריו הקדושים בעולם, ולהחיש בכך את ביאת גואלינו נצר מחלציו יצא אשר יבוא ויגלה את אמיתת אורו ונצחיותו לעיני כל העמים.

*

בקיטון הצר, בחדר ההפצה שבבית הכנסת הגדול דחסידי ברסלב במאה שערים, ישבנו לשיחה מיוחדת עם ר' אריה שליט"א, במקום בו הוא עוסק ימים ולילות במלאכתו מלאכת שמים, ומשם יוצאת אורה לכל העולם כולו זה למעלה מיובל שנים.

איך זכיתם להתקרב לאורו של רבינו הק'?

נולדתי להורי אחרי השואה בעת שהותם במחנות הפליטים שבגרמניה שהיתה רוויה בדם יהודים. בשנת תש"ט עלינו לארץ הקודש והתגוררנו בה עד לשנת תשכ"א, אז הגרנו לארצות הברית. בתחילה השתכנו בשכונת קראון הייטס, שהיתה בשעתו מרכז יהודי חרדי גדול, ועם נדידת ומעבר רוב התושבים לשכונת בורו פארק עברנו גם אנחנו אליה.

בעוד שאחיי היו מקושרים מאוד לחסידות סאטמאר, אני הייתי בחור חסידי כללי ללא שייכות מסוימת. בישיבת אהל שמואל דקאשוי בה למדתי בימי נעורי נשבה באותה תקופה רוח ללמוד ספרי רבינו. בתקופה זו, היה זה בחודש סיון תשכ"ג, ניגש אלי בחור מתלמידי הישיבה, בנו של הרב מקאשוי, וביקש ממני ללמוד עימו בחברותא את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, בחור זה לא היה מקורב בכלל לברסלב.

כשהגענו למאמר 'תהומות יכסיומו' תורה ט', ששם מדבר רבינו מגודל מעלת התפלה, הדבר הזה תפס אותי מאד וכבש את לבי ביותר. התחלתי להתעניין ולברר מה זה ברסלב ואיך ניתן ליצור קשר עם חסידי ברסלב. ואז מישהו נתן לי עצה ואמר לי שאשלח כסף לר' שמואל הורוויץ לארץ ישראל, שעסק אז בהדפסת ספרו 'יעלת חן', ותמורת זה הוא ישלח לי בחזרה מכתבי התחזקות. וכך באמת עשיתי, הייתי הולך כל יום שישי לקבץ ממון, זה היה יום נוח מבחינת הישיבה, ואת כל הכסף שאספתי שלחתי לר' שמואל הורוויץ. במושגים של היום זה לא נחשב להרבה אבל הערך שלהם אז היה רב ביותר. ור' שמואל אכן נענה ושלח לי בחזרה מכתבים נלהבים מלאים בדיבורי התחזקות בעבודת ה'. וכך בעצם התחיל הקשר בינינו.

בזמנו שלחתי מעות לעוד הרבה מאנ"ש, לר' לוי יצחק, לר' אליהו חיים רויזין, לר' שמואל שפירא ולר' הירש לייב ליפל, וכולם שלחו לי בחזרה מכתבי התחזקות בדעת רבינו הק'. מכתבים יקרי ערך אלו שהיו שמורים עמדי נלקחו ממני בהשאלה לפני שנים רבות, בראשית שנות התש"ל, ועד היום לא הוחזרו לי, זה כבר למעלה מ-40 שנה שאני מנסה להיזכר מי שאלם ממני ולא מצליח, חבל על דאבדין. רק מכתבים בודדים מר' שמואל הורוויץ נותרו אצלי, ואלו נדפסו לאחר שנים ומופיעים בספר 'מכתבי שמואל'.

יש לציין שב"ה מצד המשפחה לא היה לי כל כך התנגדות ומניעות להתקרב לדרך ברסלב. וגם מצד הישיבה לא היה בתחילה התנגדות מיוחדת, אבל עם הזמן כשלאט לאט התקרבו עוד ועוד בחורים עשה הדבר רושם גדול.

חלק ניכר מהבחורים התקרבו בעקבות שיחותיו של החסיד ר' יעקב דב, שהיה מוסר שיעורים בסעודה שלישית ובסיפורי מעשיות וכן בימות החול בבית מדרשנו בבארו פארק, והוא היה נוהג למחות כף אל כף ולהתאנח במשך התפלה והבחורים שהתקרבו אז הושפעו ממנו ונהגו גם כך. בישיבה לא היו חסרים לצים שבכל פעם שאחד מחא כפים או התאנח היו כולם מחקים אותו, וזה בלבל את התפילה והרגיז מאד את צוות הישיבה שאמנם החרישו ולא הגיבו מאומה.

