החוט המשולש לא יינתק

כשאנו מתבוננים בדברי רבינו הקדוש, מוצאים אנו שלושה דיבורים, אותם הוא אמר בגדלותו של מוהרנ"ת: א. שהוא מבין יותר מכולם את דבריו (על"ת ט"ז). ב. שבלעדיו לא היה נשאר מהספר ליקוטי מוהר"ן אפילו דף לגניזה (חיי"מ ש"ע). ג. שרבי נתן מרגיש ומחשיב את עצמו כחתיכת בוץ (חיי"מ של"ח, שישקה"ח ב' נ"ה).

מכותלי הדברים שיכתבו לקמן עולה, ששלושת דבריו אלו של רביה"ק מתחברים לעניין אחד נשגב, והוא, גדולת מוהרנ"ת, שזכה להבין וגילה צפונות חדשות בעניינו של הרבי, שלא היו מתגלים בלעדיו. הסיבה שרק הוא זכה לכך, היא, מכיוון שעומק עניינו של הרב מתחדש ומתגלה רק על ידי תלמיד מסור כל כך, כזה שהחליט, שכל ענינו יהיה לחתור בחתירה אחר חיפוש אחרי האוצרות הפנימיים המוחבאים בעמקי עומקים. ועומקם רב כל כך, עד שאפילו הרב בעצמו לא גילה אותם בפירוש, אלא רק רמז להם ברמזים קלים. כדי שיהיה מי שישים אל ליבו לחפשם בחיפושים בלתי פוסקים, אפילו שנראה שאין סיכוי למוצאם.

ואפילו אם היה תלמיד אחר, מלבד מוהרנ"ת, שיכתוב את כל תורות רביה"ק. עדיין הם היו חסרים את אותו אור נעלם ופנימי, שהתגלה רק על ידי רבי נתן, כי הוא וויתר על כל ישותו, והתמסר בתכלית לחפש ולמצוא את אותה רוח פנימית. וזאת, מכיוון שהאור אותו רצה הרבי להאיר בעולם, הוא אור נעלם ונסתר המתגלה לפי שעה, ומאיר אור עצום ורב, אך רק למי שחותר אל ה' יתברך שוב ושוב כנגד כל הסיכויים, כמו אותו תלמיד נאמן.

הגעגוע יוצר את הנעלמים

כשנפתח ונרחיב את הדברים, נגלה את עומק סודם, ונוכל לעמוד מרחוק על גדולת נוראות מעלת התלמיד, אשר היא גם מעלת כל התלמידים ההולכים בדרכו. ממילא נבין גם מה החידוש הנורא שרביה"ק סלל בעולם.

מתוך שיחות רבות של רביה"ק ומוהרנ"ת, ובעיקר מהספר המופלא 'ליקוטי הלכות', עולה, שישנם דברים נעלמים, שלא מגלים אותם אלא לתלמיד החושק בהם בכל כוחו. מכיוון שרק עצם הגעגוע של התלמיד יוצר את הדברים הנעלמים, ומשלים ומגדיל את תורת הרב, שהיא 'תורה שבכתב', ולעומתה, התלמיד חותר ומגלה את ה'תורה שבעל פה'. ובאמונתו הגדולה "נותן אבנים וסיד לרבו שיוכל לבנות בנינים נפלאים". וככל שהרב מסתיר את עצמו ובפרט אחרי הסתלקותו, כך התלמיד מתעקש להבין שכעת יוכל לגלות יותר ויותר.

אחד מיסודותיו העיקריים של עניינו של רבינו, היא בכך שהוא חותר בדבריו לשורש הכי גבוה של תיקון העולם, והוא סולל דרך לתיקון ה'חלל הפנוי', שהוא 'שורש' השבירה. לעומתו, שאר הצדיקים מתקנים את השבירה עצמה, זאת ע"י שמעוררים את תלמידיהם לקיים את התורה כראוי. אך מכיוון שעדיין לא תיקנו את שורש השבירה, בוודאי שהשבירה חוזרת שוב ושוב.

