אמונה, ניסים, ארץ ישראל
צבי שרייבר | אבקשה | כתבה א'
ברגע הראשון, כאשר החלה האדמה לרעוד תחת יושבי ארץ הקודש, גילו רבים מיושביה כי בעצם אין הם מובטחים בשום מגן גשמי. סביבם כמו גם ביניהם ממש נמצאים אויבים פראי אדם, צמאי דם, אשר יכולים בכל רגע בדרך הטבע לעשות בנו כרצונם. בזמן כזה, המחשבה הראשונה של בן אנוש היא: חייבים לברוח. צריך ללכת למקום בטוח יותר, שמור יותר. כאן אין על מי לסמוך.
אך אליבא דאמת מחשבות אלו, מחשבות של 'כוחי ועוצם ידי' המה. כבר מאות שנים שכלל ישראל חי בארץ ישראל בזכות בטחון אחד בלבד – הבטחון בא-ל אחד. על ארץ הקודש נאמר 'עיני ה' אלוקיך בה" ו'העם היושב בה נשוא עוון' ואם כן בוודאי שאין בטוחה ממנה ואין השגחה כמותה להינצל מכל פגעי הזמן וסכנות המלחמה האחרונה.
דווקא בעת כזו, מתעוררים תלמידיו וחסידיו של רבינו הקדוש להתחדש ולהרגיש את אורה של הארץ הנקנית ביסורין, ודווקא בעת כזו נשמעים מפיהם של החסידים הזוכים לישב ולהיכלל במהותה – דיבורי חיות ושמחה על גודל זכייתם בישיבת הארץ והכיסופין לקדושתה, שלא נשמעו מעולם.
ביריעה הבאה, נסקור בקצרה את מסירות נפשם של רבינו הקדוש, תלמידו הנאמן מוהרנ"ת, וכן שאר התלמידים הקדושים שבאו ועלו להסתופף בצל ארץ הקודש אף בעיתות מלחמה, בחביבת הארץ מבית ומחוץ, מבית – בשמחת שאיבת אוירה המחכים בחכמה עילאה ותתאה, ומחוץ – בגעגועי השתוקקות עזים – המצפים לראותה ולנשק רגבותיה, כי רצו עבדיך את אבניה.
מובן מאליו, כי בוודאי כל עניין הישיבה בארץ הקודש הוא תוך כדי קבלת עול גזירת הגלות, אשר גזרה חכמתו יתברך לטובתנו ולמען תיקון נפשותינו ונשמות הדורות כולם, לא בחיל ולא בכוח הזרוע יתקבץ ישראל, כי אם בבכי ותחנונים יבואו מידי לילה בלילה על חורבן הכללי ובפרט על כי תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, אלפי רבבות צאן נידח ואין מקבץ אשר שוכנים בין גבולותיה שאינם יודעים כלל משמו יתברך. אוי לעיניים שכך רואות חילול שמו הגדול בפלטרין של מלך, השי"ת ירחם עלינו מעתה וכן על כל שארית הפליטה המחכים בציפייה עצומה לגאולתנו ופדות נפשינו בעת ובזמן אשר תעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו – אפס בלתך גואלנו.
***
טוב ללון במדבריות של ארץ ישראל
דביקותם העצומה של אנשי הצדיק בקדושתו של ה'הר הטוב הזה' – אינה מן היישוב. חיבת הקודש דווקא בעת נסיון כזה מזכיר לנו ולו במעט, את נסיון הרעב הראשון ששרר בארץ הקודש, בעת אשר עלה אליה אבי אבותינו לאחר שנצטוה בכמה לשונות של חיבה: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', כדי ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור, וכדברי ראבר"נ על זה: דהיינו להרבות את רצונו וכוספו והתעוררותו לבא לשם בכפל כפלים, והיה צועק ואומר, טוב ללון במדבריות של ארץ ישראל, מלישב בפלטין של חוץ לארץ, כי כל זה, הוא לרוב ועוצם הכלים, המוכרחים לקדושה עצומה ונוראה כזאת. ומיד בהגיעו – 'ויהי רעב בארץ', כמו גם מלחמת המלכים אשר בדיוק התרחשה תיכף ומיד לאחר הציווי "קום התהלך בארץ".