עד שהגיע עשרה בטבת יומא דהילולא של מוהרנ"ת. באותו לילה נערך סעודת ההילולא בבית מדרשינו ובתחילה רצינו ללכת לשם אולם כדי לא להוסיף על ההתנגדות שהתעוררה נשארנו בישיבה, והתקבצנו יחד כל בני החבורה לסעודת הילולא קטנה בצנעה. אולם הסעודה התארכה ואנחנו התאחרנו להגיע לפנימיה שהיה בבנין נפרד, ואז תפס אותנו אחד מרמ"י הישיבה, בנו של הראש ישיבה, שהגענו מאוחר. לאחר שחקר ודרש לסיבת האיחור ונתוודע לו שעשינו סעודת הילולא ובגלל זה איחרנו, היבנו שזה כבר לא יעבור בשתיקה. ואכן לאחר כמה ימים קרא לנו הראש ישיבה וציווה אותנו לחתום על דף שהיה שם כמה תקנות מגבילות בהם אנו מתחייבים להימנע מללמוד בספרי ברסלב ושלא יהיה לנו שייכות ומגע עם חסידי ברסלב, ובאם לא נחתום אין לנו מה לחפש יותר בישיבה.

היינו קבוצה של כעשרה בחורים מקורבים, ואותי קראו ראשונה לבוא ולחתום, כשבאתי אמרתי לראש הישיבה היות ויש לי אישית תועלת רוחנית גדולה ועצומה מהלימוד בספרי ברסלב איני מעוניין לחתום ויהי מה. לאחר מכן קראו לשאר הבחורים שכמה מהם השיבו וענו שרוצים להתיישב בדבר, שכן בזכות שסירבתי לחתום היה להם את הישוב הדעת שלא לחתום על אותו מסמך.

לבסוף בלית ברירה עזבנו את הישיבה, כאשר חברי ר' שמואל לנדסמן נסע לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבת טשעבין, ואני שלא הייתי יכול לחזור לארץ בגלל בעיות וקשיים עם הצבא, התקבלתי לישיבת נובהרדוק בבורו פארק, ישיבה שהיתה בסגנון ליטאי, ושם למדתי זמן מה בחברותא עם ר' שמואל בריינעס.

מה הנקודה שתפסה אתכם שעבורה הייתם מוכנים להיזרק מהישיבה?

כבר טעמנו את עצת ההתבודדות ואת שאר העצות הנפלאות של רבינו הק', ואת טעם הגן עדן שבספרים הקדושים שעבור זה לא הייתי יכול לוותר ולחתום.

האם היה לכם שם שדות להתבודדות?

כן. הישיבה בה למדתי היתה ממוקמת סמוך למחנה קיץ שהיה צמוד ליער ענק וסבוך, 'א גידיכטער וואלד' כלשון רבינו בסיפורי מעשיות, ששם הייתי הולך לבד להתבודד, וכשלא התאפשר הדבר הייתי מתבודד בחדר בישיבה.

מתי התחלתם להשתתף בקיבוץ בראש השנה?

כאמור בשעה שהגענו לארה"ב התגוררנו בשנתיים הראשונות בקראון הייטס ומשם עד לוויליאמסבורג הדרך אינה ארוכה, והיינו הולכים ברגל להשתתף בתפלות אצל הרה"ק רבי יואל מסאטמר זצוק"ל. בשנת תשכ"ג עברנו לבורו פארק ומשם לוויליאמסבורג הדרך היא רחוקה ולכן בראש השנה התאכסנו אצל קרובי משפחה בוויליאמסבורג.

בר"ה תשכ"ד ביום הראשון התפללתי אצל הרבי מסאטמר, אבל שם התחילו להתפלל בשעה מאוחרת. ביום השני קמתי מוקדם ואז חשבתי לעצמי, הרי אני מקורב לברסלב, למה שלא אלך להתפלל בקיבוץ של חסידי ברסלב. בשנים הללו היה רק בית הכנסת אחד של חסידי ברסלב בכל יבשת אמריקה, זה היה הבית הכנסת ב'איסט סייד' שבמנהטן, שהקים ר' ישראל אבא רוזנפלד אביו של ר' צבי אריה. בין וויליאמסבורג למנהטן יש גשר ארוך שמחבר ביניהם, דרך הליכה של כשלושת רבעי שעה, הלכתי והתפללתי שם. הבעל תפילה בשחרית היה ר' בירך רובינזון והבעל תוקע היה ר' צבי אריה רוזנפלד ואת תפילת מוסף התפלל ר' יצחק מנדל רוטנברג, והתפילה היתה בנעימות ובחיות מיוחדת במינה.

