במאמרנו הקודם התבאר שצורת ההנהגה בברסלב – אותה קבע רבינו, והנהיג מוהרנ"ת הלכה למעשה – היא, שההתבטלות וההתקשרות היחידה היא לרבינו הקדוש בעצמו, והתלמידים שבכל דור אינם אדמו"רים חדשים, אלא משמשים "כעט אצל הסופר" להעביר הלאה את האור הגדול של רבינו הקדוש.
במאמרנו זה נבאר בס"ד מה תפקידם של אותם 'תלמידים', ומה אנו אמורים לקבל מהם.
- התלמידים הם ה"משרתים" של רבינו להגיש ולמכור את סחורתו
הכינוי בו מכנה התורה את תלמידו הגדול של משה, יהושע בן נון, הוא: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה" (במדבר יא, כח. יהושע א, א). שכן, זוהי מהותו של התלמיד: 'משרת' הצדיק הגדול!
זוהי גם הגדרתם ומהותם של ה"תלמידים" בחסידות ברסלב – "משרתי משה"; משרתי רבינו הקדוש, בהפצת מעיינותיו והנחלת אורו ודעתו הקדושה מדור לדור.
רבינו הקדוש השאיר לנו ירושה נפלאה, סחורה יקרה מפז, אך לחנותו דרושים 'משרתים' נאמנים. וכפי שהתבטא רבינו לגבי תורתו, ואמר:
בָּרוּךְ הַשֵּׁם הִיא סְחוֹרָה יָפָה מְאֹד מְאֹד. וְטוֹב הָיָה שֶׁיִּהְיֶה לַחֲנוּת זֶה מְשָׁרֵת טוֹב וְיָפֶה, שֶׁיָּכוֹל לְהַנִּיחַ וּלְקַפֵּל וּלְסַדֵּר כָּל חֲתִיכָה סְחוֹרָה יָפֶה יָפֶה עִם הַקָּצֶה לַחוּץ (כְּדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים הַמֻּבְחָרִים שֶׁמְּקַפְּלִין הַסְּחוֹרָה וּמַנִּיחִין קְצָת לַחוּץ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַקּוֹנֶה בְּבוֹאוֹ תֵּכֶף מַהוּת יוֹפִי הַסְּחוֹרָה), וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לִקְנוֹת אֵיזֶה סְחוֹרָה יוּכַל הַמְשָׁרֵת לַחֲטֹף מִיָּד בִּזְרִיזוּת אוֹתוֹ הַמִּין סְחוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ הַקּוֹנֶה, וְיִפְתַּח אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת לִפְנֵי הַקּוֹנֶה וְיִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ מִיָּד הוֹד יוֹפִי פְּאֵר הַסְּחוֹרָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת.
וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן, שֶׁצְּרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי הֵיטֵב מְאֹד בְּכָל תּוֹרוֹתָיו שֶׁגִּלָּה, שֶׁיּוּכַל לְסַדֵּר כָּל תּוֹרָה יָפֶה יָפֶה עִם הַקָּצֶה לַחוּץ. וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד וְיִרְצֶה לְהִתְקָרֵב וּלְדַבֵּר מִתּוֹרָתוֹ, יוּכַל לְהוֹשִׁיט לוֹ מִיָּד אֵיזֶה תּוֹרָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אָז כְּפִי עִנְיָנוֹ. כִּי כָּל תּוֹרוֹתָיו הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, שֶׁיְּכוֹלִין לִמְצֹא בָּהֶם מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, רַק צְרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּהֶם הֵיטֵב הֵיטֵב שֶׁיּוּכַל לְהוֹשִׁיט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ בְּאוֹתָהּ הָעֵת. וְהָבֵן הַשְּׁאָר מֵאֵלֶיךָ.
(חיי מוהר"ן, שעה)
משרת נאמן שכזה היה מוהרנ"ת, התלמיד הגדול; הוא היה בקי היטב היטב בתורתו של רבינו, ועסק כל ימיו להושיט אותה לכל באי עולם.
