• מי ראוי להיות 'תלמיד'?

אחר כל הדברים האלה, מובן מאליו, שהתלמידים אינם נמדדים לפי גדלותם הרוחנית מצד עצמם, אלא לפי דבקותם ברבינו הקדוש והתבטלותם אליו.

גם מי שהוא 'בעל השגה' גדול, הבונה בשמים עליותיו; גם מי שהוא 'עובד' גדול אשר כולם מתפעלים מעבודותיו הנשגבות; גם מי שידיעתו בתורה, בנגלה ובנסתר, מבהילה – אינו בהכרח התלמיד אותו אנו מחפשים. 

גם בדורו של משה רבינו, היו צדיקים ובעלי השגה מופלאים, יתכן שאף גדולים יותר מיהושע בן נון. אך היחיד שנבחר היה יהושע; לא מפני גדולתו הרוחנית דווקא, אלא מפני התבטלותו המופלאה למשה רבו. 

כִּי הִנֵּה שַׂמְתִּי אֶל לְבָבִי בִּדְבַר הַכְּתוּבִים שֶׁבְּעִנְיַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַאֲשֶׁר מֵאֵלֵינוּ נָבִין שֶׁגַּם זוּלַת הַשֶּׁבַח שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "לֹא מָשׁ" וְכוּ', הָיָה עוֹבֵד ה' וּבוֹרֵחַ מִן הַחֵטְא. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם גַּם גָּדְלָה עֲבוֹדָתוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם, וְלֹא לְהִדָּבֵק כָּל כָּךְ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִרְאֶה מִדִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל שֶׁלֹּא הָיָה זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְמַלְּאוֹת אֶת מְקוֹמוֹ וּלְקַבֵּל מֵאִתּוֹ סְמִיכוּת יָדָיו בְּמַעֲלָה מֻפְלֶגֶת כָּל כָּךְ. וְגַם עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת שֶׁבְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת קָרְאָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בְּשֵׁם 'מְשָׁרֵת' לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כִּי בְּפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וּבְמִשְׁפָּטִים בְּסוֹפָהּ נִזְכַּר בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "וּמְשָׁרְתוֹ" וְכוּ', וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ בְּהַכָּתוּב "וַיַּעַן וְכוּ' מְשָׁרֵת מֹשֶׁה", וְגַם בִּתְחִלַּת סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ מַתְחִיל הַכָּתוּב "וַיְהִי אַחֲרֵי וְכוּ' מְשָׁרֵת מֹשֶׁה". 

(כוכבי אור, שיחות וסיפורים, מז)

דוגמא נפלאה לכך היא, רבי נחמן מטולטשין, תלמידו המובהק של מוהרנ"ת:

הוא לא היה 'למדן' מופלג, ולא התבלט בהשגות אלקות מבהילות. אך לעומת זאת, היה 'משרת' נאמן למוהרנ"ת, ושקד על דלתותיו. 

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהָיָה יָתוֹם בְּלֹא אָב וָאֵם, לֹא עָלָה כָּל כָּךְ בְּמַעֲלַת הַלִּמּוּד, אֲבָל  … מֵחֲמַת שֶׁהָעִקָּר הוּא הַשִּׁמּוּשׁ וְהַשְּׁקִידָה תָּמִיד עַל דַּלְתֵי הָרַב, וְלֹא נִמְצָא כְּלָל בְּכָל אַנְשֵׁי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל שׁוֹקֵד עַל דַּלְתוֹתָיו כָּמוֹהוּ.

(כוכבי אור, שיחות וסיפורים, מד)

הוא בעצמו התבטא פעם, ואמר:

וְכִי הֵיכָן מַגִּיעַ אֲנִי לַעֲבוֹדַת ה' שֶׁל אַנַ"שׁ מִטְּרָהָוִויץ, אוּלָם כְּשֶׁנִּצְרָכִים לְעֵצָה, צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אוֹתִי. "וִוי קוּם אִיךְ צוּ דִי עֲבוֹדָה פוּן דִי טְרָהְוִויצֶער, אָבֶּער אַ עֵצָה דַארְף מֶען פְרֶעגְן בַּיי מִיר". 

