הדרך היחידה לקבל מרבינו הקדוש היא: התמימות והפשיטות! ללכת בדרכו של מוהרנ"ת שהשליך שכלו לגמרי, ולהישמר מכל משמר מה'חכמות' שחדרו למחננו באחרית הימים

לכבוד הילולת מוהרנ"ת ז"ל, בחרנו להציג בפניכם מאמר נפלא, המשמש כמאמר פתיחה לסדרת מאמרים בענין ה"תמימות ופשיטות" [שתופיע אי"ה בעוד כמה חודשים במדור זה], ובו נלמד ממוהרנ"ת כיצד להיות תלמידים אמיתיים ונאמנים, שמהווים כלים ראויים לקבל ולהעביר הלאה את אורו ודרכו של רבינו הקדוש. 

• "להשליך שכל עצמו לגמרי"

רבינו הקדוש, מציב את 'השלכת השכל' (ראה הערה) כתנאי בסיסי להתקשרות לצדיק, ואומר:

הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ, לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטֹן וְדָבָר גָּדוֹל. וְלִבְלִי לִנְטוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סִפְרִי פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים): 'אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שְׂמֹאל' וְכוּ'. וּלְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר. וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק.

(ליקוטי מוהר"ן, קכג)

כך גם מובא בחיי מוהר"ן:

אָמַר: כָּל מִי שֶׁיְּצַיֵּת אוֹתִי וִיקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל, יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לְהַשְׁלִיךְ שֵׂכֶל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי, רַק כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הוּא יְקַיֵּם הַכֹּל כְּמַאֲמָרוֹ. וְאָמַר אָז עִנְיָן "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי א' בְּסִימָן קכ"ג). 

(חיי מוהר"ן, שכ)

מי שאכן קיים זאת בתכלית השלימות הוא מוהרנ"ת, וכפי שהעיד על עצמו: 

כְּשֶׁנִּתְקָרַבְתִּי לְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הָאבּ אִיךְ מַיין מֹחַ אִין גַּאנְצֶען אַוֶועק גִּילֵייגְט [= הִנַּחְתִּי אֶת מוֹחִי לְגַמְרֵי] כְּאִלּוּ אֵין לִי שׁוּם שֵׂכֶל! וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי דִּבּוּר מֵרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הָאבּ אִיךְ אַ שְׁטִיקְל שֵׂכֶל [= יֵשׁ לִי חֲתִיכַת שֵׂכֶל], נָאךְ אַ דִּבּוּר נָאךְ אַ שְׁטִיקְל שֵׂכֶל [= עוֹד דִבּוּר עוֹד חֲתִיכַת שֵׂכֶל]. 

וְכֵן אָמְרוּ עָלָיו מִגְּדוֹלֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שֶׁזֶּה הַחִלּוּק בֵּין מוֹהֲרַנַ"ת לִשְׁאָר תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל. שֶׁהֵם יָדְעוּ שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הוּא הָעִקָּר, אֲבָל הֵם גַּם כֵּן מַשֶׁהוּ, יֵשׁ לָהֶם אֵיזֶה דֵּעָה. אֲבָל מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל יָדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בִּלְעֲדֵי רַבֵּנוּ זַ"ל אֵינוֹ כְּלוּם, גָּאר נִיט [כְּלוּם לֹא] כְּאַיִן מַמָּשׁ. אַשְׁרֵי לוֹ.

(אבניה ברזל, טז)

ובל נשכח, מדובר בצדיק וחסיד, למדן וגאון עצום ומופלג. שכן:

מוֹהֲרַנַ"ת זַצַ"ל קֹדֶם שֶׁנִּתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה גַּם כֵּן צַדִּיק וְלַמְדָּן, מְיֻחָס, וְהַרְבֵּה כִּשְׁרוֹנוֹת. אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה בְּעֶזְרוֹ שֶׁהֵבִין שֶׁאִם רוֹצִים לְקַבֵּל מֵאַדְמוֹ"ר זַ"ל צְרִיכִים לְהַשְׁכִּיחַ הַכֹּל מַמָּשׁ, כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד, לְהַתְחִיל א' ב', כְּמוֹ שֶׁאָמַר מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל: "אִיךְ הָאבּ אַווֶעק גִילֵייגְט מַיין שֵׂכֶל אִין גַאנְצִין [= הִנַּחְתִּי אֶת שִׂכְלִי לְגַמְרֵי] מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ מֵאַדְמוֹ"ר זַ"ל זֶה שֵׂכֶל".

בִּשְׁבִיל זֶה זָכָה מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל יוֹתֵר מִכָּל הַתַּלְמִידִים, אַף שֶׁהָיוּ מְקֹרָבִים הַרְבֵּה זְמַן קֹדֶם נְסִיעַת רַבֵּנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַשְׁאָרָה מֵרַבֵּנוּ זַ"ל הוּא רַק עַל יְדֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, כִּי כְּשֶׁמַּשְׁלִיכִין שִׂכְלוֹ אָז מְקַבְּלִים שֵׂכֶל אֲמִתִּי וְעַמְקוּת כַּוָּנַת רַבֵּנוּ זַ"ל. שֶׁזֶּה יָדוּעַ: עִקַּר וִיסוֹד מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת. 

אַף שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר פָּשׁוּט, אֲבָל צְרִיכִין לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וּצְעָקָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לִתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, אָז מְקַבְּלִים עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְנֶחְקַק בּוֹ הָאֱמֶת שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, בִּבְחִינַת 'כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת', בִּבְחִינַת 'נִשּׂוּאִין בִּקְדֻשָּׁה' עִם אַדְמוֹ"ר זַ"ל (עיין ליקוטי מוהר"ן, ז).

זֶה הוּא הִתְקַשְּׁרוּת בֶּאֱמֶת. שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶׁר' זֵירָא הִתְעַנָּה הַרְבֵּה תַּעֲנֵיתִים לְהַשְׁכִּיחַ תּוֹרַת בַּבְלִי כְּדֵי לְקַבֵּל תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי הָאֱמֶת שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל הוּא אֱמֶת בָּרוּר זַךְ וְצַח בְּלִי שׁוּם דֹּפִי חַס וְשָׁלוֹם, מִמֵּילָא מוּבָן [שֶׁ]כְּדֵי לְקַבֵּל אֱמֶת בָּרוּר כָּזֶה צְרִיכִין לְהָרִיק הַכְּלִי שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ, וְאָז מַה שֶׁמְּקַבֵּל מֵאַדְמוֹ"ר זַ"ל הוּא אֱמֶת בָּרוּר בְּלִי שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת חַס וְשָׁלוֹם.

