רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מספר: היה זה בימי ראש השנה האחרונים שזכיתי להיות באומן. סכנת מות ריחפה עלי מה"אנקוודה" (הבולשת הרוסית) מאחר והייתי אצלם מבוקש מסוכן ״קונטר-רוולוציונר״ (אנטי מהפכני), החותר תחת אושיות השלטון הרוסי.
כשנשאלתי ע"י בני משפחתי אם אינני מפחד לנסוע לאומן, עניתי: ״אני מפחד מלא לנסוע יותר מלנסוע״.
ערב ראש השנה של שנת תרצ״ט חל ביום ראשון, וימי ראש השנה היו בשני ושלישי. הגעתי לאומן בזמן השקיעה ביום חמישי שלפני כן. מיד בבואי, נכנסתי בהחבא לביתו של אחד מנגידי העיר, שהיה ממעריצי חסידי ברסלב שידעתי כי ניתן לסמוך עליו במצב מסוכן זה (שמצד השלטונות אסור היה לי באיסור חמור מאד להיות באומן).
ירדתי למרתף בטרם יבחין בי איש, גם לא מאנשי הבית. לא חלף זמן רב ובעלת הבית נכנסה למרתף ליטול דבר מה, בראותה אותי נפלטה מפיה שאגת אימים: ״מה עשיתם?! איך העזתם לבוא הנה?! הרי מחפשים אחריכם בכל מקום… אוי מה נעשה עתה?!״
היא לא יכלה להרגע. ניסיתי להרגיעה ״פארפאלן! מה שהיה היה, אני כבר פה, וזהו!״
היא מיהרה לספר לבעלה ש״לוי יצחק נמצא כאן?!…״ הוא השיב לה: ״אם הוא כבר כאן, שיהיה! השי״ת יעזור, והכל יעבור בשלום״.
בעל הבית ירד אלי וקבלני בשמחה, ואף בישר לי שבשב"ק הוא נוהג לערוך מנין בביתו. שמחתי מאד, שלפחות אוכל לשמוע קדושה וברכו, ואף אוכל לשמוע קריאת התורה. כמובן שאסור היה לי לחשוף את עצמי אף לא לבאי המנין.
השבת החלה במנוחה ובשלוה יחסית, אולם למחרת אחד המתפללים ירד למרתף לקחת משום את ספר התורה, והוא גילה אותי. הבנתי את טעותי המרה, שלא בקשתי מבעל הבית שהוא עצמו יבוא לקחת את הספר ולא ישלח את אחד המתפללים. מיד כשהלה הבחין בי נבהל כולו, ותוך רגעים ספורים התפזרו כולם והמנין בוטל…
על אף הכל, אני בציון הקדוש
עד ערב ראש השנה לפנות בוקר, התחבאתי עמוק במרתף, ובערב ר״ה בשעת בוקר מוקדמת, כאשר רוב התושבים עדיין נמים עדיין את שנתם, עשיתי את דרכי לציון הקדוש.
על מנת שלא יזהו אותי, חבשתי את פניי כפצוע, רצתי בין הסמטאות הידועות לי, עד הציון, פתחתי, ונכנסתי… על אף הכל, אני בציון הקדוש… הציון היה ריק מאדם, אמרתי במהירות את י' המזמורים, השתטחתי לרגע, ומיד נעלמתי…
ה'מוסר' מגלה את בואי…
בצאתי, מי עומד מולי? אותו יהודי מלשין ומוסר שממנו פחדתי יותר מכולם, כך גם כל יהודי אומן… הבנתי שאני בצרות, נבהלתי כדבעי כי ידעתי שהלה מסוגל לכל, מאידך ידעתי כי ברירה אחרת אינה עומדת בפניי, כי אם לבקש ממנו על נפשי. פניתי אליו ישירות והתחננתי: ״אנא ממך, האב רחמנות, רחם עלי, אל תגלה לאיש שראית אותי פה…״.
״אני?! חלילה…״ העמיד פני תם, ״אתה יכול להיות רגוע, וכל רע לא יאונה לך!״ בשעת מעשה נסיתי להרגע… חשבתי אולי בכל זאת נכמרו רחמיו עלי ולא ילשין עלי. אך מהר מאד עמדתי על טעותי, כאשר החלותי לצעוד לעבר מקום מסתורי, הבחנתי שהלה עוקב אחרי…
ה'מוסר' מגלה את בואי…
אוי, רבונו של עולם, מה אעשה? עוד מעט יגלה את מקום מחבואי… ואפול כפרי בשל לידיהם האכזריות של אנשי השלטון… נשאתי תפילה בלבי, ושמתי את יהבי על ה' יתברך. החשתי את צעדי, והתחלתי להסתובב בין הסמטאות אותם הכרתי היטב, מימי מגוריי בה.