(שיש"ק ג, רפ)

שכן, התלמידים האמיתיים, הם לאו דווקא ה'עובדים' הגדולים, אלא בעיקר ה'משרתים' הנאמנים…

וכן הוא מדור לדור; כשאנחנו מחפשים 'תלמיד' לקבל ממנו את אור רבינו הקדוש, אנו לא מחפשים 'בעל השגה' או 'עובד' עצום, אלא אנו מחפשים את ה'משרת' הפשוט, אשר "כָּל שִׂיחוֹתָיו וְסִפּוּרָיו וְעִנְיָנָיו, הַכֹּל סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ רַק עַל קֹטֶב עִנְיָן זֶה, לְהוֹדִיעַ וּלְפַרְסֵם גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת רַבֵּנוּ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וּגְדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת מַאֲמָרֵי תּוֹרוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְשִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹתָיו וְכָל עִנְיָנָיו" (כלשון הקדמת העל"ת הנ"ל).

*

בליקוטי הלכות, משווה מוהרנ"ת את התלמיד, לשליח ששולח המלווה לגבות את חובו. וכשם שלגביו נפסק בשולחן ערוך שהדבר שהופך אותו לשליח נאמן הוא: "אם אמר לו המלוה [ללווה] לשלחו על ידו … אפילו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב: שלח לי על ידי פלוני" (שולחן ערוך, חושן משפט קכא, א), כך גם לגבי התלמיד של הצדיק – מה שהופך אותו לשליח נאמן של הצדיק, הוא:

שֶׁאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו, אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ כְּתַב יָדוֹ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַתּוֹרוֹת וְהַחִדּוּשִׁים נִפְלָאִים שֶׁגִּלָּה, שֶׁכֻּלָּם מְסוּרִים בְּיַד שְׁלוּחוֹ זֶה. 

(ליקוטי הלכות, העושה שליח לגבות חובו ה, טו)

התלמידים האמיתיים הם אלו ששוקדים על תורתו של רבינו, ו"כתב ידו" שהם "התורות והחידושים נפלאים שגילה" נמצאים בידם. ואת זה – ורק את זה – הם מעבירים הלאה.

• האם יש רק תלמיד אחד או תלמידים רבים?

אילו היה ה"תלמיד" מעין אדמו"ר חדש, הוא היה צריך להיות יחיד בדורו. אך מאחר, שהתלמיד הוא המשרת המגיש לנו את סחורתו של הצדיק יחד עם האור הפנימי שבדבריו, מובן מאליו שהדבר אינו מוגבל לתלמיד יחיד ומיוחד. 

וכדבריו המפורשים של מוהרנ"ת:

וּצְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי נִמְצָא אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁהֵם תַּלְמִידָיו הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹרָתוֹ וּדְרָכָיו וַעֲצוֹתָיו וּרְמָזָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לְהַחֲיוֹת אֶת הַכֹּל. כִּי אֵין דּוֹר יָתוֹם, וּבְוַדַּאי לֹא נִסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק עַד שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, שֶׁהֵם הַתַּלְמִידִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלּוֹ.

(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)

וזאת כלשון רבינו בעצמו, שאמר שיש להעמיד 'תלמידים' שיעשו 'תלמידים' – בלשון רבים: 

דִּבֵּר עוֹד פַּעַם אַחַת שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁאִיר תַּלְמִידִים, שֶׁאֵלּוּ הַתַּלְמִידִים יַעֲשֹוּ תַּלְמִידִים אֲחֵרִים, וְכֵן הַתַּלְמִידֵי תַלְמִידִים יָאִירוּ לְהַלָּן יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְכֵן לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.

(חיי מוהר"ן, שעג)

כפי שכבר ביארנו במאמרנו הקודם, מעמדו של התלמיד – לעומת מעמדו הנצחי של רבינו הקדוש עצמו – הוא כ"חבר". ולכן, במידה מסוימת, החובה לחפש אחר התלמידים האמיתיים, מבטא בעצם את החובה להיות יחד עם אנ"ש האמיתיים, ולהסתופף בצילם.

