בס"ד
מאמר כז – תמימות ופשיטות (ב)
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אשר סיימנו בחסדי ה' לבאר את סוגיית ההתייחסות לכלל הצדיקים, יחד עם שלל הבירורים שהתלוו לכך. ועתה אנו עומדים להיכנס בס"ד אל הסוגיא המופלאה והנחוצה, של ה"תמימות ופשיטות".
לפני חודשיים, הצגנו בפני הקוראים את מאמר הפתיחה לסוגיית ה"תמימות ופשיטות", וכעת אנו אמורים בס"ד להתחיל בביאור פְּרָטֵי התמימות ופשיטות, וכיצד היא באה לידי ביטוי בחיי היום יום של ברסלב'ר חסיד.
אך בטרם נתחיל לבאר מהי התמימות, ראינו לנכון להקדים ולהזהיר מפני הטיפשות, המתחזה אף היא לתמימות…
- "אסור להיות שוטה!"
בסיפורי מעשיות, מעשה מחכם ותם, כאשר רבינו מזכיר לראשונה את ה"תם", הוא רואה לנכון להדגיש ולהבהיר:
לֹא שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ!
(סיפורי מעשיות, מעשה ט)
גם בשיחותיו, כאשר מלמד אותנו רבינו על חובת התמימות, הוא מדגיש שאין מדובר ב"טפשות", כשהוא אף מזהיר ש"אסור" להיות שוטה בשם התמימות… וזה לשונו:
חָכְמוֹת אֵינָם כְּלוּם, רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת. גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה! אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן חָכְמוֹת אֵין צְרִיכִים כְּלָל.
(שיחות הר"ן, נא)
מחד "חכמות אין צריכים כלל", אך מאידך "אסור להיות שוטה". שכן, ה'תמימות' אין לה דבר עם ה'טיפשות'.
לא זו בלבד שאינם חברותא, אלא הם אף שני הֲפָכִים גמורים…
כִּי הַטִּפְּשׁוּת וְהַתְּמִימוּת הָאֲמִתִּית הֵם שְׁנֵי הֶפְכִיִּים, כִּי טִפְּשׁוּת זֶה בְּחִינַת חֶסְרוֹן הַדַּעַת, וּתְמִימוּת זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה. וְלֹא לְחִנָּם הַכָּתוּב מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר "אַשְׁרֵי תְּמִימֵי דָּרֶךְ", וְחַס וְשָׁלוֹם שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבֵּחַ 'תְּמִימוּת' שֶׁהִיא בִּבְחִינַת 'טִפְּשׁוּת' חַס וְשָׁלוֹם.
(שערי צדיק, חלק ד, מכתב צט)
*
אותו רבי שהזהיר כל כך על ה"תמימות", סלד מהטיפשות עד למאד. עד כדי שהתבטא ואמר:
"אִיךְ הָאבּ פַיינְט אַ נַאר" = "אֲנִי שׂוֹנֵא טִפֵּשׁ".
(שיש"ק החדש, חלק ג, תתל)
הוא אף הציע לאחותו שתתגרש מבעלה שהיה טיפש, וכמסופר:
רַבֵּנוּ אָמַר לַאֲחוֹתוֹ מָרַת פֶּערְל: אִם הָיִית שׁוֹמַעַת לִי, הָיִיתִי מְצַוֶּה לָךְ עוֹד עַכְשָׁו שֶׁתִּתְגַּרְשִׁי מִבַּעֲלֵךְ, כִּי הוּא טִפֵּשׁ! – "וֶוען דוּ וָואלְסְט מִיר גִיפָאלְגְט, וָואלְט אִיךְ דִיר נָאךְ אִיצְטֶער גִיהֵייסְן זִיךְ גֶטְ'ן, וָוארוּם עֶר אִיז אַ נַאר".
(שיש"ק ב, רכג)
כשהעילה לכך היא רוחנית כמובן, וכפי שהוסיף והסביר:
אַז עֶר אִיז אַ נַאר, נַארְט אִיהם דֶער בַּעַל דָּבָר אִין יוּדִישְׁקֵייט אוֹיךְ [= מֵאַחַר שֶׁהוּא שׁוֹטֶה, מְשַׁטֶּה בּוֹ הַיֵּצֶר הָרָע גַּם בַּיַּהֲדוּת].
(כתבי רבי שמואל)
גם כשהטיפשות הייתה מלובשת במעטה 'חסידי', לא נמנע מלְגַנּוֹתָהּ. וכמסופר:
כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ פַּעַם אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל מַה לּוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל כָּל כָּךְ עִם הָאֶפִּיקוֹרְסִים (שֶׁהִתְקָרְבוּ לְרַבֵּנוּ עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה כְּהִירְשׁ בֶּער וְלַאנְדָא וְכוּ'), עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ בְּתַקִּיפוּת: אֵלּוּ הַחֲסִידִים הַהוֹלְכִים עִם בָּתֵּי יָדַיִם רְחָבִים (כְּמִנְהַג הַיָּמִים הָהֵם) יֵשׁ בָּהֶם כָּאֵלּוּ שֶׁנּוֹטֵף מֵהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, וּבְנוֹסָף לְכָךְ גַּם טִפְּשִׁים הֵם… הֵם לְכָל הַפָּחוֹת חֲכָמִים. "דִּי מִיט דִּי גְּרוֹיְסֶע אַרְבִּיל רִינְט פוּן זֵיי אֶפִּיקוֹרְסוּת, אוּן דֶּער צוּ זֶענֶען זֵיי נַעֲרָנִים אוֹיךְ. זֵיי, זֶענֶען חָאטְשׁ קְלוּג".