וכפי שכותב הרב מטשעהרין, בהקדמת עלים לתרופה:
אָמַר הַמְלַקֵּט, יָדוּעַ מַה שֶּׁדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת פִּנְחָס, מַה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה עַל יְהוֹשֻׁעַ: יְהוֹשֻׁעַ הַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד וְהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, וְהוּא הָיָה מְסַדֵּר אֶת הַסַּפְסָלִים וְכוּ'. הוֹאִיל וְהוּא שֵׁרֶתְךָ בְּכָל כֹּחוֹ, כְּדַאי הוּא שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אֶת יִשְֹרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד שְֹכָרוֹ. קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכוּ', לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר 'נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'.
וְהִנֵּה גַּם אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, מֵעוֹלָם לא רָאִינוּ וְלא שָׁמַעְנוּ מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁיְּשָׁרֵת אֶת רַבּוֹ בְּאֹפֶן כָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ מִמּוֹרֵנוּ הָרַב נָתָן זַ"ל, כִּי מַמָּשׁ נִתְקַיֵּם בּוֹ 'לא מָשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל' אָהֳלוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁל רַבֵּנוּ אוֹר הָאוֹרוֹת בַּעַל לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן זַצַ"ל, כִּי מַמָּשׁ הָיָה דָּבוּק וּמְקֻשָּׁר אֵלָיו בְּהִתְקַשְּׁרוּת וּדְבֵקוּת אֲמִתִּי בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבְבִטּוּל הַרְגָּשׁוֹת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, בְּמַעֲשֶֹה וּבְדִבּוּר וּבְמַחֲשָׁבָה, בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ, בְּשָׁכְבּוֹ וּבְקוּמוֹ. וְכָל שִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרָיו וְעִנְיָנָיו, הַכֹּל הָיָה סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ רַק עַל קֹטֶב עִנְיָן זֶה, לְהוֹדִיעַ וּלְפַרְסֵם גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת רַבֵּנוּ זַצַ"ל, וּגְדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת מַאֲמָרֵי תּוֹרוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְשִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹתָיו וְכָל עִנְיָנָיו. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו וְכוּ' לְהָפִיץ מַעְיְנוֹתָיו חוּצָה. כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, וְכָל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא לְצַוּוֹת לָזֶה וּבִשְׁבִיל זֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. אִלְמָלֵא זָכוּ הָעוֹלָם עַל כָּל פָּנִים גַּם עַכְשָׁיו, זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זַ"ל, לֵהָנוֹת מֵאוֹרוֹ, כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם בָּא לִידֵי תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זַ"ל, לֹא נָתַן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה, וְכָל יְמֵי חַיָּיו הָיָה עוֹסֵק רַק בְּעִנְיָן זֶה לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים וּלְפַרְסֵם שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם. וְעָסַק בָּזֶה בִּשְׁקִידָה רַבָּה מְאֹד וּבִמְסִירַת נֶפֶשׁ עָצוּם מְאֹד, אֲשֶׁר לא יְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר. וּזְכוּת רַבּוֹ הַקָּדוֹש מְסַיַּעְתּוֹ, כִּי זָכָה לְמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ וְעֶלְיוֹנָה מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה' וּבְהַשָֹגַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְהַכֹּל הָיָה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר וּבְשִׁפְלוּת אֲמִתִּי וַעֲנָוָה שְׁלֵמָה, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר כְּלָל.
(הקדמת עלים לתרופה)
וכפי שהוא בעצמו כותב באחד ממכתביו לאחד מצאצאי רבינו:
אַתָּה מֵבִין מֵעַצְמְךָ שֶׁעִסְקִי הוּא רַק בְּעִסְקֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זְקֶנְךָ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, שֶׁאֲנִי חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְשָׁרְתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, לְהָפִיץ מַעְיְנוֹתָיו חוּצָה.
(עלים לתרופה, מכתב מיום ו' בהעלותך תר"א)
ובמכתב אחר לצאצאי רבינו הוא חותם:
עֶבֶד אֲבִיכֶם, הַמּוּכָן לְשָׁרְתוֹ כִּרְצוֹנוֹ זַ"ל עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ!