ועל ידי התקבצותם של כל התלמידים יחד, מאיר כל אחד את הנקודה שקיבל מרבינו הקדוש וספריו, וזוכים להמשיך את האור הלאה. וכדבריו של מוהרנ"ת בליקוטי הלכות:

עִקַּר יְגִיעַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא לְהַמְשִׁיךְ הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת בְּתַלְמִידָיו בִּדְרָכִים נִפְלָאִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהָאִיר בְּתַלְמִידֵיהֶם וּבְתַלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהֶם לְדוֹרוֹת, עַד שֶׁכֻּלָּם יֵדְעוּ אֶת ה'. וְהַצַּדִּיק בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ בְּהַשָּגָתוֹ הָעֲצוּמָה אֵיךְ לְדַבֵּר עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְכוּ', אֲבָל לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, עִקַּר חִיּוּתֵינוּ עַל יְדֵי קִבּוּץ תַּלְמִידָיו יַחַד לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְכָל אֶחָד מִתְעוֹרֵר לַה' יִתְבָּרַךְ כְּפִי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁהֵאִיר בּוֹ הַצַּדִּיק, וְכָל אֶחָד מְסַפֵּר מַה שֶּׁשָּׁמַע וְרָאָה מִמֶּנּוּ, וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהַחֲיוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

(ליקוטי הלכות, נזיקין ד, יב)

כל 'תלמיד' יש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אשר אותה קיבל על ידי התקרבותו לרבינו. אצל זה מאירה נקודת ההתחזקות באור מיוחד; אצל השני בוערת אש העבודה, קימת חצות וכיו"ב; ואצל השלישי אפשר לקבל חשק וכח 'ללכת עם התורות' ולעיין בהם. וכן הלאה. 

ואכן:

הַחֲבֵרִים הַמְקֹרָבִים לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְאוֹחֲזִים אֶת עַצְמָם בָּהֶם, רָאוּי שֶׁיְּחַזְּקוּ זֶה אֶת זֶה וִיעוֹרְרוּ זֶה אֶת זֶה … וְיַזְכִּיר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ כָּל הָעֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁיּוֹדְעִים וּמְבִינִים, כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּם.

(ליקוטי עצות, התחזקות ג)

*

גם חסיד ברסלב פשוט, שאין לו מעריצים שיודעים לספר עליו גדולות ונצורות, יכול להיות 'תלמיד' שעושה 'תלמידים'.

וכפי שמאריך מוהרנ"ת לבאר, שהכח להאיר הלאה את אורו של רבינו, אינו תלוי בהכרח בגדלותו של התלמיד. ואפילו אחד שמצד עצמו הוא "קטן במעלה מאד", יכול גם הוא להאיר את האור הלאה, ואף "להדליק עץ גדול". 

וזה לשונו:

כִּי הַצַּדִּיק, עַל יְדֵי שֶׁמֵּאִיר הַדַּעַת בְּתַלְמִידָיו בִּבְחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מָלֵא כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְּמַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְאֹד מְאֹד, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶה בְּחִינַת 'וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ'. שֶׁמֵּאִיר דַּעַת כָּזֶה בְּתַלְמִידָיו, עַד שֶׁהֵם מַעֲמִידִים תַּלְמִידִים אֲחֵרִים, וְכֵן אֵלּוּ הַתַּלְמִידֵי תַּלְמִידָיו מַעֲמִידִים עוֹד תַּלְמִידִים, וְכֵן מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם מִבְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה שֶׁיּוֹדְעִין אֶת ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁרַק הֵם נִקְרָאִים 'אָדָם', שֶׁזֶּה עִקַּר יִשּׁוּב הָעוֹלָם בְּחִינַת וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ כַּנַּ"ל. כִּי הַצַּדִּיק מֵאִיר דַּעַת אֲמִתִּי וְנִפְלָא כָּזֶה, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְקַבֵּל הֶאָרָה מִדַּעְתּוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהָאִיר יוֹתֵר לַחֲבֵרָיו וְתַלְמִידָיו, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן בְּמַעֲלָה מְאֹד. כִּי דַּעְתּוֹ שָגְבָה מְאֹד, עַד שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ וּלְהָאִיר לְהַלָּן יוֹתֵר בְּחַבְרֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם.

וּכְמוֹ שֶׁפַּעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְאֵיזֶה אִישׁ פָּשׁוּט מְאֹד, שֶׁגַּם הוּא יָכוֹל לְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם אֲפִלּוּ הַגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ מְאֹד לְעוֹרְרָם לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְאָמַר לוֹ: הֲלֹא עֵץ קָטָן, שֶׁקּוֹרִין שְׁפֶּענְדֶילִי, יָכוֹל לְהַדְלִיק עֵץ גָּדוֹל! וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכוּ'. וְהַכֹּל בְּכֹחַ הַצַּדִּיק הֶחָכָם הָאֱמֶת שֶׁהוּא הֵאִיר זֶה הַדַּעַת בְּתַלְמִידָיו, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ לְהָאִיר יוֹתֵר מִדּוֹר לְדוֹר כַּנַּ"ל. 