מן הסתם היו אז לבלרי החדשות עסוקים בתיאורים אודות המלחמה והשלכותיה, ייתכן וכתבי העת של הימים ההם דנו אודות מלכי הצדדים השונים, מי מהם בין התומכים בכדרלעומר ומי מהם בין המורדים, ובאותה מידה אף קבעו את תחזית מצב יוקר המחיה ושאר תופעות הלוואי, ביניהם היו גם כאלו שהגדילו עשות, לתלות את כל סיבת הרעב באברהם אבינו עצמו. אך הוא בשלו, מתהלך בתום ולבו שלם עם אלוקיו, משנן לעצמו שוב ושוב, כי אין זה אלא כדי לחבבה בעיניו, וכחלק בלתי נפרד ממהלך שלם בן עשרה נסיונות, לקרבו אל ה' אלוקיו, באמצעות קדושת המקום הכולל כל הקדושות.
עניין זה – לחבב את ארץ ישראל, לשהות בה ולהשתוקק אליה גם בעוצם ימי מלחמה, קבלה היא אצל חסידי ברסלב ומסורת היא בידם, מדורי דורות, עוד מרבינו הקדוש זיע"א בעצמו, אשר עשה את דרכו הקשה והארוכה לארץ ישראל, בתוך ימי מלחמה. בהמשך נעתיק להלן מעט פרטים הידועים על סיפור נסיעתו הקדושה המופיע בספר שבחי הר"ן, אך מקודם לכן נקדים לצטט את לשון התלמיד הגדול מוהרנ"ת זיע"א, בהקדמתו לספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן.
עד אשר זכה לעבור בשלום ונכנס לארץ ישראל
בדבריו מספר מוהרנ"ת אודות הקדושה העליונה שקידש עצמו רבינו הקדוש בנסיעתו לארץ ישראל, כשהוא רואה לנכון להדגיש שהייתה זאת שעת מלחמה קשה וחזקה, וזה לשונו: וביותר על הכל נתעלה ונתקדש בקדושה נוראה ועצומה על ידי קדושת ארץ ישראל אשר השליך נפשו מנגד. ונסע לארץ הקדושה בשעת מלחמה שהיו תוקף מלחמות קשות וחזקות באותן המדינות. וכמה וכמה הרפתקאות דעדו עליו באותו הדרך. ה' צדיק יבחן כפשתני הזה וכו'. כי הקיפו עליו אז באותן הימים כמה מיני צרות וסכנות תכופות ורצופות. צרת הדבר רחמנא לצלן שהיה אז באותה המדינה ותוקף רעש המלחמה שלא היו בטוחים בחייהם יום אחד. ושאר מיני הרפתקאות קשות בגוף ונפש וממון אשר אי אפשר לבאר בכתב. והשם יתברך ברחמיו נתן לו כח ברזל לסבול כל זה מה שאי אפשר לשום אדם לסבול צרות ויסורין כאלה מכל צד. עד אשר זכה לעבור בשלום ונכנס לארץ ישראל ויצא ובא בשלום בלי פגע (הקדמת הליקוטי מוהר"ן).
יתרה מזאת, בעת בה מתעוררת מלחמת הגופים נזכרים אנו במלחמת היצר הרע הלוחם על נפשנו, ועל מלחמה גדולה זו (כפי שמכונה בחובת הלבבות) כבר הודיענו רבינו שזה עיקר ניצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו', ואמר בזו הלשון מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכשמנצחין המלחמה אז נקראין איש מלחמה כי קודם שמנצחין המלחמה אז אל יתהלל חוגר כמפתח, רק כשמנצחין המלחמה אז הוא איש מלחמה. וענה ואמר כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות (ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: איך מיין טאקע דאס ארץ ישראל, מיט דיא שטיבער מיט דיא הייזער). כלומר שכל כונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עיקר ניצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו'".
