ברגע אחד!

סיפור חיים מרתק שהוביל במפתיע מעומק תהומו של החושך המוחלט למרחבי אין קץ של אור האורות. ר' אייל מדמוני מבית שמש, דור שני לנפגעי השמד הרוחני של עולי תימן, ישראלי טיפוסי במסלול של צבא, מזרח הרחוק, חברים וחלומות על יציבות כלכלית והצלחה, צולל למצב נפשי בלתי מפוענח וקשה מנשוא שבתחתית תחתיתו הוא מגלה בפתע פתאום את יוצר נשמתו, את המדבר, את היער ואת הצעקה, ובסופו של דבר: את הרופא הגדול ומורה הדרך הגדול שכוחו הגדול עולה על הכל. סיפור אישי גלוי לב היורד עד עומק השיתין שבמידה מסויימת הוא גם סיפורו של כל אחד ואחד מאתנו ללא אף יוצא מן הכלל

"אין לך אדם שאין לו שעה". גם אם הוא יידרדר מדחי אל דחי ויתגלגל לעמקי שאול וגאיות צלמוות, גם אם נפשו תפולג ותשוסע לאלף אלפי פרוסות ושברים בינות למרחבי אין קץ של "תוהו ובוהו וחושך ותהום", ולרוב: דווקא שם ודווקא אז, בנקודה האפלה והקודרת ביותר של הלילה, תמתין לו אותה שעה מכריעה, אותו רגע גדול של חסד שבו תלוי הכל. אך האם ישכיל האדם לתחוב את מפתח הזהב במנעול הטמיר והנעלם ו"לקנות את עולמו בשעה אחת" או שמא יחמיץ חלילה את ההזדמנות שאולי גם לא תחזור יותר לעולם? – זוהי השאלה הגורלית ביותר בחיים.

"כי כשהשם יתברך מנסה ומייסר את האדם בייסורין וצרות, חס ושלום, בעניות ודחקות ורדיפות וכו', רחמנא ליצלן, הוא בנסיון גדול… כי השם יתברך שלח עליו הכל לטובה כדי שיזכור על ידי זה לשוב אליו… אבל מחמת גודל כח הבחירה יש לפעמים שאדרבא, על ידי הצרות, חס ושלום, נתעקם לבו ביותר מהשם יתברך… שזה עיקר הצרה הגדולה ביותר מהצרות בעצמן…" (ליקוטי הלכות כלאי בהמה ד' ו',ט'). "ובאמת האדם הוא אז בסכנה גדולה, כי השם יתברך חמל עליו והקל מרירותו כדי שיוכל לקבל רפואתו, אבל כשאינו חס על עצמו ואינו רוצה לסבול ולקבל אפילו מעט מרירות בשביל רפואת  נפשו, אזי, חס ושלום, מתגבר הקטרוג ושולחין לו מרירות הרבה שאינו יכול לקבלו בשום אופן" (שם קרחה ג' י"ג). "והעיקר הוא התחזקות שצריכין להתחזק מאד מאד בתוקף התגברות מרירות הירידה עד שנדמה שכמעט כמעט… חס ושלום, שדייקא משם ירחם עליו ה' יתברך ויושיעו ויקרבו אליו" (שם שילוח הקן הלכה ה' כ"ג). "והעיקר לכוון בעת שכמעט כמעט יפול, חס ושלום, אז דייקא יאיר בו בחסדו להצילו ולעוררו" (שם השכמת הבוקר א' י"ז).

אחד מהמאושרים האלה שזכו בחסד עליון לתפוס את הרגע הגדול במועד, לקפוץ את תוכו ללא שהיות ולהתחיל כהרף עין חיים חדשים לא רק עם כל הרגעים שבאו ושיבואו מאז ואילך אלא אף עם כל רגעי העבר המתים והחשוכים שכאילו התעוררו אט אט לתחיה רעננה ומחודשת כאשר ה"תינוק שנולד" הזה מתברך מאותו רגע והלאה בהכרה בהירה ובתחושה עמוקה ונוקבת של "אודך ה' כי אנפת בי" ו"יש עניין שנתהפך הכל לטובה"; אחד מגיבורי הכוח ועזי הרוח אלה הוא החסיד היקר והנלבב ר' אייל מדמוני מבית שמש. 

ר' אייל לא שומר את הסוד לעצמו. חבריו, בדרך לשעת ההתבודדות בשדות היער המוריקים שמסביב לעיר או בעיצומה של חברותא בליקוטי הלכות ועלים לתרופה, שומעים ממנו לא פעם את סיפורו המפעים, אך כל אימת שאי מי מצוות "אבקשה" מבקש לערוך עמו ראיון מסודר מתוך מטרה להעלות את הדברים על הכתב ולזכות בהם את הרבים בהיקף שיחרוג הרבה מעל ומעבר לחוג ידידיו הקרוב, הוא נרתע אחורנית כמי שנכווה ברותחין. "רבינו נותן לנו במתנה טעם כזה מתוק בעבודת ה' פשוטה ותמימה בלי שום פרסומות ושלטי חוצות, למה להיכנס בכוונה תחילה לבוץ הזה של פרהסיה ופומביות שאנשי שלומינו האמיתיים תמיד ברחו ממנו כמפני אש?". רק לאחר מאמצי שכנוע רבים אודות התועלת הכבירה שתצמח לכך ללא כל ספק להמון נפשות מיוסרות שהמשברים והגלים הללו מוכרים להם היטב מחייהם שלהם, ולא לפני שהובהר, לנו לא פחות מאשר לו, כי לא תפארת גדולתו שלו היא זו שנגללת כאן לעינינו מתחילה ועד סוף אלא "עוצם גדולתו ונוראות כוחו של זקן שבזקנים דקדושה שאנו חוסים בו" (עלים לתרופה ת"י) – ניאות ר' אייל לפתוח את שערי אוהלו האישי לכל עובר ושב ולהעמיד את סיפורו לרשות הכלל. 

ילדות ללא ריח של תורה ומצוות

למרות שגדלנו בבית חילוני מאד וחומרני מאד, מתחיל ר' אייל את סיפורו, בכל זאת היתה איזושהי תמונת רקע רחוקה ועמומה שהזכירה לנו מקרוב את קיומם של חיי שמירת תורה ומצוות. היו אלה סבי וסבתי מצד אמי שעלו מאפגניסטן והיו יהודים בעלי אמונה ותמימות גדולה שהקפידו על קלה כבחמורה, סבי גם היה מעוטר בכובע וחליפה בסגנון חרדי עד יומו האחרון, אבל כפי שקרה לרבים וטובים מן העולים החדשים בתקופה זו – רוח הכפירה וההפקרות סחפה את הצעירים החוצה הרחק הרחק מהבית היהודי החמים, ולדאבון לב, הם לא זכו להנחיל את דרך התורה והיראה לבניהם ולבנותיהם אחריהם.

אצל אביו של אבי הסיפור כבר היה אחר לגמרי. הוא עלה ארצה מתימן כאשר מטרתה הזדונית הבלתי מתפשרת של המדינה היתה לחלן אותם בכל מחיר ולא מעט גם בכוח הזרוע ממש. אבי נולד במחנות העולים זמן קצר מאד אחרי העלייה ואת הפאות המתולתלות שהותירו לו הוריו בצדי ראשו אחרי התגלחת הראשונה גזזו לו נציגי המדינה עם מספריים מגושמות למחרת. הוא אכן ראה פה ושם ישישים הדורים ועטורי פנים משיירי כנסת הגדולה של תימן בתפארתה והספיק ללמוד פרק או שניים מפי ה"מארי" המקומי אך לא היתה באותה השפעה קלילה כדי קליטה וספיגה. את עיקר חינוכו והשקפת עולמו הוא קנה בבית הספר החילוני אליו נשלח בכפייה וכך גדל כישראלי חילוני ללא כל זכר ליהדות. התימנים הם זרע קודש, בעלי מידות טובות וערכים נעלים, אבי הנחיל לנו יושר ועדינות נפש ומכוחה של אווירה זו ששררה בביתינו אכן לא הידרדרנו אף פעם למחוזות של פשע ועבריינות, באופן בסיסי נכחה גם אמונה סתמית וכללית בקיומו של בורא לעולם אך זה היה עבורנו מושג חסר כל משמעות ותוכן. תורה וקיום מצוות – מאן דכר שמיה? בית הספר אליו נשלחתי היה על תקן רשמי של "ממלכתי מסורתי" אך בפועל המוסד הזה לא הקנה שום ערכי מסורת בצורה שיכלה לעשות מאתנו יהודים נאמנים לה' ולתורתו ואפילו שיעורי התנ"ך שם היו גדושים עד להתפקע בדעות אפיקורסיות. אמנם לא היינו חלילה "אנטי" ומדי פעם אפילו ביקרנו בבית הכנסת והצטרפנו לתפילה, במיוחד בחגים ובעתות רצון אחרים, אך היא היתה לחלוטין בגדר "מצוות אנשים מלומדה", כ"מעשה קוף" בעלמא ללא שום הזדהות וחיבור פנימי. ביום הבר מצווה רכש לי אבי זוג תפילין אך מעולם לא דאג שאוציא אותם מהנרתיק והם שכנו להם אחר כבוד שנים על גבי שנים אי שם במגירה עלומה כאיזשהו קמיע נטוש… רמז נוסף ליהדות היה "טקס" עשיית הקידוש בליל שבת, אך מיד לאחריו היתה המשפחה יוצאת לבילויים.  

