קיפאון בציונו של מוהרנ"ת

סיפור מופלא המוגש לראשונה מפי בעל המעשה, לרגל הנס בציון מוהרנ"ת ביום ההילולא

שתפו את המאמר

Share on print
Share on email
Share on whatsapp

נחמן גלינסקי

ישבתי על הספסל השבור למחצה בתוך הביתן שהיה למקפיא עצום מימדים, ורעדתי מקור. רציתי לחכך את ידי זו בזו, אך לא הצלחתי להניען ולקרבן זה אל זה. חשתי שעוד רגע קט, אני קופא כאן מקור.

לפחות זה בתוך 'בית החיים', הרהרתי באירוניה. כך, שני האנשים שעמי, יזכו אותי בקבורת ישראל…

חמימות גופי הטבעית, הלכה ודעכה, הלכה ונחלשה… האימה הייתה מוחשית, ואז, אז הוא הופיע!

***

זה היה נראה כאילו שמפעל לשמיכות פוך שפשט את הרגל. מלוא האופק היה לבן, ונדמה היה שכמויות של נוצות עושות את דרכן אל עבר האספלט השחור עד שילבין.

רחובות אומן לבשו לבן. אומנם המראה הוא אופייני, והרחובות נחשפים אליו מידי חורף כמה פעמים, אבל הפעם, זה היה שונה בכל זאת.

הפעם הודו אפילו היהודים האוקראיניים שמתגוררים באיזור, כי מדובר בשלג עוצמתי וסוער, יותר מאי פעם. הקור המצמית, הסנטימטרים של גובה השלג שהלכו וצמחו ולא הראו נכונות להפסיק, המכוניות שאט אט החלו להיעלם מהכבישים, העידו כולם כאחד שהפעם זה משהו שונה.

נראה, שהשלג החליט למנוע את התוכנית שלנו בכל מחיר!

***

את הסיפור הפעם שמענו מהרה"ח ר' אברהם יעקב שפירא שליט"א (בן ר' נתן דוד), ושוב נפעמנו מגודל כוחו של צדיק האמת, ומעוצמת האמונה היוקדת שרוחשים אליו חסידיו הנאמנים.

הסיפור שלנו מתחיל בעיצומו של החורף האוקראיני לפני קרוב לשלושים שנה. היה זה כשר' אברהם יעקב היה עדיין בימי בחרותו, וכמו רבים הוא הגיע להשתתף בהתקבצות הגדולה של אנ"ש בציון הקדוש על שבת חנוכה.

היה אז ציבור גדול ששהה בצל הקודש בימי החנוכה המרוממים, ורובם עזב את הציון מיד לאחר שבת בכדי לחזור לביתם ולמולדתם.

אולם, ר' אברהם יעקב יחד עם עוד כמה חסידים, החליטו להישאר באומן גם לאחר שבת חנוכה, בכדי לזכות ולשהות על ציונו של התלמיד הנאמן גאון עוזנו מוהרנ"ת ביום הילולתו, שחל ביום המר והנמהר צום עשרה בטבת, כשבוע לאחר חנוכה.

***

הימים עברו בזה אחר זה, ה'יארצייט' חל בעוד יומיים, ואז החל החורף לתת את אותותיו ברחבי מדינת אוקראינה.

שלג באוקראינה אינו דבר נדיר. ניתן לומר שמרוב אדישות שאזרחי אוקראינה רוחשים לשלג הם אינם צוהלים אפילו למראהו, אבל את ר' אברהם יעקב השלג עניין. עניין מאוד.

לא, זה לא היה משום שהוא ציפה להזדמנות לבנות בובת שלג או ארמון קרח. שהרי גם מי שעדיין רוחש כבוד ליצירות שכאלו, אבל בציון הקדוש של רבינו, גם עסקאות של עשרות מליוני דולרים לשנים ארוכות אינם מעוררות עניין, על אחת כמה וכמה שיצירה שתוך שבועיים לכל היותר לא יישאר ממנה זכר, אינה מצליחה לגרום להתעסק הימנה.

אז מה בכל זאת הטריד את מנוחתו של ר' אברהם יעקב בשלג הכבד הלזה?