תיקון החלל הפנוי, אותו מנחיל הרבי, ייעשה רק ע"י מי שמוכן להישאר תמיד 'מחולל', ולא לראות בעולם הזה את פרי עמלו. זאת למרות שיתקן כלים רבים ועצומים, מכיוון שכל מגמתו לעלות אל התיקון העליון יותר, תיקון שורש השבירה, החלל הפנוי. (כמבואר בהל' נידה ה"ב, פקדון ג', תפילת המנחה ה"ז, חלב ודם ד', מזוזה ד', תחומין ו', נט"י ו', סוכה ז' שלוחין ה' ר"ח ה' ר"ח ז' ועוד. וקצרה היריעה מלפרט את כל הקשרים והראיות וחיבור הנקודות לך נא וראה שם).

על החובה 'לתקן את החלל הפנוי', אין הרב יכול לצוות לתלמידו, אלא על התלמיד להיות "חכם המבין ומתמסר מדעתו". זו עניינה של התורה שבעל פה, וזוהי הבחירה של משה, שלא לצוות, אלא שנוסיף מדעתנו יום אחד. כי כאשר יצווה על כך, הרי אז הציווי עצמו יגלה שהצדיק ואור האלוקות שהוא ממשיך נמצאים גם בחלל הפנוי ואם כן איננו 'חלל' כלל ועיקר. לכן הצדיק רק מורה ומרמז לתלמידיו, שלא יסתכלו על חיצוניות תורתו, אלא יחתרו ויחפשו ויבקשו את רוחו הפנימית העסוקה בתיקון על העולמות, רוחו של משיח שרק הוא יגמור את תיקון החלל.

'תלמיד' החותר ודורש מעצמו

בזה שׂגבה מעלת התלמיד הגדול שזכה לרוח ה'פי שניים'. שמכל דבר שהרב אמר, מבין התלמיד את הצורך לחתור ולגלות שם את רמזיו הפנימיים, להיכנס תמיד בעבודות חדשות, בגעגועים עצומים, ולשאול שוב ושוב: איך זוכים ליותר ויותר.

כאשר התלמיד חותר תמיד מחדש, דווקא אז מסתירים ומעלימים ממנו את גדלותו ותפארתו, כדי שירגיש את עובי החלל, ויעמוד בניסיון הקשה מהכל: האם להאמין בחיפוש אחר הסוד הנעלם הזה שאינו מצד השכל, אלא מצד ההרגש בליבו, שרצונו בוער להגיע לבערת הלב הפנימית של רבו, אשר מליבא לפומיא לא גליא. וגם, הרי לא קיבלו בפירוש מרבו.

זהו סוד תורת ההתחזקות

התלמיד מרגיש שבוודאי יש עוד משהו עלום ונסתר, ולכן הוא עומד וזועק ומתחדש, לצעוק ולשאוג בכל כוחו "הבער את אותה האש בליבי", בלילות החורף האפלים והארוכים שהם שיא הרגשת ה'חלל' (שרק לכן זכה למעלתו כדברי ראבר"ן, ולכן כל כוחו התחדש בלידתו ופטירתו בעוצם תקופת החורף), והוא מבקש ומתעקש שלא להיחלש בדעתו חלילה, מרוב המחלוקות, שמצידה נראה כי לא יצליח כלל בעמלו לקרב העולם אל רבו, ולעולם תישאר הלבנה ממועטת בתכלית המיעוט, מחוללת, חסרת הבנה וחכמה, ואז, גם אם יצליח רבו לתקן את השבירה כמו כלל הצדיקים, אך לא יוכל לסלול דרך פנימית ונצחית לתיקון החלל.

