גם באופן כללי, מעודד אותנו רבינו 'לחדד את השכל', ולהבין כל מה ששייך להבין בשכל האנושי.
כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס'.
(ליקוטי מוהר"ן, סב)
אין די בכך שהאדם ישבור את כח המדמה – מקור התאוות הבהמיות – אלא עליו גם להוסיף "לחקור עם שכלו ולהשתמש בו", עד אשר יוציא את מתיקותו ועמקותו מההעלם אל הגילוי, מהכח אל הפועל.
וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הוֹצִיא שִֹכְלוֹ אֶל הַפֹּעַל, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִֹכְלוֹ עֲדַיִן, אָז אֶצְלוֹ הַשֵֹּכֶל בְּכֹחַ. אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר שָׁבַר הַמְדַמֶּה, אָז נִתְקוֹמֵם תְּכוּנַת שִֹכְלוֹ כִּי 'כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל', אֲבָל הַשֵֹּכֶל עֲדַיִן בְּכֹחַ. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִֹכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲזַי הַשֵֹּכֶל בְּפֹעַל … שֶׁהוֹצִיא מְתִיקוּת שִֹכְלוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.
(ליקוטי מוהר"ן, כה)
כשהשלב הסופי בענין ההבנה והדעת, היא להגיע
לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת, הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לָדַעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לֵידַע יוֹתֵר, אֲזַי יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין דַּעַת הָאָדָם בִּשְׁלֵמוּת, לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחָמֵשׁ בְּחִינוֹת. וְהֵם מְפֹרָשִׁים בַּסְּפָרִים.
וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיַּגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לֵידַע יוֹתֵר. וְלֹא יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ בֵּין דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. שֶׁאֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אִי אֶפְשָׁר לְשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי לָדַעַת, אִם לֹא מִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמִּין אֱנוֹשִׁי.
(ליקוטי מוהר"ן, נג)
כשהמטרה בכל זה, היא כמובן: להעמיק את התמימות ולעשות בה שימוש נכון!
וְכָל יְגִיעָתֵנוּ וַעֲמָלֵנוּ תָּמִיד לִקְנוֹת וּלְהַשִּׂיג הַחָכְמָה, אֵינוֹ אֶלָּא בִּכְדֵי לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל עַל יְדֵי זֶה סוֹד הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת הָאֲמִתִּי שֶּׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי בְּכָל פְּרָטֵי חַיֵּינוּ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
(שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)
*
גם כשמדובר ב'אמונת חכמים', אשר עליה כבר הזהיר רבינו שעל האדם
לְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵֹכֶל, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר. וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵֹכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק.
(ליקוטי מוהר"ן, קכג)
גם עליה, ממליץ רבינו שהיא תהיה עם 'דעת'… וכלשונו:
כְּשֶׁהָאָדָם הוּא מַאֲמִין בְּהַצַּדִּיק בְּלִי שׁוּם דַּעַת אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל מֵהָאֱמוּנָה, כִּי מֵאֱמוּנָה לְבַד אֶפְשָׁר לִפֹּל, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ גַּם דַּעַת שֶׁמֵּבִין גַּם בְּהַדַּעַת, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל.
(ליקוטי מוהר"ן, רנה)
שכן, על אף
שֶׁאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלָם וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אוֹתָנוּ וְשֶׁלֹּא לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים עַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין וְעַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל, אַף עַל פִּי כֵן הִגְבִּילוּ לָנוּ שֶׁטַח שֶׁשָּׁם דַּוְקָא יֵשׁ צֹרֶךְ לְהָבִין אוֹתָם בְּשֵׂכֶל, כַּמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סִימָן רנ"ה עַיֵּן שָׁם, כִּי זֶה לְצֹרֶךְ חִזּוּק וְקִיּוּם הָאֱמוּנָה, הַיְנוּ לְצֹרֶךְ זִכּוּךְ וּבֵרוּר הַמְּדַמֶּה, שֶׁיִּשָּׁאֵר תָּמִיד זַךְ וְצָלוּל וּבָרוּר, בְּלִי שׁוּם עֲכִירוּת וּבִלְבּוּל הַגּוֹרֵם לִגְלִישָׁה לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן.
(שערי צדיק, חלק ח, מכתב תל)
וְכֵן תּוֹעִיל הָאֱמוּנָה בְּדַעַת שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּשַׁקְרָנִים וּצְבוּעִים שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמִתְדַּמִּים לְעֵינֵי בְּנֵי אָדָם כְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים. וְכֵן תַּצִּילֵהוּ תָּמִיד מִלְּהִתְקָרֵב לִמְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהֶעֱמִידָם הַבַּעַל דָּבָר לְהַכְרִיחַ בְּנֵי אָדָם תַּחַת מֶמְשַׁלְתָּם וּלְהַטְעוֹת וּלְהַטּוֹת לִבָּם מִדַּרְכֵי וְלִמּוּדֵי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם … וְגַם אִם כְּבָר נָפַל אֶצְלָם, תַּעֲמֹד לוֹ הַחָכְמָה וְהַדַּעַת לְהָבִין אֵיךְ לְהִמָּלֵט מֵהֶם וְלָבוֹא לְהִתְקָרֵב אֶל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.
(שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)
אם לא ישתמש האדם בשכלו הבריא, עלולה ה"אמונת חכמים" להפוך לאמונה כוזבת שתדרדר אותו לְעֶבְרֵי פי פחת.
*
סוף דבר הכל נשמע:
ה"תמימות" חייבת להיות מלווה תמיד ב"חכמה"!
וְהַחָכְמָה וְהַתְּמִימוּת הֵם שְׁנֵי רֵעִים זֶה לָזֶה. כִּי גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כַּמְּבֹאָר בְּהַשִּׂיחוֹת, וְכֵן עִקַּר שְׁלֵמוּת הַחָכְמָה הִיא עַל יְדֵי תְּמִימוּת.
(פרפראות לחכמה, סימן ה' תניינא, אות טז)
וכשה'תמימות' נשארת לבדה, ללא רעותה הטובה, ה'חכמה' – הופך האדם לבעל מום…
כִּי צְרִיכִים לִכְלֹל הַחָכְמָה עִם הַתְּמִימוּת יַחַד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת זְקֵנִים עִם נְעָרִים, בְּחִינַת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. "וְיֵשׁ בָּהּ תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִים", כִּי בְּהַתְּמִימוּת הַזֶּה, אִם הוּא בִּקְדֻשָּׁה וְכָלוּל עִם הַחָכְמָה וְהַמּוֹחִין דִּקְדֻשָּׁה אֲזַי נִקְרֵאת 'תְּמִימוּת', בְּחִינַת "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". אֲבָל גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כַּנַּ"ל, כִּי אֵין לְךָ בַּעַל מוּם גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה! כִּי "דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָנִיתָ".
(נחת השולחן, שיחה פ"ז)
*
- "פשיטות הוא גבוה מן הכל"
ה"תמימות" האמתית, אינה נמוכה מ"החכמה", אלא גבוהה ממנה.
ככל שחכמתו של האדם גדולה יותר, כך הוא מבין עד כמה רחוקה החכמה ממנו, ועד כמה עליו להיות תמים. וכדברי החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה:
כך שמקומה של ה'פשיטות', "גבוה מן הכל".
כְּבָר מְבֹאָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵין צְרִיכִין שׁוּם חָכְמוֹת בָּעֲבוֹדוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת וֶאֱמוּנָה. וְאָמַר, שֶׁפְּשִׁיטוּת הוּא גָּבוֹהַּ מִן הַכֹּל, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרוּךְ הוּא הוּא בְּוַדַּאי גָּבוֹהַּ מִן הַכֹּל, וְהוּא יִתְבָּרַךְ הוּא פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת.
