שמחת תורה תשפ"ד. השעה 10:30.
בית כנסת של חסידי ברסלב בצפון הארץ.
אנשי שלומינו רוקדים עד כלות הכוחות בשמחת התורה הקדושה, ששים ושמחים על 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', עוד שיר ועוד ניגון, והצהלה על פני כל. ילדי החמד מפזזים אף הם בתמימותם הטהורה סביב אבותיהם, זה בדגלו, וזה בספר תורה קטן. הם אינם יודעים שבאותו הזמן בדיוק נאבקים אלפי יהודים – רובם כאלו שלא זכו להכיר את התורה הקדושה ומצוותיה – על חייהם כפשוטו.
באמצע ההקפות, מגיע אחד מעסקני המקום בבהילות ומבקש את זכות הדיבור, הוא מתמצת את הידוע לו מפי ה'גוי של שבת', "מאות הרוגים, השתלטו על העיר שדרות, ואלפי פצועים, שאו תפילה ואמרו תהלים, והשם ירחם וישמור על כל עמו ישראל…".
ברגע הראשון, משתרר שקט חד, ולאחמ"כ אומרים החברים אחד לשני: "כנראה הוא מגזים…" זה היה למעשה הנס הראשון בשרשרת הנסים הבלתי נגמרת, בבחי' "בצר הרחבת לי", בתוך כל המאורעות הנוראים שהתרחשו, רק המחשבה שכנראה מדובר ב'הגזמה', נותנת כוח להמשיך ולרקוד בלי לנסות להיכנס יותר מדי לעצבות ח"ו.
הנס השני הוא ידיעתם של חסידי ברסלב, שדייקא "על ידי ריקודין והמחאת כף נמתקים כל הדינים", ובוודאי בכל ריקוד וריקוד ניצולין עוד ועוד יהודים מעמק הבכא, האמונה בדבריו של הצדיק היא עצם הלוז הנותנת את הכוח להמשיך ולזעוק מלא הגרון "המלוכה והממשלה לחי העולמים", ולנגן את הניגון המפורסם של "ויאתיו כל לעבדך…".
בצר הרחבת לי – הניסים הגדולים
במוצאי החג מתבררת גודל הטרגדיה והשואה הנוראה, כאשר למעלה מאלף ארבע מאות יהודים הי"ד נרצחו רק משום היותם יהודים במיתות משונות. ישמעאלים צמאי דם, פרצו ליישובים בדרום וטבחו ללא רחם ביושביהם מנער ועד זקן, טף ונשים, עולל ואיש שיבה, דם ישראל נשפך כמים, ובתוך כך אף נחטפו מבני ישראל למקום השבי, למקום ביזה ואכזריות נוראה, כשאין איש היודע מה ילד יום עימם.
רבינו הקדוש אומר בתורה ז' שכשיכלו האפיקורסים המסבירים את מאורעות העולם הזה ע"פ טבע יבא משיח, חלק מהעבודה נעשתה כבר בנפילת כל ה'כוחי ועוצם ידי' מלמעלה ועד למטה ממש, כאשר לעין כל הראה השי"ת, כי "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'", הרבי ממשיך שם ואומר שכשמתגלים הנסים אז מתקרב ביאת המשיח, שומה עלינו לספר את הנסים הגדולים אשר נעשו למען נזכה להוציא מהכוח אל הפועל, למצא את נקודות האור בתוך כל החשך ולגלות שכל הנעשה אינו טבע כלל.
הר"ר נתן יוסף רייס הי"ו מאנ"ש באופקים מספר לנו על השתלשלות העניינים באותו היום: "אני מתגורר כשלוש דקות ממקום החדירה של הרוצחים הארורים לאופקים, בלילה התפללנו כרגיל ולא היה שום אזעקה, בבוקר למחרת הייתי צריך להיות בעל קורא בביהכנ"ס מקומי באזור. לשם כך הייתי צריך לקום בשעה מוקדמת מאד, אלא שהשי"ת בנה תוכנית אחרת בשבילי, והתעוררתי רק בשש וחצי לקול האזעקה הראשונה".