(עלים לתרופה, מכתב מיום מוצאי שבת שירה תקצ"ה)
ובדרכו של תלמיד גדול זה, צעדו כל ה"תלמידים" בחסידות ברסלב מדור לדור. הם ראו את עצמם כ"משרתים" בחנותו של רבינו, וכל רצונם ומאוויים, עניינם ועיסוקם, היה: 'לשרת' את רבינו, ולהושיט ולהפיץ את סחורתו לכל באי עולם.
נצטט לדוגמא, את דבריו של רבי אהרן לייב ציגלמן הי"ד, שכותב:
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא וּמְשָׁרְתֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לְהָפִיץ עַל יָדֵינוּ אוֹרוֹ וְדַעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה כָּל תִּקְוָתֵנוּ שֶׁתִמָּלֵא הָאָרֶץ דֵעָה, הִיא דַּעַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם.
(אור צדיקים, מכתב ז)
ובמכתב אחר:
יַעֲזֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְשָׁרֵת אֶת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּלְהָפִיץ דַּעְתּוֹ וְאוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת מֵהַמְשָׁרְתִים אֵצֶל אָדוֹן כָּזֶה, אֲשֶׁר מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ יְגַלֶּה אוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ.
(נעימות נצח, מכתב לב)
גם רבי שמואל הורביץ זצ"ל משתמש בביטוי זה, וכשהוא כותב על התכניות "לְהַדְפִּיס עוֹד סֵפֶר, וְכֵן לְהַלָּן לְהַלָּן…", הריהו מדגיש:
נוּכַל לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְהַמָּמוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ דֻּגְמָתָם מִימוֹת עוֹלָם, אֲשֶׁר טְמוּנִים בְּהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וַאֲנַחְנוּ נִהְיֶה רַק הַמְשָׁרְתִים לְגַלּוֹתָם מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.
(מכתבי שמואל, מכתב לג)
הרפואות היקרות "טמונים בהספרים הקדושים", והתלמידים שבכל דור הם "רק המשרתים לגלותם מההעלם אל הגילוי".
- האם ה"תלמידים" רק מעבירים את המידע שבספריו הקדושים?
תפקידם של התלמידים המשרתים, אינו רק בעצם העברת המידע שבספרי רבינו הקדוש להמון העם, שהרי זאת יכול כל אחד להשיג בעצמו על ידי העיון בספרי רבינו, ואינו זקוק להתקרב אליהם.
אלא עיקר עניינם הוא להעביר את "הרוח הקודש של הצדיק" שבדבריו הקדושים. וכלשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות:
צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד מְאֹד אֶת זֶה הַתַּלְמִיד הָאֲמִתִּי שֶׁקִּבֵּל דַּעַת רַבּוֹ כָּרָאוּי, עַד שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרָיו בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בְּחִינַת רוּחַ הַבָּא מִן הַקֹּדֶשׁ וְכוּ' (כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה 'תִּקְעוּ' הַנַּ"ל) שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּגַלֶּה בֵּאוּרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁל כָּל הַמְקֹרָבִין. וְכָל אֶחָד כְּפִי קֵרוּבוֹ וּכְפִי בַּקָּשָׁתוֹ וְחִפּוּשֹוֹ יוֹתֵר, מִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַמְדַמֶּה יוֹתֵר.
(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)
"התלמיד האמתי שקיבל דעת רבו כראוי", אינו מגלה את חידושיו וביאוריו שלו, אלא את "ביאורי תורתו הקדושים של רבו זכרונו לברכה". אלא שהוא מדבר מהם בצורה כזאת "שיש בדיבוריו בחינת רוח הקודש", שמביאה את השומעים לתיקונם השלם.
ובמילים פשוטות:
התלמידים האמיתיים, מעבירים לנו לא רק את המידע, אלא בעיקר את הרוח הקדושה המנשבת בדברי רבינו הקדוש, את האור הפנימי שבדבריו, את הרגשת הלב.
ואכן, בזכות התלמידים שבכל דור – החל ממוהרנ"ת ועד לאנ"ש שבדורנו – יש לנו את ההרגשה הנכונה בדברי רבינו הקדוש.
