"עיקר עסקכם יהיה  להפיץ מעיינותיו חוצה"

178 שנים מאז שהותיר מוהרנ"ת את צוואתו לדורות 'להפיץ המעיינות חוצה', ורבבות תלמידים בכל קצוות תבל מתמסרים לכך ברצון בממון ובטרחה, בכל ליבם ונפשם!

שתפו את המאמר

Share on print
Share on email
Share on whatsapp

שלהבת האש הבוערת בצוואתו של מוהרנ"ת אפפה את כל הנוכחים בחדר לימודו של הגה"ח ר' משה קרמר * בשיחה מיוחדת שכינס 'אבקשה' בה השתתפו גם הרה"ח ר' נתן מימון שליט"א והרה"ח ר' שמעון צבי שפירא שליט"א נשמעה ברמה קריאתו המדהדת של התלמיד המופלא אותה ציווה טרם הסתלקותו 'עיקר עסקיכם יהיה להפיץ מעיינות רביז"ל חוצה' * בהתכנסות התבררו והתלבנו סוגיות חשובות בעניין ה'הפצה' * במה תלויה ההשארה של רביז"ל לאחר הסתלקותו? האם עבודת ההפצה מוטלת על כל אחד? כיצד ראוי ונכון לקרב? מה חייבים להגיד וממה יש להימנע? ועוד סוגיות חשובות * ברצון בממון בטרחה

שיחה: ר' יעקב נתן אנשין, מערכת אבקשה

עריכה: בן ציון ירושלמי

לקראת עשרה בטבת יום הילולת התלמיד הנאמן גאון עוזנו מוהרנ"ת, אשר מסר את חייו והשליך את נפשו מנגד למען השארת אורו הזך והבהיר של רבינו הקדוש הננמ"ח, כינס 'אבקשה' כמה מחשובי אנ"ש ל'רב שיח' מיוחד, משם יצאה הקריאה לחלל העולם: עיקר ביאת המשיח תלוי בעסק הקדוש הזה! עיקר השארת אורו הקדוש לנצח תלוי בזה! לכן, על כל אחד לעסוק בכך להאיר את אורו של רבינו בעולם!

השיחה התקיימה בביתו של הגה"ח ר' משה קרמר שליט"א בטבורה של עיר הקודש והמקדש, בהשתתפות הרה"ח ר' נתן מיימון שליט"א אשר ידיו רב לו בהפצת אורו של רבינו הק' בארץ ובתפוצות, והרה"ח ר' שמעון צבי שפירא שליט"א העוסק זה שנים רבות בהשקאת האילנות ובהנחלת דעת הצדיק בטהרתה בפרט אצל צעירי הצאן. כמו כן השתתפו ברב שיח זה אברכים בני עליה שחדדו את השאלות היסודיות הנוגעות לעסק ה'הפצה'.

לא ניתן עלי לתאר גליון את האוירה העילאית והמרוממת והנעימות המופלאה ששררה בכל משך זמן השיחה, אשר הציתה התלהבות ואש קודש בלבבות המשתתפים בה. אמנם בשורות הבאות ננסה לבטא בקולמוס שבידינו, את ה'רשימו' העולה מהשיחות הנפלאות והתשובות מאירות העינים, שנתנו במענה לשאלות שהעלו האברכים. כדי לתת דרך ישרה וסלולה, כיצד יכול כל אחד לזכות לעסוק בעסק קדוש ונורא זה, ולהבין את חשיבותו הגדולה.

'הפצה'. שייכת לכל אחד?

בליקוטי הלכות הלכות תערובות כותב מוהרנ"ת לענין קירוב יהודים והפצה ש'החיוב לעסוק בכך מוטל על כל אחד מישראל', ולכאורה, הרי לא כל אחד מוכשר לכתיבה או דיבור ברבים, ואם כן כיצד יכול 'כל אחד מישראל' לקיים את חלקו בחובה הזו?

הגה"ח ר' משה: כוונתו של מוהרנ"ת הפונה לכל אחד מישראל, הינה ש'כל אחד מחויב לעסוק בזה כפי יכולתו'. כי אכן, חלקו של כל אחד בעניין נשגב זה של הפצת תורת הצדיק יכולה להיות באופנים שונים, לפעמים צריך לתת מממונו לעוסקים במלאכה, ולפעמים רק לחזק את העוסקים בכך, ובאופן כללי גם אם אכן אינו מוכשר לעסוק בזה בשום אופן, צריך לסייע לאחרים העוסקים בכך בכל המצטרך, ברצון ממון וטרחה.

כידוע, מוהרנ"ת התבטא על בניית הקלויז שאינו יודע במה בנה את זה יותר, אם ממונם של העשירים או רצונותיהם של העניים… מן הסתם גם העניים לא הסתפקו ברצון, אלא גם סייעו לו במה שיכלו. לבסוף החשיב מוהרנ"ת את מעשיהם, אולי אפילו יותר מבעלי הממון.

אחד הנוכחים: רבי שמואל הורביץ בהקדמת ספרו מודה הן למי שתרם לו והן לכל אותם שחיזקו אותו…

הרה"ח ר' נתן: הרה"ח ר' מיכל דורפמן זצ"ל היה תמיד חוזר ומבאר את מאמר רבינו בליקוטי מוהר"ן (ה' קמא) 'צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי וצריך לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם'. שלכאורה – היה שואל ר' מיכל – אדם שקורא את זה שואל את עצמו: איך אני יכול לעסוק בתיקון העולם, אם בקושי אני יכול לתקן את עצמי?!

והתשובה לשאלה הזו כפי שביארה ר' מיכל, היא כמו שר' משה הזכיר מקודם: כל אחד מחויב לעשות מה שהוא יכול, אם לעסוק בעצמו בהפצה, אם לסייע ביד אחרים. 'אבל', היה מסיים ר' מיכל, 'הרי להתפלל כל אחד יכול! ולכן מסיים הרבי שצריך 'להתפלל בעבורם', כי מזה אף אחד לא יכול להתחמק!'.

אחד המשתתפים: בהלכה שהוזכרה לעיל מבאר מוהרנ"ת שהדרך לצאת ידי חובת הערבות שיש לכל אחד עבור כלל ישראל, היא על ידי שיהיה לו רצון חזק מאוד לזכות את ישראל בתורה ומצוות ואם אכן יזכה לרצות ולהתפלל כראוי, יפעל בזה בוודאי את הפעולות הנכונות.