זו גדולתו של התלמיד, וזו הישועה העצומה שפעל לדורי דורות. מוהרנ"ת התעקש באמונה עצומה על מה שהבין מכותלי רמזי רבו ובפרט בשיחות החולין שלו, ששם רמז את כל פנימיות כוונתו בתורתו, (תורה פ"א על השיחת חולין שלו. שעל ידם השיג מוהרנ"ת גדלות רבו, כדברי ראבר"ן). הוא מסר נפשו, כבודו, שמו, הצלחתו, תיקון השבירה שלו, למען מטרה נעלה זו [עד כדי כך שאח"כ התאונן מדוע הקדיש זמן זמנים טובא על תיקון השבירה (שישקה"ח ח"ב קל"ז)].

ו'מיגו דזכי לנפשיה', לתקן בכל פעולותיו את החלל בתיקון נפלא שרק המשיח עוסק בו, זכי גם לאנשיו והתלמידים הבאים בכל הדורות, שרק עליהם מוטלת המשרה להמשיך בדרכו להפעיל את לימודי הרב, לגלות מחלל לחלל את תעלומות לבבם, את גנזי תורתו, את צפונות נסתרות דרכו. כל אחד מהם בכל מצב ובכל זמן, יכול לעסוק בתיקון העליון, וביותר בשעה שמתגבר עליו החלל, אם אז הוא מתחזק באמונה ללא דעת, שבוודאי כל פעולותיו ממלאות את הירח, אלא שלא מראים לו טעם וריח כדי שהחלל יתמלא ואעפ"כ ישאר ריק.

לכן זכה מוהרנ"ת לחקוק התחזקות עצומה ונוראה שלא נשמעה מעולם, להמשיך בכל הכוח, גם כאשר לא רואים ולא מרגישים מאומה. כי הוא התלמיד המובחר, המבין את פנימיות פעולת הרב. וכאשר ירבו תלמידים רבים המאמינים ומתמסרים לדרך זו, רק אז יתקיימו כל ההפלגות הגדולות וההתפארויות המפליגות של הרב (כמבואר בתורה ט"ז תנינא שהיא תיקון החלל הפנוי וכמבואר בסוף תורה י"ב תנינא), התלמיד הנאמן, אחרי שמוסר את כל כולו למען התיקון הזה, הוא עוד עוצר כאש מילותיו, רק לרמוז ולשתוק בשתיקה הנוגעת בתחילת המחשבה, שהם המקיפים שלא יכולים להתגלות בכל ימות עולם. כי בחלל אין כלל דיבור אלא רק "צעקה ונהמת הלב, לילות אפלים שלמים", ואין איש שם על לב.

אורו של משיח

לכן יכול הרב העליון יכול לגאול את הכל יותר ממשיח, כי כשהוא מגלה תורתו אין מקשיבים לדברו בתכלית, אלא מתחדשים לחיפוש חדש ללא טעם, ועל ידו יתקנו הכל את החלל. רק בזה תלויה הגאולה, אך זאת רק בזכות שמוהרנ"ת ייסר עצמו בדרך הנעלמה הזו ויסלול אותה לכל.

בזה בין נבין, שרק בגלל שמוהרנ"ת הסכים להיות חתיכת בוץ הנרמס כעפר ואעפ"כ האמין מחדש, ונת"ן את כל לבבו בלי שום רצון לקבל גמול, כי "גדולת ותפארת אותו התלמיד והתלמידים שכמותו, יראו רק בעת שיסתיים מילוי החלל בבוא הגואל". ולכן רק הוא זכה להוציא את תעלומת רבו בספרו, באופן שכולם יחתרו מחדש כמותו. זו ההבנה שכולה בעצם רק 'אמונה', והיא הממלאת את הלבנה כאור החמה, שיהיה בברירות האמונה יותר מכל השכלים, והיות ולא מבין – יישאר מחולל, אך האמונה היא שלמות.

עשר נקודות של חיפוש

כדי להעמיק בדברים, ניגע בעשר נקודות הקשורות בעניין, ונחפש את הקשר ביניהם. בוודאי שישנם ביאורים רבים לסודות אלו, והמהלך שנוציא מהם הוא רק בדרך אפשר:

מדוע דווקא בעניינו של הרבי?