כאשר אני מעלה בזכרוני את תקופת הנערות שלי אני לא מצליח להיזכר באיזושהי שאלה מנקרת לגבי משמעות החיים, מחשבות על התכלית או שאיפה כלשהי לרוחניות. הבית, החברים, הסביבה – הכל היה מאד מאד חומרי וארצי. אפשר לומר שהחיים באותם שנים היו כמו מתוכנתים במסלול קבוע מראש ללא שום עצירה לרגע של התבוננות. "טסים על אוטומט": אוכלים, שותים, מבלים, ושוב: אוכלים ושותים ומבלים.

השירות בצבא וההתפרקות שאחרי

כאשר הגעתי לגיל המתאים התגייסתי כמובן לצבא, אך למרות המשמעת החמורה שנכפתה עליי כמו על כל חייל במערכת – "כור ההיתוך" הזה הרחיק אותי מהתכלית עוד יותר ועוד יותר. אחרי ככלות הכל, כאשר החיים שלך הם רק בילויים ותענוגות אתה סוף סוף מרגיש שעדיין לא הגעת ל"דבר האמיתי", שאתה עוד ילד והחיים לפניך ולכן מותר לך בינתיים לעשות ככל העולה על רוחך אבל יום יבוא ותגדל ואז "תיקח את עצמך בידיים ותעשה עם עצמך משהו". בצבא, היום המיוחל הזה כאילו מגיע אבל מה שקורה זה שאתה פשוט מקבע את עצמך לתוך מסגרת ברזל שכולה אך ורק דאגה להצלחה ויציבות אישית חומרנית. בצבא יש המון חינוך ל"כוחי ועוצם ידי". נמניתי על יחידה קרבית, השתתפתי בהרבה מבצעים שבהם היו מפקדיי דוחפים אותי עמוק לתוכם של מצבי סכנה ולחץ שמהם הייתי אמור לצאת אמיץ יותר ומחושל יותר וכך אכן קרה, השתדלתי ללכת בתלם ולהשביע את רצונם של הממונים עליי ועם הזמן התמלאתי בתחושת עוצמה – אך העוצמה הזו היתה כזו שמרחיקה אותך יותר ויותר מהמקום האמיתי שלך, מהמקום שמחפש את הקשר עם מי שאמר והיה העולם, עם זה שמחיה ומהווה אותך בכל רגע ורגע ושמולו אתה בעצם אפס ואין.  

בצבא גם "מכינים" אותך כביכול לשלב שאחרי, מחדירים בך את ההבנה הדוחקת שמכאן אתה אמור להמשיך הלאה למקצוע, לקריירה, ל"חיים האמיתיים"… אלא שבין לבין, בין החיים תחת המשמעת הקשוחה של הצבא לבין הכניסה תחת עול ההתבססות בחיים והקמת משפחה, נהוג "להתאוורר" ו"להתפרק" קצת. בתקופתי זה היה ממש כמו "קיום מצווה" וכמו כל חבריי יצאתי למרחבים האדירים של המזרח הרחוק. חופש, נופים, שגעונות ובילויים. אתה משחד שוטר, עולה על אופנוע, ונוסע, בלי רשיון, מאות קילומטרים ימה וקדמה לכל אשר תישאך הרוח… אתה פוגש תרבויות מוזרות, כתות משונות, בוחן קצת מה כל אחת מהן מנסה להציע ולמכור לך. לי הם היו נראים כולם מטופשים והזויים, חיפשתי בעיקרו של דבר ללגום לרוויה משיקוי החופש אך לאחר שמונה חודשים שבתי לארץ כשנפשי דווקא מרוקנת ומחוררת. הטיול הארוך הזה בין נופי הבראשית הפראיים וסגנונות החיים התלושים והפורחים באוויר השפיע עליי במובן שבו הוא ניער אותי כהוגן מתחושות החוסן והאיתנות שהצבא הקנה לי, אך מכיוון שהוא לא חיבר את נפשי לשום דבר בר קיימא הטיול הזה הותיר אותי "קרח מכאן ומכאן". 

החברים, העבודה והצלילה לדיכאון

הגעתי לארץ כשלימודי בית הספר ושנות השירות בצבא מאחוריי והחיים לפניי בלי לדעת כלל לאן פני מועדות ומה בעצם אני בכלל מחפש. הייתי אז בחור בן 23 יחד עם קבוצת חברים בני אותו גיל ומצב, כולנו אחרי צבא ואחרי טיולים כאלה ואחרים בהודו ותאילנד. שכרנו בצוותא דירה גדולה בשכונת גילה בירושלים כשתשלום השכירות ושאר ההוצאות הנלוות מתחלק בין כולנו שווה בשווה. בראש ובראשונה המציאות הזו חייבה אותי למצוא עבודה שתניב משכורת שתאפשר לי לשאת בנטל הזה ומשום מה החלטתי להציע את עצמי לעבודה של אבטחת אישי ממשלה. אולי היה בכך ביטוי כלשהו לשילוב של הידע וההתמחות שרכשתי בצבא יחד עם תחושת חיבור וקירבה לאיזשהו משהו גדול וחשוב. במשך כשנה וחצי תפקדתי כשומר ראש צמוד לבכירי ממשל, העבודה הזו האירה לי פנים ועשיתי בה חיל אך אחרי כשנה וחצי היא הפכה בהדרגה למשעממת וגמרתי אומר להתפטר ממנה ולחפש עבודה אחרת שאליה "אתחבר".  

וכאן בעצם מתחיל משהו להיסדק אצלי. הכל מתחיל להתפרק ולהתפורר. לעולם כנראה לא אצליח לפענח את מעמקי הנפש ולהבין באופן בהיר מה התרחש אצלי באותה תקופה, מה גרם למה ואיך כל זה קרה. לכאורה הכל היה טוב ויפה, אין לי שום מעצור ובלם, אני אהוב ומוערך בין חברים שכמוני כמוהם "חיים חיים משוגעים", יוצאים יום יום לבילויים ועושים כל מה שלבנו חפץ ללא שום חיבוטי נפש ונקיפות מצפון. אין סייגים של תורה, אין "עשה" ואין "לא תעשה", הכל חופשי, הכל פתוח, הכל לפניי, ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל כל זאת, התחלתי לצלול כמו גוש עופרת לתהום מפחיד של דיכאון שבלט בחדות יתרה על רקע החברים מסביב שהצחוק כמעט ולא מש מפיהם ולו לרגע. החובה לעבוד ולהשתכר לא אפשרה לי להשקיע את ראשי המעונה והדואב על כרית הדכדוך והמרה השחורה ולברוח למחוזות החלום והבטלה "עד יעבור זעם", הייתי חייב להתאמץ ולמצוא עבודה אך אפס החשק שבי והמשבר הנפשי העז שבו הייתי שרוי גרם לכך שלא שרדתי בשום מקום יותר מדי זמן ועד מהרה מצאתי את עצמי מחליף מקומות עבודה כמעט על בסיס חודשי… בשעות העבודה, כשדעתי היתה מוסחת מטבע הדברים לענייני הפעילות היומית השוטפת, הוקל לי במקצת, אך כשהייתי חוזר לדירה בשעות הערב היה הדיכאון חוזר ומציף אותי כשאותותיו נכרו היטב על פניי והלאות מתפשטת עד מהרה על כל כולי, מייבשת אותי מכל לחלוחית של חיות ושמחה ומטיחה אותי באחת על יצועי. החברים היו משוחחים ביניהם בעליצות כששיחתם נקטעת ללא הרף בפרצי צחוק מתגלגלים ואילו אני הייתי מכונס ומסוגר בתוך עצמי כ"אבל בין חתנים", לא מצליח להעלות על שפתיי בדל של חיוך ובקושי מצליח להחליף מילה או שתיים ולנהל שיחה של ממש עם אחד מהם. עד היום אני זוכר את הכינוי הנכבד שהם הצמידו לי באותה עת: "סמרטוט"! – כך כנראה הייתי בעיניהם והרבה יותר מכך בעיניי שלי. "הנה הסמרטוט!" – הם היו קוראים לעברי כשהייתי חולף על ידם. "מה נשמע, סמרטוט?" – היו מקדמים את פניי מדי ערב, "מה שלום הסמרטוט?"… ייתכן אפילו שהם פעלו כך מתוך רצון "להחזיר אותי לחיים", אני בכל מקרה הייתי מדוכא מדי מכדי לחוש עלבון.