כאשר שמע מוהרנ"ת מפי רבינו הקדוש את הדברים הללו, נתעורר ביותר לקיימם כפשוטן, עד אשר לאחר רצונות של שנים זכה גם הוא לנסוע בזמן מלחמה אל עבר הארץ הקדושה, כאשר יסופר להלן. וכה דבריו שם: וזה (דברי רבינו הנ"ל) אשר העיר לבבי ביותר וחזק אותי ביותר, לעבור על כל המניעות הרבות שהיה לי בלי שעור לשבר כולם ולבוא לארץ ישראל. ברוך השם יתברך אשר היה בעזרי לשבר מניעות ובלבולים ועיכובים כאלה.
בתחילת דבריו של התלמיד הנצחי בספרו את נסיעתו לארץ ישראל (ימי מוהרנ"ת ח"ב) הוא מציין זאת בכותבו: ועין בחידושינו מה שזכני השם יתברך לכתוב על זה, לבאר ולהרחיב הדיבור איך כל קדושת איש הישראלי וכל ניצחון המלחמה שצריכין לנצח בזה העולם, הכל הוא לזכות לבוא לארץ ישראל, השם יתברך יזכני לבוא לשם מהרה ולפעול שם מה שאני צריך לפעול בארץ ישראל, באופן שאזכה לשוב אליו יתברך באמת ובשמחה ובטוב לבב, ולהתחיל מחדש בעבודתו יתברך להיות כרצונו וכרצון רבינו זכרונו לברכה באמת עד עולם, והשם יתברך ירחם על כלל עדתו ויביא לנו במהרה את משיח צדקנו, ונזכה כולנו לשוב לארצנו, לשבת על אדמתנו ולשמוח בבניין בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.
מלחמות, סערות ורעב
עתה נשים לב להתבונן מעט בדרכו הקדושה של רבינו, אשר אין אתנו יודע עד מה, להבין בסודות הנסיעה וענייניה, ואף על פי כן נבוא להביט מרחוק כמציץ מן החרכים גופא דעובדא היכי הווי, כפי אשר סופר בספר שבחי הר"ן, ובא ללמד ולעורר חשקנו ורצונותינו שגם אנו ממנו נראה וכן נעשה לבוא ולהיכלל בארץ ישראל וקדושתה גם ובעיקר בשעת מלחמה, כאשר נשא מוהרנ"ת קל וחומר בעצמו, בעת אשר התכונן לצאת לדרכו בשנת תקפ"ב, וכאשר יבואר ויתואר להלן בסדר נסיעתו שלו.
בשורות ספורות אלו, לא נוכל להקיף את כל סדר הנסיעה הקדושה, ולא באנו אלא לצטט מעט מתוך סיפור הדברים השייכים לענייננו בתוך מצבנו כעת. אך כדי לסבר את האוזן מעט, על גודל מסירות נפשו של רבינו בנסיעתו אז, נקדים להביא את דבריו הקדושים שנאמרו בטרם צאתו למסע הקודש, לאחר שהודיע למשמשו בערב חג הפסח כשיצא מהמקווה: שבזאת השנה יהיה בוודאי בארץ הקדושה, ובחג הפסח אמר תורה שמתוך דברי תורתו הקדושה נתוודע לכל באי אליו שבוודאי ייסע לארץ ישראל.
מספר מוהרנ"ת בשבחי הר"ן את שאירע באותו הזמן בביתו נאוה קודש של רבינו ז"ל: כאשר שמעה אשתו את דבר הנסיעה, שלחה בתה אליו לשאול אותו: "איך אפשר לו להניח אותם, מי יפרנסם?" והשיב כך: "את תיסעי למחותנך, אחותך הגדולה ייקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה, אחותך הקטנה ייקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות. ואמך תהיה משרתת ומבשלת, וכל מה שבביתי אמכור הכל על הוצאות הדרך" וכן בהמשך הדברים מסופר: "ולא היה לו שום רחמנות עליהם, ואמר כי לא סגי בלאו הכי יהיה איך שיהיה הוא ייסע בוודאי, כי רובו כבר שם ו'מעוטא בתר רובא אזלא'" (המיעוט הולך אחר הרוב), ואמר: אני רוצה לנסוע לארץ ישראל ואני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה בלי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם, ואמר: על כל פסיעה ופסיעה של נסיעת ארץ ישראל יהיה לי מסירות נפש".