כאשר המוסר השפל התמהמה לרגע, ניצלתי את ההזדמנות, נבלעתי באחת הסמטאות, ומשם חמקתי אל מחוץ לעיר, רצתי כל עוד נשמתי בי, על מנת להיות בטוח שהלה לא בעקבותיי.
השי״ת סייע בידי, ובסופו של דבר עלה בידי להגיע למרתף, וכך ניצלתי לעת עתה מצפרניו הטורפות של ה״מוסר״.
המסתור הגלוי…
לקראת תפילות ראש השנה, ייחד לי בעל הבית את הסוכה המוסתרת שבחצר ביתו, בה התפללתי את תפילות היום. בס"ד מהרגע שהחילותי להתפלל, שכחתי היכן אני מצוי… התפללתי כהרגלי כאילו אני נמצא בבית מדרשנו. הרגשתי התעוררות מיוחדת כפי שלא הרגשתי מעולם.
הסיבה שהסתירני בסוכה שבחצר ביתו ולא במרתף, היתה, כדי לבלבל את השטן הרוסי, שלא יעלה על דעתו ש"פושע מסוכן" כזה, מתחבא דווקא בתוך הבית ולא במרתף שבעמקי האדמה.
לתקיעת שופר, קרא בעל הבית לאחד מתושבי העיר שלא ידע עבור מי הוא עומד לתקוע… ובפגשו אותי, נרעד כולו ומרוב פחד החל לבכות בכי מר… אך התגבר על עצמו, ומילא את תפקידו.
ביום השני נאלץ להביא בעל תוקע אחר, היה זה הבחור הקדוש נטע גורליק בחור בעל מסירות נפש, שהפחד היה ממנו והלאה.
שומר נפשות חסידיו
בעיצומו של יום, בעודי עומד בתפילה בסוכה, התפרצו לבית קלגסי ה"אנקוודה", והחלו לערוך חיפוש, בתואנה כי במקום מתקיים מנין לתפילה. הם חיפשו בכל פינה, ואילו אני עמדתי באותה עת בסוכה הסמוכה, מתפלל כדרכי בהתלהבות ובקול רם… בדרך הטבע הם היו אמורים להגיע אליי בקלי קלות, כי לא ידעתי כלל מכל הבהלה בבית, ולא נקטתי בשם אמצעי זהירות.
עמדתי באותה עת בסוכה הסמוכה
אנשי האנקוודה הפכו את כל הבית הזיזו את הרהיטים ואף התקרבו לסוכה, וכפסע היה בינם לבין הגרוע מכל… אך כאן התרחש נס גלוי… במקום לפתוח את הדלת ממנה בקע קול תפילתי, נעצרו, סבו על עקבותיהם, עזבו את הבית ונעלמו כלעומת שבאו.
אילו היו פותחים את דלת הסוכה… היו רואים אותי מתפלל, ואז היינו כולנו אבודים, וגם דינה של המשפחה היה נחרץ… אימת מות אחזה בכל בני הבית ובמיוחד בילדים באותם רגעים שנראו כנצח…
ואני… המשכתי בתפילתי, לא ראיתי, לא שמעתי ולא ידעתי את הנס הגלוי שהתרחש מתחת לאפי ללא ידיעתי.
באותה שעה ראו הכל בעיניהם התגלות אלקית ממש, נס גלוי, כאילו הפכתי לרואה ואינו נראה, שומע ואינו נשמע —
לאחר מכן, בעודנו אוכלים בצוותא את סעודת היום, הודינו כולנו להשי״ת על הנסים הגלויים הגדולים שהתרחשו לנגד עינינו.
מיד במוצאי ראש השנה, ביום שלישי בערב, הגיע אלי רבי נשקע טולטשינער ע״ה, הוא רצה להתראות עמי, לאחר שנודע לו בסתר שאני נמצא כאן. מה אומר מה אדבר, היתה זו פגישה קשה ביותר, בשנה הקודמת היה ר' נשקע בביתי מערב ראש חודש אלול עד לאחר שמחת תורה, ובצוותא בילינו בתורה ובעבודת השי״ת, ואילו כעת לא יכולנו להתראות כי אם לרגעים ספורים בלבד, כאשר פחד מוות מרחף על שנינו (גם הוא מבוקש היה ביותר על ידי הבולשת הרוסית, עקב הפצת היהדות והדפסת ספרי רבינו). נפרדנו זה מזה בקול בכי מר.