את האזעקות אנחנו כבר מכירים מזה כמה שנים, ולכן לא התרגשתי יותר מדי, הלכתי לכיוון ביהכנ"ס, שם דאגתי לבעל קורא במקומי, משם חזרתי לביכנ"ס 'קויתי ה" שהוא ביכנ"ס יותר גדול ומרכזי כאן באופקים, ויש בו גם מקוה, לאחר הטבילה פגשתי חבר בדרך ירידתו למקוה, פתאום באמצע המדריגות הוא נעצר בצורה תמוהה, לא הבנתי מה קרה, אז הוא אמר לי שיש לו חשש לטבול כי הוא שמע שהיה חדירת מחבלים, אמרתי לו שוודאי שלא יחשוש שמקווה יזיק לו, וכמו שהרבי אמר שהצרות באים מעבירות ולא ממצוות.
האמת, לא האמנתי שזה קרה, חשבתי שהוא מדמיין ושזה לא יכול להיות, אח"כ נודע שכדבריו של רבינו על הגזירה של הפונקטין (גזירת הקנטוניסטים שנחטפו לצבא רוסיה), שהכל יכול להיות וצריך לפעול הרבה אצל השי"ת לביטול הגזירות.
גם אני מטבעי אינני פחדן, בפרט שכמו שאמרתי אנחנו רגילים למתח הזה של האזעקות, ומבחינתי כל הסיפור שנודע ע"י כאלו שאינם שומרי תומ"צ, היה אצלי כדמיון פורה בעלמא.
מחמת שלצערינו עדיין אין ביכנ"ס מסודר לאנ"ש בעיר, ורק מדי פעם יש התארגנות לשיעור התחזקות והתעוררות מאחד ממשפיעי אנ"ש, אני מתפלל בבתי הכנסת המקומיים, באמצע התפילה החלו להגיע דיווחים רבים על המספרים ועל הסיפורים והחשש הפך להיות יותר מוחשי, כשחזרתי הביתה הרחוב היה ריק ולא הבנתי למה, רק אז התגנבה לי קצת נימת פחד שאולי בכל זאת מדובר במשהו אחר.
במוצ"ש התברר שלמעלה משלושים מאנשי אופקים נרצחו, ועוד כמה נחטפו, מה שמדהים בכל העניין הוא שעוד היו בתי כנסת באופקים שהספיקו לרקוד במוצאי החג-שבת הקפות שניות עם מוזיקה, כיוון שלא התעדכנו במה שקרה בצד השני של העיר, ממש כמאמר הגמרא על ביתר בזמן חורבנה.
ביום ראשון העיר התרוקנה, אך אני לא עזבתי, הרבי לימד אותנו שלכל כדור יש כתובת והשי"ת הוא הקובע מי יחיה ומי ח"ו לא, ולא נכנסתי לחששות מיוחדים.
שורה של ניסים
הנסים שהיו כאן הם ממש מעל לכל הגיון.
קודם כל, יש נס עצום שהתפרסם ברבים, הרי הרוצחים הגיעו עם מפות מדוייקות על כל הבתי כנסת בעיר, כשתוכניתם לתפוס את כל היהודים החוגגים עם ספרי התורה, לפי המידע וגם לפי ההיגיון הם היו צרייכים לפנות עם רכביהם לרחוב של ביהכנ"ס 'שויתי' שכמו שאמרתי הוא ביהכנ"ס מרכזי מאד ומלא מפה לפה במתפללים בכל שבת וחג, אני לא רוצה לחשוב או לדמיין מה היה קורה אילו היו מגיעים לשם, אלא שהשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו שיבש את דרכם, עיוור את עיניהם, והם נכנסו לרחוב הבא אחריו, בו לא היו בתי כנסת ומטבע הדברים אין התכנסות גדולה של אנשים בבת אחת, וגם זו שכונה של דלי"ם והיה שם קצת נשק, כמובן שה' קובע הכל, ולא ה'כוחי ועוצם ידי', רק שבחסדיו המרובים הוא קבע שיגיעו לשם דייקא.