פשוט מאוד! הסיבה בגינה התמהמה ר' אברהם יעקב דנן במדינת אוקראינה הייתה כדי לזכות ולהשטתח בציון מוהרנ"ת ביום הילולתו. והנה, כשהיום המיועד כבר כמעט כאן, אך הדרכים בחזקת סכנה הם שרויים, מחמת חשש החלקה על הקרח ושאר מרעין בישין, וכי לא יהיה מודאג?!

***

בין אלו שנשארו באומן לקראת עשרה בטבת, היה גם הרה"ח ר' שלמה אהרן גוטליב זצ"ל. ר' שלמה אהרן החליט גם הוא שברצונו להשתתף בהילולת מוהרנ"ת, ומשכך נשאר לשהות בקרבת הציון הקדוש עד התאריך המיועד.

אך בזמן ששמשה של תשעה בטבת הופיעה על אדמת אוקראינה, ושלחה את קרניה לפרקים מבין העננים הכהים גם אל עבר העיר אומן, הבינו אנשי שלומינו השוהים באומן שהלילה, ליל ההילולא, לא תתאפשר הנסיעה לציון הקדוש שבעיר ברסלב.

ליבם של חסידי ברסלב לב בשר הוא, ונמשך הוא עד כלות הנפש אל אותו מעיין שזורם בברסלב. נהר הבוג שמפכה סמוך למצבתו של מוהרנ"ת קפוא היה באותה עת, אבל המעיין החמים שמקורו נובע כמה עשרות מטרים בהר שמעל, פועל במלוא עוצמתו ומזרים חיות לאלפי יהודים, שהסבו באותה העת בעשרות ומאות סעודות הילולא ברחבי תבל.

גם אנ"ש שבאומן התגעגעו לאותו מעיין, וניסו לנחם את עצמם בלימוד תורתו של מוהרנ"ת ובהתלהבות היוצאת הימנה. אבל בכל זאת, דאב ליבם על אי האפשרות להשטתח על מצבת האבן הקרה, ולשפוך לב כמים נוכח פני ה'. ועל המניעה לפרש שיחתם, ולקבל נוחם ומרגוע ממשיב נפשנו שבעצמו עבר את כל קשיי תבל ויכל להם בכוח תורתו הגדולה של רבינו הקדוש.

גם ר' שלמה אהרן לא אבה להשלים עם העובדה שהנסיעה לברסלב לא מתאפשרת, ולכן ניגש לר' אברהם יעקב וביקש ממנו שאם יוודע לו על מישהו שנוסע לברסלב, שיודיע לו, למען יוכל גם הוא להצטרף לנסיעה.

ר' אברהם יעקב שהשתוקק גם הוא בכל מאודו לנסוע לברסלב, ניסה לעשות את כל המאמצים לשם כך, אישר לר' שלמה אהרן את בקשתו, והבטיח להשתדל ולספר לו באם ידע על נסיעה שכזו.

***

שמשה של עשרה בטבת לא הפציעה באותו יום על העיר אומן. העננים האפורים מלאו את כל האופק ולא אפשרו לקרני השמש לחדור מבעדיהן.

האברכים שנותרו באומן וקיוו שבבוקר ההילולא יתחמם מעט מזג האוויר והשלג יופשר לפחות חלקית, החלו להשלים עם העובדה שכנראה לא יזכו השנה לשהות בציון ביום היארצייט.

אבל ר' אברהם יעקב היה נמרץ, ולא נתן ליאוש לחלחל אל ליבו.

באותם שנים התגורר באומן יהודי בשם 'ר' משה חסיד' ('חוסיד' בהגיה המקומית). יהודי זה נולד באוקראינה והיה בקי ורגיל בתהלוכות המקום והמדינה, ועמד לעזר לחסידי ברסלב שהגיעו לשהות באומן, באופנים שונים.

ר' אברהם יעקב שהחליט להגיע לברסלב בכל מחיר, החליט להסתייע בר' משה והוא ניגש אליו עם עוד שני יהודים. הם ניסו להפציר בו שיאות לקחתם לציון מוהרנ"ת.

ר' משה לא יכל לעמוד בתחנוניהם ולבסוף הסכים להסיע אותם. לר' משה היה נסיון בנסיעה בשלגים הכבדים שפוקדים את אוקראינה לפרקים, וגם מכוניתו וגלגליה היו מוכנים לעת כזו, ולכן קיווה שגם בסופת שלגים חריגה זו יצליח להסיע את רכבו בבטחה ולהביא את נוסעיו למחוז חפציו.