(תמימי דרך, מכתב פא)

וְזֶה עַצְמוֹ דָּבָר מֻפְלָא וְנוֹרָא ("אַ גֶעוַואלְדִיגֶע זַאךְ") מַה שֶׁרָאוּ אֵצֶל מוֹהֲרַנַ"ת; לִחְיוֹת בְּבִטּוּל מֻחְלָט שֶׁכָּזֶה, כַּאֲשֶׁר הוּא עַצְמוֹ בַּעַל מֹחַ עָצוּם וּגְאוֹן עוֹלָם. שֶׁהֲרֵי בּוֹ בָּחַר הַגָּאוֹן רַבִּי דָוִד צְבִי הַגָּדוֹל, לַחֲתָנוֹ, בַּעֲבוּר גְּאוֹנוּתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת עוֹד בִּימֵי נְעוּרָיו. וְעִם כָּל זֹאת הֵנִיחַ אֶת שִׂכְלוֹ הֶעָצוּם, מֹחוֹ הֶעָנָק וְדַעְתּוֹ הָרְחָבָה, "רַק הָרַבִּי!" 

כִּי דַּיְקָא כַּאֲשֶׁר מְסַלְּקִים אֶת הַשֵּׂכֶל הָעַצְמִי וּבִמְקוֹמוֹ מַכְנִיסִים אֶת אוֹר הַצַּדִּיק, לֹא רַק שֶׁלֹּא נִגְרַע מְאוּם מִכָּל הָרְכוּשׁ הָעַצְמִי, אֶלָּא כָּל מַה שֶׁרָכַשׁ מִקֹּדֶם קִבֵּל שְׁלֵמוּת…

(דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה כב)

תמימותו ופשיטותו של מוהרנ"ת היתה בגדר חידוש מופלג, וכפי שמסר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל: 

רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן נוֹהֵג הָיָה לוֹמַר: כְּפִי שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת הָיָה גָּדוֹל שֶׁבִּגְּדוֹלִים וַעֲנָק שֶׁבָּעֲנָקִים בְּמַעֲלוֹתָיו, לְמַעְלָה מִגֶּדֶר הָרָגִיל – כֵּן תְּמִימוּתוֹ פַּשְׁטוּתוֹ וְעַנְוְתָנוּתוֹ, הָיוּ אַף הֵם שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הָרָגִיל כְּלָל וּכְלָל. 

 (דיבורי אמונה, שם)

ואכן, בזכות גודל תמימותו ופשיטותו, זכה למה שזכה. וכפי שכותב תלמידו, רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה:

וְאַדְמוֹ"ר מוֹהֲרַנַ"ת זְצוּקַ"ל שֶׁזָּכָה לְמַה שֶׁזָּכָה, וְגִלָּה חִדּוּשִׁים כָּאֵלֶּה וְעָשָׂה תְּפִלּוֹת כָּאֵלֶּה, הָיָה רַק מֵחֲמַת שֶׁסִּלֵּק וּבִטֵּל דַּעְתּוֹ הַק' לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְעָשָׂה בִּתְמִימוּת כָּל מַה שֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ זַ"ל.

(נתיב צדיק, מכתב עד)

במקום אחר מפליג רבי נתן ב"ר יהודה בנפלאות ספריו של מוהרנ"ת, ומוסיף וכותב:

וּתְעַיְּנוּ מְאֹד בָּהֶם וּבְסֵפֶר יְמֵי מוֹהֲרַנַ"ת, וְשָׁם תִּרְאוּ אֵיךְ זָכָה אֶחָד עַל יְדֵי אֱמוּנָה וּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְהַרְגִּישׁ גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ זַ"ל וּגְדֻלַּת כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה זָכָה לִשְׁאֹב מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה וּמַעְיְנֵי הַחָכְמָה, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְטַהֵר אוֹתָנוּ מִבְּגָדִים צוֹאִים וּלְהַצִּיל אוֹתָנוּ.

(שם, מכתב קמב)

אכן, בגודל תמימותו ופשיטותו ועוצם התבטלותו המוחלטת לרבינו הקדוש, הפך ל'לבנה' אשר בה משתקף אור השמש, ומזריחה גם לנו – השקועים בעומק החושך – את אור האורות של המאור הגדול. 

"וְאֶת הַיָּרֵחַ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּלַּיְלָה" – הוּא תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, הַנִּמְשָׁל לִלְּבָנָה, עַל אֲשֶׁר זִכֵּךְ וְצֵרַף אֶת גּוּפוֹ, עַד שֶׁקִּבֵּל בְּעַצְמוֹ אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, לְהַזְרִיחוֹ גַּם בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה. וּלְהַחֲיוֹת וּלְהָשִׁיב בָּזֶה גַּם אֶת כָּל חֲלוּשֵׁי הָרְאוּת, שֶׁמֵּחֲמַת גֹּדֶל כִּהְיוֹן עֵינֵיהֶם אֵין יְכוֹלִים לְהַבִּיט בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַצְמוֹ.

(כוכבי אור, הקדמה)

• "ישר לרבינו"…

כל ימיו אשר חיה, עלה מוהרנ"ת ונתעלה בתמימותו ופשיטותו, וטרם עלתה נשמתו לרום גבהי מרומים, עדיין יתיב בהאי פחדא: "האם אכן יצאתי ידי חובת התמימות והפשיטות?!"…

וכמסופר:

לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת הִתְאַנֵּחַ, אַחַר כָּך אָמַר לְאַנַ"שׁ: מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים מַדּוּעַ אֲנִי מִתְאֲנֵחַ, אוּלַי מִשׁוּם שֶׁמִּעַטְתִּי בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה? לֹא! כַּמָּה שֶׁיָּכוֹלְתִּי שָׁמַרְתִּי עַל הַזְּמַן. אוּלָם מִתְאֲנֵחַ אֲנִי, כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יָצָאתִי יְדֵי חוֹבַת הַתְּמִימוּת שֶׁל רַבֵּנוּ!

"וָואס מֵיינְט אִיר קְרֶעכְץ אִיךְ, וַוייל אִיךְ הָאבּ מְמַעֵט גִיוֶוען אִין תּוֹרָה וּתְפִלָּה? וִויפְל אִיךְ הָאבּ גִּיקֶענְט הָאבּ אִיךְ גֶּעהִיט דִּי צַייט! נָאר וֶוער וֵוייסְט צוּ אִיךְ הָאבּ יוֹצֵא גִּיוֶוען דָּאס תְּמִימוּת פוּן דֶּעם רֶעבְּן".