ומכאן לסדר הנסיעה: לאחר שרבינו יצא לדרך והפליג לכיוון איסטנבול, שהה שם יחד עם הצדיק הקדוש רבי זאב מטשארניאוסטרה, שכיבדו מאוד על אף הנהגתו המשונה בקטנות דקטנות (כמתואר בשבחי הר"ן באריכות.), בבואו לצאת להמשך דרכו מאיסטנבול לכיוון נמל חיפה שבירכתי ארץ הקודש – לא רצו קהילה קדישא של סטנבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר וחוצה, לפרוש על הים, וכל זה מסיבה פשוטה ומובנת: כי באותו העת היתה המלחמה של הצרפת, שהלך הצרפת לארץ התוגר למצרים ולארץ ישראל וכיוצא כמפורסם, וכאשר נשמע לאנשי איסטנבול שהמלחמה מתעוררת, הגבילו את היציאה מהעיר לכיוון הים, לבל יבוא שום יהודי לידי סכנה.
אבל: רבינו ז"ל, לא השגיח על זה ורצה להפקיר את עצמו, ואמר להאיש שהיה עמו: תדע שאני רוצה לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות, אך את נפשך איני רוצה להפקיר, בכן אם תרצה קח לך מעות על הוצאות ושוב בשלום לביתך, ואני אסע לבדי בהעלם ובהסתר מאנשי איסטנבול, כי את עצמי אני מפקיר יהיה איך שיהיה, והאיש הנ"ל מיאן בזה, ואמר: במקום אשר יהיה שם אדוני אם למות אם לחיים שם יהיה עבדך ובאשר תלך אלך גם כן. ואכן, כאשר אמר, כן עשה רבינו, והפליג בספינה על הים, כשהם עוברים גם על הים טלטולים ורוחות, ממש יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה עוד בלב איש מהם להינצל מן המיתה. והיו צועקים כולם אל ה', והיתה לילה אחת כמו יום הכיפורים ממש, שכולם בוכים ומתוודים ומבקשים כפרה על נפשם. ואמרו סליחות ושאר דברי תפילות ותחנונים.
כמו כן סבלו מרעב וצמא, כשנשארה הספינה בלי מים שראויים לשתיה, כי נגמרו אצלם המים של שתיה שהיה על הספינה, ולא נשאר להם כי אם כלי אחת של מים סרוחים ועכורים, ואלו המים חילקו לאנשי הספינה במידה, והיה להם סכנה גדולה מהצימאון יותר מכל הסכנות, ואזי התפללו אנשים ונשים וטף מקירות לבם, ונתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה.
גם בבוא הספינה לנמל יפו, אשר סמוכה ביותר לעיר הקודש ירושלים, ורבינו ז"ל הכין עצמו, לרדת מהספינה ולילך לעיר הקודש והמקדש, סבלו גם אז ממצב המלחמה, כי שומרי משמרת הגבול הערביים, חשדו כי בוודאי מדובר באחד מהמרגלים של ממשלת צרפת, ולא הועילו שום פיוסים ובקשות, והוכרח רבינו ז"ל להישאר על הספינה, משם פנו והגיעו בליל "זכור ברית", ערב ראש השנה של שנת תקנ"ט לנמל חיפה, אשר דרכה נכנס רבינו הקדוש זכרונו לברכה, לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף אליו, והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופין וגעגועים גדולים מאוד מאוד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במח.
התלמיד צועד בדרכי הרב
כמעשה הרב הגדול נהג גם התלמיד הנאמן, הלא הוא פי שניים ברוחו, אשר נשא קל וחומר בעצמו, כאשר ראה אצל רבו – כן עשה הוא בעצמו, והמשיך לסלול ולכבוש את הדרך במים עזים, לנהוג גם הוא כמותו, בנסיעה לארץ ישראל ושהייה בתוכה, בכל מצב שיהיה, וכאשר מספר על עצמו ביומנו "ימי מוהרנ"ת" חלק שני, אשר הקדיש בעיקר לתאר את סדר מסע הקודש.
