תלאות קשות ידעו יושבי ירושלים העתיקה היהודים, בתקופת ההפגזות מצד הלגיון הירדני בשנת תש"ח.
בשבת קודש ט"ז כסלו, היתה הפעם האחרונה בה זכו יהודי ירושלים להתפלל בציבור סמוך לכותל המערבי בטרם פרצה המלחמה, מאות יהודים נאספו במקום שריד בית מקדשנו, והעתירו לה' כי יוכלו להמשיך ולדור בפלטרין של מלך.
באותם ימים, ירדו אנשי שלומנו מדי לילה בחצות אל הכותל והרבו בתפילה בדמעות לבל תאבד שארית ישראל אשר נותרה לפליטה אחר החורבן הנורא באירופה, כפי שמתאר ר' יצחק אביגדור אורנשטיין ב'יומן הכותל המערבי':
"גם בלילות היו מבקרים בכותל, ובמיוחד אותם 'אבלי ציון שומרי החומות', ברובם חסידי ברסלב, אשר מדי לילה בלילה היו רובצים על רצפת האבן ועורכים שם 'תיקון חצות' שופכים דמעות כמים, מחבקים ומנשקים כל אבן ואבן מאבני הכותל ונושאים תפילה לשלום עם ישראל בעולם… והם היו היהודים האחרונים שביקרו ליד הכותל באופן מאורגן" (עמ' סג-סד)
את תפילת אותה שבת אחרונה ליד הכותל המערבי, מתאר ר' נחמיה ראטה ברשימותיו:
"היו אלו וותיקים שבחסידי בראסלוב, מהם זקנים אשר זכו ליצוק מים על ידי תלמידי רבי נתן מנעמרוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן, וגם בני תשחורת – פלסו להם דרך בסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה, הסתננו אחד אחד אל רחבת הכותל המערבי, להמשיך על עצמם טוהר וקדושת הכנות לשבת.
"בדחילו ורחימו עמדנו לפני אבני הקודש הסופגים לתוכן דמע עמנו קרוב לאלפיים שנה, וכאילו חרד הלב לבאות בשעה שאנו נהנים מזיו אור השכינה החופפת על כותל המערבי, בבחינת 'איהו לא חזי אבל מזליה חזי', הרי כאן בפינה קדושה זו מצא החסיד הבראסלבי את עולמו בהתבודדותו עם קונו…
"בצהרי יום שישי נהרו חסידים למערת שמעון הצדיק אשר בצפון ירושלים, מקום שם היו מתבודדים ושופכים צקון לחשם בדמעות ואנחות ומתייחדים עם קונם, בין הסלעים והגאיות, בין העצים והשיחים, בסביבות קברות הסנהדרין אשר ברחבת קבר שמעון הצדיק, התפזרו חסידי ברסלב לשעה קלה, כל אחד בפינתו. זאת היתה שעה של התבוננות וחשבון הנפש. כי כך ציווה הרבי ז״ל לחסידיו: טוב לאדם להתפלל ולפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, בשדה בין עשבים…
"משם אצו החסידים למקווה טהרה, שהוקם ע״י חסידי ברסלאב סמוך לבתי מחסה שבעיר העתיקה, ואשר שניים מאנ״ש היו ממונים לחממו ולהכינו. ירדו וטבלו החסידים ועשו הכנות אחרונות לכבוד שבת.
"לבושים בגדי שבת, מיהרנו בחזרה לרחבת הכותל, לקרוא שיר השירים, שהוא קודש קדשים, בהתלהבות בהידור, כי הר״ן ז״ל אומר: שכל הרפואות שבעולם כלולות בשיר השירים (שיחות הר״ן סי׳ רמ״ב).
"קול השירה של החסידים הדהד עד למרחוק, וכך שפכנו את שיח לבנו ליד שריד בית מקדשנו, העטוף הוד קדושת השבת, עם דמדומי חמה האחרונים.