(שיש"ק ב, תריג)

ותיכף בצאת נשמתו הקדושה, ביום עשרה בטבת, יום הסתלקות עזרא הסופר – נכלל ה'סופר' ב'ספר', וזכה ללכת "היישר לרבינו". 

וכמסופר: 

יָדוּעַ הַסִּפּוּר הַנּוֹרָא עַל הַגָּעָתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת אֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּגִנְזֵי מְרוֹמִים, מִיַּד לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת, עוֹד טֶרֶם הַגִּיעוֹ לִקְבוּרָה. 

הָיָה זֶה, כַּיָּדוּעַ, בְּעֶרֶב שַׁבָּת קוֹדֶשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב (עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת תר"ה). הוּא נִסְתַּלֵּק בְּעִיר בְּרֶסְלֶב. בְּאוֹתוֹ לֵיל שַׁבָּת רָאָהוּ בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה חֲבֵרוֹ רַבִּי נַפְתָּלִי שֶׁדָּר בְּעֵת הַהִיא בָּעִיר אוּמַן, מֶרְחָק גָּדוֹל מִבְּרֶסְלֶב. בַּחֲלוֹמוֹ רָאָה רַבִּי נַפְתָּלִי אֶת מוֹהֲרַנַ"ת כְּשֶׁהוּא רָץ מַהֵר. "נָתָן, לְהֵיכָן אַתָּה רָץ"? שָׁאַל רַבִּי נַפְתָּלִי. "אֲנִי" – הֵשִׁיב מוֹהֲרַנַ"ת – "גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן!". הַיְשֵׁר אֶל רַבֵּנוּ. 

אַגַּב, רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן הִפְלִיג מְאֹד בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת עַל הָעוּבְדָא שֶׁעוֹד טֶרֶם הַקְּבוּרָה (שֶׁהֲרֵי לֹא נִקְבַּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת קוֹדֶשׁ) כְּבָר הָיָה אֵצֶל רַבֵּנוּ, וְזֶה מוֹכִיחַ מֵחַד גִּיסָא עַל עֹצֶם מַעֲלָתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת וּקְדֻשָּׁתוֹ הַנּוֹרָאָה שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת וְזִכּוּכוֹ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת עוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמֵאִידָךְ גִּיסָא עַל הַדְּבֵקוּת הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ בְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. 

(דיבורי אמונה, שם)

מי שחי כל חייו בהתבטלות מוחלטת לרבינו, מבלי לנטות ימין ושמאל כחוט השערה, זוכה גם לאחר פטירתו ללכת היישר אליו…

אָכֵן, דִּבּוּר זֶה – "אִיךְ, גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן" – לֹא יָכוֹל הָיָה לוֹמַר אַף אֶחָד זוּלַת מוֹהֲרַנַ"ת. וּמַדּוּעַ? כִּי גַּם בְּחַיָּיו הָיָה "גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן", לָכֵן זָכָה שֶׁגַּם בְּמוֹתוֹ רָץ מִיַּד לְרַבֵּנוּ… אַשְׁרֵי לוֹ.

(שם)

בשיחה אחרת, הסמיך לכך רלוי"צ את דברי הזוהר שאומר: 

כְּמָה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמַה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ, הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא. אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא.

(זוהר ח"א דף ק ע"א)

ולכן, מי שכל ימיו נמשך ונדבק לרבינו הקדוש, בבחינת "היישר לרבינו", זוכה גם בצאתו מהעולם הזה ללכת היישר אליו ללא שום עיכוב… 

וְהָעִקָּר תָּלוּי בְּזֶה הָעוֹלָם; שֶׁמִּי שֶׁהוּא חָזָק בְּזֶה הָעוֹלָם בֶּאֱמוּנָה בְּהִתְחַזְּקוּת הָאֲמִתִּית, יִזְכֶּה גַּם שָׁם לָזֶה. כִּי כְּפוּם מָה דְאִתְדַּבַּק בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא כֵּן הוּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְאָז בְּוַדַּאי לֹא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ מִלֵּילֵךְ לְהַצַּדִּיק גַּם מִשָּׁם.

(חיי מוהר"ן, קא)

• מורשתו לדורות: תמימות ופשיטות!

כך חי מוהרנ"ת, כך הסתלק, וכך גם השאיר מורשתו לדורות: ללכת היישר לרבינו!

וּמוֹהֲרַנַ"ת זַצַ"ל, עִם כָּל עֹצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ לֹא הוֹסִיף מִדִּילֵיהּ כְּלוּם, שׁוּם דֶּרֶךְ וְעֵצָה חֲדָשָׁה אֲשֶׁר לֹא נִצְטַוֵּינוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּכְמוֹ שֶׁהִכְרִיז לִפְנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ "לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ". וְכָזֹאת הָיָה דֶּרֶךְ כָּל גְּדוֹלֵי אֲנַ"שׁ זַ"ל מֵאָז עַד הַיּוֹם, רַק לְעוֹרֵר וּלְחַזֵּק לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבֵּנוּ כְּמוֹ שֶׁהֵם, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וְהַמְצָאוֹת כְּלָל.

(תמימי דרך, מכתב קל)

תמיד לימד מוהרנ"ת את תלמידיו, לגשת לדברי רבינו בתכלית התמימות והפשיטות, כתינוק הבא לבית הספר ללמוד את האותיות ונקודותיהם, 'קמץ אלף'…

וכלשונו באחד המכתבים:

צְרִיכִין לְהַתְחִיל לִלְמֹד עִמְּךָ וְעִם כֻּלָּנוּ מֵחָדָשׁ 'קָמֵץ אָלֶף', בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה שֶׁגִּלָּה הוּא זַ"ל!

(עלים לתרופה, מכתב מיום ו' בלק ת"ר)

כשההדגשה היא: לא לבוא לרבינו כחכם זקן ורגיל, שאינו בא אלא להשלים את ידיעותיו ולהוסיף חכמה על חכמתו שמכבר. אלא לבוא בביטול גמור, כתינוק הבא לראשונה לבית הספר ולומד 'קמץ אלף'. 

וכפי ששח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל על אודות שיחה זו, ואמר:

הַ'חֵיידֶר' שֶׁל רַבֵּנוּ, אֵינוֹ 'חֶדֶר' שֶׁלּוֹמְדִים בּוֹ גְּמָרָא עִם תּוֹסְפוֹת, אֶלָּא 'חֶדֶר' שֶׁלּוֹמְדִים בּוֹ 'קָמֵץ אָלֶף'… לְהַתְחִיל לִלְמֹד 'קָמֵץ אָלֶף', מַה אוֹמֵר הָרַבִּי?! מַה רוֹצֶה הָרַבִּי?! 