***

בסערת הזמן ומגודל דחיפות העניין – מספר ר' אברהם יעקב – התגלגל העניין במהירות, ושכחתי לעדכן את ר' שלמה אהרן על דבר נסיעתי, וכך יצאנו לדרך בלעדיו, ארבעה נוסעים יהודיים, שלושה נוסעים ונהג, בשממות קפואות אין-סופיות…

***

"חבר'ה!" קולו של ר' משה חוסיד הדהד בחלל הרכב, וההד שיצא מפיו קפא והפך לפיסות של כפור שצנחו לאיטם על ברכיו. "הגענו לברסלב!"

"אבל," המשיך ר' משה, "נכון שאנחנו עכשיו בכניסה לברסלב, אבל מכאן והלאה אני לא מוכן להמשיך. הגובה העצום של השלג שלא פונה מהעיירה לא מאפשר לי לקחת את הסיכון, ואני חוזר לאומן.

"אני ממליץ לכם," המשיך, "לחזור איתי כעת לאומן. אם אתם רוצים אתם יכולים לרדת פה, כי כמו שאמרתי אני לא יכול להיכנס פנימה. נותר בידכם איפה שני ברירות, או לרדת לכפור האימתני, או לחזור איתי כעת לאומן."

אך מי יכול לעמוד סמוך לציונו של מוהרנ"ת ולסוב על עקביו?!

מי מסוגל לעמוד בשעריה של העיירה שזכתה לישא את השם המקודש 'ברסלב', ולא לקפוץ לביקור אצל מי שלזכותו נזקפת הנצחת שם זה לעולמי עד?!

וכך החליטו שלושת הנוסעים לרדת מהמכונית, אל שמיכת השלג הפרוסה על השביל, ולהתחיל לבוסס רגלית אל עבר בית החיים היהודי של ברסלב.

***

"היינו שלושה", ממשיך ר' אברהם יעקב בסיפורו. "שלושה אנשים בעיירה שוממה, שכל תושביה ספונים בבתיהם צמודים לתנור המוסק. שלושה 'משוגעים' שמגיעים לשום-מקום בעיצומה של סופת שלגים, ומתחילים לגשש את דרכם…

"הראשון שהיה איתנו היה יהודי שזכה להתקרב לעולם התורה והמצוות, וככל הנראה הכיר מעברו הרחוק, טכניקות שונות כיצד להסתדר אף בתנאי שטח קשים, והוא החל ללכת לכיוון הציון בלי קושי רב יחסית עד שנעלם מעינינו.

"נשארנו שניים. אני, ועוד יהודי בשם ר' מאיר הלטובסקי, והתחלנו לפלס את דרכינו בערמות השלג שהקיפו אתנו מכל צד.

"התחלנו ללכת. עוד צעד ועוד צעד. כל פסיעה קשה מקודמתה, כשהכפור והשלג שהמשיך לרדת, אינם מזניחים את תפקידם, ומוסיפים קושי על קושי.

"הלכנו כך, עקב בצד אגודל במשך עשרות דקות, כשהקור המקפיא חודר מבעד לכל שכבות הבגדים שהקיפו אותי, ואז הגיע רגע השבירה…

"הודעתי לר' מאיר שליווה אותי שאני לא מסוגל להמשיך הלאה, הוריתי לו להמשיך בגפו לעבר הציון, ואני ישאר כאן לבדי.

"היו לי ייסורי נפש קים כל כך כך שלא ניתן אפילו לבטאם. מצד אחד, רציתי לחיות, להקים בית בישראל, ולהמשיך בקיום התורה והמצוות, ולכן רציתי שהוא יישאר לעזור לי. ומצד שני ראיתי שכוחותי אינם עומדים לי, ואם אתעקש שר' מאיר ימשיך בליוויו, ייתכן שגם הוא ייכנס לסכנת חיים.

"אולם ר' מאיר חסך ממני את ההתלבטות. הוא הודיע לי חד-משמעית שאין על מה לדבר. הוא ממשיך איתי עד לציון, אני חייב להמשיך ללכת, והוא חייב להמשיך ללוות אותי…

"כך, לאחר כשעה ומחצה כשלתי בפתח ביתן הברזל ששימש כ'ציון', ונפלתי על הספסל באפיסת כוחות.