אין ספק שהתגובות הללו מצד החברה הסובבת הביאו אותי לנסיונות חוזרים ונשנים לערוך חשבון נפש: מה בעצם קורה לי? למה כל כך עצוב ומר לי? במה אני שונה מהם ומכל האחרים? מדי פעם הייתי אוסף את כל שאריות כוחותיי ומשתדל ככל יכלתי להעמיד פנים ש"הכל בשליטה" ו"הכל בסדר". מאמץ את שרירי הלחיים ומתגבר להנפיק בכוח חיוך מעושה, מנסה לשכוח מהמועקה הלא מובנת וכביכול להתעניין בחדשות או במאורעות היום של החברים, אבל המסכות האלה היו קורסים תוך שניות ספורות. וכאן מתחיל כמובן כמו תמיד מעגל קסמים: הדיכאון מרחיק מהחברים והבדידות מגבירה את הדיכאון וחוזר חלילה. לא זו בלבד שלא הצלחתי בשום דרך לצאת מהמערבולת או לעכב ולהשהות את הצלילה אלא שהתהום האיומה הזו שאבה אליה עמוק יותר ועמוק יותר מיום ליום, ובשלב מסויים, אחרי שהתפטרתי מהעבודה האחרונה בסדרה, פשוט נשארתי בבית, רכון בפינתי כמו איזושהי גרוטאה זרוקה ולא מוצא מנוחה לנפשי. החברים יוצאים מדי בוקר לעבודה, אני לבד בין ארבע קירות, לא מתחיל להבין מה עובר עליי ולא מעלה על דעתי שהפתרון האמיתי נמצא קרוב כל כך, כאן ממש, מקיף אותי וחודר את כל כולי. שהפתרון הזה מלוא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. את הרעיון הפשוט והנפלא הזה לא העלתי אז כלל וכלל על דעתי, הוא היה רחוק ממני כרחוק שמיים מארץ. לא הייתי שם. לגמרי. 

הייתי בודד לנפשי במצב של חושך נפשי גמור. שלושת רבעי מת. מי שלא היה אף פעם חילוני לעולם לא יבין על מה אני מדבר. לא אקדים את המאוחר אבל רק אחרי שהכרתי את רבינו ואת ספריו מצאתי את התקופה ההיא שלי בשורות הללו של רבינו בשיחות הר"ן (אות נ"ג): "מי שאין לו אמונה חס ושלום חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שאין לו אמונה כלל, ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, רחמנא ליצלן"; ובדבריו של רבי נתן בליקוטי הלכות (פריה ורביה ג' כ"ד): "כי באמת רק העניים והאביונים, קטני השכל, שאינם בקיאים בטיב העולם, רק הם סוברים שאנשים כאלו ההולכים בשרירות לבם, בדרכים הללו של המחקרים שהתחילו מחדש בעוונותינו הרבים, יש להם כל העולם הזה וחיים בנחת, אבל באמת מי שיש לו מוח בקדקדו ובקי בהם ובדרכיהם, הוא יודע מעצם מרירות חייהם, שהם מלאים כעס ומכאובות, יגון ואנחה כל ימיהם… כי הם כל ימיהם אין להם שום שמחה אמיתית שתהיה מגיעה לחלק מאלף ממעט השמחה שיש לפחות שבישראל בכניסת שבת וכיוצא…". והיום גם ברור לי שמתחת לקולות הצחוק הפרועים והארשת הנהנתנית והשלווה של חבריי – לא היתה שום שמחה אמיתית, ושבעומק עומק נפשם, בלי שהדבר יקבל ביטוי חיצוני עוצמתי כל כך כמו במקרה שלי, גם הם התייסרו בייסורי נפש חרישיים. הצהלות החגיגיות שלהם היו כמו קצף לבן דקיק וחולף על פני המים, אבל מתחת רבצה אותה תהום של ריקנות איומה ממוות.   

אמנם היו לי רגעים רבים ואפילו שעות ארוכות של עצירה והתבוננות וחשבון נפש אך את הקב"ה לא חישבתי כלל כמישהו שאמור ליטול חלק בכל אלה. המסקנות אליהם הייתי מגיע אחרי כל תהליך כזה של בירור פנימי היו תמיד: "אתה חייב לתפוס את עצמך", "אי אפשר לפרוש מהמירוץ", "חשוב שתפעיל קצת יותר כוח ואולי אפילו מרפקים". היה נראה לי שאת החושך אצליח לגרש עם מקלות. מה שבכל מקרה התגברתי לעשות ויהי מה זה לצאת ולחפש שוב עבודה והדבר היחיד שמצאתי ושגם דיבר ללבי באותה תקופת שיא של חושך היתה עבודת פיקוח על שומרים, עבודה שלא אילצה אותי להתערב יותר מדי בין הבריות כשהתקשורת הבין-אישית שהעבודה הזו דורשת היא מינימלית. 

תקריות על כל צעד ושעל

הייתי יוצא אם כן יום יום למספר שעות עבודה, חוזר הביתה וצונח תיכף ומיד על מרבד הדיכאון שלי, והנה, אך התחלתי להתרגל לאווירת הנכאים העגמומית והאפלולית הזו ולראות בה דבר שבשגרה שאיכשהו ניתן להשלים עם קיומה ופתאום: טלטלה מסוג חדש ולא מוכר. להוותי מתברר שגבולותיו של העולם לא מסתיימות בקווי האופק הקרובים שביניהם ניבטים להם מדי פעם פרצופו של המעביד או פרצופיהם של החברים שעמהם כבר למדתי במשך הזמן כך או אחרת "להסתדר", אלא שהוא, ככל הנראה, רחב וגדול יותר, והוא כולל גם אובייקט מסתורי שלא התנגשתי אתו עד אז וששמו הוא "בתי משפט". לפתע החלו "שחקנים" חדשים מתוך אותו מוסד מאיים להגיח גם הם לתוך חיי ולעשות בהם כבתוך שלהם. וכך, ביום בהיר וללא כל הודעה מוקדמת, נוחתת לה בתיבת הדואר מעטפה שבתוכה "צו הבאה למתן עדות". לא פחות ולא יותר. כעבור יומיים צץ לו עוד אחד כזה, חולפים ימים ספורים וצווים נוספים מוצאים את דרכם לפתח דירתי. 

על מה ולמה? מסתבר שהשומרים שמתחת לפיקודי תובעים את החברה שבה אני מועסק כמפקח והחברה זקוקה לנוכחותי על דוכן העדים כדי לאשש את גירסתם שלהם לגבי כל מקרה ומקרה. ואם לא די בכך – ברוב המקרים התביעה גם התגלגלה בסופו של דבר על ראשי, שכן בתור מפקח הייתי אמור לשאת באחריות על אותם מחדלים שבהם הואשמה החברה כנתבעת. אכן מדובר היה בתביעות קטנות לגבי סכומי כסף זעומים אך אלה היו מספיקים די והותר על מנת "לטרטר" אותי כדבעי ולחמוס ממני את פינות השקט האחרונות שעוד נותרו אי שם בשולי השוליים של נפשי. בוקר אחד אני מתעורר לקולם של נקישות עוצמתית על דלת הדירה כשבפתח שלושה שוטרים עם "צו הבאה לבית משפט", למחרת אלו שלושה דרישות לתשלומי קנסות, אני רק אוסף את עצמי ויוצא מהבית בכדי לסדר את אותם תשלומים כשמרוב לחץ ומבוכה אני קצת שוכח לשים לב לרף המהירות המותרת והנה אני נלכד במכמונות מהירות משטרתיים, חוטף דוחות תנועה על ימין ועל שמאל ומושך על עצמי גל חדש של זימונים לבתי משפט וקנסות כשהנסיעות לסידורם של אלו מזמינים בתורם דוחות נוספים… המציאות הזו יצרה אצלי תחושה של הימצאות מתחת לבניין שקרס תחתיו כשבכל רגע נופל על ראשי מטח חדש של הריסות. הרגשתי "על הכוונת" ולא הצלחתי להבין מיהו זה היורה כך את החיצים ומהי כוונתו. מרוב עצב ותסכול גם לא חשבתי הרבה. כל תקרית כזו היתה דוקרת אותי דקירה קלה נוספת והכל יחד הצטרף לסדרה מוזרה של הצקות טורדות בלתי פוסקות אך המחשבה לא הופעלה וגם אם לפעמים כן – לא היה בידה שום קצה חוט. הייתי בסוג של "השלמה עם מזלי הרע" ומבחינה מסויימת זה היה כמו לשפוך עוד ועוד דליים של זפת עכורה לחיים שבין כה וכה היו שחורים משחור. 