הרה"ח ר' שמעון צבי: אין מה להוסיף על הדברים שנאמרו, רק ארצה לחדד אותם מעט; עסק ההפצה הוא כמו 'עסק' משותף של כלל החסידים יחד, לכל אחד צריכה להיות שייכות ב'עסק' הזה, מי במסירת שיעור לחבורה ומי בהתעסקות עם רכישת המזונות לחבורה. גם לתת את הבית עבור כך היא שותפות בהפצה. כשכל אחד ייתן את חלקו כפי יכולתו, אזי התמונה תהיה מושלמת.

ישנו עוד עניין יותר פשוט ששייך בוודאי לכל אחד, כמעט כל הזמן והוא; לדבר מהרבי עם האנשים שסביבו. כל דיבור עם חבר או כל יהודי כלשהוא יש לו כוח עצום, ולפעמים דיבור אמיתי פשוט שנאמר לאדם אחר יכול לחולל מהפכה של ממש.

מסופר על הרה"ח ר' יעקב זאב ברזסקי ש'זרק' פעם דיבור ליהודי רחוק: 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן', והמשיך בדרכו. שנה לאחר מכן הוא מצא את אותו יהודי, והנה הוא שומר תורה ומצוות, הכל בזכות אותו דיבור.

הרה"ח ר' ישראל יצחק בזאנסון שאל פעם את רבי לוי יצחק מתי צריך ללכת לדבר לאחרים ומתי צריך להחריש. ורבי לוי יצחק ענה לו; כתוב 'שמע דברי חכמים' מי שמוכן לשמוע, אליו תדבר.

רבי לוי יצחק בנדר גם היה מזכיר רבות את מאמר הזוהר על כך שכדי ששני אנשים יפגשו יחד מסתובבים עולמות שלמים – 'כמה עלמין אתהפיכו בגיניהו', אך לבסוף, כאשר הם נפגשים לפעמים הם מדברים מהבלי העולם. זאת במקום לדבר מהרבי ולעסוק בהפצת אורו אחד לרעהו, שמעלתה נוראה כל כך ורק לצורך כך הסתובב שיפגשו יחד.

אני רק יהודי פשוט…

מוהרנ"ת כותב בהלכות נדרים ש'אפילו איש פשוט לגמרי יכול להדליק עץ גדול', איך יכול גם אדם פשוט לקרב אנשים רבים?

הגה"ח ר' משה: מסופר על החסיד הנודע ר' נחום שוסטר שהיה יהודי פשוט ביותר ופעם ישב ואמר תיקון חצות בתמימות, בבית הכנסת. ורבי מרדכי סוקלובר שהיה גאון עולם עבר שם ושמע זאת, הביע את התפלאותו על כך שיהודי פשוט כמוהו יש לו שייכות עם אמירת 'תיקון חצות'. ואולם ר' נחום ענה לו בתמימותו: אתם אנשים גדולים, לכם לא חסר הבית המקדש.. אבל אני יהודי פשוט ואין לי את הדעת והקדושה שלכם, לכן אני בוכה שיבנו במהרה את בית המקדש וכך תהיה לי מעט קדושה… ר' מרדכי שהיה עובד ה' גדול התעורר מהדיבורים הפשוטים הללו ובעקבות כך התקרב לרבינו הק'.

מהמעשה הזה רואים שכאשר מתנהגים בתמימות גם ללא השגות מופלגות, ומדברים דיבורים פשוטים ונכונים, אפשר לקרב ולהשפיע הרבה. גם ללא מעשים מרשימים, ניתן להפוך עולמות.

חשש מגאווה ופרסום

ישנם אברכים רבים שמוכשרים לעסוק בהפצה, אך חוששים להופיע על במות ציבוריות, כי הם מרגישים שזה גורם להם לגאווה ופניות, האם צריך להתחשב באותם הרגשות?

הגה"ח ר' משה: מובא בחיי מוהר"ן (תמז) שאלה ממש דומה בזה הלשון: רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לְר' יוּדְל שֶׁסְּגֻלָּה לְגַדְלוּת שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל צָרַת חֲבֵרוֹ. וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַבִּי יוּדְל, אַדְּרַבָּה לִכְאוֹרָה מִזֶּה יִתְוַסֵּף לִי גַּדְלוּת, שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּעַד חֲבֵרִי מִסְּתָמָא אֲנִי חָשׁוּב יוֹתֵר מֵחֲבֵרִי.

בהמשך הדברים מובא שרבינו ענה לו ע"י משל, עיי"ש. הכלל היוצא מדבריו לעניינינו הוא; שכאשר האדם מבין שהוא הגורם לחטאו של חבירו, מחמת שעוונותיו מסתירים מחבירו את אור ה', אזי אין הוא מתגאה בכך שהוא יכול לדרוש לחבירו, ההיפך, הוא מרגיש שהוא בסך הכל מנסה 'לתקן את הנזק', שהוא חולל בעולם על ידי חטאיו.

ולגופו של עניין, כאשר אדם עושה את הדבר הנכון אין לו מה לחשוש, וכי מי שיש לו גאווה מהנחת תפילין, לא יניח אותם?!

הרה"ח ר' נתן: אפשר להבין את החשש מגאווה, אבל מי גם שחושש מגאווה מחויב לצאת להפיץ, כי אם לא, מי אכן יעסוק בזה? כמובן שצריך לחפש עצות להינצל מהגאווה, אבל אין זה תירוץ להיבטל מהמלאכה הקדושה הזו.

הרה"ח ר' שמעון צבי: בנוגע למה ששאלו על הגאווה, ייתכן שפעם זו הייתה 'שאלה', כשהיו רק כמה דרשנים בודדים בברסלב. אז, כל מי שדיבר זה היה בגלל שהוא היה דמות חשובה, ממילא יכלו לחשוב שהוא 'מנהיג' וכדומה. אבל היום, כשברוך ה' יצא שמעו של דבר רבינו בכל אתר ואתר, וכל אברך מוזמן לדבר ולדרוש בכמה מקומות, אין בזה שום עניין של חשיבות כאילו רק הוא יודע ומבין. צריך רק לדעת את המציאות ולא לדמיין שהוא משהו.