(שיש"ק ה, סב)
כשעל אנשיו, העיד פעם רבינו בפני בעל התניא:
"זֵיי זֶענֶען נִישְׁט קֵיין נַעֲרָנִים" = "הֵם אֵינָם טִפְּשִׁים".
(שיש"ק ב, קמז)
- "לעולם יהא אדם ערום ביראה"
מאידך, חיבב רבינו 'חכמים', כשהוא רואה בכך עדות על גדולת נשמתם.
כִּי כָּל מַה שֶּׁהַשֵֹּכֶל גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, הַנְּשָׁמָה גָּבֹהַּ יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל. כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם".
(ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, ה)
כך שאליבא דאמת – אילו היו להם לחכמים את הכלים הנכונים להשתמש עם שכלם כראוי – היה ראוי שחכמתם היתירה תגרום להם התעלות והתרוממות. שכן:
עֶצֶם הַחָכְמָה וְאוֹר הַמֹּחַ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הָאָדָם, הוּא מִנִּשְׁמַת וְרוּחַ הַבּוֹרֵא בְּעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר נָפַח בְּאַפּוֹ מִתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה. וּלְפִי זֶה מִמֵּילָא מְבֹאָר, שֶׁכָּל אֲשֶׁר יָאִיר בּוֹ יוֹתֵר זֶה הָאוֹר, הָיָה לוֹ לְהִתְעַלּוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם, וְלֹא הַתָּם בְּרִחוּקוֹ מֵהַחָכְמָה.
(כוכבי אור, שיחות וסיפורים, א)
רבינו אף רואה ב"חכמה" סיבה עיקרית להתעלותו של האדם בעבודת ה', שכן "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט, יח) ועל ידה ניתן ללחום את מלחמות ה' ביצר הרע.
וּכְשֶׁהַחָכְמָה בְּקִיּוּמָהּ וּבִשְׁלֵמוּתָהּ, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת 'חַד עָל בֵּין תְּרֵין', שֶׁיָּכוֹל לִלְחֹם מִלְחֲמוֹת ה', בִּבְחִינַת "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב".
(ליקוטי מוהר"ן, נח)
כשמאידך, חוסר החכמה, גורמת לאדם ליפול ברשתו של היצר הרע. וכפי שכבר הזכרנו את מאמר רבינו על הטיפש:
אַז עֶר אִיז אַ נַאר, נַארְט אִיהם דֶער בַּעַל דָּבָר אִין יוּדִישְׁקֵייט אוֹיךְ [= מֵאַחַר שֶׁהוּא שׁוֹטֶה, מְשַׁטֶּה בּוֹ הַיֵּצֶר הָרָע גַּם בַּיַּהֲדוּת].
(כתבי רבי שמואל)
כך שעיקר הצלחת האדם בעבודת ה', היא ה"חכמה". וכמסופר:
פַּעַם אַחַת הָיָה מְדַבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל עִם רַבֵּנוּ זַ"ל מֵהַצַּדִּיק רַבִּי הִירְשׁ לֵיבּ מֵאַלִיק, אַז עֶר הָאט גִּימַאכְט זֵייֶער גּוּט אִין יוּדִישְׁקֵיְיט וָוארִין עֶר אִיז זֵייֶער פְרוּם [= שֶׁהוּא עָשָׂה טוֹב מְאֹד בַּיַּהֲדוּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרֵא וְחָרֵד]. וְעָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל: "אֲפִלּוּ עֶר זָאל זַיין וִוי אַזוֹי פְרוּם, דֶּער עִקָּר אִיז וָואס עֶר אִיז גִּיוֶוען קְלוּג" [אֲפִילּוּ שֶׁיִּהְיֶה 'יָרֵא' כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, הָעִקָּר הוּא מַה שֶׁהָיָה חָכָם].
(אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרביז"ל, נט)
בנוסח דומה מסופר:
רַבֵּנוּ אָמַר עַל הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי הִירְשׁ לֵיבּ מֵאֲלִיק: "אֲפִלּוּ אִם הָיָה יָרֵא וְחָרֵד כָּפוּל מִמַּה שֶּׁהוּא, לֹא הָיָה בָּא לְמַדְרֵגָתוֹ. רַק זָכָה לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ מִשּׁוּם שֶׁהוּא חָכָם!" כְּלוֹמַר: שֶׁכָּל מַה שֶּׁהֵבִיאוֹ לְמַדְרֵגָתוֹ, הוּא פִּקְחוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. [אֶת רַבִּי הִירְשׁ לֵיבּ הַנַּ"ל כִּנּוּ צַדִּיקֵי וּגְדוֹלֵי אוֹתוֹ דוֹר "חֲכַם הַדּוֹר"].
(שיש"ק ב, רנב)
*
שכן, כבר לימדונו חכמינו ז"ל, שבעבודת השם צריך האדם לא רק להיות 'חכם' אלא אף 'ערום'… וכמו שאמרו בגמרא:
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה.
(ברכות יז ע"א)
ופירש רש"י:
עָרוּם בְּיִרְאָה – לְהַעֲרִים בְּכָל מִינֵי עָרְמָה לְיִרְאַת בּוֹרְאוֹ.
(רש"י, שם)
וזאת מפני שהיצר הרע העומד מנגד, מתנהג אף הוא בערמה גדולה, בבחינת "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם" (בראשית ג, א). וכנגד ערמתו, חייב האדם להיות "ערום ביראה". כדברי החרדים:
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה, נֶגֶד 'הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' הוּא הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בְּתַחְבּוּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ מִלְחָמָה".