עד לאותה שעת צהריים שבה צנח "הקש ששבר את גב הגמל" באופן סופי ומוחלט. לא היתה זו צרה מיוחדת, לא סבל קשה מנשוא ולא נזק יוצא מגדר הרגיל, זה היה מאותו סוג של "תקריות לא נעימות" שכבר הפכו אז להיות לחם חוקי ובכל זאת: הקצב הצפוף כל כך של האירועים היה לגמרי מעל ומעבר לסף הסיבולת שלי. מעשה שהיה כך היה: 

השבירה הסופית והרגע הגדול

בוקר אחד אני מגיע, כהרגלי האומלל החדש, לבית המשפט ומחנה את הרכב בחניון הסמוך. כעבור מספר שעות, אחרי סחבת ומתיחת זמן מתישה, הדיון מסתיים. אני יוצא מהבניין וממהר לחניון אלא שאז אני מבחין להפתעתי שהרכב איננו שם. אני מתרוצץ מרוט עצבים בנסיונות לברר מה עלה בגורלו של רכבי עד שאני מגלה שמכיוון שחניתי היכן שאסור היה לי לחנות הרכב נגרר למתחם אחר. אני משחרר סוף סוף את הרכב ויוצא לכיוון הבית אלא שאז… שוב עוצר אותי שוטר, מאשים אותי בעבירת תנועה כלשהי ומנפיק לי על אתר דו"ח נוסף!  

זהו. זה כבר היה למעלה מכוחותיי. מן השמיים נלחמים אתי הכוכבים ממסילותיהם… כל כוחות השאול חברו נגדי… אני מטרה במטווח והכדורים נורים זה אחר זה ללא רגע של "הפסקת אש"… כל מה שאני נוגע בו הופך לאפר ועשן, כל קיר שאני חולף על ידו מתמוטט עליי, כל פיסת אדמה שאני דורך עליה נבקעת מתחתיי… נשברתי והפעם לגמרי. 

וכאן התרחש הפלא הגדול שהיווה בעצם את נקודת התפנית החדה והדרמטית של חיי. כל הסיבות שבעולם הובילו היישר למקום אחד: לערש יצועי. בדרך הטבע הייתי אמור להיכנס הבייתה, להשיל מעל כתפי את תיק העבודה הכבד ולצנוח לתוך מיטתי לשינה ארוכה ועמוקה שבמצב כזה היא כנראה אף יותר מ"אחד משישים במיתה". היה ברור לי שזה מה שעומד לקרות, ברוח זו אף לחצתי על ידית הדלת, זרקתי מעליי את התיק ופניתי לחדרי, אלא שאז, ברגע הכל כך חשוך קרה משהו לא יאומן. 

על גבי אחת השידות בחדר שלי מונח היה סידור בנוסח עדות המזרח. הוא היה בבעלותו של אחד החברים בדירה אך דומה שמעולם הוא לא מילא שם את התפקיד שלמענו הוא נועד. הוא היה "מטייל" שם בין החדרים, בסיוע ידיים אקראיות ומזדמנות, כחפץ מוזנח ומיותם, פעם חשוף על גבי ארון או כסא, פעם מוסתר מעל המקרר הגבוה ופעם מכוסה מתחת למפת שולחן או שמיכה, אך תמיד בתורת "סגולה" בלבד ולא עבור שום מטרה דתית אחרת כלשהי. הפעם, כאמור, הוא התנוסס לראווה על גבי שידה ומתוך דחף כאילו בלתי רצוני ובלתי נשלט תפסתי אותי בשתי כפות ידיי, ופתחתי אותו לרווחה מול עיניי. 

כאשר אני מנסה לשחזר כיום את שינוי הכיוון מהמסלול הצפוי שמסתיים בצניחה אל הכרית למסלול המפתיע שהוליך לפתיחה של הסידור – אני מבין באופן ברור שכאשר הכל באמת התמוטט והנפש הגיעה לשיא השבירה שלה, הנשמה פשוט חיפשה משהו רוחני וקדוש להיאחז בו ואת המשהו הזה היא ראתה אז בדמותו של אותו סידור.  

אני פותח את הסידור ומול עיניי בוהקות בשחור מנצנץ המילים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…". כמה פעמים קראתם את הפסוקים האלה? כמה שנים אתם קוראים שחרית וערבית ובקריאת שמע שעל המיטה את הפרק הזה?  זו לא תהיה הגזמה אם תאמרו שככל הנראה עשיתם את זה כבר אלפים או רבבות פעמים, אבל באותה פעם המילים האלו היו עבורי ממש רעם מרעיד מכף רגל ועד ראש וברקים של אש. פשוטו כמשמעו. הלוואי שאזכה עוד פעם אחת בחיי לקרוא את הפסוקים הללו כפי שראיתי אותם אז. המילים האלה הקיפו אותי כמו ענני ענק, מילאו אותי, את כל רמ"ח איברי ושס"ה גידי, ובאותם רגעים לא היה שום דבר אחר במוחי, בלבי, במחשבתי, בהרגשתי. יש רק דבר אחד: ה' אלוקינו, ה' אחד! 

היו אלה המילים הללו והיו אלה התוספות הזעירות שמתלוות אליהם בסידורים נוסח עדות המזרח. ה' – היה, הווה ויהיה. אלוקינו – תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. אני זוכר כיצד כל מילה מהפירושים האלה הצטיירה לי באותיות של אור ואש. "היה, הווה ויהיה", הוא נצחי, הוא תמיד, הוא כאן, הוא בכל מקום. "תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם". כן, ככה זה, כל המעברים הקשים, כל ההרפתקאות המשונות, כל הסיבובים וההתפלויות וההתעקלויות והירידות והנפילות, כל המאורעות והתהפוכות והשינויים והתמורות, הכל הכל זה אתה – "בעל הכוחות כולם". אתה עומד מאחורי הכל, אתה מנהל את הכל, אתה מוביל את הכל, מגלגל את הכל, מסבב את הכל. הכל אתה!   

ופתאום קרה לי מה שלא קרה לי לפני זה אף פעם. לראשונה בכל התקופה החשוכה והמרירה הזו – בכיתי. פשוט בכיתי. עם דמעות חמות. התייפחתי כמו תינוק. וכך, בלי לדעת דבר וחצי דבר על "התבודדות", מצאתי את עצמי יושב ושופך את כל מה שעובר עליי בפני השם יתברך בדיבורים פשוטים כדבר איש אל רעהו. "עכשיו אני מבין שאתה עשית איתי את הכל, אז מה קורה פה? ומה בעצם אתה רוצה ממני?"… 

על מסלול הריפוי הפלאי 

לחוויה העוצמתית הזו היתה התחלה והיה לה גם סוף. כמו כל דבר טוב – גם זה נגמר אבל בשונה מכל החוויות האחרות שבהן התנסיתי עד אז, החוויה הזו השאירה רושם אדיר שלא עזב אותי יותר אף פעם. החיים המשיכו כרגיל, גוש הדיכאון עדיין לא התמוסס והמשכתי יום יום בשגרת העבודה אבל השם יתברך כבר נכח שם נוכחות מלאה ומורגשת, הפכתי להיות מאמין במלוא מובן המילה. בורא עולם איתי ואני מדבר אתו בכל עת ובכל שעה. מה שהייתי עושה אז זו בדיוק צורת שפיכת הלב לפני השם יתברך עליה למדתי לאחר מכן בליקוטי הלכות: "להפוך החמימות הבוער בלב מריבוי הצרות שרוצה להכניס כעס, חס ושלום, להפוך הכל לתפילות ותחינות ובקשות וצעקות להשם יתברך בחמימות הלב" (פורים ו' ו'), והתיעול הזה של אנרגיות העצב והזעף לדיבורים חמים של תפילה נוכח פני ה' החל לחולל בי פלאות.  

אט אט השינוי הזה גם החל לרדת לפסים מעשיים וליצור שינויים בפועל: עד אז, השאיפות, ככל שהתקיימו וככל שהורגשו מתחת ומבעד לשכבת הדיכאון, היו יציבות כלכלית והצלחה חומרית, דבר שגם התבטא בכמות השעות שהקדשתי לעבודה כשהמטרה לא מוגבלת רק למשכורת שתספיק לכיסוי דמי שכירות הדירה ושאר ההוצאות אלא אף לחסכון לשם השקעה בטווח מאוחר ומתקדם יותר של הטיפוס במעלה שליבות סולם ההצלחה הפיננסית. ככל שהאמונה, התמדת המחשבה והעמקת ההרגשה בנוכחות הבורא והדיבור עמו החלו להיות יותר ויותר חלק בלתי נפרד מחיי – כך הלכו השאיפות האלה והתרופפו, במקומם צמחה מתוכי אישיות אחרת, מין 'פריק' שאחרי שעות עבודה מינימליות מחפש לשבת באיזשהו פארק ירוק ולצפות ברוגע בגווני דמדומיה של שקיעה יפה. 