עוד עניין, הרבי מביא בתורה י"ד קמא, שהתיקון לפגם הידוע הוא לקרב נפשות לה' יתברך, כיון שאותיות קר"י נהפך ליק"ר ע"ש הפסוק אם תוציא יקר מזולל שעולה על קירוב נפשות לה' יתברך. לפי זה יוצא שאחת המטרות בהפצה לאחרים היא תיקון לפגמים שנפל בהם, אם כן זהו בכלל לא איזה 'כבוד' גדול…

דברנו פעם בחבורה יחד עם המשתפים האחרים, על כך שבעצם אנחנו מקיימים 'שיחת חברים', אבל כיון שאי אפשר שכולם ידברו יחד, לכן נותנים לאחד לדבר. מעשה דומה היה עם הרב מטשהערין שהרגיע את רבי אברהם שטרנהארץ שלא ידאג מלהיות חזן, כיון שהוא בסך הכל 'שופר של הרבי'. הרי ברור שאם הדרשן לא יגיע לסעודה שלישית ימצאו מישהו אחר, העיקר שמישהו ידרוש.

הגה"ח ר' משה: בעניין הזה, זוכר אני כיצד התבטא פעם בפניי הרה"ח ר' אלחנן ספקטור זצ"ל כשהיינו יחד ב'שול', הוא אמר לי ממש בכאב: מגיעים אליי, ומבקשים ממני שרוצים לשמוע את מה שיש לי לומר, מכל חסיד ברסלב אפשר לשמוע ולקבל, אבל אני הרי אינני אפילו החסיד הפשוט שממנו אפשר לקבל… כל כך שפל הוא היה בעיני עצמו.

הרה"ח ר' שמעון צבי: זקיני החסיד רבי שמואל שפירא גם היה כך, הוא הרגיש שפל כל כך עד שלא היה מסוגל לדבר בפני אדם כלשהוא. אבל אדם שלא מרגיש כך, אדרבה הוא מוכרח לדבר ולהשפיע ולא לחשוש מכל מיני פיתויי היצר.

הרי כשמגיעים לבקש מהאדם לדבר, אם הוא יתבונן בכך הוא יגיע בצורה של 'שפלות'; 'ביקשו ממני אז אני מדבר', ולא יותר. ההבחנה האמיתית אם ישנה לאדם 'גאווה', היא כאשר לא הוא מצפה שיזמינו אותו ומכבדים מישהו אחר לדבר במקומו את האדם, אם אז הוא לא נפגע, זהו סימן ל'שפלות'. כיון שהוא יודע שהוא צריך רק לעשות את המוטל עליו ולא לבקש לעצמו במות לתת עליהם דרשות.

אנחנו לא זוכים לגמרי להיות נקיים מגאווה, אבל לפחות לעשות מה שעלינו ולכוון להיות נקיים מכך לגמרי. ובכלל, לא ההימנעות מדיבור תציל את האדם מפרסום. הוא צריך לצעוק ולהתפלל על כך ללא הרף, כך הוא ינצל.

אחד המשתתפים: באחת מתקופות חייו של החסיד ר' לוי יצחק בנדר, היו מתאספים סביבו סייעת אנשים שליוו אותו עד לביתו, בחזור מבית הכנסת. לאחר שמאן דהו העיר לו על כך שזהו 'פרסום' הוא כאב מאד את העניין וחפץ להפסיק לדבר ברבים בכלל. אך לאחר שכמה אנשים הסבירו לו את הצורך הדחוף של הציבור לשמוע את דיבוריו המיוחדים, הוא ניגש להתייעץ עם רבי שמואל שפירא בנידון. ר' שמואל ענה לו בבהירות: לדבר ברבים – חייבים! להיזהר מפרסום חייבים גם כן! זה לא תלוי בהכרח אחד בשני.

הרה"ח ר' שמעון צבי: בזוהר מובא מעשה על רשב"י, שכאשר ראה פעם את ר' אבא נמנע מלומר דיבור קדושה שהיה לו לומר, הוא הזהיר אותו שהוא יכול להיענש על כך. כי כשם שאדם עלול להיענש על דיבור רע שהוא אמר, כך על ההימנעות מדיבור טוב. צריך לדעת שרבינו מביא (תורה נ"ו קמא) את הלשון: היושר מחייב להיטיב מטובו לאחרים, לגלות הסגולה לעם סגולה.

אחד המשתתפים: מוהרנ"ת מזכיר ב'עלים לתרופה' בדרך חזרתו מבראד, שהיו לו שם ייסורים מעניין דיברו של רבינו על 'מפורסם ואינו מפורסם' (ליקו"מ קמא ר"ס). רואים שגם הוא התייסר והתחבט בכך.

הרה"ח ר' שמעון צבי: חשוב לזכור, כי לא הימנעות מלדבר בעניינו של הרבי, היא זו שתציל את האדם מפרסום ויישות. כל אחד צריך הרבה להתפלל ולעבוד על זה כדי להגיע למקומו הנכון והראוי.

הזהירות מול החובה

לכאורה כיצד ניתן להורות ללכת ולמסור שיעורים לציבור, הרי מי יודע אם הוא ראוי לכך כלל, ועוד, הרי הרבי עצמו כותב (ליקו"מ קמא קלד) שצריך להיזהר מ'אמירת תורה ברבים' ?

הגה"ח ר' משה: הכוונה באותה תורה בה כותב רבינו להיזהר היא למי שאומר תורה מעצמו, ולכן אכן צריך לראות לדבר רק מהרבי, כך גם לא יהיה לו כלל במה להתגאות. כשהדרשן מבין שהוא בסך הכל שופר של הרבי, והוא אכן נזהר שלא להוסיף מדיליה, זה לא נחשב שהוא אומר 'תורה' ואין לו מה לחשוש לדבר, הוא בסך הכל 'צינור'.

הרה"ח ר' נתן: בכלליות, הרי רואים שכדי להורות הלכה לרבים צריך לעבור מבחן של 'סמיכה' (ולא מספיק ללמוד מתוך הספרים), ובאם לא אפשר לפסוק דברים לא נכונים. לכן, גם בדרשות בענייני עבודת ה' צריך להיזהר להגיד דברים מבוררים, כך גם לשמוע שיעורים מפי דרשנים מבוררים.