אני מכיר אברך יקר הקדוש הר"ר בנימין רחמים הי"ד שהיה מקורב לאנ"ש כאן, שלצערינו הרב נרצח ע"י בני העוולה בדרכו לתפילת שחרית, אבל היה אברך נוסף שהיה הולך איתו בדיוק באותה שעה, והוא אמר לי שבדיוק באותו יום, נתן ה' במחשבתו ללכת לביהכנ"ס מהצד השני של העיר, כך בחסדיו ית' הוא ניצל".
השבת משמרת את שומריה
סיפורי הניסים ממשיכים לזרום מכל עבר, בפרט עניין השמירת שבת שהצילה רבים מהריגה ואבדון, ישנו הסיפור המפורסם על שני היישובים של שומרי שבת ביישובים הסמוכים למקום ההריגה, שבאורח פלא לא נכנסו לשם הרוצחים, למרות שהם היו חלק מתוכנית השטנית והאכזרית, גם במושב 'יכיני' שהינו מושב סמוך לנתיבות ועל אף שרק בחלקו הוא מיושב בשומרי שבת, הסכימו כל התושבים בתקופה האחרונה שבשבת שער המושב יהיה נעול, וכך נמנעה כניסת הרוצחים האכזרים.
גם הרה"ח ר' שמעון אליהו ברוין סיפר בהקשר זה, על בחור שהוא עצמו מכיר, שבראש השנה האחרון אצל רביה"ק קיבל על עצמו שמירת שבת. לקראת חוה"מ סוכות קראו לו חבריו להגיע איתם לאירוע גדול באחד האתרים הסמוכים למקום הטבח הנורא, אלא שאחר קבלתו ובכוח רביה"ק, הוא לא הסכים בשופו"א לשמוע על הדבר לעשות משהו הגובל בחילול שבת, וחייו ניתנו לו לשלל בזכות התחייבותו לשמירת שבת שנעשתה בשעת ההתעוררות בציון רבינו הקדוש.
"ככלל" – אומר לנו ר' נתן יוסף – "אמנם בחסות שיגור הטילים הצליחו הרשעים להיכנס למקומות רבים, אך לגבי בתי הכנסת, היה זה נס גדול ממש, מחמת שהאזעקות גרמו לרבים שלא להגיע לבתי הכנסת, מה שבחסדי השם גרם לצמאי הדם למצוא בתי כנסת ריקים מאדם, הם חשבוה לרעה וה' חשבה לטובה".
כוח הצדיקים מציל מהריגה
"את העיר נתיבות" – ממשיך ר' נתן יוסף להרוותינו את הניסים הגדולים של השי"ת – "הם עקפו לגמרי, כשגם אנשי ה'כוחי ועוצם ידי' הודו בפה מלא ש'אצבע אלוקים היא, ומי לנו כחסידי ברסלב היודעים גודל כוחם של הצדיקים, באשר בעיר זו היה דר, ואף נטמן בעפרה איש אלוקים קדוש סידנא בבא סאלי זיע"א, אשר כבר בחייו פעל רבות ונצורות לטובת עם ישראל, וכפי שגילה רביה"ק שהצדיקים במיתתן פועלים הרבה יותר מבחייהם".
הר"ר עמוס סבן הי"ו, גם הוא מאנ"ש באופקים, מספר לנו על הנס שלו, "בכל שנה אני אצל הוריי בביתר עילית בחג הראשון, ואילו בשמחת תורה אני מעדיף להיות בביתי בקהילה שאני מכיר, כך גם אחי שגר בנתיבות, השנה לא הסתדר להוריי שנהיה אצלם בחג והם ביקשו שנגיע בשמחת תורה.