(שיחות הר"ן, קא)
ומאחר שהתמימות עומדת גבוה מן הכל, לכן הרבה יותר קל להיות 'חכם' מאשר להיות 'תם'. וראוי לאחל לחכם את אשר איחל לו התם:
עָנָה הַתָּם וְאָמַר לְהֶחָכָם: מִי יִתֵּן שֶׁתָּבוֹא אַתָּה עַל מַדְרֵגָה שֶׁלִּי. הֵשִׁיב הֶחָכָם וְאָמַר: זֶה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, שֶׁאֲנִי אָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ, שֶׁיִּנָּטֵל מִמֶּנִּי הַשֵּׂכֶל חַס וְשָׁלוֹם אוֹ אֶהְיֶה חוֹלֶה חַס וְשָׁלוֹם וְאֶהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע, כִּי הֲלֹא מָה אַתָּה? אִישׁ מְשֻׁגָּע! אֲבָל שֶׁאַתָּה תָּבוֹא עַל שֶׁלִּי, זֶה אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה חָכָם כָּמוֹנִי. הֵשִׁיב הַתָּם: אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַכֹּל אֶפְשָׁר, וְיָכוֹל לִהְיוֹת כְּהֶרֶף עַיִן שֶׁאֲנִי אָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ. וְשָׂחַק הֶחָכָם מִמֶּנּוּ מְאֹד.
(סיפורי מעשיות, מעשה ט)
החכם שחק ממנו מאד, שכן בעיניו התמימות היא שגעון וחסרון דעת. אך בהמשך התברר שאכן "קשה יותר" לבוא לתמימותו של התם מלבוא לחכמתו של החכם, וכמסופר בהמשך הסיפור:
עָנָה הַתָּם הַמִּינִיסְטֶר וְאָמַר: עֲדַיִן אַתָּה אוֹחֵז בַּחָכְמוֹת שֶׁלְּךָ? רְאֵה, אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לָבוֹא עַל שֶׁלִּי בְּקַל, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ. רְאֵה שֶׁאֲנִי כְּבָר בָּאתִי עַל שֶׁלְּךָ כַּנַּ"ל, וְאַתָּה עֲדַיִן לֹא בָּאתָ עַל שֶׁלִּי. וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁזֶּה קָשֶׁה יוֹתֵר שֶׁאַתָּה תָּבוֹא עַל תְּמִימוּת שֶׁלִּי!
(שם)
ואכן מי שסבור שלהיות 'תם' פירושו להיות 'חסר דעה', הרי הוא טועה בטעותו של ה'חכם'…
*
הקשר ההדוק של החכמה והתמימות מתבטא בכפליים: התמימות מביאה לידי חכמה, והחכמה מביאה לידי תמימות.
- תמימות מביאה לידי חכמה
ואף יותר מכך, זוכים למה שהוא למעלה מחכמת אדם.
וּבִשְׁעַת הַבִּטּוּל, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁנָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשׁוּם חָכְמָה, אֲזַי אָנוּ נִכְלָלִין לְמַעְלָה מֵחָכְמַת אָדָם, כִּי עַל יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת וֶאֱמוּנָה עוֹלִין לְמַעְלָה מֵהַמֹּחַ וְהַחָכְמָה, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בִּדְבָרֵינוּ.
(ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ג, ה)
- חכמה מביאה לידי תמימות
החכמה מביאה את האדם להשכיל שרחוק ממנו החכמה. בבחינת מה שאמר שלמה המלך ע"ה:
"אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחֹקָה מִמֶּנִּי", הַיְנוּ זֶה עִקָּר הַחָכְמָה – שֶׁיַּשְֹכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה.
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, פג)
והרי לך ביטוי מופלא של רבי אברהם ב"ר נחמן:
כִּי כָּל אֲשֶׁר חָלַק לוֹ ה' בְּבִינָה וְהַשְֹכָּלָה אֲמִתִּית לְהַשְֹכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה (עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן פ"ג) וּלְהָבִין מִדַּעְתּוֹ גֹּדֶל וְעֹצֶם הַחֶסְרוֹן וְקַטְנוּת דַּעְתּוֹ הָאֱנוֹשִׁי וְהַקְּצָרָה וְהַמְּעוּטָה הָאֲנוּשָׁה וְהַחֲלוּשָׁה, וּכְאַיִן מַמָּשׁ הִיא חֲשׁוּבָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית לְרוֹמְמוּת וְתַעֲלוּמוֹת תְּבוּנָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ, יִרְאֶה בְּעֵינָיו אֶת עֹצֶם הַפְּתַיּוּת וְהַכְּסִילוּת שֶׁל הַנְּבוֹכִים וְהַמֻּתְעִים וּמֻטְעִים לַחֲקֹר בִּדְרָכָיו יִתְבָּרַךְ בְּשִׁפְלוּת וְקַטְנוּת דַּעְתָּם הָאֲנוּשָׁה, אֲשֶׁר כְּעִוֵּר בָּאֲפֵלָה מַמָּשׁ יְמַשְּׁשׁוּ וִיגַשְּׁשׁוּ בְּהַשְֹכָּלָתָם בְּכָל זֶה כִּי כַּאֲשֶׁר גָּבְהוּ שָׁמַיִם מֵאֶרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכָיו מִדְּרָכֵינוּ וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִמַּחְשְׁבוֹתֵינוּ.
(כוכבי אור, אמת ואמונה, י)
וככל שמחכים יותר כך מבין עד כמה הוא צריך להיות תמים.
כִּי עִקַּר הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת וֶאֱמוּנָה, וְאָז דַּיְקָא זוֹכִין לְמֹחִין שְׁלֵמִים, שֶׁהֵם חָכְמָה אֲמִתִּית, שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה לְהַמְשִׁיךְ דַּרְכֵי הַתְּמִימוּת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם! שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "כָּל תְּרוּעָה, פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ".
(ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה, כ)
וְעִקַּר עֲבוֹדָתֵנוּ הוּא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁזּוֹכִים לְחָכְמָה יְתֵרָה, לִרְאוֹת לְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר בְּעֻבְדּוֹת יוֹתֵר בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת. וְעִקַּר הַחָכְמָה הוּא לְהַשְׁלִיךְ הַחָכְמוֹת, דְּהַיְנוּ לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ וְנֶגֶד צַדִּיקֵי אֱמֶת.
(ליקוטי הלכות, יום הכיפורים ב, ד)
הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בַּמֶּה לִזְכּוֹת לְחַיֵּי עוֹלָם, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עַל יְדֵי תַּרְיַ"ג עֲטִין דְּאוֹרָיְתָא, בְּוַדַּאי רָאוּי לָנוּ לָשוּם כָּל חָכְמָתֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ לְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשוֹת וּלְקַיֵּם וְכוּ'. כִּי זֹאת הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה מִכָּל הַחָכְמוֹת וְהָעֵצָה הָאֲמִתִּיּוֹת, כְּשֶׁזּוֹכֶה עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ וַעֲצָתוֹ לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה בִּפְשִׁיטוּת, אַשְׁרֵי לוֹ. וְעַל כֵּן הִתְחִיל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, סִפְרוֹ, אַשְׁרֵי
(ליקוטי הלכות, סוכה ז, ב)
ורבינו מעוצם חכמתו הבין שצריך להיות תם.
וְזֶה הָיָה עִקַּר חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי מֵעֹצֶם הַפְלָגַת חָכְמָתוֹ, זָכָה תֵּכֶף לְחָכְמָה זוֹ, שֶׁאֵין צְרִיכִים שׁוּם חָכְמָה כְּלָל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי זֶה עִקַּר הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה מִן הַכֹּל (כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים) שֶׁלֹּא לִהְיוֹת שׁוּם חָכָם בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, רַק בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל.
(שבחי הר"ן, יג)
ולכן באמת צריכים להיות למדן להבינם,
*
ואם אין החכמה מביאה לידי תמימות, הרי זה מהכת שסברו שהתכלית היא חכמה.