חמי ר' צבי אריה רוזנפלד זצ"ל, היה מזכיר אמרה נפלאה בנושא זה: על הפסוק במשלי 'כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה', מפרשת הגמרא שהכוונה היא לשני סוגי תלמידים, הראשון הוא מי שהגיע להוראה דהיינו שהוא מוכשר לכך ואינו מורה, והשני מי שאינו יודע להורות והוא פוסק לרבים, ור' צבי אריה היה מקיש לכך שכתוב בתורה פעמיים 'לא תרצח' פעם בקמ"ץ ופעם בפת"ח, 'מי שפותח את הפה כשאינו ראוי הוא עובר על לא תרצח בניקוד פת"ח (כיון ש'פתח' את פיו שלא כהוגן) ומי שקומץ את פיו מלהורות עבור על לא תרצח מלשון קמ"ץ (כיון ש'קמץ' את פיו שלא כהוגן) והיינו ששניהם עלולים לעבור על לא תרצח!'. צריך להיזהר לומר כל דבר במקומו, כל אחד לפי עניינו.

במעשה מבעל תפילה רואים עניין זה, שהיו אנשים שהבעל תפילה שלח כדי לדבר עם המדינה של עשירות, ולעומתם היו כאלו שהלכו ללא רשותו והם אכן לא הצליחו בפעולתם.

הגה"ח ר' משה: כל אחד צריך לראות בעצמו אם הוא אכן יכול וראוי לכך, הוא צריך לברר זאת עם עצמו היטב בטרם הוא יוצא לדרוש ברבים. אך אם מישהו מרגיש שהוא יכול להועיל אזי אין ספק שמחובתו לצאת להשקות אילנות.

הרה"ח ר' שמעון צבי: בפשטות הכוונה 'אמירת תורה' כמו שרבינו מזכיר בליקוטי מוהר"ן על הצדיק שעולה וממשיך תורה מלעילא. היום רוב הדיבורים שלנו הם בבחינת 'חזרה' ו'שיחת חברים' על דברים כתובים ואינם שייכים לעניין זה.

ולעניין הזהירות הנצרכת, הרי מוהרנ"ת עצמו פחד לדבר ברבים, מסופר שבעת 'שבועות הגדול' הוא אמר שהוא חושש לדרוש, כי אם ידבר 'התעוררות' הוא יכול לחתוך לאחד את הראש, ואם ידבר 'התחזקות' הוא יכול לחתוך למישהו אחר. בוודאי שהדיבור לאחרים איננו עניין של מה בכך, וצריך הרבה תפילה ויישוב הדעת כדי לדעת מה ראוי לדבר לכל ציבור.

אחד המשתתפים: מספרים על רבי שמואל שפירא שהסיבה שהוא נמנע מלדבר ברבים, הייתה כיון שפעם לאחר שדיבר עם אדם כלשהוא, הוא הרגיש שהוא גרם לאותו יהודי 'ריבוי אור'.

הגה"ח ר' משה: אם בר' שמואל עסקינן, זכורני, שכאשר התחיל ר' לוי יצחק לשלוח דרשנים לדבר הוא שלח פעם את ר' שמואל שפירא, ור' שמואל שלא יכול היה לסרב ישב וקרא את הכתוב, מבלי להוסיף מילה משלו. כמו כן אני זוכר שר' שמואל הורביץ היה מגיע במיוחד כדי לדבר, וכאשר הוא היה מגיע לשול היו נותנים לו לדבר במקום ר' לוי יצחק.

אחד המשתתפים: אחרי פטירתו של רבי שמואל שפירא אמר רבי לוי יצחק, שכעת הוא מבין שר' שמואל פעל בשתיקתו, הרבה יותר ממה שהיה יכול לפעול על ידי הדיבור.

הפצה ציבורית מול עבודת ה' הפרטית

ישנה שאלה שמעסיקה כמעט את כל מי שעוסק בהפצה. מהו הגדר אותו צריך לשים בין ההשקעה בהפצה לבין עבודת ה' הפרטית של האדם, וכמה עליו להשקיע בעסקי ציבור למרות שהדבר גורע מהעבודה הפרטית שלו?

הגה"ח ר' משה: רבינו הרי אומר שצריך לעסוק בקירוב יהודים לעבודתו יתברך, גם אם עבור זה יצטרך לנסוע למרחקים ולבטל זמן יקר, רואים מכך את גודל חשיבות העניין, למרות שבנסיעות יש הרבה ביטול תורה. אך כמובן שכל אחד צריך לדעת לעצמו איפה לשים את הקו המפריד, ולא לנטות לשום צד. הלא שאלה זו אינה רק בעבודת ההפצה, בכל ענייני עבודת ה' יש לאדם שאלות, כגון; מה ללמוד, וכמה להשקיע בכל סוג לימוד, על כל ספק צריך הרבה להתפלל לה', כדי לזכות לעצה טובה.

אגב, חמי הרה"ח ר' גדליה קעניג זצ"ל היה חידוש נפלא ומיוחד ביותר בכמות הזמן והטרחא שהוא השקיע בכדי לדבר עם אנשים ולחזקם, עד כדי כך שהוא היה אומר: אינני יכול לבלוע את האוכל כשמישהו ממתין לקבל ממני חיזוק. בוודאי שלא כל אחד יכול להתמסר בצורה כזו.

לפני שהרבי הסתלק, שאלו אותו התלמידים: מה יהיה איתנו, ורבינו השיב 'תחזיקו עצמכם ביחד'. וכותב הפרפראות שהכוונה היא 'לחזק אחד את חבירו ביראת שמים'. זוהי עיקר ההשארה של הרבי.

הרה"ח ר' נתן: רבי אברהם שטרנהארץ כותב במכתב שהוא שלח מרוסיה שכאשר הוא יבוא לארץ ישראל, הוא יסתובב בכל פינה בה, כדי להפיץ את הדעת של הרבי.

הרה"ח ר' נחמן בורשטיין למד מהמכתב הזה דרך למעשה, והוא היה הולך בכל שבת מרחקים עצומים מקטמון ועד לשכונת שערי חסד, כדי לדרוש שם בסעודה שלישית.