בתחילת היומן כותב מוהרנ"ת ומקדים לספר: זה ימים רבים שיש לי כסופים וגעגועים והשתוקקות לארץ ישראל, ולמן היום אשר שמעתי מרבנו זכרונו לברכה התורות המדברים מעצם קדשת ארץ ישראל, ומכלם מובן, שכל קדשת איש הישראלי תלוי בארץ ישראל, מאז ועד עתה הנה אש תוקד בקרבי בוער כרשפי אש שלהבתיה לזכות לבוא לארץ ישראל.
אחר הדברים הללו, מתחיל מוהרנ"ת לתאר את כל סדר נסיעתו, את התלאות שעברו עליו בעניין זה, הספקות והבלבולים, המניעות והעיכובים, ובעיקר, הדרך בה התגבר על כולם. עד אשר דורשי רשומות אמרו כי מלבד היותו יומן תיאורים, הוא מהווה ספר מוסר ומורה דרך ללמד לבני יהודה קשת, איך שמדריך בפרוטרוט כדת מה לעשות ואיך להתנהג בכל אופני התגברות היצר במניעות הגוף והמוח ושאר מניעות מחמת ממון ומחמת חלישות הדעת מעצמו או מכל הסובבים.
חשוב לציין, כי כמו בנסיעתו של רבינו, כך גם בסיפור נסיעת מוהרנ"ת לא נוכל להקיף את כל סדר הנסיעה המופיע בשלימות בספרו ימי מוהרנ"ת הנ"ל, אותו כתב תוך כדי הכנתו לנסיעה ואף לאחר מכן המשיך לכתוב ולספר כל קורותיו לכל אורך הדרך.
בינות לבלבוליו וספקותיו של מוהרנ"ת אותם כתב למשמרת, הוא מוסיף ואומר: "גם אז נשמע מלחמות הגרעקין [היוונים] והכל אמרו שאי אפשר ליסע עכשיו לארץ ישראל", אבל כל אלה לא מנעו ממוהרנ"ת לחשוב בזה הרבה מאד – "וכמעט לא עבר יום שלא חשבתי בזה הרבה. וגם השם יתברך עזרני לחדש חדושין דאורייתא נפלאים מאד, על גודל ההתגברות שצריך כל אחד להתגבר לבוא לארץ ישראל, ושזה עקר ניצחון המלחמה שצריכין לנצח בזה העולם, וכמה וכמה צריכין להתגבר לשבר המניעות לבוא לארץ ישראל, וגודל מעלת קדשת ארץ ישראל אשר כל התורה מלאה משבח קדושת ארץ ישראל וכו' וכו'. ואף על פי כן עברו עלי גם בזה החורף מניעות הרבה בדעתי בלי שעור, ובכל פעם עמדו לפניי המניעות כחומות נחושת ובריחי ברזל ממש, עד אשר השם יתברך היה בעזרי שזכיתי לבוא לאדעס ולקבל שם בילעט, ולעבור על הים השחור והלבן בשלום, שני פעמים, בעת סכנות מלחמות כזאת".
כל המניעות האלה הם רק בשביל החשק
בעיצומם של ימי ההכנה לנסיעה, הלך מוהרנ"ת לבית ידידו ורעו מנעוריו, ר' נפתלי ז"ל תלמידו של רבינו: 'כי שמע שנמצא שם איש אחד מארץ ישראל שבא זה סמוך מאד מארץ ישראל, כדי לדבר עמו מארץ ישראל וגם לשמוע ממנו אודות רבי שמעון תלמיד רבינו ז"ל, שנשמעה עליו אז שמועה לא טובה, שהיה חס ושלום בתוך הספינה שנאבדה יחד עם עשרות רבות של אנשים נשים וטף'. בסוף התברר שר' שמעון כלל לא היה בספינה הזאת, אך עצם השמועה הספיקה להחליש ולבלבל את הרוצים לנסוע לארץ ישראל, ובפרט מוהרנ"ת, אשר היה אז באמצע להכין עצמו ואת לבו ומוחו לנסיעה הקדושה.