על הקיבוץ הקדוש דאז נמנו כשלשים ארבעים איש, הציבור היה מגוון מאוד, חלק נכבד מהם היו ילידי אמריקה בחזותם החיצונית אבל פנימיותם היתה בוערת, התרוממות רוח גדולה שררה בקיבוץ הקדוש הזה, כולם חשו שזהו הקיבוץ של רבינו ושהוא נמצא ומשתתף עמנו יחד בקיבוץ הקדוש הזה. 

אז לא היה עדיין אוירה ומצב לנסוע לארץ ישראל, רק באמצע שנות הל' התחילו רבים לנסוע על ראש השנה לארץ ישראל.

אגב, בנין בית הכנסת באיסט סייד היה מאד רעוע וחלש, והיכל בית הכנסת היה בקומה השלישית, וכשרקדנו קצת התנדנד והתנועע כל הבנין כפשוטו. בשנים הבאות כבר עבר הקיבוץ והתקיים בבית הכנסת החדש שבבורו פארק. 

את מי מאנ"ש אתם זוכרים באמריקה?

היה את ר' יעקב דב, חתנו של ר' שמואל מרדכי קורנבליט מירושלים, שעבר להתגורר באמריקה בשנת תשט"ו, והיה תלמיד גדול של ר' אפרימ'ל בעל ה'עונג שבת' ובכל שיעוריו שהיה מוסר בסיפורי מעשיות ובסעודה שלישית ועוד תמיד היה מזכירו ומביא מאמרותיו.

את ר' יצחק מנדל רוטנברג מוותיקי החסידים שבאמריקה הייתי רואה רק בראש השנה בקיבוץ, כל השנה הוא היה גר במקום מרוחק שלא היו שם חסידי ברסלב. ר' יצחק מנדל שמוצאו היה מפולין הגיע לאמריקה מארץ ישראל בשנים המוקדמות, לאחר שנמלט משם מפני מעשה שהיה. הוא עוד זכה בצעירותו להיות באומן והכיר את זקני החסידים ובפרט את ר' אברהם בר"נ, והרבה לספר עובדות ומעשיות מאנשי שלומינו שראה באותם שנים.

וכן זוכר אני את  ר' פסח קורנדרקסלר שהיה עוד מהמקורבים מפולין והתגורר בוויליאמסבורג, הוא התפלל כל השנה בפולישע שטיבל של חסידי גור והכרתי אותו מהקיבוץ בראש השנה, וזכורני איך שבעשרה בטבת תשכ"ד עשה אז בר מצוה לבנו בבית מדרשנו בבורו פארק שהיה אז ממש אחר גמר בנייתו.

ובעיקר זכור לטוב מהתקופה ההיא את ר' הערש'ל ואסילסקי, שהיה ר"מ ומלמד בישיבת 'תורה ודעת', ובכל יום שישי אחרי סיום הלימוד בישיבה היה לו שיעור ידוע וקבוע בספרי רבינו בחדר כיתתו, אליו היו נקבצים הרבה מבני הישיבות שבאזור ורבים נתקרבו על ידו.

מתי חזרתם לארץ ישראל?

בחודש תמוז תשכ"ו אחרי שזכיתי לנסוע לאומן ולהשתטח על הציון הקדוש יחד עם הקבוצה השניה שזכתה להגיע לציון הקדוש מאז שירד מסך הברזל. הקבוצה הראשונה היתה בחנוכה תשכ"ד שמנתה כעשרה איש ובראשם הרב רוזנפלד, לייבל ברגר, גדליה פלייאר, הערשל רייכמן ועוד. והנסיעה השניה היתה כאמור בתמוז תשכ"ו, נסענו מאמריקה לאומן וזאת היתה נסיעתי הראשונה לאומן, על אף ששהינו בציון הקדוש רק כשעתיים אבל בכל משך הזמן הזה היתה שם התעוררות עצומה שאי אפשר לתאר ולשער, הבכיות שהיו שם עלו עד לב השמים, כולם ממש געו בבכיה מרוב התרגשות והתעוררות דקדושה שריחפה שם, מחזה כזה שלא שייך לשכוח אותו לעולם.