במעשה מהבעל תפילה רואים שלפעמים צריך הרבה מאד מאמץ והשקעה עד שרואים תוצאות, מסופר שם שהבעל תפילה הלך וחזר שוב ושוב לאנשי המדינה של ממון ובכל פעם הוא הכניס בהם עוד ספיקות שביחד הצטרפו ולבסוף הפכו אותם למוטב. כך צריך גם כל אחד לדעת לעצמו צריך לטרוח הרבה בהפצה, כדי להאיר את העולם כולו.

אחד המשתתפים: רבי ישראל קרדונר כותב במכתב על עניין ההפצה שעליו אמר רבינו: 'צריך כל אחד לעסוק בזה', שצריך להתייחס לכך כמו אל 'עסק' לכל דבר. כמו שבעסקיו האדם משקיע זמן כוח ומוח, כך גם בעסק זה צריך הרבה השקעה ומאמץ.

הרה"ח ר' שמעון צבי: בתנא דבי אליהו מובא, שכאשר כלל ישראל נכנסו לארץ הייתה עליהם תביעה מדוע ישבו הסנהדרין במקומם ולא סובבו בכל ארץ ישראל כדי להחזיר את היהודים שבכל מקום למוטב. רואים שלפעמים צריך לבטל את הסדרים ומחמת צורך השעה לעסוק בקירוב.

בימים עברו כאשר הגיע יומא דהילולא של מוהרנ"ת היו בערך שלושה כינוסים בכל ארץ ישראל, וכדי לדאוג שבכולם ישמעו דיבורי התחזקות היו זקוקים להשקיע מאמץ מועט ולהספיק הכל. אך כיום, כשב"ה נתרבו ספסלי דבי מדרשא, ישנם מאות רבות של סעודות יארצייט, וישנם כאלו שמזמינים אותם לכל כך הרבה מקומות כדי לדבר מהרבי, וכמעט שלא שייך להספיק הכל. אך צריך לעשות מה שאפשר, כל אחד לפי הכלים שלו.

אף אחד לא יודע מתי בדיוק עליו ללכת ומתי להימנע. ה' מסבב לכל אחד 'הזמנות'. על כן כשמבקשים ממנו, הוא צריך להשתדל לעשות את המקסימום שהוא יכול, כדי ליפות ולפאר את עניינו של הרבי.

הגה"ח ר' משה: על ר' אברהם יצחק כרמל אמרו, שהיו לו שמונה עשרה שיעורים שבועיים! אפשר להספיק הרבה…

כתיבה או דיבור

לפעמים ישנו ספק האם עדיף להשקיע בכתיבה או שמא בדיבור. ישנם צדדים לכאן ולכאן, הכתיבה נשארת לדורות, ולעומתה הדיבור מעורר יותר, האם ישנה עדיפות לאחד מהם?

הגה"ח ר' משה: כיום, גם כאשר מדברים ישנה השארה מכך על ידי ההקלטות, אך באמת לא ניתן לומר מה עדיף וכל אחד צריך לראות היכן הוא מתבטא טוב יותר.

הרה"ח ר' שמעון צבי: המדרש מביא על הפסוק 'שמעו ותחי נפשכם' שגם כאשר כל הגוף חולה ניתן להתרפאות על ידי שמיעה לדברי חכמים, ייתכן שניתן ללמוד מכך שתמיד שמיעת דבריו של הצדיק עדיפה על הקריאה בספר. גם רבינו כותב שבזמן שכלל ישראל חטאו בעגל איבדנו את הכתר של 'נעשה' אבל הכתר של 'נשמע' דהיינו השמיעה לדברי צדיק נותרה לנו.

הדיבור בגדולת הצדיק

מוהרנ"ת מפליג בעניין הזה של לחזק אנשים בעניינו וגדולתו של הרבי, שבזה תלויה כל הגאולה וכל תיקונו של כל אחד, מהיכן נובעים דבריו מוהרנ"ת שלכאורה לא נזכר על כך בתורתו של הרבי?

הגה"ח ר' משה: אלו דברים פשוטים, כיון שכל עניינו של הרבי הוא ההפצה וכמו שמקודם הבאנו שזוהי כל ההשארה שרבינו דיבר עליה שיחזקו זה את זה בגדולת רבם.

רבינו מביא בתורה ז' תנינא על הצורך שיהיה 'בן' ו'תלמיד'. תלמיד אנו יודעים שהיה לרבי הלא הוא מוהרנ"ת אבל בן לא היה לו (הובן מרבינו שהכוונה היה על בנו שלמה אפרים שהסתלק, שהוא היה אמור להיות משיח) והרי ידוע ש'בן' מורה על העניין של התעוררות – 'איה' ו'תלמיד' מורה על התחזקות – 'מלוא', וזה מלמד על המצב בו אנחנו חיים כיום שעיקר העבודה היא בעניין ה'תלמיד' דהיינו ההתחזקות, והוא על ידי ההשארה שהרבי ציווה שהתלמידים יעשו תלמידים ובעיקר יחזקו זה את זה.

אחד המשתתפים: מוהרנ"ת כותב על התורה הזו, ש'צריך לדבר עם חבירו בכל יום ביראת שמים', האם ניתן לקבוע חובה לכל יום ממש כמו 'התבודדות'?

הגה"ח ר' משה: אצל אנ"ש היה החיוב לעסוק ולדבר עם חבריו ביראת שמים חיוב יומי, 'כפשוטו' ממש כמו התבודדות. ישנו סיפור על ר' אברהם שטרנהארץ, שהייתה לו שיחת התחזקות קבועה בכל יום עם חבירו ר' מרדכי שוחט, בה היו מדברים על גדולתו של הרבי. ביום כיפור, הסתפק ר' אברהם האם גם היום יגיע חבירו ר' מרדכי אל המקום הקבוע לשיחתם, והוא החליט ללכת בכל זאת ולחכות בשעה הקבועה, משהגיע למקום הוא נוכח בר' מרדכי שעמד אף הוא וחיכה לו שם. עד כדי כך היתה חשובה אצל אנ"ש הקביעות לשוח האחד עם רעהו בעבודת ה'.