א. בזמן רביה"ק היו צדיקים רבים ומכולם נשארו תורות ומאמרים. מדוע דווקא בעניינו של הרבי לא היה נשאר אפילו דף גניזה לולי מוהרנ"ת?

אך לפי דברינו מתבאר, כי אף אם היה נשאר מרביה"ק 'תורות', הם לא היו מובילות אל העבודה העיקרית של מילוי החלל, מתוך אופל קלקול המט"ר, וזה נחשב שלא נשאר ממנו כלום, כי הוא אוצר של יראת שמים הנפתח רק לחותר אחריו לעולם, שלא ע"מ לקבל פר"ס וחצי תורתו ורוחו. ואי אפשר לצייר את החורבן הנורא לוּ היה נותר הרב ללא תלמידו היחיד. ואם אכן כך היה קורה, אזי היה נשאר הרב לבדו, ולא היו לו רבבות תלמידים וספרים כפי שאמר בפירוש.

מהות הקשר המופלא

ב. מהו הקשר המיוחד שהיה לרביה"ק עם מוהרנ"ת, עד כדי שרביה"ק אמר לו שה"התקרבות שלו היא מעשה משנים קדמוניות", וש"יש להם היכרות ממזמן", עד שרביה"ק חיבר את שמותיהם יחד שכל העולם נברא בשבילם "נחמן נתן שוחקים מכל העולם" (כו"א חו"ב ל"ט, ימ"מ ח"ב ל"ב).

ולפי דברינו לעיל ניתן להאיר, בדרך אפשר. כי רביה"ק בא לתקן החלל ולהביא בכך את העולם לתיקונו ולגאולתו. והיות וזה תלוי בחתירת התלמידים, המתעוררת רק על ידי שיבינו זאת מדעתם בלי שהוא יאמר להם, אלא רק ירמוז לכך במעט, כדי שירגישו חלל, (וזה שני הרוחות שלו ושני חלקי תורתו). א"כ הרב בלא התלמיד הוא רק חצי, 'כחמה בלא לבנה'. ורק יחדיו יוכל הרב לגלות את נחמתו המופלאה.

הנהגה של ריחוק

ג. אף שהקשר ביניהם היה קשר מופלא ושורשי עד מאוד, עם כל זאת איננו רואים שרביה"ק התנהג אל מוהרנ"ת בצורה קרובה מאוד, אולי להפך, לפעמים היה נראה שרביה"ק מתעלם ממנו או אפי' מרחיק אותו (ימי מוהרנ"ת א' ג', שישקה"ח ב' קכ"ז).

והוא פלא, שהרי אם כל ענינו של רביה"ק תלוי במוהרנ"ת, היה מן הראוי לכאורה שיקרבו‍ֹ יותר ויותר אף באופן חיצוני, ויגלה לו כל סודותיו בצורה מיוחדת ומודגשת.

אך לפי הצורך ב'חלל' דווקא, שהתברר לעיל, מובן. כי לו היה הרב מגלה לתלמיד מדוע בו תלוי הכל, התלמיד לא היה מרגיש חלל, ולא היה לו מה לחתור ולחפש ולחדש, ואזי לא היה תלוי בו כלום. ולהפך, אפי' הרחיקו ונזף בו, כדי לעוררו לחפש מחדש ולא שישען על מה שכבר עשה ו"זכות אבותיו".

מהי נקודת החילוק

ד. מוהרנ"ת היה אצל צדיקים רבים ונוראים ובכל זאת בחר להתקרב לרבינו הק' בהתקרבות מוחלטת כל כך, עד שאמר שבלי רביה"ק "לא ידע בין ימינו לשמאלו" (ימי מוהרנ"ת א'). האם ניתן להצביע על נקודה מיוחדת כזו שהיוותה את יסוד החילוק בין רביה"ק לשאר הצדיקים?