את הדרך חזרה עשינו דרך ארץ ישראל וכשהגענו לשדה התעופה יצאו הרבה מאנ"ש להקביל את פנינו, מתוכם אני זוכר את ר' שמואל צ'צ'יק, הם באו ורקדו אתנו בתוך אולם קבלת פנים, היתה אז כזאת שמחה עצומה בין כל אנ"ש על שזכינו להגיע אל ציונו הקדוש של רבינו, והנה הולכים ונפתחים שערי הציון הקדוש.

בעוד ששאר בני החבורה שבו לארצות הברית אני נשארתי בארץ ישראל כדי לחפש שידוך. באמריקה דאז להיות ברסלב'ר היה בזיון עצום, החשיבו אותנו לחסרי דעת ממש. היתה כזאת התנגדות שנבערה מבורות עד שבעיני רבים זה היה ממש כמו להשתמד חלילה. כמובן שבמצב כזה לא הייתי יכול לחפש שידוך, לכן הוחלט שאסע לארץ ישראל ושם אחפש שידוך.

מי שהשתדל עבורי רבות היה החסיד ר' נתן צבי קעניג, אותו הספקתי להכיר זה מקרוב, שכן באותה שנה הגיע ר' נתן צבי בפעם הראשונה באמריקה עבור הכולל שעמד בראשו, עד אז נסע רק לאירופה. וכשחשבו אז מי יתלווה אליו לקבץ ממון המליצו הכל עלי, ואכן הלכתי אתו לאסוף כסף בכל המקומות, ואז הבטיח לי שעבור שסייעתי בידו הרי או שיקנה לי תפילין דר"ת או שידאג עבורי לשידוך הגון. ואכן קיים את הבטחתו, כשהגעתי לארץ ישראל, ביום חמישי י"ב תמוז תשכ"ו, התחיל לדבר בעבורי שידוכים. באותו זמן התגוררתי בחדר שבבית מדרשנו במאה שערים.

בה' אב נסעתי להילולא של האר"י הקדוש, הגענו לצפת בשעת חצות לילה ואז היו שם מעט מאד אנשים ובעיקר חסידי ברסלב כר' שמואל שפירא ור' הירש לייב ליפל ועוד, ואז פגשתי שם את ר' נתן צבי שאמר לי שיש לו כבר שידוך עבורי אבל לא פרט לי עם מי וכו', ובט"ו אב באתי בקשרי השידוכין בשעה טובה ומוצלחת. ר' נתן צבי ארגן את מסיבת התנאים והוא הזמין והביא איתו עוד כמה מקרובי משפחתי שהתגוררו בארץ ישראל, וכן דאג להביא את ר' יעקב מאיר שכטר לדבר שם.

איך נכנסתם לעסק ההדפסה?

כשהגעתי לארץ ישראל מיד אחרי הקבלת פנים, הלכתי להיפגש עם ר' שמואל הורוויץ שאליו כאמור הייתי הכי מקושר דרך המכתבים, ומזמן לזמן הקשר הלך והתחזק. (בשנה שלפני זה שלח לי מכתב שאירס את בתו האחרונה עם ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד שהוא מנכדי תלמידי רבינו, ואז השתדלתי ושלחתי קצת יותר כסף). את כתובתו כבר ידעתי ממשלוח המכתבים, הוא התגורר אז בבתי מילנר, בתוך שטח ההפקר שסמוך היה לגבול הירדני.

כשבאתי לביתו מצאתי אותו מתהלך בבית בטלית קטן פשוט בלי מלבוש עליון, והתחיל לדבר עמי כדרכו דיבורים בעבודת ה' ובגדולת רבינו הק', ואז דבר איתי באריכות כמה שעות על גודל מעלת עניין ההדפסה בכלליות וזה היה ההתחלה.

אגב, כשנפגשתי עמו בתחילה היה נראה כאדם חסון ומלא, ואולם לאחר זמן קצר מצאתי אותו כחוש ורזה לגמרי, ואז נודע לי שחלה במחלה והוא כמובן לא פנה כלל לרופאים והוא לא הלך משום ציווי רבינו.

למרות כל זאת הוא המשיך לחיות עוד כשש שנים עד שנת תשל"ב, אז נסתלק בגיל ששים ותשע. בכל אותה תקופת ימי חוליו הוא לא הסתכל על עצמו כלום, והמשיך בעבודת ה' כאילו כלום לא היה, ואפילו בפורים האחרון שתה יין ונשתכר, על אף שהיו לו עוד כמה מחלות.