הכרתי חברים חדשים, כאלה שכמוני גם הם שבו מהמזרח הרחוק, ויחד היינו יוצאים למורדות מדבר יהודה ושוקעים בתוככי השקט, הדומיה והפליאה. הם אולי הסתפקו בחיפוש אחר רוחניות מופשטת בת בלי שם אך אצלי היו אלה נופים ומרחבים שהנכיחו עבורי יותר ויותר את התחושה הברורה והבהירה של נוכחות הבורא ועוררו אצלי, כפי שקראתי מאוחר יותר ב"מעשה מבן המלך ובן השפחה שהתחלפו", זכרונות ומחשבות רציניות ביותר על משמעות ותכלית החיים. קמעא קמעא התחילה להיבנות אז בנפשי תקווה חזקה להשתחרר אי פעם סופית מהדיכאון שרבץ עליי כמו ענן שחור ולהיפתח אחת ולתמיד לחיים מלאים בשמחה אמיתית והדבר הזה פשוט החל לקרות. לא בבת אחת אבל בכיוון חד וברור: מיום ליום הענן הקודר הזה הפך להיות קצת מפוזר יותר, קצת קטן יותר. התחלתי לחזור לחיים: יותר חיוך, לא מלאכותי ולא מאולץ. יותר תקשורת עם בני אדם מסביבי. יותר ויותר רגעים מתמשכים של קורת רוח. חסמים בנפש הולכים ונפתחים, הולכים ומשתחררים. וככל שהאמונה גודלת, באותה מידה ממש שמחת החיים הפשוטה והבריאה הולכת גם היא ומתעצמת, ויחד עם השמחה שמתחזקת – הולכת האמונה ומתגדלת עוד יותר ועוד יותר… נכנסתי בעצם לתהליך מתקן של "מעגל קסמים" חיובי ומרפא.  

התגלית הגדולה: היער!

חלפו מספר חודשים וטיפין טיפין חלחלה לתוכי ההבנה כי הנתיב שיוציא אותי החוצה לחלוטין מביצת העצבות הוא דווקא אותו שקט ועצירת החיים שמחוץ לשאונו של הכרך הסואן. מירושלים העיר הגדולה היו המדבריות הפסטורליות רחוקות כברת דרך, החלטתי שאני חוזר לבית הוריי במושב מחסיה שבשפלת הרי יהודה, זהו מושב כפרי ציורי במזרחה של בית שמש הטובל מכל עבר בשדות וביערות שפתאום הרגשתי שאני זקוק להן כמו אוויר לנשימה.   

וממחשבה למעשה, קמתי ועברתי למושב ועד מהרה התקבלתי לעבודה של שמירה על מוסדות חינוך לפני הצהריים, וסדר היום הקבוע שלי התחיל להיות: התבודדות יום יום במשך שעות ארוכות ביער שגובל עם המושב ושהבתים הקיצוניים בחלק האחורי שבו ממוקמים ממש בתוכו. הייתי פשוט חוזר מהעבודה, זורק מעליי את התיק, רץ לתוככי היער ומתחיל לדבר עם השם יתברך. קשה להבין את התופעה הזו: אף אחד בעולם לא דיבר איתי לפני כן לא על "התבודדות" ועל אחת כמה וכמה שלא על "התבודדות ביער". אף אחד לא הנחה אותי ולא כיוון אותי. התחלתי בעצם לחיות כמו ברסלבר עוד לפני ששמעתי על המילה הזו. כיום, אחרי הרבה לימוד בליקוטי הלכות ובעלים לתרופה, אין לי ספק שזהו פועל יוצא ישיר מכוחו של רבינו שעוסק בכל עת ובכל רגע בתיקון כל נפשות ישראל ושאמר שכל הרהור תשובה מסוף העולם ועד סופו הכל נמשך ממנו. רבינו התחיל בעצם לטפל בי באופן אישי בטרם ידעתי בכלל את שמו. ושוב, בלי שאף אחד יורה לי וידריך אותי איך ומה וכמה ולמה, הרגשתי רצון עז להתחיל ולהניח מדי בוקר את התפילין שהמתינו לי בסבלנות ראויה לכל שבח בתוככי מגירת ארון החפצים האישי שלי בחדר הפרטי שלי שבבית הוריי, אך עדיין, שימו לב, ללא כיפה לראשי וללא מינימום של ידיעה באל"ף בי"ת של יהדות. רק הלב היה מלא באהבה להשם יתברך. פשוט אהבה. הייתי מדבר איתו בשדה ומרגיש איך אני אוהב אותו ורוצה את קרבתו, בדיוק כפי שהיה רשום שם באותו יום באותו סידור: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"… בלי להתגאות, וגם אין שום טעם לייחס את הדבר הזה לעצמי שהרי ללא כל ספק הכל היה תוצאה של הארה אלוקית עליונה וכבירה שתפסה אותי בשערות ראשי והביאה אותי לאן שהביאה אותי ללא כל בחירה מצדי: זכיתי לקיים אז כפשוטו ממש: "שיוויתי השם לנגדי תמיד". חייתי אז את מציאות הבורא בכל זמן ובכל מקום כמעט ללא רגע קט של הסחת דעת. 

בהמשך עברתי לעבודה דומה במושב אחר באזור שהיה מוקף ביער גדול ורחב הרבה יותר, שדות פתוחים ומרחבים עצומים לטיולים בין העשבים והשיחים תוך כדי שיחות ארוכות עם השם יתברך, ממש בבחינת "אני ואתה נטייל בגן עדן"… גם העבודה שם היתה נוחה יותר ושלא כמו העבודה הקודמת היא דרשה ממני רק את הדאגה להצבתם של השומרים איש איש במקומו עם בוקר ומיד לאחר מכן הייתי חופשי לנפשי, הווי אומר: לצאת ליער ולהתרפק על השם יתברך. 

והנה מתברר שהנס הגדול קרה גם קרה ונפשי פשוט נרפאה! ללא שום טיפול או אימון רגשי כזה או אחר, שום פסיכולוגיה ושום תרפיה, רק מכוחה של האמונה ומכוחה של ההתבודדות ביער – הדיכאון פשוט התפוגג והתנדף כלא היה והנה הפכתי להיות מלא שמחה וחדווה ומוצף בכל עת ובכל שעה ברגשות מגוונים וזוהרים של אור ונועם, אהבת הבורא ואהבת הבריות ואהבת החיים. שמי התכלת שמעל ראשי, עצי היער, האיילים והכבשים שחצו מדי פעם בודדים ובעדרים את השדות, כל פרח, כל משב רוח – בכל דבר הרגשתי כביכול את כבוד ה' המתגלה בכל פרט ופרט בבריאה. והכל בלי שום ספר, בלי שום דיסק, שום שיעור, שום חבר, הכל ישר מהלב. הכל מתוך הנשמה. הכל בחסד חינם. פלא פלאים.  

מיהו המושך בחוטים?

כעת ורק כעת מגיע הפרק העיקרי של סיפורי חיי. ישנם סיפורי התקרבות, והם לרוב חלק הארי של הסיפורים המסופרים, שבו במצב כזה או אחר מישהו פוגש ספר או דיבור כלשהו של רבינו, רב או חבר חסיד ברסלב, נוסע לאומן מסיבה כלשהי וכדומה, והמפגש הזה, עם הדיבורים של רבינו או עם הציון הקדוש, הוא מה שמחולל אצלו מהפך. אצלי הסיפור הוא כמעט לגמרי הפוך, אצלי הסיפור התחיל בראש ובראשונה עם המהפך שהתחולל, רק לאחר מכן גיליתי את רבינו והבנתי למפרע שהוא זה שחולל, בלי שכלל אדע מכך, את המהפך כולו, ושרק הוא זה שיכול לתת לי את האפשרות להמשיך באותה דרך הלאה והלאה, גבוה יותר, עמוק יותר ורחב יותר. 

וכך השתלשלו הדברים:  

יום אחד אני מתעורר בבוקר ומחליט לבקר חבר שמתגורר אף הוא במושב ושמזה שנים לא נפגשנו לשיחת רעים. מדובר בחבר "מסורתי" ששומר פינה חמה בלב ליהדות ושלאור השינוי הרוחני שחל אצלי היה חשוב לי לרענן את הידידות הישנה ולהחליף אתו מילה או שתיים בנושא. החבר קיבל אותי במאור פנים, הצביע על מערכת ישיבה בפינה מוצלת בגינה שטופת השמש וניגש לחמם את הקומקום כך שנוכל "לשבת על כוס קפה" ולשוחח ביישוב דעת. תוך כדי שהמים מתחילים להעלות רתיחה הוא שם לב שאני הנני, כמו שאומרים, ב"אורות"… הוא נוטל ספר ממדף קיר בחדר האורחים, מושיט לעברי ופולט: "תקרא משהו!". משום מה נראה היה לו שיש קשר כלשהו בין המתח הרוחני הגבוה שהקרין ממני לבין תכניו של אותו ספר. זה היה ספר "עצות המבוארות" של ר' שמשון ברסקי ואני לעולם לא אשכח את הרגעים הללו: ישבתי שם על כר הדשא הטרי, פתחתי את הספר באקראי, אני מתחיל לקרוא שורה ועוד שורה ואני מרגיש שזו הפעם הראשונה שמשהו ששייך לדת מדבר אליי בשפתי שלי, מדבר אליי מבחוץ אך בעצם מדבר בדיוק את כל מה שרוחש אצלי בפנים. 