התלמידים שבכל דור, מעבירים לנו בדיבוריהם שיחותיהם ומכתביהם, את ההרגשה הפנימית ברבינו הקדוש, ואת ה"רוח הקודש" המנשבת בין שיטי ספריו הקדושים.
*
ישנם הרגשות והבנות עדינות ודקות, לבביות ופנימיות, שאינן ניתנות להעברה על גבי הכתב. ורק על ידי ההסתופפות בצילם של אנשי שלומנו האמיתיים, אנו מקבלים אותם…
גם בלימוד נגלות התורה הדבר הוא כך, כפי שכותב מוהרנ"ת:
כִּי אֲפִלּוּ בְּחָכְמוֹת הַתּוֹרָה בַּנִּגְלֶה, בִּפְשָׁטִים בִּגְמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסָפוֹת, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין תַּמְצִית הַדָּבָר וּמְתִיקַת הַפְּשָׁט וְהַחִדּוּשׁ כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁגּוֹמְרִים לַהֲבִינָם לְהַתַּלְמִיד בַּיָּדַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת רְמָזִים, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין בַּחוּשׁ שֶׁהָרַב מַסְבִּיר הַפְּשָׁט לְתַלְמִידָיו בִּתְנוּעוֹת יָדָיו. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן בְּדַרְכֵי עֵצוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהַבַּעַל דָּבָר חוֹתֵר עַל הָאָדָם מְאֹד מְאֹד בְּתַחְבּוּלוֹת אֵין מִסְפָּר בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְכִמְעַט בְּכָל שָׁעָה וָרֶגַע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל עָמְדּוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהָעִקָּר הוּא הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְחַפֵּש וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד רַבִּי אֲמִתִּי שֶׁקִּבֵּל מֵרַבִּי אֲמִתִּי, וּלְדַבֵּר עִמּוֹ פַּעַם אַחַר פַּעַם, כְּדֵי לְהָבִין הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז בְּיָדָיו עַד הֵיכָן לְהִתְחַזֵּק וְכוּ' וְכוּ', מִכָּל שֶׁכֵּן בְּהַשָּגַת אֱלֹקוּת.
(ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, א)
ואכן, מוהרנ"ת השתדל למסור לתלמידיו, לא רק את התורות עצמם, אלא גם את הצורה בה נאמרו הדברים; התנועות והרמזים.
וכפי שהוא כותב לדוגמא על התורה 'אזמרה':
כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא הַתּוֹרָה אֲזַמְּרָה וְכוּ' עִם הַתְּנוּעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם כַּמָּה פְּעָמִים.
(עלים לתרופה, מכתב רסד)
כך גם מוסר לנו תלמידו המובהק, רבי נחמן מטולטשין, במכתבו לאנ"ש על תורה ע"ג בליקוטי מוהר"ן תניינא, וכותב:
וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, מוֹרִי וְרַבִּי, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, מִכָּל שֶׁכֵּן בִּכְתָב.
(עלים לתרופה, מכתבי רבי נחמן מטולטשין, ה)
ואכן, רבי נחמן מטולטשין, כאשר רק חוזר היה על דיבור של רבינו, גם אם לא היה מחדש ומבאר בו מאומה, היה מצליח בכך להעביר הלאה לדורות את ההרגשה הפנימית שבדברי רבינו, כפי שקיבלם ממוהרנ"ת.