(ספר חרדים, פרק לה, אות ב)
גם יעקב, סמל התמימות, "יַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז) – בבואו להתמודד עם עשיו, קיים בנפשו "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהלים יח, כז) והתנהג איתו בחכמה ומרמה. וכפי שאמר יצחק לעשיו בנו:
בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
(בראשית כז, לה)
ופירש רש"י:
בְּמִרְמָה – בְּחָכְמָה.
(רש"י, שם)
כך גם בבואו לבית לבן הארמי והרמאי, סיפר לרחל "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא" (בראשית כט, יב), כשכוונתו לרמז:
אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָּא, גַּם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת. וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶּן רִבְקָה אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה.
(רש"י, בראשית כט, יב)
ו"מעשה אבות סימן לבנים", שההתמודדות נגד היצר הערמומי, חייבת להיות בחכמה וערמה. שכן, הבעל דבר
הוּא הַגַּנָּב הָרִאשׁוֹן, רֹאשׁ לְכָל הַגַּנָּבִים וְהָרַמָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי הוּא מִתְנַהֵג עִם רֹב בְּנֵי אָדָם בְּדֶרֶךְ גְּנֵבָה, בְּעָרְמָה וְרַמָּאוּת נִפְלָא, בְּכַמָּה וְכַמָּה מִינֵי דְּרָכִים שׁוֹנִים, שֶׁהוּא מְרַמֶּה אֶת הָאָדָם וְגוֹנֵב דַּעְתּוֹ בְּכָל עֵת עַד שֶׁרוֹצֶה לְתָפְסוֹ בְּמִכְמַרְתּוֹ רַחֲמָנָא לִצְלָן, כַּנּוֹדָע וְנִרְאֶה בְּחוּשׁ.
(ליקוטי הלכות, גניבה ג, ה)
וכדי להינצל ממנו, חייבים גם אנו להתנהג בחכמה גדולה.
*
ואכן, בתפילותיו של מוהרנ"ת, הוא מרבה להגדיר את המלחמה עם היצר הרע, כ"התחכמות" נגדו…
והרי כמה דוגמאות:
וְעָזְרֵנִי מֵעַתָּה שֶׁאֶזְכֶּה 'לְהִתְחַכֵּם בְּחָכְמָה אֲמִתִּיִּית' וְלָחוֹס עַל נַפְשִׁי בֶּאֱמֶת לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי מִבְּאֵר שָׁחַת, מִן הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, וְתִהְיֶה לִי נַפְשִׁי לְשָׁלָל.
(ליקוטי תפילות, נח)
כִּי כָל מַה שֶּׁרָצִיתִי 'לְהִתְחַכֵּם' בְּתַחְבּוּלוֹת וְעֵצוֹת כְּנֶגֶד אוֹיְבֵי נַפְשִׁי, לֹא עָלְתָה בְּיָדִי מְאוּמָה.
(שם, פ)
וּבְעֹצֶם כְּסִילוּת דַּעְתֵּנוּ לֹא חַסְנוּ עַל נַפְשֵׁנוּ 'לְהִתְחַכֵּם' וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַתַּאֲווֹת, עַד אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ הֶרְגֵּל אֶצְלֵנוּ כָּל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאנוּ לְכַמָּה חֲטָאִים וַעֲווֹנוֹת וּפְשָׁעִים בְּשׁוֹגֵג וּבְמֵזִיד בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן.
(שם ח"ב, א)
לַמְּדֵנִי וְהוֹרֵנִי בַּמֶּה יִזְכֶּה נַעַר כָּמוֹנִי, מָלֵא עֲווֹנוֹת כָּמוֹנִי, חֲלוּשׁ כֹּחַ כָּמוֹנִי, לִמְצֹא דֶּרֶךְ וּנְתִיב וְעֵצָה אֵיךְ לְהִתְחַזֵּק כְּנֶגֶד כָּל מִינֵי הַיְצָרִים רָעִים בְּכָל פַּעַם. וְאֵיךְ 'לְהִתְחַכֵּם בְּחָכְמָה אֲמִתִּיִּית', וּלְהִתְגַּבֵּר בְּכָל מִינֵי הִתְגַּבְּרוּת, בְּכָל עֵת וָעֵת וּבְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא, בְּכָל מִינֵי עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
(שם, צב)
שֶׁאֶזְכֶּה 'לְהִתְחַכֵּם מֵעַתָּה 'וּלְהַשְׂכִּיל' עַל דְּרָכַי, וּלְבַעֵר הָרָע מִקִּרְבִּי, וּלְבַטֵּל הָרוּחַ שְׁטוּת מִמֶּנִּי, וְלִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת.
(שם ח"ב, כט)
*
גם ה"התחזקות" על כל סוגי חלישות הדעת בעבודת ה', מוגדרת בלשון מוהרנ"ת כ'חכמה', ולעומת זאת, החולשה והנפילה מוגדרת כ'טיפשות'…
והרי דוגמאות ספורות:
צָרִיךְ לֵידַע כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל נַפְשׁוֹ וְלָצֵאת מִזֻּהֲמָתוֹ וּלְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְכַוָּנָתוֹ בֶּאֱמֶת לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁבְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה מַשְׁבֵּרִים וְגַלִּים וּבְחִינוֹת וְנִסְיוֹנוֹת וְצֵרוּפִים. וְאִם לֹא יִהְיֶה 'שׁוֹטֶה וּפֶתִי וּכְסִיל' וְלֹא יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיַעֲבֹר עָלָיו, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְאַחֲרִית טוֹב לָנֶצַח.
(ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו, לח)
מִי שֶׁאֵינוֹ טִפֵּשׁ, יָכוֹל לְהָבִין מִמַּה שֶּׁשָּׁמַע וְרָאָה בַּסְּפָרִים אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ עִם כָּל אֶחָד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, אֲשֶׁר רַבִּים רַבִּים נִטְרְדוּ עַל יְדֵי אֵלּוּ הַסִּבּוּבִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאַשְׁרֵיהֶם אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ קַיָּמִים בַּעֲבוֹדָתָם. וְעִקַּר הַיְסוֹד שֶׁל אוֹתָן שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הוּא עַל יְדֵי הִתְחַזְּקוּת אֲמִתִּי 'שֶׁהֵבִינוּ' מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם וְלֹא הִנִּיחוּ עַצְמָן לְהַפִּיל בְּשׁוּם אֹפֶן.
(עלים לתרופה, מכתב מיום ה' למב"י תקצ"ו)
כִּי בֶּאֱמֶת רַבִּים נִכְנְסוּ בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי רֹב יִשְֹרָאֵל מִתְגַּעְגְּעִין לַה' יִתְבָּרַךְ וּמַתְחִילִין בַּעֲבוֹדָתוֹ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וְאַף עַל פִּי כֵן זְעִירִין אִנּוּן שֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי. אַךְ עִקַּר הַחִלּוּק הוּא רַק מֵחֲמַת עִנְיָן הַנַּ"ל. שֶׁרֹב הַנִּכְנָסִין בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעוֹבְדִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אֵיזֶה זְמַן אָרֹךְ אוֹ קָצָר, אֲבָל אַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ וּלְהַפִּילוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ, הוּא שָׁב לְאָחוֹר וְנוֹפֵל מֵעֲבוֹדַת הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ וְנִשְׁאָר לְמַטָּה, וְעַל כֵּן אֵין זוֹכִין לְמַה שֶּׁצְּרִיכִין לִזְכּוֹת. אֲבָל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים זָכוּ 'לְהִתְחַכֵּם' וּלְהִתְגַּבֵּר לִבְלִי לִפֹּל מִשּׁוּם יְרִידָה וּנְפִילָה שֶׁבָּעוֹלָם, רַק הִתְחַזְּקוּ עַצְמָן בְּכָל פַּעַם אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁעָבַר, וְעַל יְדֵי הִתְחַזְּקוּת שֶׁלָּהֶם זָכוּ לְמַה שֶּׁזָּכוּ, אַשְׁרֵי לָהֶם.
(ליקוטי הלכות, אונאה ג, א)
אִם לֹא יִהְיֶה טִפֵּשׁ, וְלֹא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם, וְיִתְגַּבֵּר וְיִתְחַזֵּק וְיִתְאַמֵּץ בַּתְּפִלָּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲזַי עַל יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלּוֹת יִכְמְרוּ רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִפְנֶה אֵלָיו וְיָאִיר לוֹ פָּנָיו וִימַלֵּא חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וִיקָרְבֵהוּ בְּרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה גְּדוֹלָה.
(ליקוטי עצות, תפילה ג)
- "ויחכם מכל האדם"
אם הזכרנו את חיבתו של רבינו ל'חכמה', וראייתו בה תנאי ליכולת להילחם עם היצר הרע – נזכיר על קצה המזלג, את חכמתו העצומה והמופלגת של רבינו ז"ל.
שכן:
רַבֵּנוּ זַ"ל, לְבַד שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל וְנוֹרָא – חוּץ מִזֶּה, הָיָה חָכָם מֻפְלָג גָּדוֹל.
(מכתב מרבי אהרן לייב ציגלמן הי"ד, מתוך כת"י, י"ד לעומר תר"פ)
עוד בהיותו ילד
הָיָה חָכָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּחָכְמָה מְאֹד מְאֹד, גַּם בִּימֵי קַטְנוּתוֹ וּבִימֵי נְעוּרָיו, כַּאֲשֶׁר הָיָה מְפֻרְסָם לְכָל מַכִּירָיו.
(שבחי הר"ן, יג)
ולאחר שגדל, בשנים ובחכמה – גדלה חכמתו עד אין שיעור, 'וַתֵּרֶב חָכְמָתוֹ' על כל קודמיו. וכמסופר על הרה"ק רבי הירש לייב מאליק זיע"א:
לְאַחַר שֶׁרַבֵּנוּ הָיָה אֶצְלוֹ, אָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי הִירְשׁ לֵיבּ לַאֲנָשָׁיו עַל רַבֵּנוּ: "חָכָם הוּא כָּל כַּךְ, עַד שֶׁלְהַמְלִיץ עָלָיו אֶת הַפָּסוּק (הַנֶּאֱמַר עַל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם) 'וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם' אֵינוֹ מַסְפִּיק". "קְלוּג אִיז עֶר, אַז 'וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם' אִיז אוֹיף אִיהְם קַארְג צוּ זָאגִין"!
(שיש"ק ב, רנד)
לא רק מעריציו הפליגו בחכמתו, אלא אף "החולקים העצומים" שעליו, הוכרחו להודות בכך שהוא "חכם נפלא מאד".
וּמִי פֶּתִי יְהַרְהֵר עַל חָכָם עַתִּיק מְפֻרְסָם בְּעֹמֶק חָכְמָתוֹ הַנִּשְׂגָּבָה, כְּמוֹ אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. שֶׁגַּם כָּל הַחוֹלְקִים הָעֲצוּמִים מוֹדִים עַל כָּל פָּנִים שֶׁהָיָה חָכָם נִפְלָא מְאֹד!