זה ממש מדהים כי למרות שאני לא זוכר מהו הנושא שעליו קראתי שם אבל ברור לי שזה לא היה "התבודדות" ולא היה "יער", זה לא היה משהו שהכרתי אותו עד אז בלי לדעת לקרוא לו בשם, זה התייחס לנושא אחר לחלוטין, ולמרות זאת ההרגשה היתה שאותו דבר שמושך אותי להתבודד ביער זהו אותו דבר שמסתתר כאן בין דפי השורות האלה. אותו סוג של תמימות, של כיסופים, של אמת, זה משהו שלא נראה לי שניתן להסביר אותו. נהייתי פשוט "מהופנט" על הספר ולא יכולתי להניח אותו מידי. אני קורא וקורא בהשתוקקות גדולה ומרגיש שיש כאן ממש מאגר בלתי נדלה של דלק ללב. כל משפט מפלח בקרבי ומעורר את לבי בהתעוררות בוערת של געגועים אדירים לקדושה מסוג שמעולם לא הכרתי. התחננתי לחבר שיסכים להשאיל לי את הספר והוא: "זה ספר ברסלב, אולי יש לך בבית ואתה לא יודע… יש את הספרים האלו בכל מקום, הם מסתובבים בכל מקום". הוא משאיל לי את הספר בשמחה ואני ממהר אתו הביתה רק כדי לגלות שאכן, כהשערתו של אותו חבר, ה"אוצר קבור מתחת לתנור"… 

מתברר ששנה קודם לכן ביקרה קבוצת מפיצים בבית הוריי ואמי רכשה מהם את הספרים: "משיבת הנפש", "השתפכות הנפש", "שיחות הר"ן", "שבחי הר"ן", ו"ספר המידות". אני מתיישב לקרוא משהו מכל ספר ואותה הרגשה חוזרת על עצמה והפעם ביתר שאת: הדיבורים אותם אני קורא "מבחוץ", כאילו יוצאים בעצם "מבפנים". הם כאילו "שלי" מאז ומעולם… כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך מלא חן של אמת. כל כך מחזק. כל כך מעורר. מאז שיניתי קצת את הסדר ובחזור מהעבודה, לפני ההליכה ליער, אני פשוט "מסתער" על הספרים וקורא בהם בהתלהבות בלתי מוסברת דף אחרי דף, סעיף אחרי סעיף, פרק אחר פרק, והם יוצרים בנשמתי התעוררות שלא היתה לי כמוה מעולם. זה היה ממש השפעה ישירה, זרם עוצמתי, של כוח ורוח הצדיק, הרבה מעבר להבנה שכלית של התוכן המסויים בכל משפט או קטע כשלעצמו. 

וכך, לאט לאט הולכת ונבנית אצלי אמונה והרגשה עמוקה מאד במושג חדש: מושג ה"צדיק". פתאום כל כך ברור לי וכל כך מאיר לי שאכן ישנו מישהו, אותו צדיק קדוש ונורא שעל דברי ימי חייו אני קורא באהבה ובשקיקה שכזו ב"שבחי הר"ן" וב"שיחות הר"ן", שגם הוא הרגיש במשך ימים ושנים שהשם יתברך מסתיר את פניו ממנו והכל מסביב חשוך וחסום ובכל זאת הוא התחדש והתחזק והתגבר שוב ושוב פעם אחר פעם בלי קץ וגבול וזיכך את עצמו תוך יגיעות וטרחות שלמעלה מהשגת אנוש ובעיקר על ידי ריבוי תפילות ותחנונים בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, וכפי שהדברים מתבארים בטוב טעם ובמתיקות שכזו ב"השתפכות הנפש" ובהקדמה הארוכה שם… עד שזכה, כפי שאני לומד סעיף אחר סעיף ב"משיבת נפש", להבקיע ולסלול דרכים ונתיבות לכל אדם ואדם באשר הוא שם מעמקי שאול תחתיות ומתחתיו לרום מרומי המרומים, ושגם כיום, שנים רבות אחר הסתלקותו, הוא ממשיך כבחיים חיותו לעסוק בתיקונה המיוחד של כל נשמה ונשמה ולהעניק לה טיפול אישי ומסור… 

 

שתי המתנות החדשות: כיפה וליקוטי תפילות 

ותבינו, לכל הלימודים וההארות והתובנות המופלאות האלה אני מגיע, בכוחו של הצדיק, כאשר אני עדיין ללא כיפה לראשי! כמה סבלנות ואריכות אפיים יש לו לרבי שלנו! ואכן, כמה מלאים וגדושים ספריו וספרי תלמידו באותם דיבורים על כך ש"אפילו מי שנפל ונתרחק מאד מאד, איך שהוא, על כולם מגיעים רחמי הצדיק לעוררו ולהעלותו משמד לרצון… והעיקר הוא שהצדיק בגודל כוחו ממשיך חסד ורחמים ורצון נפלא משם עד שמאיר הרצון למטה למטה, עד שאפילו בכל המדריגות התחתונות מאד, אפילו בעשר כתרין דמסאבותא, מגיע הרצון הקדוש לכל הנפשות שנפלו לשם עד שגם שם הם מתעוררים בכל פעם ברצון חזק וכיסופין טובים להשם יתברך… עד שיעלה אותם משמד לרצון!" (ליקוטי הלכות ברכות השחר ה' ס"א). 

הפעם הראשונה ששמתי כיפה לראשי היתה ביום תשעה באב ובאותה הזדמנות אף זכיתי בהשגחה פרטית להכיר ספר ברסלבי חדש שלא הכרתי עד אז. הספרים שהכרתי בינתיים היו אלו שציינתי, הייתי כאמור קורא בהם מדי יום ביומו ולאחר מכן, בעיקר בהשפעת ובהדרכת הספר "השתפכות הנפש", יוצא ליער ושופך את נפשי לפני השם יתברך, אך עדיין לא ידעתי על קיומו של ספר תפילות, ספר התבודדויות ושפיכות נפש, שחובר על ידי רבי נתן. והנה הגיע תורה של הזכות לקדש שם שמיים ולהתעטר בכיסוי ראש כהלכה ותור גילויו של הספר הנפלא "ליקוטי תפילות":

ההתחזקות הגדולה שלי ביהדות עוררה בי רצון עז לפקוד את שריד בית מקדשינו הכותל המערבי, והיום אותו מצאתי הכי מתאים לכך היה יום תשעה באב, יום בו נחרב המקדש. יצרתי קשר עם אחד מבני משפחתי תושב המושב ויחד נסענו לירושלים וצעדנו רגלית לכיוון הכותל דרך שער יפו. תוך כדי הליכה צדה את עיני ערימה של כיפות שיך מהודרות ומוזהבות אלו על גבי אלו בדוכן אריגים טיפוסי באחת החנויות בשוק הערבי. רכשתי מיד כיפת ענק אחת כזאת והשקעתי את ראשי בתוכה כדת וכדין למהדרין מן המהדרין… וכך, עם המראה החדש והקצת מוזר, אני מוצא את עצמי מתנשא על נחיל האדם הססגוני שזרם באותה שעה לאותו מקום ששכינה לא זזה ממנו מעולם ומנשק את האבנים הקדושות כשבפי תפילה חרישית לגאולת עם ישראל וגאולתי הפרטית שלי.

אני מסתובב לכיוון הרחבה והנה אני שם לב לקבוצה של צעירים עם אור מיוחד על הפנים, היתה בהם פשטות יהודית מלאת חן ומה שעניין אותם יותר מכל היתה הפצת ספרי ברסלב למבקרים הרבים. התבוננתי בהם ארוכות והרגשתי כיצד המראה היהודי הזה כל כך מדבר ללבי. הפאות, הזקנים, אך לא מאובנים מתחת לקפוטות מכופתרות וכובעים מוברשים אלא מלאי חיות ורעננות. אלה היו חסידי ברסלב הראשונים שפגשתי מעודי והם עשו עליי רושם כביר. לפתע פונה אליי אחד מהם ומציע לי את הספר "ליקוטי תפילות" כשתוך כדי הוא שואל אותי "אתה נשוי?", השבתי בשלילה ואז הוא פתח לי את התפילות למציאת הזיווג, מ"ד-מ"ה-מ"ו, בחלק השני של הספר. רכשתי מיד את הספר והתיישבתי שם לומר את התפילות, כשאגב פוזלות עיני לתפילות נוספות… היתה זו בשבילי מתנה אדירה והבנתי שהספר הזה הופך כעת להיות רוח אפי ונשמת חיי.

וכך אכן היה: מאז, מדי יום ביומו עשיתי לי מנהג קבוע: הייתי חוזר לביתי מהעבודה, מסתגר בחדרי, מפעיל מוזיקה מזרחית בווליום גבוה, עדיין לא היה לי אז צל של המושגים: "מנגן כשר" ו"מנגן לא כשר"… ומתחיל לקרוא ברצף תפילה אחרי תפילה, שעה, שעתיים ולפעמים גם שלוש ויותר. איי, היו אלו ימים שלא מעלמא הדין!     