נשארתי שם ללון, אך הפחד לא עזב אותי לרגע, כי ברור היה לי שה״מוסר״ כבר הלשין עלי, רק שהם לא ידעו היכן אני.
הבחור נטע גרליק נחלץ לעזרתי
למחרת בבוקר התחלתי להתכונן לנסיעה, אך כיצד? כיצד יוצאים בלי שיגלו אותי? בפרט שהמשטרה המקומית מחפשת אותי בכל מקום אפשרי.
שוב בא לעזרתי הבחור נטע גרליק הי"ד (שכאמור היה הבעל תוקע אצלי ביום השני דר״ה), הוא רכש בבית המרקחת תחבושות, צמר-גפן ומיני משחות צבעוניות, וחבש את פניי באופן מקצועי ביותר, כחובש מומחה, באופן שלא יעלה על דעת איש, שהתחבושות מעוררות הרחמים הללו, אינן כי אם מסווה להסתיר את פניי מעיני מבקשי נפשי… כשסיים מלאכתו, אמר לי: ״סע, והכל יהיה בסדר בעזרת ה' יתברך״. ואכן יצאתי משם בלא שאיש יכירני…
על מנת לחזור לביתי עלי לרכוש כרטיסי נסיעה ברכבת עבורי ועבור רעייתי, מאומן עד מוסקבה עם החלפת רכבת בקייב.
הבנתי שבאם יבדקו אותי באמצע הדרך ועל הכרטיס יהיה רשום שתחנת היציאה היתה ״אומן״, אני עלול להקלע לצרה גדולה מאד. משכך, שלחתי שליח לעיירה הסמוכה ״חריסטינובקה״ לקנות שם את כרטיסי הנסיעה, עליהם יופיע ״חריסטינובקה-מוסקבה״ ולא ״אומן-מוסקבה״, וכך עליתי לרכבת יחד עם רעייתי ע״ה, כאשר לנסיעה זו הצטרף רבי חיים בנימין בראד ע״ה.
כאשר סוף סוף הגענו לקייב, כשירדנו ממדרגות הרכבת ונכנסנו לתחנה (״וואגזאל״), החל ר' חיים בנימין לרקוד מרוב שמחה, על שהגענו עד הלום, וניתן כבר לנשום לרווחה… מה אתה כבר רוקד, חיים בנימין? קראתי לעברו, עדיין לא הגענו למוסקבה, עדיין זקוקים אנו לרחמי שמים מרובים עד שנגיע לביתנו לשלום…
לנסיעה זו הצטרף רבי חיים בנימין בראד ע״ה
בידיהם האכזריות של ה'אנקוודה'
לא עברו אלא רגעים ספורים, ושוטרי האנקוודה הקיפונו: בואו אחרינו! פקדו עלי ועל ר' חיים בנימין. רעייתי שעמדה בצד והיתה עדה למתרחש רעדה מפחד (היא כבר היתה בטוחה שיותר לא תראה אותי). הביאו אותנו למפקדה של המשטרה החשאית, הבנתי שהמצב הוא בכי רע – נתפסתי! הרי העובדות מדברות בעד עצמן, מכל יורדי הרכבת לא עצרו אלא אותנו, ומדוע? מפני שהגענו מאומן… כנראה אין לי כבר שום סיכוי להיחלץ מצפרניהם הטורפות. הם כבר שמו ידיהם עלי…
״תפילה בבחינת דין"
פתחתי פי ודברתי להקב״ה דיבורים, התפללתי ״תפילה בבחינת דין" (עין ליק"מ ח׳, ב׳): ״רבונו של עולם, אזוי נידעריק איז דעם רבי׳נס זאך, טאמער זענען געקומען צוויי מענטשן אויף ראש השנה, זאל מען זיי אויך צונעמען?! געוואלד!" (רבונו של עולם, האם כל כך ירוד הוא ענין רבינו ז״ל, שאם כבר הגיעו שני אנשים לראש השנה, גם אותם יתפסו?! אהה!).