ר' שמואל הורוויץ הוא היה אדם נסתר מאד ושפל ברך מאין כמותו, הוא התנהג בצניעות ובפשיטות גמורה. אני זוכר שכמה פעמים ראיתי אותו יושב מול הדואר שהיה אז בתחילת רחוב מאה שערים ליד גאולה, ומכיון שלא היה לו שם כסא או ספסל לשבת היה רגיל להתיישב ולהמתין שם על המדרכה כשהוא מתפלל ומתבודד עם השם יתברך בדבקות נפלאה.

וכן זכיתי להתלוות אליו ולנסוע עמו הרבה פעמים למירון יחד עם ר' שמואל שפירא ועוד מאנ"ש, וראיתי את תוקף עבודתו את ה' שמה.

מתי החלה ההדפסה בפועל?

אחרי חודש תשרי תשכ"ז חזרתי לארה"ב, לאסוף כסף לצרכי נישואי והתעכבתי שם למשך חצי שנה, כשחזרתי לארץ ישראל לקראת חודש ניסן נסעתי למירון ושהיתי שם מערב ראש חודש ניסן עד ערב שבועות, בכל הזמן הזה היו שם ר' שמואל הורביץ ור' אריה לייב שפירא ובניו, שהיה אלמן מאשתו בתו של ר' מרדכי קעז. המקום היה ריק ושומם מאיש ובקושי היה מנין מאנשי הכפר. בערב שבועות הגיעו למירון ר' שמואל שפירא ור' שמואל צ'צ'יק לעשות שם את החג כדרכם, אבל ר' שמואל הורביץ ואני חזרנו לירושלים, כי אז נפתח הדרך להכותל המערבי לראשונה אחרי המלחמה, ועד אז לא ראיתי עדיין את הכותל והשתוקקתי מאוד להיות שם, אולם לאחר מכן התחרטתי על כך כי היה שם תערובת נוראה ה"י.

סמוך לזה התחתנתי, ועל החתונה באו כל אנ"ש שהיו אז בירושלים. אני זוכר שביקשתי אז לכבד את ר' אלחנן ספקטור שיהיה מסדר קידושין כי הוא הרי היה רב בפולין, אבל הוא סירב בכל תוקף, ואמר "אני כלום, איני רב". גם ר' לוי יצחק סירב להיות מסדר קידושין. לבסוף ר' גדליה קניג אמר לי שאקח מו"צ בירושלים לסידור קידושין, ואז לקח חמי את ר' דוב סוקולובסקי ז"ל.

האמת היא שעוד לפני החתונה כשהייתי באמריקה הדפסתי ההגדה של פסח 'אור זורח' שחיבר החסיד ר' אלתר טעפליקר בעל ה'משיבת והשתפכות הנפש', מכמה סיבות לא רציתי שזה יקרא על שמי וכתבתי את זה על שמו של אחד מאנשי שלומינו שעסק אז רבות בהדפסה.

אחר החתונה נכנסתי כולי לעסק ההדפסה. ראשונה הדפסתי את ספרי הרב מטשעהרין 'זמרת הארץ' ו'יקרא דשבתא' וכן את ה'עלים לתרופה'.

הספר הראשון מספרי רבינו שהדפסתי היה ה'סיפורי מעשיות', זה היה בשנת תשכ"ח. כי אז היה בנמצא רק הסיפורי מעשיות מדפוס למברג, והפעם האחרון שהדפיסו אותו היה בשנת תש"ט באמריקה על ידי ר' בירך רובינזון, ומשם שלחו כמות מצומצמת לארץ ישראל. לאור זאת התעוררתי להדפיס מחדש את הסיפורי מעשיות.

כשר' שמואל הורוויץ שמע שאני הולך להדפיס את הסיפורי מעשיות הוא נתן לי אז את ספרו 'שיחות ורמזים' כדי שאדפיס את הסיפורי מעשיות יחד עם זה. יש לציין שר' שמואל הדפיס את הספר "שיחות ורמזים" בשנת תש"ח כאלף ספרים מזה, אך כשגלו מהעיר העתיקה נשארו שם כולם למעט עותק אחד או שנים שנשאר בידי ר' שמואל, והוא נתן לי אותו כדי שאדפיסו, ואכן הכנסתי זאת אז בספר סיפורי מעשיות.

בשבת שלאחר ההדפסה היתה אז התעוררות גדולה בלימוד בסיפורי מעשיות אחר התפילה בשבת, ואז דרש ר' לוי יצחק כהרגלו, ואחרי השיעור נתן אז 'הספד גדול' על אריה ויינשטוק.. ודיבר אז בהתלהבות לסייע בהדפסה והיה לי אז מזה חיזוק גדול. וכן כמעט בכל שנה בעשרה בטבת היה דורש ר' לוי יצחק בסעודת ההילולא בגודל מעלת עסק ההדפסה, והיה עושה אז מגבית גדול לטובת 'קרן ההדפסה'.