(10) ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות תפלה הלכה ד ט) וְכֵן בְּעִנְיַן הַחָכְמָה, שֶׁהָיְתָה כַּת אַחַת שֶׁחָקְרוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא חָכְמָה, זֶה הַטָּעוּת מְבֹאָר מְאֹד מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי בְּוַדַּאי הוּא אֱמֶת שֶׁחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה יְקָרָה מְאֹד, כִּי כָּל הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל יְדֵי הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קד), כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִיתָ. וְהַחָכְמָה הִיא חִיּוּת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז), הַחָכְמָה תְּחַיֶּה. אֲבָל עִקַּר הַחָכְמָה הִיא לְיִרְאָה אֶת ה' וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קיא), רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' וְכוּ'. כִּי עִקַּר אֲמִתִּית הַחָכְמָה הוּא לָדַעַת שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת (קֹהֶלֶת ז), אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיַּשְכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'. וְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית הוּא מִי שֶׁזּוֹכֶה לְשֵכֶל הָאֱמֶת לְהָבִין וּלְהַשְכִּיל הָאֱמֶת שֶׁהָעִקָּר הוּא לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר. וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִזְכֶּה לְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה ט), אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְכוּ' כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. וּכְתִיב (מִשְׁלֵי א), יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דַּעַת. אֲבָל מִי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָיו, מִכָּל שֶׁכֵּן הַכּוֹפְרִים לְגַמְרֵי בְּמִצְוֹת מַעֲשִיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (יִרְמְיָה ח), הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאֲסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם, כִּי אֵין שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה, כְּשֶׁאָדָם יְלוּד אִשָּׁה קָרוּץ מֵחֹמֶר רוֹצֶה לַחֲקֹר וּלְהַשִּיג בְּשִכְלוֹ דַּרְכֵי ה' וְרוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם עַל ה' לֵידַע טַעֲמֵי מִצְוֹתָיו עַל פִּי שִכְלוֹ אוֹ לֵידַע דַּרְכֵי הַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי כו), רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ. וּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ה), הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְרֹב חָכְמָתוֹ אָמַר (מִשְׁלֵי ל), כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וַאֲפִלּוּ עַל קְצָת הַטָּעוּת שֶׁטָּעָה וְרָצָה לְהִתְחַכֵּם מְעַט כְּנֶגֶד תּוֹרַת משֶׁה, הִתְחָרֵט אַחַר כָּךְ מְאֹד וְאָמַר, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל וְכוּ' כִּי בַעַר אָנֹכִי וְכוּ' מִי עָלָה שָׁמַיִם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שְׁאָר אֲנָשִׁים. הַכְּלָל, שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיְּקָרָה מְאֹד הִיא בְּחִינַת יִרְאַת ה', בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֶׁכָּל טוֹב לְכָל עֹשֵיהֶם. 'לְלוֹמְדֵיהֶם' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'לְעֹשֵיהֶם' (בְּרָכוֹת יז) וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה לַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת וּלְהַשִּיג אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת (דְּבָרִים ד) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים וְכוּ'. שֶׁזֶּה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג כִּי אִם עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִים טוֹבִים בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חָכְמַת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא עִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ח), אֲנִי חָכְמָה וְכוּ' אֲנִי בִינָה וְכוּ'. וְאֶצְלָם נָפַל הַחָכְמָה הַזֹּאת דִּקְדֻשָּׁה. עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עִקַּר הַתַּכְלִית. אֲשֶׁר עַל יְדֵי חָכְמוֹת כְּאִלּוּ הֵם עוֹקְרִים עַצְמָן וְאֶת הַנִּמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶם מֵעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה אֵין לוֹ שׁוּם חַיִּים כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ה), לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם. שֶׁהַחֲכָמִים נִלְכָּדִים בְּחָכְמָתָם שֶׁל עַצְמָם וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. נִמְצָא שֶׁגַּם אֵלּוּ שֶׁבָּחֲרוּ בְּחָכְמָה לַתַּכְלִית צְרִיכִין גַּם כֵּן תִּקּוּן גָּדוֹל לַהֲשִׁיבָם מֵחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם אֶל הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִוא תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִים טוֹבִים וְכַנַּ"ל:
*
ולמעשה, צריכים את האמונה והצמצום לפני ואחרי.
(55) ספר ליקוטי הלכות יו"ד – הלכות נדה הלכה ב
ה) וּכְלַל הַדָּבָר, שֶׁעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה בִּפְשִׁיטוּת לְהַאֲמִין בַּה' יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת וּבְלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל, וּכְשֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת חָזָק בֶּאֱמוּנָתוֹ יָמִים וְשָׁנִים וְיַעֲבֹד ה' יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת רַק בֶּאֱמוּנָה וּבִתְמִימוּת, אֲזַי אִם יִזְכֶּה, יַחֲמֹל עָלָיו ה' יִתְבָּרַךְ, וְיִפְתַּח לוֹ שְׁבִילֵי הַשֵּכֶל וְיוּכַל לְהַשִּיג וּלְהָבִין מְעַט בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וַאֲפִלּוּ אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזֶה יְדִיעָה וְהַשָּגָה, הוּא צָרִיךְ לִתֵּן גְּבוּל לְדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בַּמֶּה שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת, כִּי בַּמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרֹשׁ וְכוּ', רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד, כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁקֹּדֶם הַהַשָּגָה הִיא בְּחִינַת תְּחִלַּת הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהָיָה קֹדֶם הַבְּרִיאָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִין כָּל הַכֵּלִים וְכָל הַמִּדּוֹת כַּיָּדוּעַ, שֶׁהֵם עִקַּר הַמְשָׁכַת וְהִתְגַּלּוּת שֶׁל כָּל הַמִּדּוֹת וְהַסְּפִירוֹת וְהָעוֹלָמוֹת. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּמְשָׁךְ הָאוֹר לְתוֹךְ הַכֵּלִים, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמְשָׁךְ הַדַּעַת לְתוֹךְ הָאֱמוּנָה, צָרִיךְ לָתֵת גְּבוּל לְקַבֵּל הָאוֹר בְּהַדְרָגָה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, כִּי כְּשֶׁרוֹצֶה לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל יוֹתֵר מִמַּדְרֵגָתוֹ יוֹתֵר מִכְּפִי מַה שֶּׁיְּכוֹלָה הַכְּלִי שֶׁלּוֹ לִסְבֹּל, דְּהַיְנוּ יוֹתֵר מִכְּפִי חֹזֶק אֱמוּנָתוֹ, שֶׁהִיא הַכְּלִי שֶׁלּוֹ כַּנַּ"ל. אֲזַי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם, רִבּוּי אוֹר גּוֹרֵם שְׁבִירַת כֵּלִים, וְנִסְתַּלֵּק הַדַּעַת לְגַמְרֵי וְנִשְׁבְּרָה הָאֱמוּנָה לְגַמְרֵי וְיָכוֹל לָבוֹא לִידֵי כְּפִירוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי לְעוֹלָם הוּא צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בָּאֱמוּנָה שֶׁהִיא הַיְסוֹד וְהַקִּיּוּם שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְהָאֱמוּנָה הוּא בָּרֹאשׁ וּבַסּוֹף וּבָאֶמְצַע, בִּבְחִינַת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבִּלְעָדַי אֵין אֱלֹקִים. 'אֲנִי' הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת רֹאשׁ וְסוֹף וְאֶמְצַע וּבִלְעָדֵי הָאֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מֵה' יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת וּמִבִּלְעָדַי אֵין אֱלֹקִים וְכַנַּ"ל:
*
רבינו גם מזהיר אותנו לחדד את השכל
כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס'.
(ליקוטי מוהר"ן, סב)
ורבינו העיד שזהו הוא ואנשיו!
שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אֵיין "דַּע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס" בִּין אִיךְ" [אֲנִי הוּא הַ"דַּע מַה שֶׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס"] (אבות ב'). וְעוֹד שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר עַל עִנְיָן הַנַּ"ל: אֲנִי וַאֲנָשַׁי.
(חיי מוהר"ן, תיח)
ואפילו כשמדובר באמונת חכמים, אומר רבינו שזה צריך להיות עם דעת.
כְּשֶׁהָאָדָם הוּא מַאֲמִין בְּהַצַּדִּיק בְּלִי שׁוּם דַּעַת אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל מֵהָאֱמוּנָה, כִּי מֵאֱמוּנָה לְבַד אֶפְשָׁר לִפֹּל, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ גַּם דַּעַת שֶׁמֵּבִין גַּם בְּהַדַּעַת, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפֹּל.
(ליקוטי מוהר"ן, רנה)
מטרת השכל היא לשמור על האמונה שלא תגלוש לאמונות כזביות. כך שהשכל בא לשרת את האמונה שתהיה נכונה ובהירה, בלי תערובות.
עיקר היהדות ועיקר התכלית והשלימות, לעבוד את ה' יתברך בתמימות גמור בלי שום חכמות כלל. אמנם האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו … כי כל אלה הם מחזקים האמונה הצרופה, ובלי שמבינים מה שינתן להבין, אפשר ליפול ח"ו מאמונה לגמרי ח"ו.