הרה"ח ר' נתן: ידוע המכתב אותו שלח הבעל שם טוב לגיסו ר' גרשון מקיטוב, שם הוא כותב שכשהוא שאל את המשיח בהיכלו שבשמים: 'אימתי קאתי מר', דהיינו, מתי יבוא משיח. הוא ענה לו: 'לכשיפוצו מעינותיך חוצה' היינו שכשיפוץ תורת הבעש"ט אז יהיה הזמן הנכון להתגלות משיח. והיכן מתגלית תורת הבעל שם טוב יותר מאשר בכתביו של נכדו הגדול, הלא הוא רבינו הקדוש? לכן, אם אנו רוצים להביא את משיח, צריך לדאוג שיפוצו המעיינות בכל העולם.

רבינו מביא בתורה כ"ט שהתיקון הכללי של כל האיברים הוא ע"י הדיבור בשבח הצדיקים, ורואים מזה שסיפורי צדיקים אינו דבר פשוט כלל ועיקר. הרבי גם אמר שעיקר מה שעורר אותו לעבודת ה' היה מעשיות מצדיקים, היינו שבח הצדיקים שעל זה נאמר 'מגדיל ישועות מלכו ועשה חסד למשיחו', שעל ידו מגיעה הגאולה.

בליקוטי הלכות הלכות שבת, כותב מוהרנ"ת, שהסיבה שמשה שלח את יהושע להילחם בעמלק ולא הלך בעצמו, הוא מכיוון שאין חבוש מתיר עצמו, והוא הדין גם בשבחו של הצדיק, שהצדיק עצמו אינו יכול לגלות על עצמו עד היכן גדולתו מגיעה, אבל על ידי שהתלמידים מגלים את שבחו אזי כוחו עולה ונתעלה ויכול לפעול בעולם בשלמות.

הרה"ח ר' שמעון צבי: רציתי להעיר בעניין הנחיצות לדבר בגדולת הרבי דייקא, יותר מאשר החיזוק בשאר העצות. כאשר מוסרים דרשה למקורבים חדשים, בדרך כלל מדברים יותר על ה'עצות של הרבי', אבל כאשר נכנסים לתוך החיידר של הרבי, כבר צריך לדבר הרבה על העניין של ה'צדיק' ועל כוחו וגדולתו בעצמו. כמובן שגם אז צריך להיזהר שזה יהיה בצורה נכונה ובלי שיבושים. אבל תמיד צריך לזכור שהעניין של הרבי זה לא כמי שכותב "מתכונים לעבודת ה'", אלא הוא החיות הפנימית שלנו ועליו כל סמיכתנו.

פעם סיפרתי לאבי הרה"ח ר' נתן דוד ע"ה על אחד מראשי הכולל בו למדתי, שבשיחה עם מאן דהו על כל ענייני תורת ברסלב שהלה מנה בפניו, התבטא ואמר שעצת ההתבודדות היא כבר כתובה בספר פלוני, ועל עצת ה'שמחה' מובא בספר אלמוני וכו'. ואבי מורי בכלל לא הבין מה הלה רוצה: הרי בברסלב העיקר זה הצדיק, וגודל כוחו העולה על הכל, ואת זה אין בשום מקום.

איך אדבר כשאני בעצמי רחוק?

לפעמים ישנו מצב שמישהו מדבר והוא חש שהוא מאוד רחוק מהדיבורים שהוא אומר, האם מותר וראוי לדבר על דרגות, כשהאדם מרגיש שלו עצמו אין שום שייכות עם עניינים אלו לפי מצבו?

הגה"ח ר' משה: בדרך כלל כשהאדם מדבר על משהו שהוא למד, והוא מחזק גם את האחרים בכך, הוא בעצם מדבר לעצמו. לא כאדם שמגיע להטיף על משהו שהוא זכה אליו, אלא להיפך, הוא מדבר בתקווה שיזכה להתחזק יחד עם כולם.

הרה"ח ר' נתן: כשמדברים לאחרים חשוב לדבר ובעיקר להתייחס לדברים כמו אל שיחת חברים, שמתחזקים ביחד, לא בצורה של הוראה ומוסר לציבור השומעים, אלא בדרך של שיחה, שמדברים כמה חברים ביחד, 'אנחנו צריכים להתחזק יחד'.

הרה"ח ר' שמעון צבי: ניתן לראות אצל אנ"ש, שכוונתם למה שאמרו פה לפני, הרי בדרך כלל מסיימים את הדרשות במילים: ה' יתברך יעזור שנזכה וכו', זה מבטא את העניין של השיעור שמוסרים, שזה בסך הכל כמה חברים שמתחזקים יחד, לא כמו 'מוסר דרשה' אלא אחרי שמסיימים לדבר על המקום שבו היינו רוצים לראות את עצמנו, מאחלים לכולנו שאכן נזכה במהרה להגיע לשם.

האם מותר גם לדבר 'התעוררות'?

רבינו מזהיר מאוד על עניין התוכחה, שצריכין להיות ראויים להוכיח וכו'. האם דרשן צריך להימנע מלדבר התעוררות, שמא זה בכלל 'תוכחה שאינה ראויה'?

הגה"ח ר' משה: דיברנו מקודם שצריך לשלב הן התעוררות והן התחזקות, שהרי צריך 'בן ו'תלמיד' גם יחד. אבל בוודאי שהעיקר זה התחזקות.

הרה"ח ר' שמעון צבי: לפעמים יש מי שאומר את זה בצורה של מוכיח, ועל תוכחה נאמר שכמעט ואין מי שיכול להוכיח, שהרי 'כולנו אין פנינו יפות כלל'. אבל יש דברים שהם בכלל לא עניין של תוכחה, אלא עניין של 'לאפרושי מאיסורא', שעל זה כלל לא נאמר שצריך להיות ראוי להוכיח.

פעם אמרתי לאחד שדיבר רק 'התחזקות', שייתכן שהציבור ששומע אותו כלל איננו שבור, וממילא אין לו צורך בכלל להתחזק… רק לאחר שנזכה להתעורר לדוגמא בכך שחשוב לשמור את הזמן אז נצטרך להתחזק על מה שלא זוכים לכך…

הגה"ח ר' משה: אנשים לא יודעים שיש הבדל גדול בין תוכחה שצריך להיזהר בה, לבין שימת לב ואזהרה על עניינים שונים, שלפעמים שהאדם אינו מודע כלל לכך שהוא צריך לעשות אותם ולהיזהר בהם.