אך כשנתבונן באותה התקרבות מופלאה, נגלה בדבריו של ראבר"ן כי קודם להתקרבותו לא הרגיש מוהרנ"ת די תועלת בעבודתו מהם (כו"א א"מ ב' ג'), כי אף שהם סללו נתיבים נפלאים בתיקון השבירה (ימ"מ א' א'), אעפ"כ הרי החלל מתגבר בכל פעם מחדש, וא"כ שוב אין תועלת בעבודה. עד שהרגיש רבי נתן שהיצר יתגבר עליו לעולם, כי הוא פשט עצמו בגדולים ובת"ח (שם). וברגע שהבין שענין רביה"ק הוא חזרה אל החלל, כדי להאמין מתוכו גם בעצמו ובהבנתו מעצמו (שיחות הר"ן ק"מ), או אז היה מוכן לסבול את כל המחלוקות, שכולם נמשכים מהחלל הפנוי (תורה ס"ד).

שני חידושים של מוהרנ"ת

ה. מוהרנ"ת חידש ב' חידושים עצומים: א. רביה"ק הוא הצדיק הגדול והנורא יותר מכל הצדיקים ובו תלויים כל העולמות וכל הנשמות וכל התיקונים שבעולם. (שישקה"ח ח"ב קל"ה). ב. אף לאחר הסתלקותו של רביה"ק, הכל ממשיך כרגיל, כולל "ראש השנה שלו" ביתר שאת ויתר עוז, אשר גם על זה קמו מפקפקים (שם קל"ו).

והשאלה הנשאלת: לכאורה, מדוע דברים אלו שהם יסודות חסידות ברסלב, לא נאמרו במפורש ע"י רביה"ק והוצרכו להתברר דווקא ע"י מוהרנ"ת?

וגם זה יתבאר הפלא ופלא, לפי המהלך דלעיל. כי היות ועיקר גאולת רביה"ק היא להביא לכך שכל אדם יוכל לתקן את החלל הפנוי, כפי כוחו, שזה הענין של "כמוני ממש", כמו הצדיק הגדול שהוא כולו מחולל ובטל קדם בורא העולם. וכן ה'פחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיקים גמורים', ויהיה נעשה ממנו מה שלא נעשה מגדולי הצדיקים.

ואת כל זה פועל רבינו הקדוש, על ידי שהכניס בלב אנשיו לעמול ולהתייגע בכל כוחם שוב ושוב בעבודתם, אף אם ליבם יחולל בחול וחוליִ, ותוחלת ממשוכה מחלת לב, כי הרי לא ירגישו את קבלת תפילתם וייחולם, ואעפ"כ יחזרו וייחלו ויקוו ויתגעגעו בכל כוחם אחריו יתברך. עד שלרוב כיסופם יתגלה להם לעתיד כי "ניתנה' להם המתנהִ הגדולה, בהיסח הדעת בזכות דרישתם להיות כמוני ממש", (חיי"מ ר"ל וסיפו"מ י"ג). אשר אליה יזכו רק אם יצייתו אליו וילכו אחריו בנאמנות ואמונה עד ביאת הגואל.

התקופה הזו שלאחר הסתלקותו של רבינו, בה מסתלק אורו ונעשה חלל בלבבות, (ליקוטי הלכות, שבת ה' שבהסתלקותו של הצדיק מתגבר עמלק ובהלכות פורים ד' מתבאר שעמלק הוא החלל הפנוי) שם צריך לחפש אותו ולהתגעגע אחריו, אין לו שום קיום, רק בזכות שהרבי עצמו לא ציווה על הישארותו הנצחית, אלא רק רמז על כך. כי אם הוא היה מורה על גדולתו הרי שהוא היה מכריז שאין זה חלל כלל אלא הוא נמצא שם לגמרי.

גם הסיבה שהתלמיד הוא זה שמגלה על גדולת רבו, היא מאותה הסיבה. כי גדולתו של הרב  על כל הצדיקים היא רק בגלל הכוח שיש לו לעסוק בתיקון החלל הפנוי עצמו, ואת הסוד הזה הוא לא יכול לגלות בעצמו, כי אם הוא יגלה שהוא מחייה את כל המקומות הנמוכים והחללים באור, ממילא כבר לא יהיו מחוללים. לכן רק התלמיד שזכה לחתור בעצמו על ידי רמזי רבו, הוא זה שיכול לגלות על גדולתו. כי עליו הרי חולקים ואין מצייתים לו ומאמינים לו שבאמת 'אין שום מקום שלא ימצא שם ה' יתברך'.