וכן הוא לענין אמונת חכמים וצדיקים אמתיים שאנחנו מצווים לשמוע בקולם ולעשות ככל אשר יורו אותנו ושלא לסור מדבריהם ימין ושמאל אע"פ שאומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל כמו שדרשו חז"ל, אעפ"כ הגבילו לנו שטח ששם דוקא יש צורך להבין אותם בשכל, כמבואר בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ה עין שם, כי זה לצורך חיזוק וקיום האמונה, הינו לצורך זיכוך ובירור המדמה, שישאר תמיד זך וצלול וברור, בלי שום עכירות ובלבול הגורם לגלישה לאמונות כוזביות רחמנא ליצלן.
(שערי צדיק, חלק ח, מכתב תל)
כי דע, שאין צורת התמימות והפשיטות פרצוף שונה מפרצוף החכמה והדעת, אלא הוא עיקר השכל והחכמה והדעת ותכליתו, והוא קובע צביונו השלם. וכל יגיעתנו ועמלנו תמיד לקנות ולהשיג החכמה, אינו אלא בכדי להבין ולהשכיל עי"ז סוד התמימות והפשיטות האמתי שאין לו קץ ותכלית, ולהשתמש בו כראוי בכל פרטי חיינו בגשמיות וברוחניות.
… וְכֵן תּוֹעִיל הָאֱמוּנָה בְּדַעַת שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּשַׁקְרָנִים וּצְבוּעִים שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמִתְדַּמִּים לְעֵינֵי בְּנֵי אָדָם כְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים. וְכֵן תַּצִּילֵהוּ תָּמִיד מִלְּהִתְקָרֵב לִמְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהֶעֱמִידָם הַבַּעַל דָּבָר לְהַכְרִיחַ בְּנֵי אָדָם תַּחַת מֶמְשַׁלְתָּם וּלְהַטְעוֹת וּלְהַטּוֹת לִבָּם מִדַּרְכֵי וְלִמּוּדֵי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם … וְגַם אִם כְּבָר נָפַל אֶצְלָם, תַּעֲמֹד לוֹ הַחָכְמָה וְהַדַּעַת לְהָבִין אֵיךְ לְהִמָּלֵט מֵהֶם וְלָבוֹא לְהִתְקָרֵב אֶל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.
(שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)
וכן, רק מי שהוא בעל הבחנה חדה יכול להבחין את מי יש לרחק, גם אם הוא נראה בסדר…
להיות 'בהמה'
שיחות וסיפורים, א
כְּפִי הַמְבֹאָר מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֶצֶם הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר גָּבְהוּ וְנֶעֶלְמוּ בְּתַעֲלוּמוֹת לְאֵין חֵקֶר, אֲבָל בְּרֹב הַלְבָּשָׁתָם בְּמַדְרֵגָה לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָה, עַד גַּשְׁמִיּוּת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפָל, יֵשׁ לִלְמֹד מֵאִתָּם מוּסָר הַשְׂכֵּל אֲפִלּוּ בִּפְשִׁיטוּת (לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה), נִפְלֵאתִי קְצָת בִּרְאוֹתִי סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה מֵהֶחָכָם וְהַתָּם, אֲשֶׁר נֶהֱפַךְ הַדָּבָר כָּל כָּךְ שֶׁהֶחָכָם בְּחָכְמָתוֹ נִלְכַּד וְנִשְׁקַע בִּיוֵן מְצוּלָה, וּכְנֶגְדּוֹ הַתָּם הָרָחוֹק מֵהַחָכְמָה, אֲשֶׁר גַּם מְלֶאכֶת תְּפִירַת הַמִּנְעָלִים לֹא הָיָה בִּיכָלְתּוֹ לִלְמֹד כָּרָאוּי, נִתְעַלָּה וְנִתְרוֹמֵם מְאֹד כַּמְבֹאָר שָׁם. כִּי לָמָּה בֶּאֱמֶת יִהְיֶה כֵּן, הֲלֹא כָּל עֶצֶם הַחָכְמָה וְאוֹר הַמֹּחַ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הָאָדָם, הוּא מִנִּשְׁמַת וְרוּחַ הַבּוֹרֵא בְּעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר נָפַח בְּאַפּוֹ מִתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה, וּלְפִי זֶה מִמֵּילָא מְבֹאָר, שֶׁכָּל אֲשֶׁר יָאִיר בּוֹ יוֹתֵר זֶה הָאוֹר, הָיָה לוֹ לְהִתְעַלּוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם, וְלֹא הַתָּם בְּרִחוּקוֹ מֵהַחָכְמָה.
וְהִנֵּה עוֹד רָאֹה רָאִיתִי כִּי גַּם בְּזֹאת הַפְּלִיאָה בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא בְּמַאֲמַר הַמִּשְׁנָה (בְּאָבוֹת פֶּרֶק ג') 'כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו לְמַה הוּא דּוֹמֶה לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין וְהָרוּחַ בָּא וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו' וְכוּ'. וּמֵהַחְלָטַת לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה בִּסְתָם, נִרְאֶה שֶׁהִיא סוֹבֶבֶת גַּם עַל חָכְמַת הַתּוֹרָה. וַאֲשֶׁר לְפִי זֶה מֻכְרָח לְפָרֵשׁ, שֶׁגַּם כָּל שֶׁבַח הֶחָכָם הַנִּזְכָּר בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי, לֹא תְּסוֹבֵב רַק עַל הֶחָכָם הָאֲמִתִּי הַמַּקְדִּים יִרְאַת חֶטְאוֹ וּמַרְבֶּה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכִלְשׁוֹן הַכָּתוּב (בְּסֵפֶר אִיּוֹב) "יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" וְכוּ'. וְגַם מִפֶּה לְפֶה שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי מוֹרִי שֶׁשָּׁמַע מִמּוֹרַנַ"ת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁדִּבֵּר מִזֶּה בִּפְרָטִיּוּת לְעִנְיַן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ בְּיָמָיו, וְגַם הָיוּ כְּשֵׁרִים וְהֶחֱזִיקוּ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה כְּכָל הֶהָמוֹן הַבִּלְתִּי חֲכָמִים כָּל כָּךְ. וְאָמַר עֲלֵיהֶם רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁבְּכָל זֹאת אִם לֹא יַרְבּוּ וְיַגְדִּילוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם עַל זוּלָתָם, כְּפִי הַמֻּכְרָח לְמַדְרֵגַת חָכְמָתָם, תַּזִּיק לָהֶם חָכְמָתָם, כְּפִי הַמְבֹאָר מִלְּשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הַנַּ"ל. וְתִתְחַזֵּק לְפִי כָּל זֶה הַפְּלִיאָה הַנַּ"ל, אֲשֶׁר לָמָּה בֶּאֱמֶת יִהְיֶה כֵּן.