כך, למרות הרצון להיות בבית, בשביל כיבוד הורים נסענו לביתר, ורק במוצאי השבת-חג, התוודענו לאירועים הטרגיים, והודינו להשי"ת על כך שלא היינו בתוך התופת הזו, הכרתי גם את אותו אברך הר"ר בנימין רחמים שהיה יהודי מלא עשייה בעבודת ה', ה' יקום דמו.
נשארנו בביתר עילית, במשך כשבוע וחצי, ועשיתי הרבה התבודדות בחדרי הכולל חצות, כי רבינו אומר שע"י ההתבודדות כביכול השי"ת איננו מתעסק בדברים אחרים ועי"ז מתבטלים גזירות.
שאלתי כמה מאנ"ש על מה שקורה עכשיו, כשיש 'מגידים' רבים שמסבירים שזו מלחמת גוג ומגוג ושעכשיו יבא משיח, אך הם ענו לי, שרבינו כבר אמר שכאשר אומרים עת 'קץ' מסויים – משיח בוודאי לא יבוא אז, בוודאי שכולנו מאמינים שבכל רגע יכול לבא משיח, אבל מלחמת גוג ומגוג כפי שהתבטא רביה"ק, תהיה מלחמה רוחנית על האמונה ולא גשמית כלל.
זה גם מכניס לגבולות את הפחד הגדול שהיה בימים הראשונים, כי משיח זה לא דבר מפחיד, זה לא דבר שאמור להגיע בצורה נוראה, להיפך זה אמור להיות בצורה נפלאה שבה ישראל ישמחו ביותר, ולכן כל מי שמתחיל לומר כל מיני הפחדות אפילו בשביל להחזיר בתשובה זה הופך את האדם לפחדן והוא לא יכול לעשות כלום, מלבד זאת בליקוטי הלכות, רבי נתן כותב שמי שמדבר טוב על ישראל זוכה בעצמו לטוב ומי שח"ו מפחיד ומדבר דיבורי הפחדה אז להיפך.
"ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך"
אני משתדל מאד גם אחרי שחזרנו הביתה, להיות כל הזמן בשמחה, ולהסביר לילדים שהכל זה השי"ת עשה עושה ויעשה, רביה"ק לימד אותנו שאם רוצים שמשיח יבא בלי פחד ובלי לחץ, אנחנו צריכים לעשות הרבה התבודדות, אז אני מתבודד ומקווה לישועת ה'.
אני רוצה להוסיף עוד אירוע שחויתי, הייתי בביתר בשבת האחרונה (בראשית), בליל שבת היתה אזעקה של חדירת מחבלים, אז התיישבנו סביב השולחן ואמרנו תהלים, והתחזקנו מאד בפרק קמ"ד, שדוד המלך היה עושה את כל מלחמותיו עם הפרק הזה, ובאמת אח"כ התברר שלא היה חדירה ב"ה.
בסיפורי מעשיות, בסיפור של הבעל תפילה, מסופר על הכת של ה'רציחה', הם אמרו כיוון שסוף כל אדם למות ואין המשך עליה לאדם, אז זוהי התכלית לפי דעתם הנבובה, אבל אנחנו יודעים שיש המשך בעולם הבא ואת נשמתו של היהודי אי אפשר לרצוח.
בכל דבר בתחילה היה ערב וחושך ואח"כ ויהי בוקר והגיע האור, אחרי שאנו רואים מה שכבר עבר על עם ישראל 1950 שנה, כמאמר הפסוק "רגע קטון עזבתיך" אז בוודאי מי יודע מה זה "וברחמים גדולים אקבצך", השם יזכנו לדבוק בצדיקים שבזכותם זוכים לחיי נצח, להיכלל בו יתברך לעולמי עד.