(טעם זקנים, קונטרס ז. תרגום מאידיש)

ואכן, אנשיו של מוהרנ"ת, זכו לקבל זאת ממנו, והיו "חכמים בחכמת התמימות והפשיטות"… 

וכלשונו של רבי אברהם ב"ר נחמן:

תְּהִלָּה לָאֵל כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים בְּחָכְמַת הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת, וְהֵן הֵמָּה אַנְשֵׁי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, אֲשֶׁר הִפְקִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּכָל מִינֵי הֶפְקֵרוּת בַּעֲבוּר הָאֱמֶת.

(כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ראשית דבר)

וכפי שמעיד גם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, שהספיק להכיר כמה מהם: 

מַה אֶכְתֹּב לְךָ. עִקַּר הַכֹּל שֶׁכָּל עִנְיְנֵי רַבֵּנוּ זַצַ"ל תָּלוּי בָּזֶה, הוּא: לְקַבֵּל כָּל עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת … כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ מֵהַזְּקֵנִים בְּאוּמַאן שֶׁהִכִּירוּ מוֹהֲרַנַ"ת זַצַ"ל, שֶׁאוֹר הַתְּמִימוּת הָיָה מֵאִיר עַל פְּנֵיהֶם. מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ הָיָה נִכָּר שֶׁהֵם מְקֻשָּׁרִים לְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל.

(תמימי דרך, מכתב כז)

*

אלו הם תלמידיו של מוהרנ"ת, וכך הם גם ספריו אשר השאיר אחריו ברכה לדורות – ובמיוחד ספרי תפילותיו ומכתביו – כל כולם ספוגים ומספיגים בתמימות ופשיטות שאין דומה לה. 

ואכן:

הָעוֹלָם לֹא הִשְׂכִּיל לְהָבִין מִפְּנֵי מַה הֵנִיחַ מוֹהֲרַנַ"ת אֶת גְּאוֹנוּתוֹ הָעֲצוּמָה, וּבִמְקוֹם לְחַבֵּר סֵפֶר שֶׁל "שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת" בַּהֲלָכָה, חִבֵּר סֵפֶר שֶׁל תְּפִלּוֹת… 

כִּי אָכֵן, בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת הָיָה גְּאוֹן עוֹלָם, בְּאוֹתָהּ מִדָּה הָיָה שָׁפָל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ וְתָמִים בְּשִׂיא הַפְּשִׁיטוּת וְהַתְּמִימוּת, כְּפִי שֶּׁרוֹאִים בְּכָל שׁוּרָה מִמִּכְתָּבָיו וּתְפִלּוֹתָיו. 

כְּמוֹ גַּם בְּסִפְרֵי "לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת" שֶׁלּוֹ, שֶׁאָמְנָם מִצַּד אֶחָד נִכֶּרֶת בָּהֶם גְּאוֹנוּתוֹ הָעֲצוּמָה, אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי, כַּמָּה תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גְּנוּזוֹת בָּהֶם.

(דיבורי אמונה, שם) 

מַה נֹאמַר?! אִם לֹא נֵדַע מֵאִתּוֹ רַק עַל יְדֵי פְּשִׁיטוּתוֹ שֶׁל הֶ'עָלִים לִתְרוּפָה' וְהַתְּפִלּוֹת – שֶׁהֵם לְפִי הַנִּרְאֶה פְּשִׁיטוּת גָּמוּר – יְכוֹלִים לִהְיוֹת צַדִּיק גָּמוּר עַל יָדָם, לְבַד מִלִּקּוּטֵי הֲלָכוֹת. 

(רינת ציון, מכתב ב)

• ההתקרבות היא כפי התמימות

ואכן, כל אחד ואחד, כפי מידת תמימותו כך גודל התקרבותו לרבינו. 

וְכָל אֶחָד מֵאֲנַ"שׁ שֶׁיִּחְיוּ, כָּל מַה שֶׁהוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת יוֹתֵר, הוּא מְקֻשָּׁר יוֹתֵר לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל! שֶׁכָּל מְגַמָּתוֹ הָיָה לְהַמְשִׁיךְ בָּעוֹלָם הַדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל 'תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת', וְכָל עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת צְרִיכִין לְקַיֵּם רַק בְּדֶרֶךְ תְּמִימוּת.

(תמימי דרך, מכתב לג)

התמימות ופשיטות היא היא הכלי לקבל על ידה מרבינו ז"ל, שכן: 

אוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ מֵאִיר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּבִפְרָט עַל עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה עִם כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, וּבִפְרָט עַל מְקֹרָבָיו הַבָּאִים לַחֲסוֹת בְּצֵל כְּנָפָיו, כִּי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק הַפָּרָה רוֹצָה לְהָנִיק. אֲבָל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִינֹק, הַהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵּלִים וְצִמְצוּמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחוֹ לְקַבֵּל אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַנִּמְשָׁךְ מִמַּעְלָה מַעְלָה שֶׁהוּא אוֹר הַחֲמִשִּׁים, וְעִקַּר עֲשִׂיַּת הַכֵּלִים הוּא דַּיְקָא עַל יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת!

(אמונת אומן, מכתב כח)

וככל שהאדם מתהלך בתמימות, כך יש לו כלים מתוקנים ושלמים יותר לקבל את האור הגדול. 

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְדַרְכֵי הַפְּשִׁיטוּת וְהַתְּמִימוּת שֶׁל הַצַּדִּיק, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְנַהֵג בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה בְּלִי חָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, כְּמוֹ כֵן הוּא יָכוֹל לִינֹק וּלְקַבֵּל יוֹתֵר מֵהַחֶסֶד חִנָּם שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק. כִּי עִקַּר הוּא אֱמוּנָה וּתְמִימוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּלִי שָׁלֵם וְתָמִים לְקַבֵּל עַל יָדוֹ כָּל טוּב. 

(ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה, לג)

גודל ועומק ההיכרות והקשר בינינו לבין רבינו, תלויה במידת התמימות. וכשפוגש רבינו ב"איש תם" ה"חפץ בתמימות", הוא עונה ואומר: "כפי הנראה שיהיה היכרות גדול בינינו"…

וכמסופר על רבי שמעון, תלמידו הראשון של רבינו: 

וְסִפֵּר לִי רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנַּ"ל, שֶׁתֵּכֶף אַחַר שֶׁכִּסָּה רַבֵּנוּ זַ"ל פְּנֵי הַכַּלָּה בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, הָלַךְ מִיָּד וְקָרָא כַּמָּה בְּנֵי הַנְּעוּרִים, וְדִבֵּר עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּיחִידוּת, וְנִסָּה אוֹתָם בְּחָכְמָתוֹ הֵיכָן הֵם עוֹמְדִים. וְאַחַר כָּךְ קָרָא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ גַּם כֵּן בְּחָכְמָה כְּאִלּוּ הוּא רוֹצֶה חַס וְשָׁלוֹם הַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן עָמַד מִשְׁתּוֹמֵם, וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כִּי הוּא לֹא חָפֵץ בְּאֵלֶּה. עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר אֵלָיו: וְכִי אֵין אַתָּה בֶּן אָדָם? מַדּוּעַ אֵינְךָ חָפֵץ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה? הֵשִׁיב לוֹ: "אֲנִי אִישׁ תָּם וְחָפֵץ בִּתְמִימוּת". עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: "כְּפִי הַנִּרְאֶה שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּרוּת גָּדוֹל בֵּינֵינוּ". וְאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: "סֶע הָאט אַ פָּנִים אַז מִיר וֶועלְן זִיךְ קֶענֶען". 

(חיי מוהר"ן, קו)

וכך הוא עד עצם היום הזה:

עִקַּר הִתְקָרְבוּת לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אַדְמוֹ"ר זַ"ל: "אוֹי פְּרָאסְטִיק".

(תמימי דרך, מכתב כ)

 

• "משימים עצמם כבהמה"

גם אם אנו ערומים בדעת כבני אדם, עלינו להשים עצמנו כבהמה. כאשר לימדונו חכמינו ז"ל: 

אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה', וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה.

(חולין ה ע"ב)

כִּי בִּקְדֻשָּׁה זֹאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד, הַיְנוּ בְּחִינַת 'בְּהֵמָה', הַיְנוּ לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדַע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ", וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב אַדְמוֹ"ר זַ"ל עַל פָּסוּק: "כָּל אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בָּהֵמָּה", שֶׁהִיא חָכְמָה גְּדוֹלָה לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה. כִּי עַל יְדֵי זֶה עִקַּר קַבָּלַת הַדַּעַת וְהַשֵּכֶל הָאֱמֶת … הַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל שׁוּם דַּעַת וְשֵֹכֶל אֲמִתִּי כִּי אִם כְּשֶׁמֵּשִֹים עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִֹים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ יוֹדֵעַ". וְאָז, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה לְקַבֵּל אֶת הַשֵּכֶל וְהַמֹּחַ בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה. וְגַם כְּשֶׁמְּקַבֵּל אֵיזֶה שֵֹכֶל וְדַעַת, צָרִיךְ לֵידַע בְּכָל פַּעַם שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אַדְמוֹ"ר זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְקַבֵּל מֹחַ וְדַעַת חָדָשׁ בְּכָל פַּעַם.

(ליקוטי הלכות, פקדון ד, ד)

ורק מי שמשים את עצמו כבהמה, וניגש לתורתו של הצדיק מתוך תמימות ופשיטות גמורה, זוכה ש'ייכתבו' עלינו פרשיות התפילין, המוחין הקדושים של הצדיק האמת…

וְעַל כֵּן תְּפִלִּין נִכְתָּבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא, זֶה בְּחִינַת בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה, שֶׁצְּרִיכִין לָשוּם עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה, לְסַלֵּק דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל … וְיֵלֵךְ רַק בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת לְבַד, וַאֲזַי זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְדַעַת גָּדוֹל מְאֹד. וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם מֹחִין גְּבוֹהִים מְאֹד שֶׁנִּכְתָּבִין עַל עוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא.

(ליקוטי הלכות, תפילין ד, ו) 

גם אם הוא בבחינת 'נבילה וטריפה', מחמת תאוותיו ומעשיו הרעים רח"ל – יכול גם הוא לזכות שייכתבו עליו התפילין. 

וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה הַמְעֻבָּד לִשְׁמָהּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סְתַּ"ם, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּפְשִׁיטִין וּמְעַבְּדִין אֶת מֹחָם וְשִֹכְלָם וְדַעְתָּם מִכָּל דֵּעוֹתֵיהֶם וּסְבָרוֹתֵיהֶם וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבָּם שֶׁהָיָה לָהֶם עַד הֵנָּה, רַק מְכִינִים דַּעְתָּם וְכֹחָם וְכָל גּוּפָם לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין וְכוּ', שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַמֹּחִין שֶׁל הַצַּדִּיקִים, עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ כִּי הוּא זֶה, וְלִבְלִי לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם וְדַעְתָּם יָמִין וּשְֹמֹאל. וְאָז, אַף עַל פִּי שֶׁקִּלְקֵּל כָּל כָּךְ עַד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת עוֹר נְבֵלָה וּטְרֵפָה, אַף עַל פִּי כֵן הוּא יָכוֹל לְהִתְתַּקֵּן וּלְקַבֵּל אוֹר קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין. 

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת 'מִין טָמֵא', דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָבֹא לְהַצַּדִּיק עִם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת לְחָקְרוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ וְלֹא יִהְיֶה טִינָא בְּלִבּוֹ, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת מִין טָמֵא, כִּי עִקַּר הֻטֻּמְאָה הוּא בְּחִינַת חֲקִירוֹת וּכְפִירוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת חַיּוֹת רָעוֹת הַדּוֹרְסִים וְטוֹרְפִים, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. 

אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת מִין טָמֵא רַק עוֹשֶֹה עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה טְהוֹרָה וּמֵכִין וּמְעַבֵּד עַצְמוֹ וְדַעְתּוֹ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין, דְּהַיְנוּ לְקַבֵּל הֶאָרַת הַמֹּחַ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, אָז אַף עַל פִּי שֶׁקִּלְקֵל כָּל כָּךְ עַד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, הוּא גַּם הוּא יָכוֹל לְקַבֵּל אוֹר קְדֻשַּׁת מֹחוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין שֶׁנִּכְתָּבִים עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה.

(ליקוטי הלכות, תפילין ה, לה)

*

בהקשר לכך, רמזו אנ"ש רמז נפלא ב"מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו":

שם מסופר על בן המלך ובן השפחה, אשר בהיותם ביער הטו אוזנם לקול שאגת ונהמת החיות.