מדי שנה לקראת יומא דהילולא של מוהרנ"ת הייתי מוציא כרוז ור' לוי יצחק היה חותם עליו ולפעמים אף ר' שמואל שפירא ור' אלחנן ספקטור היו מצרפים את חתימתם. אצל ר' אלחנן רק כשבאתי אני לבד אליו היה חותם, אבל אם היו באים אליו שניים ביחד כבר היה מתחמק שאינו כלום ואינו יודע מה רוצים ממנו. הוא כל כך נרתע מכל רבב של פרסום שהיה אסור לשני אנשים לגשת יחד אליו לכל דבר.

בשלב מסוים הגיע גם ר' אברהם נחמן גלבך בנו הגדול של ר' יצחק וסייע לי בכל עסק ההדפסה. הוא זה שהלך לר' אליהו חיים רוזין ושכנע אותו שאני צריך מקום לכל עסק ההדפסה, ואז נתן לי את החדר בבית הכנסת הגדול במאה שערים, וכך נכנסתי בעסק ההדפסה יותר חזק.

בשנת תש"ל הדפסתי שוב את ה'סיפורי מעשיות'. ובשנת תשל"ה זכיתי לההדיר ולהדפיס אותו בעריכה חדשה, את המהדורה הזו הגיה ר' משה קרמר על פי צילום של הדפוס ראשון שהיה בידי, ואז תיקנו את הניקוד באידיש שהיה אז סגנון אידיש מאד לא רגיל. ר' משה הגיה גם את הליקוטי מוהר"ן שהודפס לפני כן בשנת תשכ"ט, והוא היה המגיה של כל הספרים.

עם השנים לאחר שגבר הביקוש גם לספרים בשפת האידיש, אזי תרגמתי את הספרים לאידיש, לעשות כמה שאפשר כדי שיתקבל ויופץ ספרי רבינו גם בפני קהלים רבים יותר.

כמובן שבכל משך עשרות השנים היו הרבה עליות וירידות בענין ההדפסה, אבל תמיד ובכל מצב התחזקתי להמשיך הלאה, וברוך ה' שאני אוחז כבר בשנת היובל ליסוד קרן הדפסה תשכ"ח-תשע"ח [כאן נותן לנו הדף של המגבית של שנה זו], שעל ידה הודפסו והופצו בעולם אלפים ורבבות ספרים בהידור ובפאר רב בכל קצווי תבל.

ובדרך אגב, אם כבר והזכרנו את שמו של ר' אלחנן ספקטור אני רוצה לספר דבר שכבר אמרתי את זה להרבה אנשים, היו שני אנשים שאני בעצמי ראיתי שפניהם היו משתנים וזוהרים בשבת אחרת מכפי שהיו נראים בימות החול, אמנם היו מסופר על הרבה אנשים שראו עליהם איך פניהם היו משתנים, אבל אני ראיתי זאת בשניים, אצל ר' שמואל הורוויץ ור' אלחנן ספקטור, אני לא יודע אם גם אחרים ראו את זה, אבל אני על כל פנים זכיתי וראיתי זאת.

את מי עוד מאנ"ש הנכם זוכרים?

הקשר הכי גדול והראשון היה לי עם ר' שמואל הורוויץ שכאמור הוא זה שכתב לי הכי הרבה מכתבים והיה לו חלק גדול בהתקרבותי.

הכרתי גם את ר' בן ציון אפטר שהיה יושב איתי כל מוצאי שמחת תורה ומספר לי סיפורים מעניינים על נסיעותיו לאומן ועל חסידי ברסלב בפולין ובאומן, והיה חוזר ואומר לי על כל מיני דברים "דוס זאלטו שרייבן דוס זאלסטו שרייבן" [=דבר זה תכתוב ודבר זה תכתוב], כי מכיוון שעסקתי בהדפסה רצה מאד שאדפיס את הדברים.

את ר' יונה לבל, אני זוכר מימי ילדותי בארץ ישראל לפני שעברנו לאמריקה, הוא נסתלק בב' ניסן תשכ"א ואנחנו הפלגנו כמה ימים אחרי כן. כשר' יונה עבר ברחוב הרגישו אותו כולם, הוא היה הולך בדרך ומאיר פנים לכולם, לזה היה אומר איזה דיבור של התחזקות ולשני מילתא דבדיחותא, בכל מקום שהלך היה משמח את לב הבריות. כשנפטר כולם הרגישו אבל גדול וצער עצום.