ואכן, בבוא מוהרנ"ת לבית ידידו פגש שם את האיש שזה עתה הגיע מארץ ישראל, ר' נתן התעניין אצלו – "ודברתי עמו הרבה וספר לי כל נסיעתו מארץ ישראל עד הנה כי באותן העיתים היתה שעת מלחמה וסכנה גדולה מחמת מרידת הגרעקין במלך התוגר כמפורסם, ומחמת זה נתעכבו רבים מאד באדעס שרצו ליסע ולא נסעו לארץ ישראל מגודל הפחד".
שמא תסברו שעובדה זו החלישה דעתו של מוהרנ"ת מלנסוע?! אדרבה! הוא המשיך לתקן צעדיו ולתכנן נסיעתו, ועל השמועות הללו הוא כותב: "ואני אמרתי בליבי שכל המניעות האלה הם רק בשביל החשק כדי שיתגבר חשקי יותר להנחשק הנפלא הקמוץ וסתום הזה שהוא לנסוע לארץ הקדושה, ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחיל לאבותינו, עד אשר נתגברתי יותר על ידי המניעות והבלבולים האלה, וחזקתי עצמי ביותר לבלי להשגיח על כל זה, והשם יתברך עזרני לנסוע".
מאוחר יותר, הוא מספר באריכות קצת את כל מה ששמע מאותו האיש שהגיע מארץ ישראל, כל סדר נסיעתו: "וסיפר לי שעיר עכו סגורה מחמת מרידה הזאת, ושכרו ספינה חוץ לעיר עכו ונסעו קצת, ובדרך החזירם אדון מספינה אחת, ואמר להם שהוא סכנה גדולה לילך עכשיו, כי בעצמם שמעו קול הצעקה מאנשי הספינה שנהרגו, ולפי דבריהם הייתה זאת הספינה, שהיה בתוכה רבי שמעון חברינו ועוד יהודים רבים בערך שישים וחמשה, ואמר האיש מארץ ישראל שהאנשים שהיו בספינתו אמרו שהם יודעים וזוכרים חמישים ושבעה אנשים מהם.
אנו צריכין להתגולל ברפש וטיט עד שנזכה לנשק עפר ארץ ישראל
גם לאחר ששמע מוהרנ"ת פרטים על אנשים קרובים וידידים מֻכָּרִים שנהרגו במלחמה הקשה, לא נס ליחו, והוא לא הפסיק ללמוד רמזים מכל זאת להתחזק ביתר שאת ברצונות וכיסופים להמשיך לצאת לדרך. הוא לקח לעצמו מוסר השכל ולמד קל וחומר: אם ישנם אנשים שהצליחו במצב כזה לנסוע מארץ ישראל לחוץ לארץ, כל שכן הוא שבא לנסוע מבחוץ לפנים בוודאי יהיה לו סיעתא דשמיא.
וכך הוא כותב: וכל הדברים האלה היו לי קצת למניעה גדולה מחמת ששמעתי גדל הרעש והסכנה, אבל אחר כך נתחזקתי יותר על ידי זה, כי פניתי לצד אחד והסתכלתי, הלא הם אף על פי כן נסעו מארץ ישראל לחוץ לארץ, וסיכנו עצמם בשביל פרנסה לגודל הדחק שלהם, והשם יתברך עזרם שבאו בשלום, על אחת כמה וכמה אני מחויב לסכן עצמי בשביל תיקון נפשי לנסוע מחוץ לארץ – לארץ ישראל, והשם יתברך יעזרני בחסדו לבוא לשם, כי לארץ ישראל אי אפשר לבוא כי אם על ידי יסורים.