וְשָׁמְעוּ שֶׁהוּא קוֹל זִמְרָה וּנְגִינָה נִפְלָא מְאֹד מְאֹד, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג נִפְלָא וְעָצוּם מְאֹד לִשְׁמֹעַ זֹאת, שֶׁכָּל הַתַּעֲנוּגִים שֶׁל הָעוֹלָם כֻּלָּם כְּאַיִן, וְאֵינָם נֶחֱשָׁבִים וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי נֶגֶד הַתַּעֲנוּג הַנִּפְלָא הַזֶּה שֶׁל הַנְּגִינָה הַזֹּאת.

(סיפורי מעשיות, מעשה יא)

וכאשר דיברו על אודות ניגון זה עם 'איש היער', והסביר להם את פשרו, הוסיף ואמר: 

מַה זֶּה חִדּוּשׁ אֶצְלְכֶם?! הֲלֹא יֵשׁ אֶצְלִי כְּלִי שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאֲבוֹתַי, שֶׁהֵם יָרְשׁוּ מֵאֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם, שֶׁהַכְּלִי עֲשׂוּיָה עִם עָלִים וְצִבְעוֹנִים כָּאֵלּוּ, שֶׁכְּשֶׁמַּנִּיחִים הַכְּלִי הַזֹּאת עַל אֵיזֶה בְּהֵמָה אוֹ עוֹף, אֲזַי תֵּכֶף מַתְחִיל לְנַגֵּן הַנִּגּוּן הַזֶּה.

(שם)

בהמשך העניק 'איש היער' את הכלי המופלא לבן המלך, ושלח אותו ואת בן השפחה לדרכם.

וְהָיוּ הוֹלְכִים בְּדַרְכָּם, וְהָיוּ מִתְאַוִּים מְאֹד לִמְצֹא אֵיזֶה חַיָּה אוֹ בְּהֵמָה לְנַסּוֹת אֶת הַכְּלִי הַנַּ"ל אִם תּוּכַל לְנַגֵּן כַּנַּ"ל, אַךְ עֲדַיִן לֹא הָיוּ רוֹאִים שׁוּם מִין חַיָּה. אַחַר־כָּךְ בָּאוּ יוֹתֵר לַיִּשּׁוּב וּמָצְאוּ אֵיזֶה בְּהֵמָה, וְהִנִּיחוּ הַכְּלִי עָלֶיהָ, וְהִתְחִילָה לְנַגֵּן כַּנַּ"ל.

(שם)

הכלי מרמז – כידוע – על עניינו של רבינו, אשר בכוחו לגרום לכל מי שהכלי מונח עליו, להשמיע את הניגון הנפלא ביותר.  

אמנם, מדוע יש להניח את הכלי דווקא על 'בהמה' ולא על 'אדם'? 

על כך מסר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל: 

אֲנַ"שׁ הָיוּ אוֹמְרִים: בְּהֵמָה נוֹתֶנֶת לַכְּלִי שֶׁיָּנוּחַ עָלֶיהָ, הִיא לֹא מַשְׁלִיכָה אוֹתוֹ. אַךְ אָדָם, מְנַעֲנֵעַ אֶת עַצְמוֹ, וְהַכְּלִי נוֹפֵל! מַדּוּעַ אֵינוֹ מְנַגֵּן אֶת הַנִּגּוּן הַיָּפֶה? כִּי הוּא מִתְנַעְנֵעַ, מִסְתּוֹבֵב, וְהַכְּלִי נוֹפֵל…

לֵךְ יָשָׁר, בְּיַשְׁרוּת וּתְמִימוּת, אַל תִּתְנַעְנֵעַ וְאַל תִּבְעַט, וְאָז יוּכַל הַכְּלִי לָנוּחַ עָלֶיךָ, וִינַגֵּן אֶת הַנִּגּוּן הַנִּפְלָא. 

לִשְׁמוֹר עַל הַכְּלִי שֶׁיָּנוּחַ וְלֹא יִפּוֹל – זֶהוּ רַק עַל יְדֵי 'תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת', 'תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת'… 

הָיוּ אֶצְלֵנוּ כָּאֵלֶּה, לֹא 'לוֹמְדִים' גְּדוֹלִים', וְעָשׂוּ כָּל כָּךְ טוֹב… הֵם לָקְחוּ אֶת עִנְיָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ – כְּפִי שֶׁרַבֵּנוּ מֵבִיא שָׁם בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּתְחַלְּפוּ – הִנִּיחוּ אֶת הַכְּלִי עֲלֵיהֶם, וְנִגְּנוּ אֶת הַנִּגּוּן הַיָּפֶה!

אֶת הַכְּלִי מַנִּיחִים עַל כָּל אֶחָד, אֶלָּא מַאי? – שֶׁלֹּא יַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ! שֶׁיִּתֵּן לַכְּלִי לָנוּחַ. אִם הוּא מִתְנוֹעֵעַ, מִסְתּוֹבֵב, הֲרֵי הוּא מַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ…

(טעם זקנים, קונטרס כ. תרגום מאידיש)

אמור מעתה:

אם תהיה תמים כ'בהמה', ינוח הכלי עליך, וגם ממך יתנגן "ניגון נפלא ונעים מאד מאד"…

*

סוף דבר הכל נשמע:

עלינו לגשת לרבינו הקדוש ותורתו, מתוך התבטלות מוחלטת, ותמימות ופשיטות גמורה, ורק כך נוכל לקבל את אורו הגדול.  

 

• החכמות של דורנו:

אמנם, הבעל דבר אינו שוקט על שמריו; הוא יודע גם יודע את גודל כוחו של רבינו, ולכן הוא נלחם עם אנ"ש, לגזול מהם את התמימות ופשיטות… 

כִּי הַבַּעַל דָּבָר רוֹאֶה וּמֵבִין זֹאת, [וְלָכֵן] הוּא רוֹצֶה לְהַכְנִיס בְּלִבָּם חָכְמוֹת, [אֲשֶׁר] עַל יְדֵי זֶה מְהַפְּכִים כָּל עִנְיְנֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל. 

(תמימי דרך, מכתב סט)

כבר בדורו התריע מוהרנ"ת על כך, ומדי דברו על אודות התמימות והפשיטות שבדברי רבינו, הרי הוא כותב:

מֵעֹצֶם גַּשְׁמִיּוּת גּוּפֵנוּ וַעֲכִירַת שִֹכְלֵנוּ, קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד לְהַכְנִיס בְּלֵב הָאָדָם תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי דַּעַת כָּל אָדָם נוֹטָה אַחֲרֵי חָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁרֻבָּן מְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב מִנְּקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת.

(ליקוטי הלכות, הקדמה)

ועל אחת כמה וכמה בדורנו אנו, הדור "אשר לא ידע את יוסף", ומבול ה'חכמות' הולך ושוטף את שרידי התמימות והפשיטות.