הרה"ח ר' שמעון צבי: חשוב לשים לב למי הדרשה מיועדת. לכל ציבור ישנם 'כלים' לקבל דיבורים מסוג אחר ועל הדרשן לשים את ליבו לכך. למשל, הרה"ח ר' אברהם יצחק כרמל ע"ה היה חוזר על דבריו של רבי לוי יצחק שלא צריך להזכיר את העניין של 'שעה' התבודדות, אלא בעיקר את ה'התבודדות', וממילא, מי שיש לו כוחות לעשות שעה, יתחזק לכך מעצמו.

ההשקעה ב'חן והיופי' של הדיבורים

האם בעת הדיבור בציבור יש עניין להשקיע מחשבה ביצירת עניין לציבור השומעים, כגון לפתוח במעשיות או במילי דבדיחותא במטרה שהדברים יתקבלו, שכן הרבי מביא שצריך לדקדק בעת דבורו ש'לא יהיו דבריו נבזים ושיהיו דבריו דברי חן' או שמא ניתן לומר שזהו 'חן של שקר' שאסור לעשות?

הגה"ח ר' משה: אינני יודע מה הכוונה בדבריו של הרבי שם אם הכוונה 'שיהיו דברי חן' היא כדי לעניין את הציבור, אבל בודאי שדיבורים נאים וערוכים יותר מושכים את הלב, וממילא גם נשמעים ומתקבלים. כתוב בגמרא שבשיעורו של התנא רבי עקיבא, כאשר הוא ראה שהציבור נרדם, הוא סיפר להם סיפורים תמוהים ומוזרים כדי לגרום להם להתעורר. רק צריך להיזהר לא לעשות את הכל בשביל היופי והחן.

הרה"ח ר' שמעון צבי: אם הכוונה היא באמת כדי להחדיר בציבור דעת של יראת שמים, הרי על כך נאמר 'שיהיו דבריו דברי חן'. אף שעדיף שיהיה הכי 'אמת' ששייך אבל צריך לדעת ש'שלא ניתנה תורה למלאכי שרת', ואם זו הדרך בה מושכים אנשים, יש בכך עניין.

מסופר על בעל קצות החושן, שלפני כל שיעור הוא היה משתטח בתפילה בפישוט ידיים ורגליים, ומתחנן לה' שלא יהיו דבריו בכלל 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'. כך צריך לפחד מכל טעות בדיבורים.

סימן משמיים

כאשר מזמינים אדם לדבר ברבים האם ניתן לומר שזהו רמז וסימן משמים שהוא צריך לדבר ואין לו להשתמט מכך?

הגה"ח ר' משה: רבינו מזהיר בתורה נ"ד קמא שההתעסקות ברמזים צריכה להיות על פי התורה שאנו מכירים, כי מעבר לכך זה נחשב 'למעלה מגדר אנושי'. ייתכן שאלו סתם הרגשות ודמיונות של האדם, לכן אי אפשר לקבוע את ההנהגה על פי רמזים אלו.

באופן כללי צריך להיזהר לא להידחף לדבר, אך אם מכבדים מישהו זה כבר משהו אחר, אם הוא יכול, שייגש.

הרה"ח ר' נתן: תלוי מי הוא זה שקורא לו, לפעמים יש בחינה של 'אין מסרבין לגדול' מה שמחייב יותר את האדם לדבר, הכל לפי העניין.

לפני עשרים שנה, בהיותי בארה"ב, דברתי בסיפורי מעשיות בבית הכנסת במאנסי, לאחר מכן שמע מכך ר' מיכל והוא הכריח אותי לדבר בשול בפני כולם.

הרה"ח ר' שמעון צבי: השאלה לא מובנת. הרי בכל פעם שקוראים לאדם כדי לדבר לציבור, זהו איננו 'רמז' אלא קריאה מפורשת של הרבי, והוא צריך ללכת. אבל כמובן שלא בכל זמן הוא יכול, וגם לא לכל מקום. הרי אם קוראים לו לדבר בכמה בתי כנסת שונים, בוודאי שהוא איננו יכול להגיע לכולם כאחד, הוא צריך לצמצם את עצמו כפי יכולתו.

יש סוג אחר של הזמנה שקוראים לאדם לדרוש, לפעמים קוראים לו בפעם הראשונה, כדי לראות אם הוא מוכשר וראוי לכך, אחר כך האדם עצמו וגם הציבור רואים כבר ממילא אם הוא מתאים ואיך ולמי וכו'.

כשמנסים וזה לא הולך…

לעיתים ישנה חלישות הדעת גדולה, לאחר שהאדם רואה שהוא משקיע כל כך ואין הוא מצליח לקרב אחרים לעבודת ה', מהי התשובה לכך?

הגה"ח ר' משה: כמובן שאם אדם רואה שלא מעוניינים לשמוע אותו אזי שיחפש מקום אחר בו הוא כן יישמע. אבל אם כן מעוניינים לשמוע אותו אף שנראה לו שאין הוא פועל כלום, צריך להאמין שהוא בוודאי פועל אף שאין זה דבר הנראה לעין כל כך.

הרה"ח ר' שמעון צבי: מוהרנ"ת בדרך לארץ ישראל טרח להשאיר ספרים בכל מקום שעבר בו כמו שמספר בימי מוהרנ"ת, וזה היה מאד מאד יקר בעיניו. אנחנו היינו בטח מזלזלים בדבר כזה, להשאיר ספרים בכל מיני מקומות?! אבל רואים שאצל מוהרנ"ת היה יקר מאד מאד כל דיבור שהוא אמר וכל ספר שהוא השאיר, אפילו במקום רחוק מאד, הוא האמין בכוחה של כל פעולה למען הרבי, והייתה יקרה בעיניו מאד, בלי קשר לתוצאה.

ומה אכן ארע באותם ספרים? הגה"ק ר' חיים פלאג'י מביא בספריו כמה וכמה מראי מקומות מספרי רבינו, ולכאורה הספרים היחידים מרבינו שהיו נמצאים שם, הם אותם ספרים שמוהרנ"ת השאיר, ומהם צמחה הפצה גדולה כזו. גם בספרי ה'בן איש חי' ניתן למצוא מראי מקומות מספרי רבינו וכנראה שגם הם מקורם בספרים הללו.