רבי נתן נזכר ומזכיר תוך כדי הדברים :הלא גם רבנו זכרונו לברכה נסע בשעת מלחמה גדולה, ואם מי אנכי להשוות עצמי לרבנו זכרונו לברכה, אשר אין מי נדמה אליו מכל שכן פחות כמוני, אף על פי כן לענין דבר שבקדושה מחויב אפילו הקל שבקלים לבקש גדולות, כאשר שמעתי מפיו הקדוש בעצמו זכרונו לברכה, אדרבא, אני מחויב למסור נפשי יותר ויותר אלף פעמים לבוא לארץ ישראל, כי רבינו זכרונו לברכה אפילו קודם שבא לארץ ישראל היתה קדושתו ופרישותו ומעלתו וצדקתו גבוה ונשגב ונעלה מאד מאד בתכלית המעלה, ולא נסע לארץ ישראל כי אם לפעול להשיג השגות נשגבות יותר ויותר כי לגדולתו יתברך אין חקר. אבל אנן יתמי דיתמי, אנו צריכין להתגולל ברפש וטיט ולרחש על הארץ בין נחשים ועקרבים, עד שנזכה לנשק עפר ארץ ישראל, ולהתגולל בעפרה הקדושה ולשאוב מאווירה הקדוש והנורא, כי כבר הודיעה לנו התורה הקדושה בעצמה, ורבותינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת כתובות ובשאר מקומות ובמדרשים, ובפרט רבינו זכרונו לברכה בתורותיו הנוראות, שכולם גילו לנו מגודל מעלת ארץ ישראל, ושכל קדושת איש הישראלי תלויה בארץ ישראל".
כבר בתחילת הדרך, מצא לעצמו מוהרנ"ת רמז מפרשת השבוע – פרשת בשלח, שם מבואר על נסיעת בני ישראל בדרכם ממצרים למען הביא אותם אל הארץ הזאת, בפרשת בשלח 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים', וכך הוא כתב בעט לבו הבוער: "כי בכוונה סיבבם בדרכים רחוקים והרחיקם מארץ ישראל שלא יבואו מיד לארץ ישראל, כדי שיתגבר חשקם יותר ויותר על ידי גודל המניעות של ריחוק הדרך ותוקף המלחמות שראו, שעל ידי כל זה יתגבר חשקם יותר ויותר של כל הרוצים לבוא באמת לארץ ישראל ומי שלא יוכל לעמוד בנסיון הזה באמת – לא יבוא לארץ ישראל. כי כך מדתו של הקדוש ברוך הוא שמנסה את האדם על ידי המניעות הגדולות שמזמין קודם כל דבר שבקדושה, בפרט קודם כל דבר שבקדושה שכל היהדות תלוי בו – כגון לבוא לארץ ישראל, או להתקרב להצדיק האמת, שאז מזמין לו מניעות הנדמות למניעות גדולות וקשות מאד והכל בשביל החשק, כדי שיתגבר חשקו ביותר כנ"ל. כי על ידי המניעות גדולות ועצומות יוכל להבין כמה גדול מעלת הנחשק, ואז יתגבר שיהיה לו חשק וכסופין גדולים כפי תוקף המניעה, ואז אם יתגבר בחשק וכסופין, בוודאי ישבר כל המניעות ויבוא אל הצדיק האמת ולארץ ישראל, כי המניעות לא באו אלא בשביל החשק".
מאז לא רציתי עוד לשאול כלל, שלא יחלישו דעתי
צדדי הספקות והבלבולים, ולעומתם ההתחזקות והחשק, עדיין לא הסתיימו, הם ליוו את מוהרנ"ת גם בהיותו בדרך. כאשר הגיע מוהרנ"ת לאודסה לאחר נסיעה מפרכת ומלאה טלטולים, הוא שמע שישנם שם אנשים שכבר מוכנים לנסוע לארץ ישראל חודשים רבים, אך הם מתעכבים באודסה בלי להמשיך בדרכם עקב המלחמה: "והנה באיזה יום, הקרה השי"ת לפניי איזה איש עני אחד, והכרתי בו שהוא מהאנשים הגרים הרוצים לנסוע לארץ ישראל והתחלתי לדבר עמו והודה לי שהוא רוצה לסע לארץ ישראל, ושאלתי אותו אולי יש בכאן עוד איזה אנשים אמידים הרוצים ליסע לארץ ישראל".