וְיֵשׁ שֶׁמְּכַנִּים עַצְמָן בְּשֵׁם 'חֲסִידִים', וְאוֹמְרִים חָכְמוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל הַמְרַחֲקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ וּמִצַּדִּיקֵי אֱמֶת … וּקְצָתָם הֵם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים קְצָת, וְלִפְעָמִים אוֹמְרִים דִּבְרֵי אֱמֶת, אַךְ מְעֹרָב בָּהֶם גַּם רַע הַרְבֵּה, דְּהַיְנוּ הַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם לְחָכְמוֹת וּבֶאֱמֶת הֵם שְׁטוּתִים גְּדוֹלִים. 

(ליקוטי הלכות, נזיקין ד, כח)

עד אשר גם בתוך אנשי שלומנו, חודרים 'חכמות' מחכמות שונות. 

כִּי הַבַּעַל דָּבָר רוֹצֶה לְהַכְנִיס בְּלֵב אֲנַ"שׁ 'חָכְמוֹת' בְּעִנְיְנֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל, מִמֵּילָא נֶאֱבַד הַחֵן הָאֲמִתִּי שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל. 

(תמימי דרך, מכתב פו)

כִּי אֲפִילוּ בְּעִנְיְנֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל יֵשׁ גַּם כֵּן 'חָכְמוֹת' שֶׁיְּכוֹלִין לְעַקֵּם חַס וְשָׁלוֹם הַמְּכֻוָּן שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל.

(שם, מכתב לא)

וכאשר התריעו על כך כמה מגדולי אנ"ש בדורות האחרונים – להיזהר ולהישמר מאותם המערבבים את דעותיהם וחכמותיהם בענין רבינו ז"ל, ואינם מקיימים את דבריו בתמימות ובפשיטות כמות שהם. 

וכפי שכתב, לדוגמא, רבי אפרימ'ל לאחד מאנ"ש, על אודות אחת השיחות של רבינו: 

בָּאתִי עַתָּה בִּכְתָב לְהַזְהִיר וּלְבַקֵּשׁ כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ הָרָמָה, לְקַיֵּם הַדְּבָרִים כִּפְשָׁטָן כְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל לֵילֵךְ בִּפְשִׁיטוּת וּתְמִימוּת, וְלֹא יִשְׁמַע וְלֹא יֹאבֶה לְרוּחַ אַחֶרֶת הַמִּתְחַכְּמִים לְהוֹצִיא הַדְּבָרִים מִפְּשָׁטָן!

(שארית ישראל, מכתב צח)

אף רבי אברהם שטערנהארץ הצטרף לדבריו, בהוסיפו דברים כדרבונות: 

הִנְנִי הֶחָתוּם מַטָּה בָּאתִי לְאַשֵּׁר וּלְחַזֵּק אֶת דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב מִיְּדִידֵנוּ הַוָּתִיק וְחָסִיד גָּמִיר וְסָבִיר כמו"ה אֶפְרַיִם נֵרוֹ יָאִיר וְיוֹפִיעַ, כִּי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ כֵּנִים דְּבָרָיו שֶׁדִּבְרֵי אַדְמוֹ"ר הֵמָּה חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וּלְנֶצַח נְצָחִים, וּבְפֵרוּשׁ צְרִיכִין לְהַאֲמִין הָעִקָּר בִּפְשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים זַלל"ה. כִּי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מְחֻיָּבִין אֲנַחְנוּ קֹדֶם לְהַאֲמִין בִּפְשׁוּטָן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב. אֱמֶת שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה נֶחְלֶקֶת לְפַּרְדֵּ"ס, אַךְ הַיְּסוֹד וְהָעִקָּר הוּא פְּשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים, בִּפְרָט דִּבְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל שֶׁהִזְהִיר אוֹתָנוּ עַל זֶה לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וּמַאן דְּשָׁבִיק פְּשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים שֶׁל רַבֵּנוּ זַלל"ה, נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף, וּמַמָּשׁ כּוֹפֵר בִּפְשִׁיטוּת בְּדִבְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל! וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים וְהַבִּנְיָנִים שֶׁל תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, הוּא אֲדוֹנִי אַבִי זְקֵנִי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, הֵמָּה עַל דִּבְרֵי אַדְמוֹ"ר רַק בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר. וְכָל מַה שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ צְרִיכִין אָנוּ לְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר וּכְמוֹ שֶׁנִּדְפַּס בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.

לֹא לִלְמֹד לְעַצְמוֹ פֵּרוּשִׁים מִכֹּחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָר, וּכְפִי שֶׁנִּמְצָאִים כָּעֵת בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲנָשִׁים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם 'חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב' שֶׁמְּפָרְשִׁים כַּמָּה עִנְיָנִים שֶׁאַדְמוֹ"ר זַ"ל לָמַד רַק עִנְיָנוֹ עַל בְּעֵת חַיָּיו, זֶה בֶּאֱמֶת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבַצַדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים וְיֵשׁ לִי בָּרוּךְ ה' עַל זֶה כַּמָּה רְאָיוֹת גְּמוּרוֹת מִשַּׁ"ס וּפוֹסְקִים. לָזֹאת כָּל מִי שֶׁחָס עַל נַפְשׁוֹ יִהְיֶה נִזְהָר מִלְּפָרֵשׁ כְּפִי דַּעְתּוֹ. וּבִזְכוּת שֶׁנְּפָרֵשׁ וּנְקַיֵּם דִּבְרֵי אַדְמוֹ"ר בִּפְשִׁיטוּת, נִרְאֶה בְּנֶחָמוֹת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם, כִּי זֶה נַנְמַ"ח יְנַחֲמֵנוּ וִישַׂמְּחֵנוּ. 

(שם, מכתב צט)

גם רבי שמשון ברסקי זצ"ל, מתריע בזמנו על אותם חסידים שאינם עוסקים בתמימות ופשיטות בספרי רבינו, ומחווים דעות שאינן נכונות.

אִם הוּא רָחוֹק עֲדַיִן מֵהַהִתְעַסְּקוּת בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל מִכְּפִי הַהֶכְרֵחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לֵידַע כִּי עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל בִּפְנִימִיּוּת הָאֱמֶת, וּבִפְרָט לִבְלִי לְהַגִּיד דַּעְתּוֹ בַּתִּקּוּנִים וְהַנְהָגוֹת. כְּפִי הֶרְגֵל הַמַּכָּה הַזֹּאת אֲפִילוּ בְּכַמָּה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא טָעֲמוּ שׁוּם טַעַם כָּרָאוּי וְכַנָּכוֹן בְּאוֹר הָאֱמֶת וְרוֹצִים שֶׁיִּתְנַהֵג הַכֹּל כְּדַעְתָּם, וְהַפְּגָם הַזֶּה גּוֹרֵם מַה שֶׁגּוֹרֵם. 

מִכָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל מוּבָן כִּי עָלֵינוּ מוּטָל לְהַשְׁלִיךְ מֵאִתָּנוּ שֵׂכֶל עַצְמֵנוּ לְגַמְרֵי וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ לָבוֹא לְבֵית הַסֵּפֶר הַכּוֹלֵל בּוֹ כָּל מִינֵי תִּקּוּנֵי הַדַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי עֶרְכּוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, הוּא לִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. 

(גבורות שמשון, מכתב כב)

*

כך שבימינו אנו, עלינו להתחזק ביתר שאת ויתר עז, להשליך מאתנו כל סוגי החכמות, ולילך בעקבותם של אנ"ש התמימים והפשוטים.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִין לֵילֵךְ עַל עִקְּבֵי הַצֹּאן הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים שֶׁל אֲנַ"שׁ שֶׁיִּחְיוּ. זֶה נִקְרָא 'הִתְקָרְבוּת'; לְבַטֵּל דַּעְתֵּנוּ נֶגֶד דַּעַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּכָל הַפְּרָטִים.

(תמימי דרך, מכתב כד)

או אז, נזכה כולנו לכל מה שניתן לזכות ע"י ההתקרבות לרבינו הקדוש. שכן: 

אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְכָל הַטּוֹב, כַּאֲשֶׁר הוֹלְכִים בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת מֻחְלֶטֶת בְּעֵצוֹת רַבֵּנוּ. כִּי כַּאֲשֶׁר הַבַּעַל דָּבָר רוֹצֶה לְרַחֵק אֶת הָאָדָם לְגַמְרֵי, הוּא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶת הַתְּמִימוּת וְאָז הוּא נוֹפֵל לְגַמְרֵי בְּיָדוֹ, ה' יְרַחֵם. וְאָנוּ אָכֵן צְרִיכִים לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רַבֵּנוּ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, לְלֹא שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל. לְלֹא כָּל הוֹסָפָה שֶׁל עַרְמוּמִיּוּת וְהִתְחַכְּמוּת. 

רַבֵּנוּ הֶעֱשִׁיר אוֹתָנוּ בְּאוֹצָר גָּדוֹל שֶׁל עֵצוֹת, אַךְ לְכָל עֵצָה צְרִיכָה לְהִתְלַוּוֹת גַּם הַתְּמִימוּת. כָּל עֵצָה הִיא טוֹבָה וּמוֹעִילָה, אַךְ צְרִיכָה לִתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, וְרַק עַל יְדֵי כָּךְ יַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת הָעֵצָה. כִּי עַל יְדֵי שִׁנּוּי קַל, עַל יְדֵי הוֹסָפַת "קְנֵייטְשׁ" (קֶמֶט) אֶחָד, הֲרֵי זֶה כְּבָר שִׁנּוּי הֶעָלוּל לְשַׁנּוֹת אֶת כָּל הָעִנְיָן מֵהַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. 

יְדוּעָה אַנְחָתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, בְּשַׁבָּת נַחֲמוּ הָאַחֲרוֹן לְחַיָּיו, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִשִּׂיג הַהַשָּׂגוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׂעֲרָם בַּמֹּחַ: "אוֹי פְּרָאסְטִיק" – כַּמָּה נַעֲלָה הִיא הַפְּשִׁיטוּת! 

…. כָּךְ כָּל דָּבָר אֵצֶל רַבֵּנוּ, אָסוּר לָלֶכֶת עִם חָכְמוֹת, אֶלָּא בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת. לֹא לְהַכְנִיס שׁוּם חָכְמָה'לַךְ וּפְּשֶׁטְ'לַךְ בְּעֵצוֹת רַבֵּנוּ. רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, כִּי רַק עַל יְדֵי כָּךְ הוֹלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכּוֹ, כַּאֲשֶׁר נֵרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ עֲלֵי רֹאשׁוֹ.

(דיבורי אמונה, שם)

ואם אכן נלך בתמימות ופשיטות בדרכיו הקדושים, לא תהיה דרגה בעולם אשר לא נגיע אליה. שכן: 

אֲפִילוּ הָאָדָם הַשָּׁפֵל וְהַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם אֲשֶׁר יֵלֵךְ בִּדְרָכִים אֵלּוּ, יוּכַל לִהְיוֹת צַדִּיק גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד שֶׁאֵין לְשַׁעֵר … אִם רַק יְקַיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת בְּלִי חָכְמוֹת וְעַקְמוּמִיּוּת, אֶפְשָׁר לָבוֹא לַמַּדְרֵגָה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. 

אֶלָּא שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִסְתַּדֵּר וְנוֹתֵן לְעַצְמוֹ עֵצָה, עַל יְדֵי מַחְלֹקֶת וְהִתְנַגְּדוּת עַל רַבִּי גָּדוֹל כָּזֶה וּסְפָרִים קְדוֹשִׁים שֶׁכָּאֵלֶּה. וַאֲפִילוּ אֲנָשָׁיו שֶׁכְּבָר כֵּן מַאֲמִינִים בּוֹ, גַּם אוֹתָם הוּא מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלֹּא לְקַיֵּם עֲצוֹתָיו בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת בְּשִׂמְחָה. 

… הָאֲנָשִׁים שֶׁקִּיְּמוּ אֶת דִּבּוּרָיו בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת בְּשִׂמְחָה, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא צִוָּה, זָכוּ לִהְיוֹת צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אָכֵן יוֹדְעִים מֵהֶם, זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ. 

(מכתבי שמואל, מכתב יא. תרגום מאידיש)

לא נותר לנו אלא לברך את הקורא הנלבב:

אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁיַּעֲזֹר לְךָ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחָדָשׁ, לְקַבֵּל כָּל דָּבָר מֵאַדְמוֹ"ר זַ"ל בִּתְמִימוּת וּבְשִׂמְחָה, וְאָז 'עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ'.

(תמימי דרך, מכתב סט)

 

במאמרים שבסדרה שלפנינו, נבאר אי"ה אחת לאחת נקודות מעשיות בענין ה"תמימות ופשיטות", כיצד היא באה לידי ביטוי מעשי ויומיומי, הן בלימוד ספרי רבינו, הן בקיום עצותיו, הן בשאר תחומי החסידות ועבודת ה'.