וְאוּלָם בְּסִבַּת הַפְּלִיאָה הַזֹּאת, חִפַּשְׂתִּי וּמָצָאתִי מִפִּלְפּוּלֵי צֵרוּפֵי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, כִּי אֵין הַכַּוָּנָה בִּדְבַר הַחֶסְרוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּמִדַּת הַחָכְמָה כַּנַּ"ל, שֶׁהִיא מִצַּד עַצְמָהּ רָעָה חַס וְשָׁלוֹם. כִּי אַדְּרַבָּא כָּל חֶסְרוֹן מִדַּת הַחָכְמָה הִיא מֵרֹב הַטּוֹב שֶׁנִּמְצָא בָּהּ, כִּי מֵחֲמַת זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהַחָכְמָה וְהַמֹּחַ הוּא מֵאוֹר זְרִיחַת הַבּוֹרֵא הָאֵין סוֹף בְּעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין בִּיכֹלֶת הָאָדָם הַמֻּגְבָּל לָבֹא בָּהּ, אִם לֹא בְּצִמְצוּם הָאֱמוּנָה וְהַיִּרְאָה כַּנַּ"ל. וּכְכָל אֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ה' (עַל הַכָּתוּב בַּחֲצוֹצְרוֹת וְכוּ') בְּמָשָׁל וְדֻגְמָא מִמֵּימֵי הַיָּם אֲשֶׁר סְגֻלָּתָם לְרַפְּאוֹת מֵהַרְבֵּה מַחֲלוֹת, אֲבָל כָּל הָרְפוּאָה וְהַחַיִּים אֲשֶׁר בָּהֶם, לֹא יִהְיֶה רַק אִם הָרוֹחֵץ בָּהֶם שׁוֹמֵר אֶת רַגְלָיו וְאֶת פְּסִיעוֹתָיו מִלָּבוֹא בָּהֶם יוֹתֵר מִכְּפִי מִדָּתוֹ. וְכֵן בִּדְבַר הַתּוֹעֶלֶת הַמַּגִּיעַ מִמֵּימֵי הַיָּם לָשׁוּט וְלָבוֹא בָּהֶם מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּמִסְחָרָם זֶה עִם זֶה, שֶׁגַּם זֶה לֹא יִהְיֶה רַק בִּכְלֵי הַסְּפִינָה שֶׁהִיא כְּעֵין הַצִּמְצוּם הַמֻּכְרָח לְמֵימֵי הַדַּעַת הַנַּ"ל, שֶׁזּוּלַת זֶה הַצִּמְצוּם נִטְבָּעִים וְנִשְׁקָעִים בָּהֶם לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה כָּל מַעֲלַת הַתָּם בִּתְמִימוּתוֹ הַנַּ"ל אֲשֶׁר גַּם בְּבוֹאוֹ לְהַחָכְמָה כַּנִּזְכָּר בַּמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, לֹא רָצָה לָסוּר מִדַּרְכֵי הַתְּמִימוּת וְהָאֱמוּנָה וְהַיִּרְאָה שֶׁהִקְדִּים לָזֶה, כִּי גַּם אָז הֶחֱזִיק אֶת עַצְמוֹ בְּמַדְרֵגַת הַתְּמִימוּת. וּמֵחֲמַת זֶה לְבַד הֶעֱלָה אוֹתוֹ מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּרֹב הַמִּשְׂרָה וְהַמֶּמְשָׁלָה עַל כָּל הַשָּׂרִים (כַּמּוּבָן בָּזֶה מֵצֵּרוּפֵי דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים עִם הַשִּׂיחוֹת הַמּוּבָאוֹת אַחַר הַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת).
- לשקוד על דלתי הצדיק לקנות תמימות
צריכים לשקוד הרבה לקבל את התמימות.
כִּי צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ מֵהַצַּדִּיק חָכְמָה וְהִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְקַבֵּל בְּקִיאוּת הַנַּ"ל לִשָּׁאֵר עַל עָמְדוֹ תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו וְלֹא יַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם בִּבְחִינַת "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וִידָעֵם" וְכוּ'. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גָּמוּר, כַּמְּבֹאָר אֶצְלֵנוּ הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי כֵן, זֶה הַתְּמִימוּת הָאֲמִתִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁקֹד הַרְבֵּה הַרְבֵּה עַל דַּלְתֵי הַבֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן גָּדוֹל, בְּחִינַת מִי חָכָם וְכוּ'.
(ליקוטי הלכות, שבת ז, יג)
כִּי בְּחִינַת בְּקִיאוּת הַנַּ"ל לְעִנְיַן דַּרְכֵי עֲבוֹדַת ה' הוּא עָמֹק מְאֹד. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא פְּשִׁיטוּת וּתְמִימוּת אֲבָל זֶה הַפְּשִׁיטוּת וְהַתְּמִימוּת בְּעַצְמוֹ לִזְכּוֹת לְהַכְנִיס זֹאת בְּלֵב בְּנֵי אָדָם הוּא עָמֹק וְנִפְלָא מְאֹד, בִּפְרָט לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ לִהְיוֹת בָּקִי בְּרָצוֹא וָשׁוֹב בָּקִי בְּעָיֵל וְנָפִיק, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא אֲפִלּוּ בַּשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וּמִתַּחְתָּיו עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. זֶה הַלִּמּוּד הוּא נִפְלָא מְאֹד. וּצְרִיכִין לִשְׁקֹד הַרְבֵּה עַל דַּלְתֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל אַנְשֵׁי אֱמֶת הָעוֹסְקִים בַּלִּמּוּד הַזֶּה עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְקַיֵּם זֹאת בֶּאֱמֶת. וְעִקַּר אֲרִיכַת הַגָּלוּת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין מִשְׁתַּדְּלִין לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת לְקַבֵּל מֵהֶם בְּקִיאוּת הַזֹּאת, כִּי צְרִיכִין לְחַפֵּש וּלְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה רַבִּי כָּזֶה שֶׁיֵּדַע מִבְּקִיאוּת הַזֹּאת. כִּי אֲפִלּוּ גְּדוֹלִים וּמַנְהִיגִים לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לַבְּקִיאוּת הַזֹּאת. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּי עִקַּר בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה הוּא לִזְכּוֹת לַהֲלָכוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁעַל יָדָם יְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶה.
(ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה, יג)
ואת התמימות הזאת צריך לבוא אל אנ"ש, הישיבה הקדושה.
(46) ספר לקוטי הלכות חו"מ – הלכות נזיקין הלכה ה
(כד) וְעַל כֵּן אָז מְסַיְּמִין הַתּוֹרָה וְחוֹזְרִים וּמַתְחִילִים אוֹתָהּ, כִּי זֶה עִקַּר עֵסֶק הַיְשִׁיבָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לְסַיְּמָהּ וְלַחֲזֹר וּלְהַתְחִילָהּ, כִּי אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה, כִּי הוּא בְּחִינַת מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, שֶׁיֵּשׁ עַמְקוּת עָצוּם בְּכָל דִּבּוּר וּבְכָל אוֹת. וְעִקַּר הוּא הַמַּעֲשֶֹה שֶׁהוּא הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְהָבִין בְּלִבּוֹ אֵיךְ לְהִנָּצֵל מִכָּל רַע שֶׁל הַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת וְכוּ', שֶׁזֶּה עִקַּר הַלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת. אֲבָל יֵשׁ בְּזֶה הַתְּמִימוּת נִסְתָּרוֹת וְעַמְקוּת עָצוּם, וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְאַבֵּק הַרְבֵּה בַּעֲפַר רַגְלֵי בְּנֵי הַיְשִׁיבָה לְקַבֵּל עַמְקוּת עֲצָתָם הָאֲמִתִּיּוֹת.
כשכוונתו בענין הישיבה הקדושה לאנשי הצדיק, שצריכים להתקרב אליו במיוחד לאחר הסתלקות הצדיק,
כִּי אָז אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הוּא בְּחִינַת שְׁקִיעַת הַחַמָּה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁהִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְאָז דַּיְקָא צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד מְאֹד לַעֲסֹק וּלְעַיֵּן הֵיטֵב בְּחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהֵם כֻּלָּם עֵצוֹת נוֹרָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְלֵילֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו לְהִתְקָרֵב לְהַחֲבֵרִים לְהַשְּרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה. כְּדֵי לַחֲתֹּר וּלְגַלּוֹת הָעֵצוֹת עֲמֻקּוֹת מִתּוֹךְ גֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת:
… כִּי בְּחַיָּיו הָיָה יָכֹל לִשְׁאֹל אוֹתוֹ כָּל סְפֵקוֹתָיו אֲבָל עַתָּה מִמִּי יִשְׁאַל וְצָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ בְּעַצְמוֹ לְהָבִין עַמְקוּת תּוֹרָתוֹ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל רַבּוֹ. … דְּהַיְנוּ לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק שֶׁאָז צְרִיכִין הַתַּלְמִידִים וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר בְּלִמּוּד וְעִיּוּן הֵיטֵב בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לִמּוּד הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה כְּדֵי לַחֲתֹּר מִשָּׁם הָעֵצוֹת הָעֲמֻקּוֹת לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ בְּכָל עֵת כְּדֵי לְגַדֵּל הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה עִם כָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד, אָמֵן וְאָמֵן.
(שם, מה)
לפני זה הוא כותב על הישיבה הזאת, וגם מזכיר ישיבת שם ועבר.
וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לָזֶה לִמּוּד גָּדוֹל לְהִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי הַתְּמִימִים וְהַכְּשֵׁרִים בְּלִבּוֹתָם וּלְהִשְׁתַּדֵּל כָּל יָמָיו לִהְיוֹת נִכְלָל בִּבְחִינַת הַיְשִׁיבָה שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁעוֹסֵק בַּלִּמּוּד הָאֲמִתִּי שֶׁל קִיּוּם הַתּוֹרָה שֶׁזֶּה הָעִקָּר לְהַכְנִיס אֱמוּנָה בָּעוֹלָם וּלְהוֹצִיא אֶת כָּל אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַמְגֻנִּים שֶׁנָּפַל לְשָׁם. כִּי יֵשׁ בָּזֶה הֲלָכוֹת רַבּוֹת וַעֲמֻקּוֹת וְכָל זֶה מְרֻמָּז בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁכָּתַב שָׁם וְזֶה בְּחִינַת רַבִּי עִם תַּלְמִידִים שֶׁנִּקְרָא יְשִׁיבָה, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל חַיָּיו צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו לְבַקֵּשׁ יְשִׁיבָה אֲמִתִּית כָּזֹאת שֶׁיּוּכַל לִזְכּוֹת עַל יָדָהּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּלְקִיּוּם הַתּוֹרָה לְבַל » יֹאבַד בְּתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת תַּחְתִּיּוֹת שֶׁנָּפַל לְשָׁם כַּאֲשֶׁר הוּא יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כִּי מִימוֹת אֲבוֹתֵינוּ לֹא פָּסְקָה יְשִׁיבָה מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְזֶה בְּחִינַת "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב אֹהָלִים בְּתוֹךְ הַיְשִׁיבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר לִלְמֹד שָׁם דַּרְכֵי הַתְּמִימוּת בֶּאֱמֶת, לִהְיוֹת אִישׁ תָּם.
(נזיקין ה, יא)
- לא עם הארץ חסיד
כדי להיות חסיד תמים, אין די בסילוק השכל בעלמא,
ספר מסילת ישרים – פרק יח
מִדַּת הַחֲסִידוּת צְרִיכָה הִיא בֶּאֱמֶת לְבֵאוּר גָּדוֹל, כִּי מִנְהָגִים רַבִּים וּדְרָכִים רַבִּים עוֹבְרִים בֵּין רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּשֵׁם 'חֲסִידוּת' וְאֵינָם אֶלָּא גָלְמֵי חֲסִידוּת, בְּלִי תֹאַר וּבְלִי צוּרָה וּבְלִי תִקּוּן. וְנִמְשָׁךְ זֶה מֵחֶסְרוֹן הָעִיּוּן וְהַהַשְֹכָּלָה הָאֲמִתִּית אֲשֶׁר לְבַעֲלֵי הַמִּדּוֹת הָהֵם, כִּי לֹא טָרְחוּ וְלֹא נִתְיַגְּעוּ לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ ה' בִּידִיעָה בְּרוּרָה וִישָׁרָה, אֶלָּא הִתְחַסְּדוּ וְהָלְכוּ בְּמַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לְפִי הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא הֶעֱמִיקוּ בַּדְּבָרִים וְלֹא שָׁקְלוּ אוֹתָם בְּמֹאזְנֵי הַחָכְמָה. וְהִנֵּה אֵלֶּה הִבְאִישׁוּ אֶת רֵיחַ הַחֲסִידוּת בְּעֵינֵי הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים, וּמִן הַמַּשְֹכִּילִים עִמָּהֶם, בַּאֲשֶׁר כְּבָר יַחְשְׁבוּ שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּדִבְרֵי הֶבֶל אוֹ דְבָרִים נֶגֶד הַשֵּכֶל וְהַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה, וְיַאֲמִינוּ הֱיוֹת כָּל הַחֲסִידוּת תָּלוּי רַק בַּאֲמִירַת בַּקָּשׁוֹת רַבּוֹת וּוִדּוּיִים גְּדוֹלִים וּבְכִיּוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת גְּדוֹלוֹת וּבַסִּגּוּפִים הַזָּרִים שֶׁיָּמִית בָּהֶם הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כִּטְבִילַת הַקֶּרַח וְהַשֶּׁלֶג, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְהִנֵּה לֹא יֵדְעוּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁקְּצָת דְּבָרִים אֵלֶּה צְרִיכִים לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, וּקְצָתָם רְאוּיִים לַפְּרוּשִׁים, הִנֵּה לֹא עַל אֵלֶּה נוֹסָד הַחֲסִידוּת כְּלָל, כִּי אִם הַטּוֹב שֶׁבַּמִּנְהָגִים הָאֵלֶּה הוּא רָאוּי לְהִתְלַוּוֹת אֶל הַחֲסִידוּת, אַךְ מְצִיאוּת הַחֲסִידוּת עַצְמוֹ הוּא דָבָר עָמֹק מְאֹד לַהֲבִינוֹ עַל נָכוֹן, וְהוּא מְיֻסָּד עַל יְסוֹדוֹת חָכְמָה רַבָּה וְתִקּוּן הַמַּעֲשֶֹה בְּתַכְלִית, אֲשֶׁר רָאוּי לְכָל חֲכַם לֵב לִרְדֹּף אַחֲרָיו, כִּי רַק לַחֲכָמִים לְהַשִּׂיגוֹ בֶאֱמֶת, וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל (אבות ב), "וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד".
*
יש כמה מובנים בזה שמי שאין לו חכמה אין לו תמימות.
ראשית כל, מי שאינו בקי בחכמת התורה בכללותה, עלול 'להיצמד' בתמימות לציטוט ולטעות על ידו. וכדוגמת המסופר על אותו עם הארץ שקיים בתמימות את דברי השו"ע בהלכות שבת "סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום" (שו"ע או"ח ערב, ב) ועבר על איסור סחיטה מדאורייתא…
וכך גם בספרי רבינו, ניתן לפעמים להיצמד למשהו מסוים, ומי שאינו בקי בכלל דברי רבינו, העניים במקומם ועשירים במקום אחר, עלול לטעות.
וממש על כך כבר אמר רבינו
ב-קלא
כְּשֶׁשָּׁאַל פַּעַם אֶחָד מֵאַנַ"שׁ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁיְּפַרֵשׁ לוֹ דָּבָר בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, לֹא עָנָהוּ רַבֵּנוּ כְּלוּם, רַק אָמַר לוֹ: "יָכוֹל הִנְּךָ לְקַמֵּט אֶת סִפְרִי כְּפִי רְצוֹנְךָ (לוֹמַר בּוֹ פֵּירוּשִׁים כִּלְבָבְךָ) אוּלָם אַל תִּפְגַע בִּסְעִיף קָטָן שֶׁבַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ" ! "קֶענְסְט » קְנֵייטְשְׁן מַיין סֵפֶר וִוי אֲזוֹי דּוּ וִוילְסְט אָבֶּער זָאלְסְט נִישְׁט טְשֶׁעפֶּען קֵיין סְעִיף קָטָן פוּן שֻׁלְחָן עָרוּךְ" ! .
ובכלל, צריך להיות למדן. ומי שאינו למדן, דעתו אינה נכונה. וידועים דברי הסמ"ע שהביא מתשובת מהרי"ו "דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים" (סמ"ע סימן ג ס"ק יג).
מי שהוא למדן ביותר, מסוגל ביותר.
אָמַר: כָּל מִי שֶׁיְּצַיֵּת אוֹתִי וִיקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לְהַשְׁלִיךְ שֵֹכֶל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי רַק כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הוּא יְקַיֵּם הַכֹּל כְּמַאֲמָרוֹ. וְאָמַר אָז עִנְיָן עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, כַּמְבֹאָר בַּסֵּפֶר לִקּוּטֵי א' בְּסִימָן קכ"ג. מִן הַסְּתָם מִי שֶׁיָּכוֹל לִלְמֹד בְּיוֹתֵר מְסֻגָּל בְּיוֹתֵר.
(חיי מוהר"ן, שכ)
והוא פלא, שדווקא אחר שמדבר מהציות והביטול והשלכת שכל עצמו, הוא מדגיש "מי שיכול ללמוד ביותר מסוגל ביותר", שכן דווקא מי שיכול ללמוד הוא זה שגם יודע לציית כמו שצריך ולא הטיפש.
וקשור לזה ג"כ מה שאמר רבינו שא"א להיות בעל השגה רק ע"י למדנות.