עמידה בחקירות הקשות
לחשתי באזני רבי חיים בנימין, אם יש אצלך ״חומר מחשיד״ דוגמת ״תיקון הכללי״ או שאר מסמכים ״מחשידים״ אחרים, תפטר מהם, שלא ישאר שום חפץ שיכול להפליל אותנו שאנחנו מגיעים ״משם״…
לאחר מכן נקראנו לחדר החקירה: ״ברסלבסקי אידי סודא״! (ברסלבר, בא הנה!) – כלומר, הם כבר קוראים לי ״ברסלבר״… "מה עשית ב״קלאטבישע״ (בית הקברות), כלומר ב״בית החיים״ באומן?… שאלו בקול מאיים. ״לא הייתי באומן״! השבתי. ״הראה את כרטיסך״? דרשו נחושות, כשעל פניהם כבר נסוכה הבעת נצחון, שהנה ימצאו מיד את מה שהם רוצים. שלפתי את הכרטיס, שם כאמור היה מודפס ברורות: ״חריסטינובקה-מוסקבה״
הם עדיין לא גילו את גודל אכזבתם, והמשיכו בחקירה: ״מה עשית בחריסטינובקה?״ – שאלו בקול מאיים. "היו לי שם קרובי משפחה, ורציתי להפגש עמם, אך לא מצאתי אותם שם…״ – השבתי. אך הם לא הרפו, אמור מיד: מה עשית בקלאטבישע (בית הקברות) באומן?… כך חקרו אותי חקירות קשות ומייגעות, כשהם מפנים אלי שאלות בזה אחר זה, בתקווה למצוא סתירה כל שהיא בדבריי. "מדוע כסית את פניך כדי שלא יכירו אותך?" – שאלו, ועוד ועוד שאלות, וב״ה בינתיים עמדתי בכל.
והנה רואה אני מול עיני את ה…״מוסר״!
בעיצומה של החקירה הקשה והצולבת, והנה רואה אני מול עיני את ה…״מוסר״! הוא נכנס בצעדים נמרצים, והסתגר בחדר עם מנהל המקום…
המצב נראה כמעט אבוד, אך תליתי בטחוני בה׳ שכשם שעזרני עד הנה יעזרני גם הלאה…
שמעתי את הפקיד אומר ל״מוסר״: "מה ביכולתי לעשות, יש לו כרטיס מחריסטינובקה, כמו כן נרשם שהוא עובד במוסקבה, ונטל חופש לביקור משפחתי, מה נוכל לעשות לו, מוכרחים לשחררו…".
המוסר לא הירפה: "משש את כיסיו ובגדיו, ורק אם לא תמצא שם מאומה שחרר אותו לחופשי" (כנראה היה בטוח שימצאו אצלי או אצל ר׳ חיים בנימין ״תיקון הכללי״ וכדומה, ואז אנו אבודים). הם בדקו אותי היטב, וכאמור בחסדי השי"ת דאגתי שגם לר׳ חיים בנימין לא יהיה מאומה.
ואכן הם לא מצאו כלום ועזבו אותנו לנפשנו. כשיצאנו החלטתי שמוכרחים לעשות ״פליטה״ ולא להכנס שוב לתחנת הרכבת, מקום מיועד לצרות, אלא לחפש לנו מקום אחר.
מקלט אצל הרב מקסאברוב
מיד הלכתי לרב מקסאברוב (הוא הגאון הצדיק רבי אריה לייב קפלן זצ״ל, אצלו שהה רלו״י מיד לאחר שחרורו מהכלא הנורא. הנ״ל מגדולי רבני רוסיה, נתכבד לשמש כבעל תוקע באומן שנתיים, בתרצ״ב ובתרצ״ח), כאשר רעייתי עדיין ממתינה בתחנת הרכבת נבוכה וחרדה, בחשבה כי כבר נתפסתי. כשראה אותי הרב מקסאברוב, פרץ בבכיה, ושאל אותי בחרדה: ״מדוע באת לכאן? הרי מחפשים אחריך?!״
״אני כבר כאן״, השבתי, ״ואני מוכרח להיעלם מכאן כמה שיותר מהר״.
נודע לי שהרכבת הראשונה למוסקבה יוצאת בשעה שלוש אחרי הצהריים. ושוב חשבנו ביחד איך לצאת מכאן. הבנתי שבהשפעתו של ה״מוסר״ הם עלולים להתחרט על השחרור המהיר, ושוב יחפשו אחרינו… ואכן, בעת שהותי אצל הרב מקסאברוב, נודע לי שהם ערכו חיפושים יסודיים בכל תחנת הרכבת, הפכו שם כל אבן, אך כמובן שלא מצאו אותי.
