'תאוות ממון' תופסת מקום רב במשנת ברסלב,
כשעשרות דפים נכתבו אודותיה בליקוטי
הלכות ובשאר הספרים. איך כל זה שייך
לאדם שאין לו שייכות עם אותם
אנשים ש'רודפים אחר משא ומתן ולהוטים
אחר העושר', והוא רק צריך מעות להוצאות
הבסיסיות שלו?!
הר"ר יהודה צבי ברוין:
כבר כלל מונח בידינו, שכל דברי רבינו הקדוש נאמרו מריש כל
דרגין ועד סוף כל דרגין, לדרי מעלה ולדרי מטה. ואם כך לא יתכן
שכל מה שנאמר בגנות תאוות ממון, מיועד רק לבעלי מסחר
ששקועים עד צווארם במשא ומתן… אלא בהכרח שגם אנחנו –
אנשי 'דרי מעלה'… גם לנו יש שייכות לכל זה.
נקח לדוגמא נקודה אחת וממנה נקיש לשאר הענינים; ידוע
מרבינו הקדוש ומובא הרבה בליקוטי הלכות, שלא ללוות לצורך
משא ומתן, אלא לעסוק בהשתדלות רק עם המעות שיש לו
כעת. ברור שהוראה זאת נוגעת לכולם – לעשיר הגדול זה אכן
נוגע לעסקאות בסכומי עתק, אך גם לאדם הפשוט זה שייך
בסכום נמוך יותר של כמה אלפי שקלים.
ידוע המעשה על ר' סנדר טראהוויצע'ר שהיה סוחר בדים, ופעם
אחת כשבדק את הסחורה שהזמין אצל מוכר הבדים, ראה
שהמוכר הוסיף לו על הזמנתו את מעט הבד שנשאר בסוף גליל
הבד. ר' סנדר התעקש ולא רצה בשום אופן לקחת את מעט
הבד שלא שילם עליו, על אף תחנוני המוכר שהוא מאמין לו
שבוודאי ישלם על כך בפעם הבאה.
אך מעל הכל, השאלה היא עד כמה חשיבות אדם מייחס לממון,
ועד כמה הוא מכבד ומתייחס בחשיבות לאדם שקצת משופע
בכסף.
במעשה מ'בעל תפילה' מתאר רבינו את הטעות של בני המדינה
של עשירות, שהם ממש קראו בשם 'אלהים' למי שהיה לו הרבה
כסף, או כוכב ומלאך למי שהיה לו קצת פחות מזה. ומי שלא היה לו
בכלל כסף, היה נקרא אצלם 'בעל חי'. למרות שזה נשמע מגוחך…
גם אנחנו שקועים באותה טעות, רק בצורה קצת יותר מעודנת
– אנשים רוצים להיפטר משטר מקומט שיש להם, ומעדיפים
להכניס לארנק שטר חלק ומגוהץ. כשמישהו חייב להם כסף ולא
מחזיר בזמן, מעבר לחשש של ההפסד הכספי – הם מוטרדים מכך
מאד, מכיוון שנקשרים לממון ממש כמו לעבודה זרה.
השי"ת יזכנו להינצל מתאווה זו בכוחו של רביה"ק, אמן.
הר"ר נחמן בורשטיין:
תאוות ממון' לא מתבטאת בסך המעות שיש לכל אחד, אלא
כשמה כן היא – 'תאווה'. השאלה היא כמה אדם חושק ורוצה את
הממון, האם הוא מתייחס לממון כאל צורך ואמצעי בלבד שדרכו
יקנה את מה שהוא צריך, או שהוא מתאווה להרבות את ממונו עוד
ועוד.
בתורה כ"ה מבאר רבינו יסוד עצום: התאווה לכסף נובעת מכך
שבכסף מלובשים גוונים עילאין, וכל רצונה האמיתי של הנשמה
הוא רק להסתכל על אותם גוונים המאירים. אך כשאדם לא תיקן
את ממונו כראוי, הגוונים נעלמים בתוך המעות. במצב כזה – ככל
שיש לאדם יותר כסף, זה לא מספק אותו כלל, מכיוון שאותם
גוונים הנמצאים בממונו נחשכים, והוא רק תאב כל הזמן לעוד
ממון.
העצה לבטל את התאווה והתשוקה לממון היא, שהאדם ישמח
בחסדי ה' ובטובתו שהשפיע עליו. שיבין שמצד הדין לא מגיע לו
כלום, וכל מה שיש לו, הכל ניתן במתנת חינם אע"פ שבאמת לא
מגיע לו. כשהאדם שמח בגדולת וחסדי הבורא, הוא זוכה שהגוונים
שבממון יאירו לו והכסף שיש לו אכן יספק אותו, וכמו שכתוב
במשלי: "איזהו עשיר השמח בחלקו".
כשאדם חי כך, הוא ניצל מאחד ההטעיות הגדולות שיש ב'תאוות
ממון' – התחושה שיש להרבה אנשים ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי
את החיל הזה', והיא היא הגורמת לאדם לחיות כדרך העשירים
והנגידים ולבזבז על כך ממון רב, וכפי שזועק על זה מרה בליקוטי
הלכות.
אבל כשאדם מבין שלא מגיע לו כלום, הוא שמח בכל מעט ממון
שהשי"ת משפיע לו, ובכך הוא ניצל מהתאווה והרדיפה אחר הממון
ואחר צורת החיים המדומה של אותם שרק נראים כמאושרים.
ולהיפך, הוא זוכה לתקן את ממונו שיהיה ממון דקדושה שבו
מאירים הגוונים עילאין.