"הדרך, שהייתה אמורה לארוך כעשרה דקות בימים כתקנם, ארכה כעת שעה וחצי! אבל, גם עכשיו, לאחר הדרך הארוכה והקשה שעברתי, לא יכולתי לנשום לרווחה.

"ביתן הברזל, שימש בהצלחה כמגן מפני חילול המצבה על ידי אנטישמים מקומיים, אבל מבחינת מזג האוויר הוא רק החמיר את המצב…

"טבעו של ברזל, שבקיץ ובחום הוא מתחמם ביותר, ובחורף הוא מתקרר ביותר, עוד יותר מהקור שבחוץ. וכך יצא, שעל אף שכבר עברתי את הדרך הקשה עד הנה, אבל השלב הקשה ביותר עוד לפני…

"הכוחות שלי שאפו לאפס. לא הייתי מסוגל לעמוד על רגלי, והרגשתי שמעלות חום גופי הולכים וצונחים, הייתי ממש אבוד, והבנתי שרק נס יציל אותי מכאן…

"חשבתי לעצמי שגם אם אני לא אקפא לגמרי מקור, איזה סיכויים ישנם שאצלח את הדרך חזור?! ומי יחכה לי שם בכלל כדי להחזיר אותי לאומן?!

"הרי את הדרך הלוך בקושי עברתי וכמעט שקפאתי באמצעה, ואם כן, אילו סיכויים יש לי?!

***

"ואז נפתחה הדלת!

"קבוצה של חסידי ברסלב, נכנסה לציון, ובראשם ר' שלמה אהרן גוטליב. באותם רגעים הוא היה נדמה בעיני כמו מלאך מושיע…

"ר' שלמה אהרן ניגש אלי, וכשהוא ראה את מצבי הוא לא חשב פעמיים, פשט את מעילו העבה והמחמם והטילו עלי.

"היה זה בשבילי כמים קרים על נפש עייפה, או שמא תה רותח לנפש קפואה…

"בבת אחת החלו להימסך בי כוחות חדשים, ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי ולכוחותי, וברוך ה' אשר לא הסיר את חסדו מעמי, וברוב טובו וחסדו שלח אלי את בניו גומלי החסדים, וכך ניצלתי ממוות לחיים!"

***

לסיום, ביקש ר' אברהם יעקב להראות את גודל הנס שהונצח בעדשת המצלמה על ידי ר' מאיר הלטובסקי.

"בתמונה הראשונה אפשר לראות כיצד אני נראה חלש ביותר ור' שלמה אהרן במסירותו מניח את ידו עלי ועל ידידי ר' מאיר, ובתמונה השניה רואים כיצד אני נראה כאדם מן השורה, לאחר שחזרתי לכוחותי בדרך חזור מהנסיעה ההיא…"

כמו כן הפקיד ר' אברהם יעקב בידינו כמה מהתמונות מאותו מסע והאנקדוטות במהלכו, והרי הם מוגשים לפניכם במסגרת הכתבה.

כמו כן, ביקש ר' אברהם יעקב להדגיש שאין ללמוד הוראה למעשה מנסיעה זו, ויתכן שעל פי הלכה יש להיזהר מנסיעה בתנאים כאלו, אך גודל ההשתוקקות שהייתה לו יחד עם גילו הצעיר באותה עת, גרמו לו לנסוע בכל זאת.

***

אין ברסלב ברענט א פייער, פייער עס אריין אין מיין הארץ!

בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי!

***

התודה והברכה למי שסייע בהכנת כתבה זו ואלו שלפניה, הר"ר אברהם יעקב שפירא, הר"ר ישראל יצחק שפירא, הר"ר אהרן אייזנבך, והר"ר מאיר פוקס.

(אבקשה)

 

כתיבת תגובה

האם מותר לספר עובדה שידועה בציבור?

שלום וברכה, שאלה לי ובבקשה, האם עובדה שהיא ידועה בציבור וכגון, לספר על אדם שהוא היה מאושפז במחלקה סגורה בבי"ח פסיכיאטרי, האם זה בגדר לשון הרע או שזה מותר מדינא כיוון שהרבה כבר יודעים מכך, ובבקשה? תודה ומראש.