בבית הרב ייעצו לי עצה, לא לנסוע ברכבת הנוסעת מכאן למוסקבה, כי אם ברכבת קטנה הנוסעת מקייב עד עיירה קרובה כמאה ועשרים קילומטר לפני מוסקבה, ומשם אעלה על הרכבת הגדולה של קייב-מוסקבה, וכך אוכל לטשטש את עקבותיי…
שוב האיר ה' עיני שלא אעשה כן, כי הבנתי שבודאי הם יבינו שאני אלך דווקא באותה רכבת על מנת שלא להחשף ברכבת המרכזית קייב-מוסקבה, ודווקא שם הם יחפשו אותי. בטוח יותר לנסוע ברכבת של קייב-מוסקבה, ששם לא יעלה על דעתם שאעז לנסוע ברכבת גלויה זו, רק עליי להתחפש באופן כזה, שבשום פנים לא יכירוני, וזו תהיה העצה הטובה ביותר בשעה קשה ומסוכנת זו…
בשנותי את טעמי…
כך עשיתי. חבשתי לראשי כובע לבן, הפכתי את בגדי ושוויתי לי מראה של חסר-דעה, שאף אחד לא יעלה על דעתו כי אני הוא אותה דמות מסוכנת שכל כך מחפשים אחריה.
אך מה עושים בנוגע לרעייתי? עדיין לא פגשתי אותה מאז שתפסו אותי. ביקשתי את בתו של הרב מקסאברוב, לגשת לתחנת הרכבת ליד קרון מסויים, שם ככל הנראה עומדת רעייתי ע״ה, ולומר לה בלחש, שבעלה בריא ושלם ונמצא בבית הרב מקסאברוב, ובקרוב יופיע ליד קרון זה, וכשתבחין בי תכנס אף היא לאותו קרון, אך תזהר שלא לדבר עימי מאומה, ותעשה עצמה כאילו אינה מכירה אותי כלל.
ואכן כך היה. נכנסתי לקרון והיא כבר היתה שם, ולא עלה על דעת איש שהאדם התמהוני הזה, איננו אלא אותו ״פושע מסוכן״ שהמשטרה החשאית מתאמצת למוצאו.
מצאתי לי מקום ישיבה (רבי חיים בנימין עלה לבדו בקרון אחר, ואותו גם לא חיפשו כלל) וזו החלה לדהור לדרכה…
בחסדי השי״ת, ישועה קרובה לבוא… הרכבת נסעה מאות קילומטרים ונעצרה בתחנת הרכבת במוסקבה… לכאורה, הישועה כבר בפתח. אך כשקמתי לרדת וניגשתי לדלת, את מי רואה עומד שם… את ה״מוסר״…
בחסדי השי"ת שוב האיר ה' עיני, ובמהירות התחמקתי מהדלת בטרם הספיק להבחין בי, לחשתי באזני רעייתי שאינני יורד מקרון זה, כי אם אני רץ לקרון אחר, משם ארד בלי לקחת שום חבילות, והיא תרד כדרכה ולא תמתין, ותלך לבדה לבתינו.
מיד כשעצרה הרכבת קפצתי ממנה, והתחמקתי באחת הסמטאות של מוסקבה המוכרת לי היטב. משם צעדתי אל ביתו של רב העיר, אצלו שהיתי עד שרעייתי הצטרפה לשם, ובעזרת ה' יתברך חזרנו לשלום הביתה. כך הסתיימה הנסיעה של ראש השנה תרצ״ט לאומן.
אני צופה על הדרכים שאנשי נוסעים אלי
כבר הזכרנו את מאמר רבינו: ״איך קוק אויס אייערע וועגן וואס איר פארט צו מיר…״ אני צופה ומביט על הדרכים בהן אתם נוסעים אלי…
בודאי עמדה לי זכות רבינו הקדוש שהצלחתי לעבור את כל הסכנות הנוראות, עדי הגעתי לביתי בשלום…
ארבעים ושתים שנה עברו כבר מאז… והכל חרוט על לוח לבי… מאז לא זכיתי יותר לבוא על ציון רבינו הק'.
(מתוך ע"פ הספר הנפלא 'דיבורי אמונה' ח"ד שיחה נ"ג באדיבות עלון "תפארת אומן" ג', מנחם אב תש"פ והזכויות שמורות להם)