(ליקוטי הלכות, מילה ה, כח)
גם חכמי האומות, להבדיל א"ס הבדלות, הפליאו את חכמתו.
וְאַבִּיר הָרוֹפְאִים הֶחָכָם רַאפּוֹפָּארְט אָמַר עַל הָרַ"ן, שֶׁבְּחָכְמָתוֹ מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. כִּי הַמַּשְׂכִּילִים אֲשֶׁר בִּזְמַנּוֹ אָמְרוּ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר הַפָּסוּק "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם".
(אגרת ר' יצחק אייזיק מבוקרשט, כת"י עמוד 4)
אלא שדווקא חכמתו העצומה, היא זו שהביאתו לידי תמימות ופשיטות מופלאה.
וְזֶה הָיָה עִקַּר חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי מֵעֹצֶם הַפְלָגַת חָכְמָתוֹ, זָכָה תֵּכֶף לְחָכְמָה זוֹ, שֶׁאֵין צְרִיכִים שׁוּם חָכְמָה כְּלָל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי זֶה עִקַּר הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה מִן הַכֹּל (כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים) שֶׁלֹּא לִהְיוֹת שׁוּם חָכָם בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, רַק בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל.
(שבחי הר"ן, יג)
ומכותלי הדברים אנו נוכחים שוב, שה"תמימות ופשיטות" עליה מדבר רבינו, אין לה דבר ולא שמץ דבר עם ה"טפשות" וחסרון הדעת. אלא אדרבא, היא פרי הילולי החכמה.
- דיבוריו ועצותיו כלולים מ'תמימות' ו'חכמה'
ואכן, דברי רבינו הם שילוב מדהים של "חכמה נפלאה ועמוקה", יחד עם "תמימות גמור בתכלית הפשיטות"…
אַשְׁרֵי אֲנָשָׁיו הָעוֹמְדִים לְפָנָיו לִשְׁמֹעַ חָכְמָתוֹ וּתְמִימוּתוֹ. כִּי בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה מִדִּבּוּרָיו וּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים וְהַנּוֹרָאִים מְאֹד, הָיָה כָּלוּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד חָכְמָה נִפְלָאָה וַעֲמֻקָּה, וּתְמִימוּת גָּמוּר בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת בֶּאֱמֶת. כִּי תְּמִימוּת וְחָכְמָה אֲמִתִּית כֻּלּוֹ חָד, כַּמּוּבָן לַמַּשְֹכִּיל בֶּאֱמֶת.
(חיי מוהר"ן, תיג)
במכתביו, חוזר שוב ושוב מוהרנ"ת על כך, ומפליג בנפלאות החכמה והתמימות הכלולים בכל דיבוריו מדיבוריו של רבינו.
והרי כמה מלשונותיו:
שֶׁתִּזְכֹּר הֵיטֵב בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת אֶת כָּל הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֲמִתִּיִּים, הַתְּמִימִים בְּכָל מִינֵי תְּמִימוּת, וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם עֲמֻקִּים עֲמֻקִּים מְאֹד, מְלֵאִים חָכְמָה עֲמֻקָּה אֲמִתִּית, עַמְקוּת לִפְנִים מֵעַמְקוּת עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית! אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אֵין לְהוֹסִיף וּמֵהֶם אֵין לִגְרֹעַ, כִּי אִם לְעַיֵּן בָּהֶם וְלָשֹוּם לֵב עֲלֵיהֶם.
(עלים לתרופה, מכתב קצד)
דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּעִימִים וְהַיְקָרִים וְהַנִּפְלָאִים, וְהַתְּמִימִים בְּתַכְלִית אֲמִתַּת עַמְקוּת הַתְּמִימוּת בֶּאֱמֶת.
(שם, מכתב מיום ה' תצוה תקצ"ג)
דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים הָאֲמִתִּיִּים, הָעֲמֻקִּים בְּכָל מִינֵי עַמְקוּת, הַתְּמִימִים בְּכָל מִינֵי תְּמִימוּת אֲמִתִּי! אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ כָּל זֶה, אַשְׁרֵינוּ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וְעַל כָּל שִֹיחָה וְשִֹיחָה וְכוּ' שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.
(שם, מכתב מיום ד' תצוה תקצ"ה)
וְהַכֹּל עַל פִּי מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה שֶׁל הַנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, שֶׁבְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל וּדְבָרָיו הָעֲמֻקִּים וְהַתְּמִימִים הוּא מְשַֹמֵּחַ גַּם אוֹתָנוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים.
(שם, מכתב מיום ג' פקודי תר"ד)
לֹא נִמְצָא מִי שֶׁיְּחַזֵּק כָּל כָּךְ בְּעֵצוֹת נִפְלָאוֹת כָּאֵלוּ כְּמוֹ אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אֲשֶׁר מְחַזֵּק וּמֵקִים וּמֵשִׁיב אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲפִלּוּ הַיְרוּדִים מְאֹד מְאֹד בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת עֲמֻקִּים וּתְמִימִים. וְכֻלָּם נִלְקָחִים מִמָּקוֹם שֶׁנִּלְקָחִים דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא תַּמָּן.
(שם, מכתב קצד)
גם על דיבוריו שלו עצמו, כותב מוהרנ"ת לבנו:
עֲזָרָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְדַבֵּר בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁל אֶתְמוֹל, דְּבָרִים נִפְלָאִים, עֲמֻקִּים וּתְמִימִים מְאֹד!