אני עוד זוכר שבשנת תשי"ז היה הראש השנה הראשון שהיה הקיבוץ בבית מדרשנו הגדול בירושלים, וכילד סקרן נכנסתי להסתכל, ועל הקיבוץ היו אז כמאה וחמישים מאתיים איש, וכהיום הזה ב"ה עניין רבינו מתפשט כל כך בעולם וספרי רבינו מופצים בכל העולם, עד כדי שהרב דוד אבוחצירא מנהריה השקיע סכום עתק של כמיליון שקלים בהדפסת ה'ליקוטי הלכות', שזהו דבר נפלא שבעבר זה לא היה יאומן כלל.

משנות ילדותי עוד קודם שנתקרבתי אני זוכר את ר' אלטר בן ציון, בדירתו התגוררתי כשנה וחצי במשך כל גלגולי הדירות שעברתי, ושם היה גם התנאים שלי, ומקודם גר שם ר' הערש'ל לסקר. וכן זוכר אני את ר' שמואל מרדכי קורנבליט חמיו של ר' יעקב דוב, הוא היה יושב בכולל בשול במאה שערים בספסל הסמוך לקיר הפונה לצד חדרי והיה עושה התבודדות בקול, ולפעמים שמעוהו איך שהיה מדבר לעצמו "שמואל מרדכי שמואל מרדכי וואס וועט זיין מיט דיר.. וואס וועט זיין מיט דיר".. [=שמואל מרדכי שמואל מרדכי מה יהיה אתך.. מה יהיה אתך..].

וכן אני זוכר את ר' יחיאל גרינוואלד שאצלו התאכסנתי כמה פעמים בבחרותי. וכן את ר"י פשיסחא, שם משפחתו האמיתית היה יונגרביץ אבל כך היה מכונה, הוא היה מפולין וממש לפני המלחמה הוא עבר לאורגוואי שבדרום אמריקה ומשם עלה לארץ ישראל, והוא ור' דוד שכטר היו השדכנים מברסלב.

עוד דמות מופלאה ובלתי נשכחת שכבר הזכרנו אותה היא דמותו של ר' אריה לייב שפירא, הוא היה הרבה במירון והיה הולך הרבה לשדות להתבודדות וזעקותיו שם הדהדו עד למרחקים. הוא הסתיר את עצמו לגמרי, היה הולך לעיתים עם כובע קצת מוזר עם שוליים צרים, וכמדומני שהיה תקופה שאף לא הלך בשטריימל בשבת.

היכרתם את ר' יענק'ל תפילנסקי?

בוודאי. מיד אחרי שהגעתי לארץ ישראל לאחר שהלכתי לבקר את ר' שמואל הורוויץ כמו שספרתי מקודם, הלכתי לשול והייתי שם לבד, לא הכרתי שם אף אחד, ואז ניגש אלי ר' יענק'ל ומשכני לביתו וערך לפני סעודה ואז אכלתי בפעם הראשונה בארץ ישראל, ומאז היה לי קשר הדוק איתו. הייתי נוהג לבוא אליו הרבה פעמים אחרי חצות אל דירתו שברחוב צפניה, ומשם הלכנו יחד לשדה, היכן שכיום הוא רחוב חנה, שם נגמר הישוב אחרי ישיבת טשעבין, ומשם השתרעו הרים ושדות, ועל הדרך דיבר איתי כאלו דיבורים פשוטים ומעוררי לב שהרושם שלהם חקוק על לוח לבי עד היום.

גם את דמותו של ר' אברהם יעקב גולדרייך אי אפשר לשכוח, הוא היה אדם שמח וטוב לב, והיה לו הרבה "ווערטלאך" [דברי צחות] להרנין לבבות נשברים. הייתי הרבה בחדרו במירון, שם היה לו חדר גדול של כעשר מיטות, וכשהגעתי לארץ ישראל באחד מהריקודים הראשונים בשול ניגש אלי ואמר לי: "זעט אויס אז דער רבי האט גיזאגט אז זיין זאך זאל זאך ארוף קלעפן האף הינגרישע אידן", [=נראה שעניין רבינו מתפשט כבר אצל היהודים ההונגרים].

מתי נסעתם שוב לאומן?

גם בנסיעה השלישית בשנת תשכ"ז הצטרפתי עם ר' צבי אריה רוזנפלד, וזה היה כשבועיים קודם חתונתי, וגם בנסיעה הרביעית בתשכ"ט זכיתי להימנות, ואז נפגשו עם ר' מיכל דורפמן בקייב שהיה עדיין גר שם, וכן נסע אתנו ר' יענק'ל תפילינסקי, ובשנת תשל"א נסעתי לבד.