שיעורים וחברים

ועדיין, מה שהיה חסר לי מאד זה לימוד מסודר של תורת ברסלב. הלימוד היום יומי בספרים שהיו ברשותי יותר משהיה בגדר לימוד הוא היה בגדר קריאה. ודאי שהבנתי מעט את פשוטם השטחי ביותר של הדברים אך מפאת חוסר הכרה של מושגי יהדות ומושגי קבלה בסיסיים רבים מספור לא מצאתי את ידיי ואת רגליי והייתי זקוק בדחיפות למי שיאיר כאן את עיניי. גם הישועה הזו הגיעה תוך זמן קצר וגם היא בעקבות הקשר שהתחדש עם אותו קרוב משפחה שעמו עליתי לכותל. 

היה זה באחד מימי חודש אלול. יצאנו בחצות הלילה להשתתף באמירת סליחות באחד מבתי הכנסת הספרדיים בבית שמש הישנה ושם פגשנו במפתיע יהודי יקר שפעל רבות בקירוב רחוקים בעיר, הרב אליהו אלחרר ז"ל, שהיה חסיד ברסלב בלב ונפש. אחרי הסליחות נשארנו לשוחח אתו מעט והוא הציע לנו על אתר לבוא לשיעורים שהוא מוסר באופן קבוע בספר ליקוטי מוהר"ן אותו הוא תיאר לנו כספר היסוד של חסידות ברסלב שעליו גם אמר רבינו שהוא "אתחלתא דגאולה". התחלתי להופיע בשיעורים וכך נגלה בפניי עולם שלם של תורות הבנויות כמערכות שלימות מורכבות ומסועפות של עצות ודרכים נפלאים לעבודת ה', דבר שהעצים את התקרבותי לרבינו הקדוש עשרת מונים. באותם שיעורים גם התוודעתי לראשונה לחברים נוספים מחוג המקורבים לצדיק שחיים את אותה דרך ומשותפים באותה אמונה ובאותם כיסופים. האור הזה של "נקודת החבר" התגלה כאחת הנקודות העוצמתיות ביותר בתהליך ההתקרבות והוא קידם אותי המון.  

כעבור זמן לא רב הציע לנו הרב אלחרר לנסוע לאומן. היה זה בתחילת החורף וההחלטה שהתקבלה היתה רכישת כרטיסי טיסה לכבוד ההתקבצות של חסידי ברסלב באומן בשבת חנוכה. 

אומן וכריתת הברית הנצחית!

בהחלט ניתן לומר כי את ה"מכה בפטיש" ו"סוף הפסוק" של התקרבותי לרבינו קיבלתי אך ורק באומן. עד עצם הרגע הזה חיים אצלי אותם רגעים של חצות יום ערב שבת קודש בהם ירדנו מהרכב שלקח אותנו מקייב היישר לרחוב פושקינא באומן, הקור היה מקפיא עצמות והכל מסביב היה מושלג. הנחנו את המזוודות בדירה, השלמנו את ההכנות הנחוצות לכבוד שבת ורצנו לציון שהיה מחומם להפליא כשהקהל במקום כבר מתנועע באמירת שיר השירים. אני זוכר שתפסתי גם אני סידור והתחלתי לקרוא שיר השירים כשמעיניי זולגות דמעות שליש מאין הפוגות. כולי מוצף בהתרגשות אני משתטח על הציון הקדוש רוטט מבכי, הציון היה יחסית ריק באותה שעה מוקדמת שלפני מנחה ומפי החלו לקלוח בשטף דיבורים חמים כגחלי אש בשלהובין דרחימותא, היתה נעימות כזו בנפש, אור כזה של קדושה ויראה ושמחה שבו זמנית הבשילה בלבי ההבנה הסופית: "פה אשב כי איוויתיה", אני את גורלי קושר ברבינו ובאנשיו מעתה ועד עולם! 

כשחזרתי לארץ אחרי אותה שבת חנוכה באומן הבנתי שאני חייב "להיכנס" ללימוד תורתו של רבינו בצורה הרבה יותר רצינית ולהעמיק עוד יותר את הקשר ואת הקירבה עם חסידי ברסלב. מלבד אותה חבורה נפלאה שהסתופפה בשיעוריו של הרב אלחרר, התחלתי לפתח קשר עם עוד "קיבוצים" של חסידי ברסלב נפלאים באזור. התחלתי לפקוד את ה"קלויז" ברחוב רבי יהושע בן לוי ברמה ב' בבית שמש וכך התוודעתי לעוד ועוד חברים מאנ"ש. באותה תקופה גם היינו מתקבצים במבנה של מאגר מים ישן שהיה ממוקם בתוככי היער שמסביב לרמה ב' בבית שמש. היה זה מאגר לא שימושי, מין חדר ענק מעוגל ריק לגמרי, שם בנינו "בית כנסת ברסלב". הבאנו כלי עבודה וחצבנו בתוך הביטון "דלת", שיפצנו, שייפנו, מרחנו טיח, סיידנו… אחד החברים הביא שולחנות, השני סיפק ספסלים, השלישי בנה ארון ורעהו מילא אותו בספרים. מתחת לעצים בחוץ צצו להם בזה אחר זה סטנדרים… זה הזכיר את ה"חווה" של אנשי הבעל תפילה "מחוץ ליישוב" והיה זה מחזה מפעים לראות ילדים חסידי ברסלב שבמקום השתובבות בגני השעשועים בשכונה היו באים לשם קבוצות קבוצות אחרי סיום הלימודים, תופסים פינה מול סטנדר ומתיישבים ללמוד בחברותא ספרי רבינו ולהתפזר למספר דקות התבודדות… היה שם משהו מדהים, באמת מדהים. היינו מתקבצים שם לתפילת מנחה וערבית, לומדים יחדיו ספרי רבינו ומתחזקים ב"שיחת חברים". מדי פעם היינו מזמינים לשם את הרב יחזקאל ששון, הרב אליהו גודלבסקי ואחרים, למסירת שיעורים בספרי רבינו. זה היה "קיבוץ" מאוד מעניין של מקורבים חדשים לצד ותיקים והיתה הרבה חיות דקדושה שם. כל זה הסתיים לפתע כאשר יום אחד הגיעו לשם אנשי המנהל מטעם קק"ל עם "צו פינוי", כלים הנדסיים וכוחות משטרה, סילקו אותנו משם ופינו את כל הציוד שהיה שם לא לפני שהספקנו להציל את ספרי הקודש. פינת החמד הזו אכן נעלמה מן השטח אבל את מה שהנשמה של כל אחד מאתנו ספגה משם עמוק עמוק פנימה אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו לנצח. 

אגב, בקשר לאותו מאגר מים מתהלך בין אנ"ש סיפור התקרבות מיוחד במינו. את הסיפור שמעתי לפני מספר שבועות והוא מופלא ביותר. לחסידי ברסלב הרבים מקרב בעלי התשובה המתגוררים בבית שמש נוספה לאחרונה דמות חדשה: בעל תשובה מזוקן ששתי פאות טריות מעטרות את ראשו והוא פוסע כעת את צעדיו הראשונים בחסידות ברסלב. למרבה הפלא מתברר שבשעתו הוא עבד בקק"ל והוא בעצם היה האחראי לפינוי כל תכולתו של "בית הכנסת" המיוחד שלנו באותו מאגר מים. לאחר שמשאית ההובלה שהובאה לשם עבור מטרה זו הועמסה בכל רהיטי העץ הרבים שמלאו את המקום: שולחנות, כסאות, סטנדרים וארונות, והמתינה לפקודה לעזוב את השטח הוא ערך סקירה אחרונה במתחם והבחין לפתע במספר ספרי ברסלב מתגלגלים על הרצפה, היו אלה ספרים שכנראה לא שמנו לב עליהם ובמהלך הפינוי האגרסיבי הם הגיעו לידי בזיון. אותו מפקח מטעם קק"ל התכופף לאסוף את הספרים ותוך כדי פתח ספר אחד, קרא בו קצת ומה שקרה אז זה שהוא פשוט התחיל לבכות… יהיה זה מעניין ומסקרן מאד לשמוע מפיו את הסיפור כולו, אולי מערכת "אבקשה" תצליח ביום מן הימים לדובב אותו… בכל מקרה: אותו אחד הוא כיום חסיד ברסלב!

חיים נוספים מתהפכים

אני חוזר לסיפור שלי שהשתזר ונקשר בין היתר עם סיפורו של חברי שהתקרב אתי יחד כמסופר לעיל. בניגוד למה שאני זכיתי לו באותה נסיעה באומן, פתיחת הלב והארה גדולה ועצומה שכזו, שותפי לנסיעה נותר כביכול דומם וקר כאבן. הוא ישב שם אתי יחד מול הציון, התאמץ לומר את פרקי התיקון הכללי אך שום דבר מיוחד לא התרגש. עבורו זה לא היה משהו אחר מסתם ביקור רגיל בכל בית כנסת או בית מדרש אחר בעולם. לא התעוררות, לא התלהבות, לא בכיות. הוא לא הבין מה הוא בכלל עושה שם. 