(ליקוטי הלכות, נדרים ג, ו)

כך שמי שמחפש את אורו של רבינו, ישכיל לעשות אם יידבק באנשי שלומנו האמיתיים, כקטן כגדול, ולקבל מכל אחד מהם את נקודתו המיוחדת. 

שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר מַה שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ זַ"ל, שֶׁיַּחְזִיקוּ אֶת עַצְמָם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאַחְדוּת וְהִתְחַבְּרוּת וְאַהֲבַת הַחֲבֵרִים, הַיְנוּ לְהִתְוַעֵד יַחַד בְּרֹב הַפְּעָמִים, וּלְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וּלְחַזֵּק אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ מְאֹד בְּהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וְכוּ', וְלַחֲזֹר וְלִשְׁנוֹת בְּכָל פַּעַם, אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ, מִגֹּדֶל נִפְלְאוֹת קְדֻשַּׁת הֶאָרַת הַדַּעַת הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא שֶּׁנִּמְשַׁךְ מִמָּקוֹר עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ וְנוֹרָא מְאֹד, שֶׁעָסַק רַבֵּנוּ זַ"ל כָּל יְמֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים לְהָאִיר בְּתַלְמִידָיו, וְצִוָּה בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַתַּלְמִידִים אֵלּוּ יָאִירוּ עוֹד לְהַלָּן בְּתַלְמִידִים וְכֵן עוֹד לְהַלָּן לְהַלָּן וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְכַמְּבֹאָר גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר מַה שֶׁאָמַר בְּרֶתֶת וְזִיעַ וּרְעָדָה גְּדוֹלָה אֶת הַפָּסוּק "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וְאָמַר בָּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אַייעֶרֶע קִינְדֶער זָאהלְט אִיר מוֹדִיעַ זַיין וָואס דָא הָאט זִיךְ גִיטָאהן" וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁכָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ עַד דּוֹרוֹת עוֹלָם מְחֻיָּבִים לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת הֶאָרַת הַדַּעַת הַזֶּה מִדּוֹר לְדוֹר עַד עוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה נִכְנָסִין אוֹרוֹת הַמַּקִּיפִין, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכִין לֵידַע וּלְהָבִין בְּכָל פַּעַם בְּעִנְיָנָיו הַקְּדוֹשִׁים מַה שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִתְּחִלָּה.

(פרפראות לחכמה, תורה ז' תניינא, אות כז)

וכשנעשה זאת, נזכה, לא רק להיות "אנשים כשרים", אלא אף "צדיקים גמורים"…

וכהבטחתו המפורשת של רבינו, כמסופר:

בְּאוּמַאן, קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן, הָיָה מְסַפֵּר עִם אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מֵעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ … אָז סִפְּרוּ אֲנָשָׁיו עִמּוֹ, וְהָיוּ מִתְאַנְּחִים מְאֹד, כִּי מַה נַעֲשֶׂה וְעַל מִי יַעֲזֹב אוֹתָנוּ. וְהֵשִׁיב: רַק אַתֶּם תַּחֲזִיקוּ עַצְמְכֶם בְּיַחַד, אָז תִּהְיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, וְלֹא כְּשֵׁרִים בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיקִים וְטוֹבִים תִּהְיוּ! כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר לִי בְּוַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה כִּרְצוֹנִי כַּאֲשֶׁר רָצִיתִי מִכְּבָר, כִּי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם גָּמַרְתִּי וְאֶגְמֹר כִּרְצוֹנִי בְּוַדַּאי ("בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם אִיךְ הָאבּ אוֹיס גִּיפִירְט אִין וֶועל אוֹיס פִירְן"). וְאָמַר, שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּיגַע וְיִתְחַבֵּר לְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, בְּוַדַּאי יִהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת. וְלֹא אִישׁ כָּשֵׁר בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה. 

(חיי מוהר"ן, ריח)