דווקא דרך המחלוקת

ו. ב' החידושים שהתבארו בשאלה הקודמת, הם הגורמים העיקריים להתנגדות הגדולה על מוהרנ"ת, שהרי אם מוהרנ"ת היה מתמנה או ממנה אדמו"ר אחרי רביה"ק לא היה עליו את המחלוקת הגדולה. וא"כ גם מתעצמת השאלה הקודמת, שהרי אם רביה"ק היה אומר זאת מפורש היו חוסכים את כל המחלוקת הנוראה הזו שגרמה לצרות רבות ואיומות.

וכן, מהו הסוד והסיבה שדרכו הקדושה הייתה מוכרחת להיות עם התנגדויות איומות ומחלוקת קשה כל כך?

אך כאשר נעמיק בסוד אותו 'חלל' שהזכרנו לעיל, נגלה כי מתנת המחלוקת היא מהחלל הפנוי (תורה ס"ד), והיא בסוד "צדיק ורע לו", וה'בן' העובד בעבודת עבד שצועק ממעמקי ליבו, אף שנדמה לו שלא מועיל קול צעקתו. מתגלה אם כן, שהמחלוקת מרימה את האדם לתיקון החלל, וע"כ שגבה המחלוקת על התלמיד הגדול יותר מכל, כדי להחליש דעתו מקטנות הלבנה. אך הוא נתן את עצמו לעולם ולכן זכה למתנת המחלוקת בשלמות שרק על ידה יצליח להיכנס בשלום ולצאת בשלום ולבנות דרך כבושה לרבים. שגם "הם יתנו את ליבם אליו בכל פעם מחדש, ובזה יוליכם בדרך חדשה" מלאה ישן, והחידוש הוא גופא הדרך (וזיל גמור שיחות רבות והלכות ערוכות בענין המחלוקת, הסובבים על קוטב זה).

משה מת ויהושע מכניס

ז. רביה"ק אמר על עצמו את הפסוק 'פני משה כפני חמה', ועל מוהרנ"ת שהוא 'פני יהושע כפני לבנה'. ולפי דברינו מתקשר בקשר נפלא ונורא, כיצד עניין מלחמת יהושע בעמלק, וכן כבישתו את הארץ שייכים גם למוהרנ"ת הנרמז לבחינת יהושע.

כי אף שלכאורה, נראה ששני עניינים אלו שייכים יותר לרבינו הק', שהוא זה שזכה לשער הנו"ן ויכול להילחם עם עמלק, וכן השיג בשלמות את קדושת ארץ ישראל. אולם מצד שני, דווקא מוהרנ"ת נרמז ליהושע המכניע את עמלק ומכניס את ישראל לארץ.

כי את עמלק אי אפשר להכניע בשלמות, אלא רק נלחמים בו לעולם, כי הוא רצועת המרדות מעולם, המביאה את ישראל לעבודה הפנימית של המלחמה התמידית שלא על מנת לנצח, כי המלחמה נגד עמלק היא רק בכוח התפילה שהיא ללא שום שכל והיא מילוי החלל, כמו דוד המלך 'ואני תפילה' שעסק במלחמה זו, ולא שאול שירד ממלכותו עקב כך. זהו גם עניינה של ירושת ארץ ישראל אשר קדושתה נעלמת שוב ושוב בקנייני יסורים, ובה עשרת מעלות קדושה עד הקדושה העשירית אשר נמנעת לעולם, אבן השתיה המהפכת הצמצום לתיקון [זה גם סוד ראש השנה ואכמ"ל].