(שם, מכתב מיום א' בהעלותך תקצ"ג)
שכן, כבר העיד מוהרנ"ת על דיבוריו:
אֵינָם מִלִּבִּי חַס וְשָׁלוֹם, רַק מִלֵּב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מְאֹד זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וְכֻלָּם נוֹבְעִים וְיוֹצְאִים מִמְּקוֹר הַחָכְמָה אֲמִתִּית וּתְמִימָה, נוֹרָא מְאֹד, אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ.
(שם, מכתב מיום ד' עקב תר"א)
*
כאלה הם דיבוריו של רבינו, וכך היא גם דרכו בה הוא מוליך אותנו:
שֶׁמַּנְהִיג יִשְֹרָאֵל בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת כָּל כָּךְ, בְּשֵֹכֶל גָּדוֹל!
(שם, מכתב מיום תענית אסתר תקצ"ה)
שכן, כל עצותיו ודרכיו בהם הוא מדריך אותנו, על אף שהם פשוטים ותמימים, יש בהם עמקות עצומה.
כִּי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, הַתְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת שֶׁל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עָמֹק עָמֹק מְאֹד, עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ. וְיֵשׁ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁגִּלָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תִּלֵּי תִּלִּין שֶׁל הֲלָכוֹת, מַעְיָנוֹת תְּהוֹמוֹת יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, כִּי כָּל דְּבָרָיו הֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.
(ליקוטי הלכות, הקדמה)
מוהרנ"ת אף נוקט בדוגמאות, כשבתוך דבריו הוא מזכיר את עצת 'איה':
וְכֵן בִּשְׁאָרֵי עֵצוֹת וּדְרָכִים נִפְלָאִים שֶׁגִּלָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כְּמוֹ הַתּוֹרָה "וְאַיֵּה הַשֶֹּה לְעֹלָה" בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן י"ב, שֶׁהָעֵצָה הַמְבֹאֶרֶת שָׁם עֲמֻקָּה מְאֹד, הַיְנוּ שֶׁהַפְּשִׁיטוּת וְהַתְּמִימוּת שֶׁל הָעֵצָה וְהַדֶּרֶךְ הַזֶּה עָמֹק מְאֹד, וּצְרִיכִין לְהַרְחִיב הַדִּבּוּר בָּזֶה הַרְבֵּה וּלְדַבֵּר מִזֶּה בְּכַמָּה לְשׁוֹנוֹת.
(שם)
במקום אחר הוא מכנה את עצותיו של רבינו "עצות דקות ועמוקות"; עצות שיש בהם דַּקּוּת ועמקות…
עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב וְשִׂים לִבְּךָ הֵיטֵב לְהָבִין הַדְּבָרִים, בִּפְרָט לַהֲבִינָם לְמַעֲשֶׂה. לְהַכְנִיס בְּלִבְּךָ הָעֵצוֹת 'הַדַּקּוֹת', הָעֲמֻקּוֹת, הָאֲמִתִּיּוֹת, לְקַיְּמָם בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת.
(ליקוטי הלכות, תחומין ו, ה)
כך שלמעשה, ה"תמימות" חייבת להכיל בתוכה יכולת להרגיש ולהבין נקודות עדינות ועמוקות…
*
זאת מלבד, מה שהאדם חייב גם להיות 'מבין דבר מתוך דבר', ולא להסתפק רק במה שכתוב, אלא להבין את המסתתר בין השיטין…
שֶׁבְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁאַדְמוֹ"ר זַ"ל יוֹרֵנוּ וִילַמְּדֵנוּ, עוֹד יִרְמֹז לָנוּ לְהָבִין מֵעַצְמֵנוּ עַל יְדֵי רִמְזֵי יְדֵי חָכְמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הַמְלֻבָּשִׁים גַּם הַיּוֹם בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְכַמּוּבָן מִזֶּה בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבָּנִים שֶׁנֶּחֶלְפוּ שֶׁהַתִּקּוּן שֶׁל הַבֶּן מֶלֶךְ שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת בִּרְכַּת הַשַּׁחַר הֲלָכָה ג' לֹא הָיָה רַק כְּשֶׁנַּעֲשָׂה 'מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר'.
(כוכבי אור, ששון ושמחה, הערה ג)
וְעִקַּר הַהִתְחַזְּקוּת עַל פִּי כָּל דַּרְכֵי עֵצוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה אוֹתָם בְּפֵרוּשׁ וּצְרִיכִים לְהַאֲמִין בִּדְבָרָיו וּלְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן צְרִיכִין לְהָבִין מֵרָחוֹק הָרְמָזִים … שֶׁהֵם עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית.
(עלים לתרופה, מכתב מיום תענית אסתר תר"ג)
- "מצוה גדולה לחדד השכל"
מלבד מה שנצרכת לנו 'חכמה' לקבל את התמימות העמוקה שבדברי רבינו, הרי שגם באופן כללי, מעודד אותנו רבינו 'לחדד את השכל', ולהבין כל מה ששייך להבין בשכל האנושי.
כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס'.
(ליקוטי מוהר"ן, סב)
אין די בכך שהאדם ישבור את כח המדמה – מקור התאוות הבהמיות – אלא עליו גם להוסיף "לחקור עם שכלו ולהשתמש בו", עד אשר יוציא את מתיקותו ועמקותו מההעלם אל הגילוי, מהכח אל הפועל.
וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הוֹצִיא שִֹכְלוֹ אֶל הַפֹּעַל, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִֹכְלוֹ עֲדַיִן, אָז אֶצְלוֹ הַשֵֹּכֶל בְּכֹחַ. אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר שָׁבַר הַמְדַמֶּה, אָז נִתְקוֹמֵם תְּכוּנַת שִֹכְלוֹ כִּי 'כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל', אֲבָל הַשֵֹּכֶל עֲדַיִן בְּכֹחַ. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִֹכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲזַי הַשֵֹּכֶל בְּפֹעַל … שֶׁהוֹצִיא מְתִיקוּת שִֹכְלוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.
(ליקוטי מוהר"ן, כה)
כשהשלב הסופי בענין ה'דעת', היא להגיע
לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת, הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לָדַעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לֵידַע יוֹתֵר, אֲזַי יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין דַּעַת הָאָדָם בִּשְׁלֵמוּת, לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחָמֵשׁ בְּחִינוֹת. וְהֵם מְפֹרָשִׁים בַּסְּפָרִים.
וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיַּגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לֵידַע יוֹתֵר. וְלֹא יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ בֵּין דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. שֶׁאֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אִי אֶפְשָׁר לְשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי לָדַעַת, אִם לֹא מִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמִּין אֱנוֹשִׁי.
(ליקוטי מוהר"ן, נג)
כשהמטרה בכל זה, היא כמובן: להעמיק את התמימות ולעשות בה שימוש נכון!
וְכָל יְגִיעָתֵנוּ וַעֲמָלֵנוּ תָּמִיד לִקְנוֹת וּלְהַשִּׂיג הַחָכְמָה, אֵינוֹ אֶלָּא בִּכְדֵי לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל עַל יְדֵי זֶה סוֹד הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת הָאֲמִתִּי שֶּׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי בְּכָל פְּרָטֵי חַיֵּינוּ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
(שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)
*
גם כשמדובר ב'אמונת חכמים', אשר עליה כבר הזהיר רבינו שעל האדם
לְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵֹכֶל, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר. וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵֹכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק.
(ליקוטי מוהר"ן, קכג)
הרי שגם עליה, ממליץ רבינו שתהיה עם 'דעת' והבנה… וכלשונו:
כְּשֶׁהָאָדָם הוּא מַאֲמִין בְּהַצַּדִּיק בְּלִי שׁוּם דַּעַת אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל מֵהָאֱמוּנָה, כִּי מֵאֱמוּנָה לְבַד אֶפְשָׁר לִפֹּל, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ גַּם דַּעַת שֶׁמֵּבִין גַּם בְּהַדַּעַת, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל.
(ליקוטי מוהר"ן, רנה)
שכן, על אף
שֶׁאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלָם וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אוֹתָנוּ וְשֶׁלֹּא לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים עַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין וְעַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל – אַף עַל פִּי כֵן, הִגְבִּילוּ לָנוּ שֶׁטַח שֶׁשָּׁם דַּוְקָא יֵשׁ צֹרֶךְ לְהָבִין אוֹתָם בְּשֵׂכֶל, כַּמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סִימָן רנ"ה, עַיֵּן שָׁם. כִּי זֶה לְצֹרֶךְ חִזּוּק וְקִיּוּם הָאֱמוּנָה, הַיְנוּ לְצֹרֶךְ זִכּוּךְ וּבֵרוּר הַמְּדַמֶּה, שֶׁיִּשָּׁאֵר תָּמִיד זַךְ וְצָלוּל וּבָרוּר, בְּלִי שׁוּם עֲכִירוּת וּבִלְבּוּל הַגּוֹרֵם לִגְלִישָׁה לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן.
(שערי צדיק, חלק ח, מכתב תל)
וְכֵן תּוֹעִיל הָאֱמוּנָה בְּדַעַת שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּשַׁקְרָנִים וּצְבוּעִים שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמִתְדַּמִּים לְעֵינֵי בְּנֵי אָדָם כְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים. וְכֵן תַּצִּילֵהוּ תָּמִיד מִלְּהִתְקָרֵב לִמְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהֶעֱמִידָם הַבַּעַל דָּבָר לְהַכְרִיחַ בְּנֵי אָדָם תַּחַת מֶמְשַׁלְתָּם וּלְהַטְעוֹת וּלְהַטּוֹת לִבָּם מִדַּרְכֵי וְלִמּוּדֵי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם … וְגַם אִם כְּבָר נָפַל אֶצְלָם, תַּעֲמֹד לוֹ הַחָכְמָה וְהַדַּעַת לְהָבִין אֵיךְ לְהִמָּלֵט מֵהֶם וְלָבוֹא לְהִתְקָרֵב אֶל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.
(שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)
אמור מעתה:
אם לא ישתמש האדם בשכלו הבריא, עלולה ה"אמונת חכמים" להפוך לאמונה כוזבת שתדרדר אותו לְעֶבְרֵי פי פחת.
- בהמה טהורה ולא טמאה!
הן אמת שעל האדם להיות תם כ'בהמה', וכדברי חז"ל:
אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה', וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרֻמִּין בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה!
(חולין ה ע"ב)
אך יש בכך "חכמה ומלאכה גדולה"… וכפי ששח רבינו ואמר:
שֶׁהוּא חָכְמָה וּמְלָאכָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת כְּמוֹ בְּהֵמָה. וְזֶה בְּחִינַת "כָּל אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בָּהֵמָה", הַיְנוּ שֶׁהוּא חָכְמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה (וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק "אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'" – "אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה". וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אָסָף "וַאֲנִי בַּעַר וְלֹא אֵדָע בֶּהֱמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ".