איזה קשר היה לכם עם ר' הערשל וואסילסקי?

ר' הערשל היה הרוח החיה בכל ענייני רבינו, והוא עזר לי הרבה כל השנים בעניין ההדפסה בכל מה שהייתי צריך. כל הספיקות שהיו לי ובפרט בענין ההדפסה הייתי מתייעץ איתו. הוא היה הראשון שהתחיל למכור את ספרי רבינו ברבים, מלבד כל זאת הוא היה מכניס אורחים גדול וכל מי שהגיע לאמריקה ידע שהכתובת הוא ר' הערש'ל. ר' וועלוול חשין עוד כשהגיע בשנת תשכ"ב עם בנו לאמריקה התאכסן אצלו, וכן עוד רבים וטובים.

איזה ספרים ברצונכם להדפיס בזמן הקרוב?

דבר זה קיבלתי מר' לוי יצחק שאם אני חפץ להדפיס שיהיה זה בלי הודעות ופירסום. ולכן אף פעם לא אמרתי מקודם לאף אחד איזה ספר אני הולך להדפיס, וכששואלים אותי מה אני רוצה להדפיס, אני משיב שאני עצמי גם כן איני רוצה לדעת בכדי שההדפסה תצליח, אך מה לעשות שאני חייב לדעת מחמת שאני עוסק בזה. ראיתי תמיד גם אצל אחרים, כשמתפרסם הדבר המניעות מתגברות למעלה ראש. פעם אחד כבר היו הספרים מוכנים רק שעדיין לא הגיעו אלי, וגיליתי זאת לאדם אחד, ומסיבות שונות ומשונות נתעכב הדבר שבוע או יותר עד שזה הגיע, מזה למדתי בכל תוקף שאיני מספר מקודם כלל.

מי ערך את סדרת הספרים הנודעת 'אוצר יראת שמים' מתולדות רבינו הק'?

בתחילה הספרים הודפסו חלק אחר חלק באידיש במהדורה בלתי מנוקדת, ורק לאחר שנים באמצע שנות המ' התחלנו לתרגם אותם ללשון הקודש, אבל אני לא השתתפתי כלל בכתיבה. מי שערך וכתב את זה היה ר' בצלאל פרידמן, וגם ר' אברהם ירבלום השתתף בעריכה, וזאת אני זוכר שהרבה דברים שכתבו היה ממה ששמעו מר' לוי יצחק, והיו מרבים לשאול אותו ולברר על כל מיני שיחות ומעשיות.

איזה עוד עניינים ראיתם אצל אנ"ש?

ראו עליהם את התמימות והפשיטות שהיה להם בכל ענין של רבינו, ואת הדביקות שלהם בעצת ההתבודדות וריבוי הלימוד בספרי רבינו. וביותר איך שהיו בורחים כמפני אש מכל ענין של פרסום ומאסו בדבר הזה מאד.

הענין הזה נכנס בי מאד במשך הזמן בעיקר משיעוריו של ר' לוי יצחק עד כמה צריך להתרחק מכל שמץ של פרסום וזה הדבר שראיתי אצל כל אנ"ש, ור' לוי יצחק עצמו היה נזהר מזה מאד והיה כמה פעמים שרצה להפסיק להגיד שיעורים בגלל שהרבה אנשים הלכו אחריו מביתו לבית הכנסת, ורק בגלל שאמרו לו שהשיעורים הם תועלת גדול לדור הצעיר לא הפסיק.

וכן הייתי בידידות גדולה עם ר' ישראל נחמן אנשין ב"ר שמואל מאיר, עמו הייתי מתרועע הרבה ומדבר איתו בעבודת ה' ובענייני רבינו, הוא עוד הכיר את הדור שלפניו, את תלמידי ראבר"נ שהתגוררו בירושלים ואמר לי פעם אני זוכר את אנשי שלומינו הקודמים היום אין כבר דמיון אליהם רק ר' שמואל הורוויץ הוא מאותה שארית הפליטה. הוא שנא והרחיק כל ריח של פרסום, דבר שהיה פשוט ורגיל אצל כל אנשי שלומינו בכל הדורות.

ולסיום, פונה בזאת ר' אריה אל כלל אנשי שלומינו, לבוא לעזרת ה' בגבורים , למסור שב"ה זה כבר שנת החמישים שנה לקרן הדפסה וההוצאות הם גדולות ומי שיכול לתרום ולעזור שכרו גדול.