"פתח בתפילה ראש החבריא, זקן חסידי ברסלב, החסיד הישיש רבי אברהם שטרנהארץ ז״ל, נכדו של רבי נתן מנעמרוב ז״ל, יהודי תלמיד חכם ובעל צורה, שזכה לנסוע למעלה מששים וחמש שנה רצופות לראש השנה לאומאן על קברו של רבי נחמן, גם תחת שלטון הסובייטים, מתוך מסירות נפש. ולא עוד אלא זכה להיות גם בעל-תפילה של מוספין בקיבוץ הקדוש בראש השנה. עומד לו חסיד זקן זה, עטוף בבגדי לבן, ומתפלל בחשאי ודמעות יורדות על פניו, מתייפח רבי אברהם, ומבקש רחמים על שארית הפליטה שבארץ ישראל…
"מרבים להתכונן, כמה הזדככות דרושה כדי להיכנס לפני ולפנים יום קדוש זה, ועם אמירת 'הודו׳ פרק ק״ז בתהלים, ניכרת התרוממות נפשית בלתי רגילה. ההזדככות הרוחנית תגדל שבעתיים כשעומדים לקבלת השבת. צללי ששת ימי המעשה חיש יגוזו ובמקומם יתפשטו אורות יום השבת. געגועים עזים וכיסופין טמירין נעורים בגנזי הנפש, והנשמה מתרוממת אל-על. פסוקי 'לכה דודי' נאמרים בשירה עילאה…
"לתפילת ערבית חוזרים לבית הכנסת של חסידי ברסלב אשר ברחוב חברון בירושלים העתיקה. כי החסידים מסיימים את תפילתם בריקוד חסידי, ועל יד הכותל המערבי אין יכולים לצאת בריקוד מפני עינם הרעה של השכנים הישמעאלים. נגמרה התפילה, בבית הכנסת משתלבות הידיים ומיד רוקדים ומפזזים בהתלהבות אש. ובמעגל הריקוד השתלבו גם אנשים מתושבי הסביבה שכבר גמרו את תפילתם ובאו להשתתף עם חסידי ברסלב בשמחה של מצווה, וצלילי "ישמחו במלכותך״, ״שבענו מטובך״ מהדהדים בעוז, בוקעים ועולים ומרפסים איגרא…"
*
כאשר נורו היריות הראשונות על ידי צלפי האויב, ומספר יהודים נפגעו – החליט שלטון המנדט הבריטי לסגור את השער הגובל בין הרובע היהודי ובין ה׳בטראק׳ – השוק הערבי, שבו נהגו היהודים לערוך את קניותיהם.
בפתע פתאום מצאו תושבי העיר העתיקה את עצמם נתונים במצור ומנותקים מן העולם החיצון. אמנם בתחילה היה קיים קשר בין הרובע ובין ירושלים החדשה, כאשר בחסות המשטרה הבריטית הגיע מדי יום רכב משוריין ובו אספקת מזון, ולעתים נדירות ניאותו השוטרים להעביר אנשים מהכא להתם, אך לא פעם אירע, ובהעדר ליווי לא הגיע הרכב המשוריין במשך כמה ימים; אפילו השוטרים הבריטיים פחדו מפני הצלפים הירדנים ולא הרהיבו עוז להתקרב אל הרובע הנצור.
כך הלכו החיים והפכו לבלתי נסבלים מיום ליום. עקב התקפות חוזרות ונשנות על הרכב המשוריין, השתבשה אספקת המזון ושאר המצרכים הבסיסיים.
ראו תושבי הרובע כי רעב בא בגבולם, עוללים מבקשים לחם ואין – פרצו את החנויות שהיו עד לא מזמן בבעלות שכניהם הערביים ורוקנו אותם מתכולתם: קמח, סוכר, קטניות, שמן זית, שמן שומשמין וכל מה שראוי למאכל.
לפי שעה, היה בזה משום הצלה פורתא.
אולם המלחמה המשיכה להתנהל בעוז, פגזים נחתו ללא הרף על בתי הרובע היהודי, אלו שהתגוררו בקומות העליונות ירדו לבתים שמתחתיהן או למרתפים, מאימת ההפצצות שהפילו חללים רבים דבר יום ביומו. בד בבד עם האבדות בנפש, דברי המזון האחרונים ספו תמו מן החנויות שנפרצו, והרעב שב להכות ללא רחם.