וכפי שהתבטא על כך, שר התורה, הרב מטשעהרין, שהיה משתדל, בעקבות כך, להאזין בכל עת מצוא לדבריו. וכמסופר:
רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין זַ"ל הָיָה מִשְׁתַּמֵּט מִלִּלְמוֹד וּלְדַבֵּר לִפְנֵי הַצִּבּוּר בְּעֵת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת וְכַדּוֹמֶה, בְּעֵת שֶׁהָיָה שָׁם הָרַב מִטְּשֶׁערִין זַ"ל, מֵחֲמַת הַכָּבוֹד הָרַב שֶׁרָחַשׁ לוֹ. וְעַל כֵּן הָיָה נִכְנַס הָרַב לִשְׁמוֹעַ דְּבָרָיו אַחַר שֶׁכְּבַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ, וְחִכָּה בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הַנִּקְרָא 'פָּאלִישׁ' כְּדֵי לִשְׁמוֹעַ מִשָּׁם אֶת דְּבָרָיו. כְּשֶׁהִבְחִין בָּזֶה פַּעַם הָרַב, פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: "מַדּוּעַ נִשְׁמָטִים אַתֶּם מִלְּדַבֵּר וְלוֹמַר תּוֹרָה בְּפָנַי? הֲרֵי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֲנִי מִכֶּם אֵיזֶה דִּבּוּר הֲרֵי הוּא עֲבוּרִי פֵּרוּשׁ עַל הַלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן!".
(שיח שרפי קודש ג, שג)
וכן הוא לדורות; כשאנו רואים את אנשי שלומנו האמתיים, כיצד הם מדברים את דיבוריו של רבינו הקדוש, אנו קולטים גם את ה'רמזים' שבדברי רבינו, ואת ההבנה וההרגשה הפנימית בעצותיו ודרכיו.
*
ביטוי נפלא לכך, אנו מוצאים במכתביו של רבי אלחנן ספקטור זצ"ל, שכותב כמה וכמה פעמים לבנו שבארה"ב, על ההרגשה הנפלאה שמרגישים בספרי רבינו, על ידי שמיעת השיעורים מפיו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.
רבי אלחנן היה גאון עצום ובקי גדול בכל מכמני תורת הנגלה והנסתר כחד מן קמאי, ושיעוריו של רבי לוי יצחק, כידוע, לא היו מבוססים על עיונים וחידושים עמוקים וגאוניים אלא על מסירת דברי רבינו ושיחות אנשי שלומינו בתמימות ופשיטות, ובכל זאת היה רבי אלחנן משתתף באורח קבע באותם שיעורים ושואב מהם התעוררות והתחדשות מלוא חופניים.
והרי כמה ציטוטים ממכתביו:
כְּמוֹ שֶׁהִכַּרְתִּי בְּוַרְשָׁה (בִּשְׁנַת תרע"ו, ע"ז) אֶת ר' שְׁלֹמֹה גַּבְרִיאֵל זַ"ל אֲשֶׁר דִּבּוּרָיו עוֹד מְצַלְצְלִים וּמְעוֹרְרִים אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי נִזְכָּר מֵהֶם, וְכֵן ר' מָרְדְּכַי סָאקָאלָאוֶויר זַ"ל, וּלְהַבְדִּיל לְחַיִּים אוֹתָם הַיֶּשְׁנָם פֹּה. בִּפְרָט הָר' לֵוִי יִצְחָק שֶׁיִּחְיֶה, אֲשֶׁר לוֹמֵד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּזוֹ אֲשֶׁר כָּל שׁוֹמְעָיו נִתְעוֹרְרִים מְאֹד, שֶׁהֵם דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִלֵּב וְנִכְנָסִין לַלֵּב וְכוּ', עַד שֶׁנִּתְחַדְּשִׁים כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה מַמָּשׁ. וְהַגַּם שֶׁיּוֹדְעִין מִזֶּה, אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַדִּבּוּרִים מֵאִישׁ כָּשֵׁר, קְלֶעפְּט עֶס זִיךְ גָאר אַנְדֶערְשׁ [= זֶה 'נִדְבַּק' אַחֶרֶת לְגַמְרֵי].
(גנזי אבא, מכתב מיום י"ג טבת תש"ט)
במכתב אחר הוא כותב:
בְּזֶה הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ לָמַדְנוּ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה וְהַמְּדִינָה שֶׁל מָמוֹן, וְהִסְבִּיר הָר' לֵוִי יִצְחָק נ"י אֵיךְ שֶׁבְּכָל אָדָם נִמְצָא בְּחִינָה זוֹ … הֲגַם שֶׁלֹּא חִדֵּשׁ כְּלוּם, אֲבָל כְּשֶׁמַּסְבִּירִין וּמַאֲרִיכִין בִּדְבָרִים מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַלֵּב, הַהֶרְגֵּשׁ הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי.