הגה"ח ר' משה: אני בעצמי התקרבתי מספר השתפכות הנפש שמצאתי בגיל חמש עשרה. זה היה בתקופה שמאד נמשכתי מעצמי להתבודדות, אבל לא ידעתי איך לקיים את זה באופן הנכון. ברגע שפתחתי את הספר, נמשכתי אליו מאד. משם התוודעתי לשיעור של ר' יצחק אנשין אותו מסר למקורבים, ומשם התקרבתי עוד יותר.

בדרך לישיבה בעץ חיים הייתי מתבודד. לאחר מכן הלכתי לחנות כדי לחפש ספר השתפכות הנפש והמוכר צחק עליי ועל התמימות שלי… אבל מכאן רואים אנו עד כמה חשובה הפצה קטנה, ולעולם אי אפשר לדעת מה יצמח ממנה.

הרה"ח ר' נתן: כתוב 'יגעת ולא מצאת אל תאמין', אדם שמתאמץ ומשקיע כוחות עבור דבר שבקדושה, בוודאי שיש לפעולותיו פירות טובים גם אם בעיניו הוא לא רואה כלום.

פעם יצאתי לארה"ב למשך שלושה שבועות, כדי להשיג ממון עבור עניינו של רבינו, ולאכזבתי חזרתי משם בלי לכסות אפילו את כרטיס הטיסה. לא נשברתי מכך, ב"ה. והנה, מיד לאחר שהגעתי לארץ ניגש אלי מישהו ונתן לי 50,000 דולר שהספיקו לי למימון הפרוייקט למשך חודשים ארוכים…

עבודת ההפצה אצל אנ"ש

מה תוכלו לספר על עבודת ההפצה אצל אנ"ש?

הרה"ח ר' נתן: חמי, הרה"ח ר' צבי אריה רוזנפלד זצ"ל, הדפיס את ספרי רבינו בארצות הברית והוא גייס לשם כך תרומות ענק. בזמן שיצא לפני למעלה מחמישים שנה הליקוטי תפילות המנוקד הראשון של ר' נחמן בורשטיין, הוא הדפיס אותו ומכר אותו בחמש עשרה דולר, מי שהחזיק אותו אז הרגיש כמו שהוא קיבל זהב ביד.

הוא גם דיבר שיעורים, בתחילה הוא לא הסכים שיקליטו אותו אבל היו שם כאלו שהקליטו אותו בסתר. אבל לאחר שהוא בעצמו הבין את הצורך בהקלטות הללו, הוא הלך בעצמו ורכש קלטות יקרות ביותר כדי שהשיעורים ישארו באיכות לדורות. כיום, חמישים שנה לאחר מכן השיעורים הללו נפוצו בכל העולם וקירבו רבים לאורו של הרבי. גם אני עצמי התקרבתי בזכות הקלטות הללו על הליקוטי מוהר"ן.

בתחילה הוא מסר שיעורים בספר 'עין יעקב' כשבפנימיות היו השיעורים כולם תורת רבינו שהלביש על המדרשים. אחר כך הוא החל למסור שיעורים בליקוטי מוהר"ן ועוד ספרים, כשברצונו היה לעבור על כולם בשיעורים. לבסוף, הוא נפטר בקיצור ימים, ולא עלה בידו להשלים את הרעיון.

חוץ מכל זה, הוא היה תומך נלהב של כל ענין שהיה קשור ברבינו, כגון בית מדרשינו הגדול בירושלים ה'שוהל' אליו היה שולח תמיכות הגונות וסייע רבות בהוצאות המרובות לבנייתה.

פעם בעת שהגיע יחד עם רעייתו לביקור לביתו של ר' נחמן בורשטין, פנתה זוגתו של חמי לר' נחמן וביקשה ממנו שישדל את ר' צבי אריה להשאיר מעט ממון לצורך פרנסת הבית. תחת ידיו עברו עשרות ואולי אף מאות אלפי דולרים, וכלום מתוכם לא הגיע לידו הפרטית. הוא גר בדירה בעלת חדר שינה אחד בו ישנו בצפיפות חמשה ילדים, כשהוא עצמו עם זוגתו ישנים בסלון!

את המורשת הזו הוא גם הנחיל לתלמידיו. הוא חינך אותם לתת את כל המעשרות לענייני רבינו הקדוש. 'לאחר מאה ועשרים' הוא היה אומר: 'ההוכחה היחידה לכך שהיית ברסלב'ר, תהיה העובדה שנתת את כל המעשרות לרבי, כי הרי את כל העצות האחרות, ישנם גם אנשים מבחוץ שמקיימים, ורק אם נותנים את הצדקה לעניינים של הרבי, מוכח שבאמת היית ברסלב'ר'.

הרה"ח ר' שמעון צבי: החסיד המופלא ר' אריה לייב שפירא היה מכתת את רגליו בכל ארץ ישראל ואפילו בצרפת ובמקומות רחוקים כדי למסור שיעורים. בכל שבת היה הולך בחום ובקור, ולעיתים הלך עד לשכונת רמות המרוחקת, הכל כדי למסור שיעור לכמה יהודים. כל זה היה למרות שהוא ברח מאד מפרסום.

הגה"ח ר' משה: זכורני, שפעם קרא לי ר' אריה לייב במיוחד לביתו כדי לערוך עמי 'שיחת חברים'.

אחד המשתתפים: בשיש"ק החדש מובא סיפור מר' מיכל ור' דוד צבי נכדי מוהרנ"ת שבמשך תקופה הייתה להם חבורה יחד עם ילדיו בביתו של ר' דוד צבי, ואף לאחר פטירת ר' דוד צבי המשיך ר' מיכל להגיע לשם. בניו שאלו אותו מדוע הוא ממשיך ללכת לשם, שהרי אין זה לפי כבודו, וראוי שהאחיינים יעלו לביתו של הדוד… אך ר' מיכל לא הסכים וענה להם: היכן שמדברים מהרבי אין זה משנה כלל מי המדבר, אני אלך למקום שכזה ואפילו אם יהיה זה בבוידם (עליית גג קטנה) אטפס לשם בשמחה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעניין אכילת בצל חי

שלום כבוד הרב. לעניין אכילת בצל חי אצל חסידי ברסלב בכלליות – ואכילתו עם דג ההרינג המלוח.! שאלה:1. האם שמן כובש בצל? 2. האם הוא מונע או מעכב כבישה? 3. מה דינו של בצל ששרה בשמן (יומיים) ומערבבים אותו עם דג מלוח. ?