וְגַם כְּבָר סִפֵּר מִזֶּה שֶׁיְּכוֹלִין לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר אֲפִילוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד כְּלָל. וַאֲפִלּוּ צַדִּיק יְכוֹלִין לִהְיוֹת אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ לַמְדָן כְּלָל. רַק בַּעַל הַשָּׂגָה אֵין יְכוֹלִין לִהְיוֹת כִּי-אִם כְּשֶׁהוּא לַמְדָן בִּגְמָרָא פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת! אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר וְצַדִּיק גָּמוּר יְכוֹלִין לִזְכּוֹת אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי.
(שיחות הר"ן, עו)
מלבד למדנות יש מושג שנקרא "טעם שכל", שזה מבין למדן "שמרגיש מעט טעם השכל בפשט וקושיא כדרך הלומדים", ואפילו "חכמים בחכמות אחרות שמרגישים טעם שכל". וישנם תחושות כאלה שאי אפשר לציירם ולהאירם ל"איש בור", אלא למי שיש לו הרגשה ב"טעם שכל".
כִּי טַעַם אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לְצַיֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַעַם שֵׂכֶל. כִּי רַק מִי שֶׁהוּא אִישׁ בּוּר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵידַע זֹאת, אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִשֵּׂכֶל, כְּגוֹן לוֹמְדִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְעַט טַעַם הַשֵּׂכֶל בִּפְשָׁט וְקֻשְׁיָא כְּדֶרֶךְ הַלּוֹמְדִים, אוֹ חֲכָמִים בְּחָכְמוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם שֵׂכֶל, יְכוֹלִין לְהָבִין טַעַם אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים', וְטַעַם הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל בְּוַדַּאי יָקָר מְאֹד.
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, מ)
עוד סוג של טעות, כשהאדם אין לו שכל, ונדמה לו שהוא מקיים 'כפשוטו' ממש את דברי הצדיק, ובאמת אינו אלא שוטה. וכדוגמת אותו שוטה שרצה לקיים בתמימות את דברי רבינו שאמר "שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו יראת שמים ויהיה להם התבודדות", וקנה סוס ועגלה, כדי לקיים בפשיטות דברי רבינו, ולא שעה לדברי ה'חכמים' שטענו שכוונת רבינו בימינו לרכב ממונע…
עוד סוג של טעות, שהדברים אותם מצטט האדם אכן נכונים גם ע"פ תמימות, אבל צריך להיות חכם איך וכיצד ומתי. וכדוגמת מה שאמר רבינו:
שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל אֵצֶל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וּבִפְרָט הַגְּדוֹלִים בַּמַּעֲלָה, שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר אֶחָד שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהוּא מִצְוָה הֵם מַפְקִירִים הַכֹּל וּבָאִים עַל יְדֵי זֶה לְקִלְקוּלִים רַבִּים, וּבִפְרָט כְּשֶׁבָּאִים עַל יְדֵי זֶה לִידֵי מַחֲלוֹקוֹת וְכוּ'. (הִלְכוֹת גְּזֵלָה הֲלָכָה ה' אוֹת י).
(חיי מוהר"ן, תקעב)
הרי שגם בדבר אמתי, אין די להיות 'תמים', אלא צריך גם להיות חכם, לדעת כיצד להוציא את הדבר מן הכח אל הפועל, באופן שלא יביא לידי קלקולים אחרים.
והרי זה על דרך השיחה דלהלן:
הָיָה אֶחָד מֵהַמְפוּרְסָמִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּקַבָּלָה חֲמוּרָה לְהִזָּהֵר מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ שֶׁקֶר וּלְדַבֵּר רַק אֱמֶת בְּתַכְלִית, וְכָל עֲבוֹדָתוֹ וְדִבּוּרָיו הָיָה סְבִיב קוֹטֶב זֶה. פַּעַם בְּלֵית בְּרֵירָה הָיָה חַיָּב לַעֲבוֹר אֶת הַגְּבוּל, אוּלָם לֹא הָיָה לוֹ פַּסְפּוֹרְט, וּכְשֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ שׁוֹמְרֵי הַגְּבוּל אִם יֵשׁ לוֹ דַּרְכּוֹן? עָנָה שֶׁאֵין לוֹ, מֵחֲמַת מִדַּת הָאֱמֶת. וְתָפְסוּהוּ לְבֵית הַסּוֹהַר, וְהָיָה צָרִיךְ אַחַר-כָּךְ לְבַטֵּל הַרְבֵּה מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וּלְשַׁקֵּר שְׁקָרִים הַרְבֵּה כְּדֵי לָצֵאת לַחָפְשִׁי, וְדִבֵּר מוֹהַרְנַ"תְּ מִזֶּה, וְאָמַר, שֶׁזֶּה הָיָה לוֹ מֵחֲמַת שֶׁלֹּא יָדַע לְהִשְׁתַּמֵשׁ עִם מִדַּת הָאֱמֶת בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, כִּי הָיָה לוֹ רַק לְנַעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ כְּסִימָן 'הֵן' וְהָיָה עוֹבֵר הַגְּבוּל בְּשָׁלוֹם, וּמֵחֲמַת חוּמְרָתוֹ בְּמִדַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָה נֶאֱלַץ אַחַר-כָּךְ לְשַׁקֵּר שְׁקָרִים גְּדוֹלִים וּלְבַטֵּל הַרְבֵּה מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה עֲבוּר שִׁחְרוּרוֹ מֵחֲמַת מִדַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ.
(שיש"ק ב, תשמב)
דוגמא נוספת בתוך ברסלב על ענין זה – הדיבורים של אלו שרצו לנסוע לאומן במסירות נפש, ולכאורה הם 'תמימים' יותר מהשאר, ועל זה כותב רי"ב:
שארית ישראל, קה
ובענין נסיעתך לאומן מה שאתה כותב שתסע לשם אף בלי הסכמה, הוא שטות גדול מאתך. אינך צריך להסכמה, אבל לעצה נכונה אתה צריך. ודעתנו הוא כי אין צריכין ליסע לאומן בעת כזה אשר ההשגחה מראה בחוש שאינה מסכמת לזה וזה אינו מהשלשה דברים שצריכין ליהרג ואל יעבור חלילה. ודיבורים אשר דוברים הרבה מאנ"ש, מה שכתבת אז דער רבי קיקט אויס אהין צי ברענגין אין צריק, בוודאי כולם הם מהמדמה ומריבוי אור! כי הכל נאמר על העתים אשר המגיעות היו מסכנת ממון או כבוד וכיוצא, אבל בעוה"ר אשר המניעות הם מסכנת נפשות לא עלה על דעת רבינו ז"ל וגם על דעת ר' נתן ז"ל לצוות ליסע שמה, ובפירוש נאמר והובא בהשתטחות האלקי מקרוב אני ולא אלקי מרחוק? ונאמר והתפללו אליך דרך ארצם ואיתפשטותא דצדיק בכל העולם וצדיק יסוד עולם וחילוק גדול בין האיש אשר זכה פעם אחת להיות על ציון הק' הוא יכול להמשיך קדושת הצדיק בכל מקום וגם איש אשר לא הי' מעולם שם גם הוא אינו רשאי לעשות שטות הזה לסכן א"ע וליסע ושטות הזה לסכן א"ע ולעבור ימים ונהרות וגבולין, הוא יוצא מתוך ריבוי אור ודקדוק יתירה מה שלא צוה רבינו ז"ל כלל וכלל. ובפירוש אומרים בשם ר' נתן ז"ל כי בלא פאס לא היה נוסע, אף שלא היה סכנה ליסע בלי פאס. לכן רחק מדעתך זאת המחשבה ועבוד ה' בשמ[חה]ך במקומך הקודש של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא הארץ אשר דרכו בה אבותינו מעולם.
יצחק בן אסתר בריינדיל ברייטער
ויש גם ענין של "איזהו חכם המכיר את מקומו", שיידע את מדרגתו האמתית, ולא יסיק דברים שהם למעלה מהבנתו.
בענין שוטה יש להבין, שאין הכוונה בדווקא לאחד שהוא משוגע, אלא יש גם 'פתאים', שאין להם דעת מיושבת וישרה, וכדוגמת מה שכתב השו"ע בחו"מ:
הַפְּתָאִים בְּיוֹתֵר, שֶׁאֵינָן מַכִּירִין דְּבָרִים שֶׁסוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה, וְלֹא יָבִינוּ עִנְיְנֵי הַדָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִים שְׁאָר עַם הָאָרֶץ, וְכֵן הַמְבֹהָלִים וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם, וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. וְדָבָר זֶה לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן הַדַּעַת בִּכְתָב.
(שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לה, סעיף י)
ועיי"ש בסמ"ע שביאר:
הפתאים ביותר. זהו הַחִלּוּק בֵּין פֶּתִי לְשׁוֹטֶה, שֶׁהַשּׁוֹטֶה דַּעְתּוֹ הִיא מְשֻׁבֶּשֶׁת וּמְטֹרֶפֶת לְגַמְרֵי בְּדָבָר מֵהַדְּבָרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן פֶּתִי שֶׁאֵינוֹ מְטֹרָף לְגַמְרֵי בְּשׁוּם דָּבָר, אֲבָל מִצַּד אֶחָד הוּא גָּרַע מֵהַשּׁוֹטֶה, שֶׁהַשּׁוֹטֶה בִּשְׁאָר דְּבָרִים הוּא חָכָם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְהַפֶּתִי הוּא שֶׁאֵין לוֹ שֵׂכֶל גָּמוּר, וְאֵינוֹ מֵבִין שׁוּם דָּבָר בְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִין אוֹתוֹ שְׁאָר בְּנֵי אָדָם.
(סמ"ע, שם, ס"ק כא)
ומן הענין לציין מש"כ רבי שמשון במכתבו על אחד מחשובי אנ"ש:
וידידנו ר' … הוּא מָהִיר וּמְבֹהָל בְּדַעְתּוֹ, עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו כְּלָל.
(נעימות נצח, מכתב ו)
אחד התנאים שיוכלו לקבל את אור השכל, הוא:
שֶׁיְּהֵא לוֹ חֹמֶר מְמֻזָּג בַּמֶּזֶג הַשָּׁוֶה, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְקַבֵּל שֵֹכֶל.
(ליקוטי מוהר"ן, נג)
בס"ד
אָמַר: שֶׁהוּא חָכְמָה וּמְלָאכָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת כְּמוֹ בְּהֵמָה. וְזֶה בְּחִינַת "כָּל אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בָּהֵמָה" (שְׁמוֹת ל"ו), הַיְנוּ שֶׁהוּא חָכְמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה (וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק: "אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'" (תְּהִלִּים ל"ו) – "אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה" (חֻלִּין ה:) וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אָסָף: "וַאֲנִי בַּעַר וְלֹא אֵדָע בֶּהֱמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תְּהִלִּים ע"ג), וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן קכ"ג):
(שיחות הר"ן, טו)
זו "חכמה ומלאכה גדולה", ואילו היתה התמימות סתם, א"כ אין זו חכמה כלל רק פשוט להיות בהמה.
כי האמת, שבכך שצריך להיות בהמה זה מסוכן מאד, ואפשר להפוך לבהמה ממש שאין בה דעת, ואז מאבדים את כל מותר האדם מן הבהמה.
כִּי בִּקְדֻשָּׁה זֹאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד, הַיְנוּ בְּחִינַת בְּהֵמָה, הַיְנוּ לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד, וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדַע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק כָּל אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בָּהֵמָּה, שֶׁהִיא חָכְמָה גְּדוֹלָה לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה. כִּי עַל יְדֵי זֶה עִקַּר קַבָּלַת הַדַּעַת וְהַשֵּכֶל הָאֱמֶת, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת צִמְצוּם הַמֹּחַ … אֲבָל אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָֹה אֱלֹקִים וּבְכָל דָּבָר יֵשׁ טוֹב וְרַע, וְעַל כֵּן לִפְעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְיוֹנֶקֶת מִבְּחִינַת צִמְצוּם הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדַּעַת … כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל דָּבָר וּבְכָל מִדָּה בִּמְקוֹמוֹ וּבִשְׁעָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה כָּרָאוּי.
(ליקוטי הלכות, פקדון ד, ד)
מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְחַיֵּי עוֹלָם לְחַיִּים נִצְחִיִּים לְחַיִּים אֲמִתִּיִּים צָרִיךְ לְסַלֵּק דַּעְתּוֹ וְשִכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ לְגַמְרֵי וְלִסְמֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה לְבַד. וְזֶה עִקַּר הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי כְּשֶׁיִּהְיֶה חָזָק בֶּאֱמוּנָתוֹ לְבַד יָמִים וְשָׁנִים בְּלִי שֵכֶל וְחָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת כְּלָל בְּמֹחוֹ אֲזַי בְּוַדַּאי יִזְכֶּה בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַשִּיג וּלְהָבִין הַשָּגוֹת וְחָכְמוֹת אֱלֹקוּת אֲמִתִּיּוֹת מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר בְּשֵכֶל אֱנוֹשִׁי לְהַשִּיג וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד זֹאת לְנִסָּיוֹן רַק יִתְהַלֵּךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בֶּאֱמוּנָה יְשָׁרָה בֶּאֱמֶת. וְעַל כֵּן עִקַּר הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת בְּהֵמָה שֶׁיָּשִים עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם דַּעַת, אַךְ צְרִיכִין לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מְאֹד מֵאֱמוּנוֹת כַּזְּבִיּוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר'. וְזֶה בְּחִינַת בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת וּבְהֵמוֹת טְמֵאוֹת שֶׁהִזְהִירָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, כִּי הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת בְּהֵמָה כַּנַּ"ל, אַךְ אֱמוּנָה יְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהִיא אֱמוּנַת יִשְרָאֵל הִיא בְּחִינַת בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת. וֶאֱמוּנוֹת כַּזְּבִיּוֹת הֵם בְּחִינַת 'בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת'.
(ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ג, ב)
כי צריך להישמר מלהיות פתי יאמין לכל דבר.
אֶרֶז זֶה בְּחִינַת: 'קוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, בְּרֹב הַהַנְהָגוֹת וֶאֱמוּנוֹת כּוֹזְבוֹת'. שֶׁהֵם בְּחִינַת דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כִּי "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר".
(ליקוטי מוהר"ן, נה)
ומי שאינו חכם, יכול להתנהג כשוטה, כשרוממות ה'תמימות ופשיטות' בגרונו.
מי שמאמין לדוגמא בתמימות ופשיטות במפורסם של שקר, בא לאמונות כוזביות.
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ח)
כִּי כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין חַס וְשָׁלוֹם לְמַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר, עַל יְדֵי זֶה בָּאִין חַס וְשָׁלוֹם לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. כִּי מַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר הוּא בְּחִינַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, בְּחִינַת (מְלָכִים א כ"ב): "רוּחַ שֶׁקֶר"; וְעַל יְדֵי זֶה אַדְּרַבָּא, נִתְקַלְקֵל הַמְדַמֶּה, וּבָאִים לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.
(127) ספר ליקוטי הלכות יו"ד – הלכות גלוח הלכה ד יב
אֵין שְׁלֵמוּת לְהָאֱמוּנָה בְּלֹא אֱמֶת כַּנַּ"ל, כִּי אֱמוּנָה בְּלֹא אֱמֶת אֵינָהּ כְּלוּם, כִּי בְּלֹא אֱמֶת יָכוֹל לִפֹּל לֶאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת, לֶאֱמוּנוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל. עַל כֵּן עִקַּר הָאֱמוּנָה עַל יְדֵי אֱמֶת, שֶׁמִּי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת זוֹכֶה לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית, כִּי הָאֱמֶת מֵאִיר בּוֹ לְהִתְרַחֵק מֵאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת וּלְהִתְחַזֵּק בְּהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית. (וְכַמְבֹאָר מִזֶּה עוֹד בְּהִלְכוֹת פֶּסַח הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם). וְזֶה זוֹכִין עַל יְדֵי שֶׁמְּקָרְבִין עַצְמָן לַצַּדִּיקִים וּמְקַבְּלִין עֲצָתָם שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נֶחֱקָק בּוֹ אֱמֶת וְזוֹכֶה לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית וּלְהִתְרַחֵק מֵאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת. כִּי דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הֵם בְּחִינַת לְבוּשִׁין שֶׁמַּלְבִּישִׁין בּוֹ הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיסִין הָאֱמֶת בָּעוֹלָם לְהִתְרַחֵק מֵאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת וּלְהִתְדַּבֵּק בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה.