(שם, מכתב מיום ז' אדר תש"ט)
ובמכתב נוסף:
בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ הֶעָבָר בְּעֵת לִמּוּד סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מִפֶּה מַפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת ר' לֵוִי יִצְחָק שְׁלִיטָ"א, חָשַׁבְתִּי מִי יִתֵּן וְהָיִיתָ אִתָּנוּ בְּצַוְותָּא חֲדָא לִזְכּוֹת לִשְׁמוֹעַ דִּבּוּרִים יְקָרִים נֶחְמָדִים כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִים אוֹתָם. הוּא גֶּבֶר כָּזֶה שֶׁאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, דְּהַיְנוּ שֶׁדִּבּוּרֵי הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַה שֶׁמְּעוֹרֵר הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַיֵּם אוֹתָם, לָכֵן דִּבּוּרָיו דִּבְרֵי חֵן וְעוֹשִׂים רֹשֶׁם חָזָק בְּעֵת מַעֲשֶׂה, עַד כִּמְעַט לְבִטּוּל הַבְּחִירָה.
(שם, מכתב מיום כ"ז שבט תשי"ג)
*
כאן המקום לציין את המובן מאליו, שבלעדי ההשתעבדות והכפיפות המוחלטת למסורת העוברת על ידי אנשי שלומנו האמיתיים שבכל דור – לא זו בלבד שלא יזכה האדם לקבל את ה"רוח הקודש" שבספרי רבינו, אלא שמתוך הכתובים אף יוכל לבוא לידי סילוף ומסקנות מעוותות שאחריתן מי ישורנה.
כִּי הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו שֶׁנֶּאֱחָזִין בַּעֲכִירַת הַדָּמִים, מִתְגַּבְּרִין מְאֹד בְּכָל אָדָם וּמְבַלְבְּלִין דַּעְתּוֹ הַרְבֵּה וּמִתְגַּבְּרִין לַהֲפֹךְ הָאֱמֶת, וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר בִּכְתָב הַכֹּל, כִּי דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִין בַּסֵּפֶר אֶפְשָׁר לְהַטּוֹתָם מִן הָאֱמֶת וּלְפָרְשָׁם כִּרְצוֹנוֹ. וּכְמוֹ שֶׁנִּמְצָא כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּפֵרְשׁוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב פֵּרוּשִׁים זָרִים, שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וְגִלּוּ פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה וּבָאוּ לִידֵי כְּפִירוֹת גְּדוֹלוֹת עַל יְדֵי פֵּרוּשֵׁיהֶם הַזָּרִים, כִּי בִּכְתָב אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הָאֱמֶת לְתַכְלִיתוֹ, כִּי כָּל אֶחָד יָכוֹל לְפָרֵשׁ דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים כִּרְצוֹנוֹ … עַל כֵּן צְרִיכִין לְבָאֵר וּלְפָרֵשׁ הַדָּבָר הֵיטֵב בְּכַמָּה פֵּרוּשִׁים וּבֵאוּרִים, וּפֵרוּשׁ לַפֵּרוּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל הַטּוֹעֶה לִטְעוֹת מֵהַפֵּרוּשׁ וְהַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית.
(ליקוטי הלכות, יין נסך ג, ה)
כשאחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא הסוגיא בה אנו עוסקים; כשלא משתעבדים למסורת של חסידי ברסלב האמיתיים, אפשר לקבל הסתכלות מעוותת לחלוטין על מושג ה"תלמיד" שבכל דור, ואף להסיק מתוך דברי מוהרנ"ת עצמו את ההיפך הגמור מכוונתו האמיתית, ולייחס לאחד שכזה את התואר 'צדיק הדור'…
וכן הלאה, בשאר הסוגיות שבספרי רבינו – חייבים לשמש את אנשי שלומנו האמיתיים, התלמידים המשרתים הנאמנים, כדי לקבל את ההבנה הנכונה בספרי רבינו.