שבוע אחרי שהוא חזר לארץ זה פתאום קרה: בבת אחת הוא התמלא בהתעוררות כל כך גדולה להקדיש את כל כולו לתורה ותפילה עד שהוא החליט לעזוב מאחוריו משרה בה הוא השתכר מדי חודש בחודשו לא פחות מ-30,000 ₪ טבין ותקילין(!), מדובר בבחור מוכשר ביותר שתפקד כראש צוות של סוכני ביטוח בחברה מצליחה ומשגשגת, הוא ויתר על הכל והחל ליישם בהתלהבות עצומה את כל עצותיו של רבינו הלכה למעשה מסביב לשעון. תוך ימים ספורים שידך לו הרב אלחרר את בת זוגו, הוא נרשם לכולל מקומי והיה שוקד ימים ולילות על לימוד התורה כאילו רצה להשלים במלוא המרץ והתנופה את כל מה שהחסיר עד אז. במקביל הוא היה מגיע אתי להיפגש עם אנ"ש בבית שמש ולשמוע את השיעורים הנפלאים בספרי רבינו, והיהלומים שבכתר היו הנסיעות לקברי צדיקים בגליל אותם היינו עורכים כפעם בפעם כאשר כל נסיעה כזו מתפרשת על פני יומיים ויותר, היינו מגיעים יחד לקברו של רבי אלעזר בן ערך בעלמה או רבי יוסי הגלילי בדלתון ועוד ועוד, מבלים שעות ארוכות בכל קבר וקבר בלימוד ספרי רבינו, אמירת תהילים, התבודדות וצעקות מעומק הלב להשם יתברך ושואבים מלוא חופניים אור וקדושה. היתה זו תקופה נפלאה שאני נזכר בה כיום בגעגועים צובטי לב: התפילה היתה בכוח ובהתלהבות, ברכות הנהנין, ליקוטי תפילות. זה היה כוח עצום שעורר והתניע והדליק ודחף ללא הרף לעוד ועוד עשיות של קדושה בתמימות ובפשיטות, עובדות ואמירות כפי שרבינו אהב ורצה, אך הכל היה מלא ברגש, מלא בחמימות.   

צעקות וניסים

לאחר מכן מגיע הסיפור של השידוך שלי. זה היה ממש סיפור שמיימי. בתקופה זו אני מגיע כבר לגיל 27, כל החברים שלי מסביב נישאים בזה אחר זה ואני מעוכב זיווג… התחלתי לקיים את כל העצות של רבינו על שידוך. כל יום אמרתי שירת הים בכוונה, קרבנות הנשיאים, וכמובן התבודדתי על זה הרבה. כבר עברו 3 שנים מתחילת ההתקרבות שלי לרבינו ושום הצעה לא נראית באופק. התחזקתי להתפלל על כך בהתעוררות גדולה, יום אחר יום בעקשנות ובהתמדה, היו ימים שפשוט קרעתי את הגרון בצעקות להשם יתברך. יום אחד גם ראיתי לראשונה את שיחתו של רבינו שאמר שהוא רוצה שיגיעו אליו עם טלית, הבנתי שאם אני רוצה להיות מקורב לרבינו באמת אני חייב להתחתן. בתקופה זו גם התחלתי להתחזק בענייני קדושה, ראיתי בספרי רבינו שזה היסוד של הכל, והייתי יוצא אז מדי לילה ליערות וצועק לזכות לקדושה, צועק וצועק… עד כדי כך שאנשים במושב התחילו לשים לב לכך שיש "איזה משוגע אחד" שצועק לו ביערות, אפילו אמא שלי לא ידעה שזה אני. כמדומני שבתקופה שלי לא היה אף אחד שהתקרב לרבינו שם באזור חוץ ממני, אז הייתי מחפש שם כל מיני ואדיות מחורצות ביער שמאחורי המושב כדי שהצעקות  לא יהדהדו בחלל האוויר החופשי ויגזלו את שעות מנוחתם או את שלוות נפשם של התושבים היקרים…

כך חלפה לה תקופה די ממושכת של תפילות וצעקות להשם יתברך על קדושה ועל שידוך עד שביום אחד התחיל סיפור של השגחה ניסית יוצאת מן הכלל. הסיפור של השידוך שלי התגלגל בצורה כזו שמיימית, ממש בדרך לא דרך, סיפור של השגחה פלאית רצופה הראוי לבוא במאמר מיוחד בפני עצמו שבסופו המופלא אכן זכיתי בחסדי השם להתחתן בשעה טובה ומוצלחת ולהקים בית נאמן בישראל המושתת כולו על דרכו של רבינו הקדוש אותה אני מקווה להנחיל הלאה לילדיי עדי תימלא הארץ כולה לדעת את ה' ויתקיים דבר ה' ביד נביאו: "ונתתי לכם לב-בשר… לעתיד לבוא יהיו כל העולם אנשי ברסלב". אוי כמה שהעולם זקוק לזה! 

ה"מופת" הגדול ביותר

עכשיו לקראת סיום תשמעו סיפור שלא חלמתם עליו וכאן אנחנו בעצם חוזרים לתחילת הראיון. מזה כחמש עשרה שנה, מאז שחזרתי אני מאותה נסיעה מדהימה לאומן, אני משתוקק בכל מאודי להביא את אבי היקר לאומן. אבי, יאריך ה' ימיו ושנותיו ויברך אותו בבריאות איתנה במהרה, הוא אדם ישר וטוב לב שלא מסוגל לפגוע בזבוב, אבל מבחינה רוחנית הציונות עשתה לו שואה של ממש ורוקנה אותו מכל שביב של יהדות פשוטה. אני מנסה בכל דרך לשכנע אותו לעשות את הנסיעה הזו לקברו של רבינו באוקראינה, מידי פעם אני מתפלל על זה בכל לב, אך עד כה נראה היה שהדברים נופלים על אזניים אטומות ו"אין על מה לדבר"…

כעת, בתקופה האחרונה ממש, אבא שלי נזקק לעבור ניתוח ברגל, בנוסף הוא גם הפסיק לעבוד ויצא לפנסיה, עכשיו הוא לבד בבית, שוכב כאבן שאין לה הופכים בחדרו וממתין לניתוח ברגל השנייה. קיצורו של דבר: האדם מצוי במצב של הכנעת לב שאין כל צורך לתארה ככל "מי שאינו בקו הבריאה שלבו נשבר בקרבו ודרכו לפרש שיחתו אפלו לפני בני אדם בלב נשבר…" (עלים לתרופה י"ח). והנה, זה שלושה חודשים שאבא שלי הפך לאדם אחר. הוא התחיל להתעניין ברוחניות, ביהדות, וכך הגענו למצב שבו אני נוסע אליו כל יום אחרי העבודה ואנחנו לומדים ביחד "משיבת נפש". לפני מספר ימים אני מגיע והוא מקדם את פניי בכזו תמימות: תגיד, הוא שואל אותי ברצינות שכזו, אתה בטוח שאפשר להתחזק ולהתחיל מחדש להתקרב לבורא עולם אפילו אם האדם נפל ונפל ושוב נפל ושוב נפל ושוב ושוב? אמרתי לו: בוודאי! והוא ממשיך: אתה בטוח? בטוח? ואני: בוודאי ובוודאי! רבי נתן כותב, אני מצטט באוזניו, שאפילו מי שנפל אלפים ורבבות פעמים, תמיד יש לו תקווה להתקרב להם יתברך בתכלית ולהפוך את הכל לטובה! נו, "רבי נתן כותב" ועבור אבי היקר שעד כה היה כל כך רחוק מתורה וממצוות זה מתקבל פתאום כ"תורה מסיני"… 

מבחינתי, זהו ה"מופת" הכי גדול של רבינו שראיתי במו עיניי. יהודי מבוגר במצב כל כך קשה, שוכב מוטל על מיטתו מתענה בחולשה עצומה ובייסורי גוף לא קלים ומה מעסיק את מוחו? השאלה האם וכיצד ניתן להתחדש ולהתקרב להשם יתברך! אני רואה אותו מול עיניי כאילו נולד מחדש ומתחיל, בגיל שכזה ובמצב שכזה, לפסוע במתינות עקב בצד אגודל במסילה העולה בית א-ל. זהו פלא שבכל הפלאות שרק כוחו של רבינו הקדוש מסוגל לחולל וזה נוסך בקרבי תקווה כל כך מוחשית, כאילו אני רואה זאת בעיני בשר ממש, כי הנה הנה מגיע היום הגדול בו אדוננו מורינו ורבינו אור חיינו אהוב נפשינו הלוא הוא "בעל התפילה" הדגול שקיבץ אותנו מירכתי ארץ ועמקי מצולות ים ופתח עבורנו לרווחה את שערי האמונה והתפילה והשמחה, מממש בפועל ובתכלית תכלית השלימות את חזונו עתיק היומין מימי עולם ומשנים קדמוניות בו נחתם סיפור תיקונו המלא של כל העולם כולו מקצה השמיים ועד קצה השמיים (סיום מעשה הבעל תפילה): "…ואחר כך שלחו לשם את הבעל תפילה, ונתן להם תשובות ותיקונים וטיהר אותם. והמלך מלך בכיפה, וכל העולם שבו אל השם יתברך, ועסקו רק בתורה ותפילה ותשובה ומעשים טובים. אמן כן יהי רצון!".