ח. אחרי שרביה"ק הוא החמה, ומוהרנ"ת הוא הלבנה, הרי כל עבודתנו היא להשלים את הלבנה ממיעוטה, שהוא סוד הצמצום שבו נברא החלל הפנוי, ורביה"ק סלל דרך חדשה ומיוחדת איך אפשר למלאות את החלל באופן שלא יתבטל העולם, (כמבואר בהל' ר"ח ה"ד, תפילת המנחה ה"ז, תולעים ה"ד, תחומין ו', ועוד), ואם מוהרנ"ת הוא הלבנה א"כ תיקון ומילוי החלל תלוי דווקא בו, ומדוע?

ולפי דברינו מובן שדרך זו נעשית רק על ידי מוהרנ"ת. כי תיקון החלל מהותו לחפש מחדש. חיפוש מחדש שייך רק אם לא מצווים על זה, כי אם כן, זה לא חיפוש חדש. זה לא "מבין מדעתו" זה לא התמסרות של כל הנפש בלי שום הרגשה – כי הרי נאמר במפורש שכך צריך לנהוג. לכן רק מוהרנ"ת שהבין את רמזי הרב שכולנו צריכים ויכולים לתקן את החלל דווקא ע"י המניעה וההסתרה, ואי ההרגשה וההבנה והטעם. ולכן דווקא מוהרנת הלבנה מרגיש את טעם החלל ודווקא הוא נלחם בעמלק הנאחז בחלל, ודוקא הוא ממלא ומתקן את החלל.

דרך רמז והתנוצצות בעלמא

ט. מוהרנ"ת הרבה לבאר ולדבר מרביה"ק, ורוב דבריו הינם שווים לכל נפש [כידוע שכתב בליקוטי תפילות לשונות המתאימים לכל, וכן ברוב הליקו"ה נכתבו דברים כלליים, שגם מי שאינו חסיד ברסלב יכול לקרותם ולקבלם], רק שפעמים רבות הוא רומז רמזים, בסגנון אמירה: שיש בליבו עוד הרבה, ומתנוצץ לו מאוד אך אינו מגלה וכד', וכמובא אין ספור פעמים בעלים לתרופה, ובליקו"ה. האם אפשר לדעת מה התנוצץ בדעתו, ומדוע לא גילה זאת רק רמז לכך? [ובפרט שבכך פתח פֶּתח לתלות ברמזיו בוקי סריקי].

אך כפי המתבאר לעיל, שהכל תלוי בחכם המבין מדעתו, שאינו עומד על דעת רבו, ולא ימוש מאהלו, בכל עליות הרב לתיקון החלל הפנוי, בוודאי שאי אפשר לכתוב זאת מפורש, כי אי אפשר להרגיש את התענוג שבזה. אלא רק דרך רמז למי שיזכה לשום ליבו לכך. ולכן רמז וחזר ורמז.

דייקא דרך ספרי התלמיד

י. ראבר"ן כותב שהיות והלבנה שליטתה בלילה, לכן בימי הגלות שהם הלילה, עיקר העסק צריך להיות בספרי מוהרנ"ת יותר מבספרי השמש, רביה"ק. האם נוכל להבין מדוע? הרי ספרי רביה"ק נוראים מאוד, ורביה"ק הזהיר לעסוק בהם. מהי אם כן הסיבה שעלינו לעסוק בספרי התלמיד יותר מבספרי הרב?

אלא זה בוודאי, שרק העוסק בספרי מוהרנ"ת, יוכל לעסוק בספרי הרב. כי דרכם ימצא בספרי הרב את כל רפואות נפשו, ושגב מעלתו, בתיקון החלל ושורש כל העלמה והצמצום. ואם לא, ייאבד חלילה את כל עושר התורה שבכתב המתגלה רק מגעגועי חתירת התלמידים.

תם ולא נשלם אפס קצהו, והמשכיל המבין יחתור בהלכותיו המאירים המסומנים ובאחרים, וכתבי ראבר"ן המכסה טפחיים, ובצעקת ליבו ופיו ימצא את סתרי היראה העשירית הטמונה באוצרו.

(אבקשה טבת פ"ג)