(שיחות הר"ן, טו)
ומי שאינו בקי ב"חכמה ומלאכה גדולה" זו, ועושה עצמו "כבהמה" מבלי שיהיה "ערום בדעת" – עלולה הסטרא אחרא לינוק ממנו, ולהפוך אותו לבהמה ממש. אשר כמובן, אין לה שום מקום של חשיבות בתורת רבינו, על אף היותה תמימה ונטולת כל שכל…
כִּי בִּקְדֻשָּׁה זֹאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד, הַיְנוּ בְּחִינַת 'בְּהֵמָה', הַיְנוּ לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ", וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב אַדְמוֹ"ר זַ"ל עַל פָּסוּק "כָּל אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בָּהֵמָּה", שֶׁהִיא חָכְמָה גְּדוֹלָה לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה. כִּי עַל יְדֵי זֶה עִקַּר קַבָּלַת הַדַּעַת וְהַשֵּכֶל הָאֱמֶת, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת צִמְצוּם הַמֹּחַ … אֲבָל אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָֹה אֱלֹקִים וּבְכָל דָּבָר יֵשׁ טוֹב וְרַע, וְעַל כֵּן לִפְעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְיוֹנֶקֶת מִבְּחִינַת צִמְצוּם הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדַּעַת … כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל דָּבָר וּבְכָל מִדָּה בִּמְקוֹמוֹ וּבִשְׁעָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה כָּרָאוּי.
(ליקוטי הלכות, פקדון ד, ד)
עלינו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, "בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה" (ויקרא כ, כה). ולהיזהר שלא תהפוך האמונה התמימה, לאמונה כוזבית וטיפשית.
וכדברי מוהרנ"ת:
עִקַּר הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת 'בְּהֵמָה' שֶׁיָּשִים עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם דַּעַת, אַךְ צְרִיכִין לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מְאֹד מֵאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר". וְזֶה בְּחִינַת בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת וּבְהֵמוֹת טְמֵאוֹת שֶׁהִזְהִירָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, כִּי הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת בְּהֵמָה כַּנַּ"ל, אַךְ אֱמוּנָה יְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהִיא אֱמוּנַת יִשְרָאֵל הִיא בְּחִינַת בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת. וֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת הֵם בְּחִינַת 'בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת'.
(ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ג, ב)
*
ומ"בהמה" ל"נער":
התמימות כ"נער", חביבה מאד בעיני ה', ועל כך משבח ה' את ישראל ואומר:
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ.
(הושע יא, א)
וְהַתְּמִימוּת הַזֹּאת הִיא בְּחִינַת "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" … וְזֶה בְּחִינַת "חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", הַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'נַעַר', עַד אֲשֶׁר לֹא יָסוּר מִדֶּרֶךְ הַתְּמִימוּת דִּקְדֻשָּׁה.
(נחת השולחן, שיחה פז)
אך כל זה, כשהיא מודרכת ושמורה ע"י החכמה דקדושה. אחרת, היא 'נערות' של שטות. שכן:
גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה, כִּי זֶה בְּחִינַת 'נַעַר' מַמָּשׁ, שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת וּשְׁטוּת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר" (קהלת י, טז). וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּרְחַבְעָם שֶׁשָּׁגָה בָּזֶה מְאֹד שֶׁהָלַךְ אַחַר עֲצַת הַנְּעָרִים.
(שם)
*
סוף דבר הכל נשמע:
ה"תמימות" חייבת להיות מלווה תמיד ב"חכמה"!
וְהַחָכְמָה וְהַתְּמִימוּת הֵם שְׁנֵי רֵעִים זֶה לָזֶה. כִּי גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כַּמְּבֹאָר בְּהַשִּׂיחוֹת, וְכֵן עִקַּר שְׁלֵמוּת הַחָכְמָה הִיא עַל יְדֵי תְּמִימוּת.
(פרפראות לחכמה, סימן ה' תניינא, אות טז)
וכשה'תמימות' נשארת לבדה, ללא רעותה הטובה, ה'חכמה' – הופך האדם לבעל מום…
כִּי צְרִיכִים לִכְלֹל הַחָכְמָה עִם הַתְּמִימוּת יַחַד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת זְקֵנִים עִם נְעָרִים, בְּחִינַת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. "וְיֵשׁ בָּהּ תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִים", כִּי בְּהַתְּמִימוּת הַזֶּה, אִם הוּא בִּקְדֻשָּׁה וְכָלוּל עִם הַחָכְמָה וְהַמּוֹחִין דִּקְדֻשָּׁה אֲזַי נִקְרֵאת 'תְּמִימוּת', בְּחִינַת "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". אֲבָל גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כַּנַּ"ל, כִּי אֵין לְךָ בַּעַל מוּם גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה! כִּי "דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָנִיתָ".
(נחת השולחן, שיחה פז)
*
אנו מסיימים בזאת את מאמרנו זה, כשלא נכנסנו עדיין כלל לבאר מהי אותה 'חכמה' הנצרכת לנו עבור התמימות, לשמרה ולכוונה.
במאמרנו הבא, נרד אי"ה מעט לפרטים, להדגים ולבאר כיצד אין להיות 'שוטה' בתמימות. ונצעד בעקבותיהם של אנשי שלומנו האמיתיים, אשר כהגדרתו של רבי אברהם ב"ר נחמן, היו הם:
חֲכָמִים בְּחָכְמַת הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת!
(כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ראשית דבר)