הלה הפנה אותו לעשיר גדול השוהה זה זמן רב באודסה יחד עם בני משפחתו, ומוהרנ"ת הלך אליו כדי לחפש איזה-שהוא חברותא וכדומה שיתארגנו יחד לצאת ולנסוע על הים להמשך הדרך, בבואי אל העשיר הנזכר, מספר מוהרנ"ת: "התחלתי לדבר עמו, ותכף התחיל לספר לי מגודל הסכנה העצומה שיש עכשיו חס ושלום, ושאי אפשר לנסוע עכשיו, ואמר שזה סמוך מאד הגיע לו כמה אגרות משם שאי אפשר לילך על הים הלבן, ובתוך כך ספר לי איך ה'גרעק' ימח שמו חזק מאד, ושיש לו מדינות רבות שאין אנו יודעים מהם, והוא יושב שם ולוחם מלחמות חזקות עם הישמעאל, ומחמת זה אי אפשר לנסוע עכשיו. ובתחילה החליש דעתי קצת, אבל תכף אמרתי בלבי שגם זה הוא רק מניעה שבאה בשביל החשק, וגם סיפר לי שהוא מונע ומעכב הרבה אנשים שבאו לכאן שלא יסעו לארץ ישראל, וראיתי תכף שהוא שליח הבעל דבר לעכב מארץ ישראל, ונפטרתי ממנו".
לאחר שראה מוהרנ"ת שההתעניינות על המצב בארץ ישראל ובסביבותיה ואודות הנוסעים אליה גורמת לו רק לחלישות הדעת, ומעלה בו שוב ספיקות ונסיונות, הוא החליט לבלי להתעניין יותר בהם, כאשר כתב בשורות הבאות: "מאז והלאה לא רציתי עוד לשאול כלל על הנוסעים לארץ ישראל, שלא יחלישו דעתי חס ושלום. כי כולם אמרו פה אחד שאין ראוי עכשיו לנסוע לארץ ישראל מגודל הסכנה חס ושלום. והשם יתברך חיזק את לבבי לעבור על כל זה, ולשום מבטחי בהשם יתברך עד שעזרני ברחמיו לנסוע בחסדו הגדול תהילה לאל". בדבריו שם הוא מציין עובדא נוספת, על הפחד שהיה לו מעצם העליה על ספינה גם אם היו הימים והדרכים כתיקונים, כי: "מעולם לא הייתי על ספינה כלל, אף על פי כן חיבת קדשת ארץ ישראל התגברה על כל המניעות, בעזרת השם".
גם אחרי שעבר מוהרנ"ת שבע מימות, נסיונות ומניעות, שעל כולם קפץ ודילג, הוא מתאר את שאירע בהיותו באלכסנדריא, כאשר נכנס לבית הרב דשם: "והנה הרב הוא קצת קפדן ותכף התחיל לומר בדרך קפידא כמו שאמרו לי בסטנבול, איך נוסעים עכשיו בעת כזאת לארץ ישראל שנשמע מלחמה כזאת עם הגרעקין וכיוצא בדברים כאלה". אך מוהרנ"ת בשלו ממשיך לשנן לעצמו: אני יודע שישנו בוודאי – ס'איז בוודאי יא דא! ואכן, משם פנה מוהרנ"ת לנמל ההפלגה להמשיך בדרכו בספינה שתיקח אותו לארץ ישראל: "וקצת מהספינות היו ספינות של מלחמה שישבו שם הרבה ישמעאלים אנשי חיל, וכשראו אותי שחקו והתלוצצו, אבל לא פגע בי שום אחד מהם בעזרת השם יתברך".
כאמור, לא נאריך במקום שאמרו לקצר, רק נצטט מה שמעיד מוהרנ"ת על מעמד הגעתו לארץ ישראל: "ותכף ומיד כשבאנו לשם, יצאו תכף אנשים לקראתנו, המה ראו כן תמהו, שבעת הזאת יבואו אנשים לארץ ישראל והיה עליהם שמחה וחדוה גדולה כשראו אותנו". לאחר שעשה מעשה מבוהל שכזה ונסע לארץ ישראל בעת כזאת, הוא מתפאר בכך וכותב: "עד כה עזרני השם יתברך ברחמיו העצומים שזכינו לבוא לארץ ישראל בעת מלחמה כזאת, כמה גדולים מעשי ה', מה אמר מה אדבר, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.
(אבקה טבת תשפ"ד)