לוח השנה מראה כי חג החנוכה קרב ובא, אך בימי מלחמה אלו, מי חושב בכלל על הדלקת נרות? אם נותרו אי אלו טיפות שמן בבית, משמשים הם כדי לתבל את פרוסת הלחם הנוקשה.
*
איש יהודי היה ברובע, מיקירי חסידי ברסלב, ושמו רבי יונה לבל. בתוך כל האנדרלמוסיה ששררה, שמר על ׳נר התמיד׳ שדלק בבית המדרש דברסלב כעל בבת עינו. כשאזל השמן מבית המדרש, המשיך להדליקו מן השמן שהביא מביתו.
וכי מילתא זוטרתא היא? הלא כך אומר רבינו הקדוש: ״בזכות נר תמיד הדולקים בשמן זית, ניצולין מגזרת שמד״ (ספר המידות).
אולם עתה יש לו לרבי יונה משימה כפולה; הן חנוכה מתקרב – האם לא ידלוק אפילו נר חנוכה אחד ברובע, חלילה? התייסר מעצם המחשבה.
במסירות נפש של ממש, חסך מפיו ומפיות בני ביתו את טיפות שמן הזית שהשיג בעמל רב, והצניע אותן במקום סתר בכלי מיוחד, מבלי לשתף איש בסודו הגדול.
ובינתיים, ממשיכים פגזי האויב להרעיש יומם ולילה. בתים שלמים קורסים, וגם בית-המדרש דחסידי ברסלב שבחצר בית-המדרש של רבי ניסן בק – התמוטט באחת ההפגזות והפך לתל חרבות. מקום תורתם ותפילתם של אנ"ש נדד אל שכונת 'בתי מחסה', ומאז הפך למרכז הרוחני של תושבי הרובע הנצור; כל מי שרצה לשאוב אמונה, תקווה ושמחה בימים טרופים אלו, הגיע אל בית המדרש דברסלב.
ליל כ״ה בכסלו, אנשים שולפים בתוגת-מה את חנוכיותיהם, ומניחים אותן ריקות בחלונותיהם ובפתחיהם, לפחות יזכירו במעט את הנסים שעשה ה' לאבותינו. ואילו רבי יונה רץ בחדווה אל המקווה הקר, יורד וטובל ומטהר עצמו לקראת המצווה הגדולה.
לאחר מכן הוא מוציא את חנוכיית בית-המדרש מן הארון, ומעמיד אותה ליד החלון הפונה אל רחבת 'בתי מחסה'.
תפילת ערבית מסתיימת, המתפללים פונים אל היציאה כדי ללכת לבתיהם, כשדוק של עצב מכסה את פניהם על שבנוסף למצב העגום ברובע ההולך ונחרב, גם נר חנוכה לא ידלק בביתם השנה.
אך רבי יונה, פניו זורחות כפני חמה, ובקול גדול מכריז הוא: ״עימדו ונקיים מצוות נר חנוכה!"
הכל מסבים פניהם לעברו בתמיהה גלויה, אך בעודם עומדים משתאים שולף רבי יונה מתחת לארון הקודש את צנצנת השמן ויוצק מתוכה בדחילו ורחימו אל תוך הבזיכים. אחר, פונה הוא אל זקן המתפללים רבי אברהם שטרנהארץ, ומכבד אותו בהדלקת הנר.
נהרה של שמחה פושטת לפתע על פני כולם. רבי אברהם מברך בעיניים עצומות, בדביקות ובהתלהבות: ״להדליק נר חנוכה… שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ – – –
"אמן", מהדהד קול הציבור יחדיו.
הוא מגביה את קומתו, ומדליק את הנר. עד מהרה נאחזת השלהבת בפתילה הטבולה בשמן-הזית. וקולו של רבי יונה נשמע כשהוא פותח בהתלהבות ובהתרגשות של שמחה: ״מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח״ – – –
בתוך רגעים פורצים כולם בריקוד נלהב ונרגש ומצטרפים למעגל השמחה. שלהבת של אמונה ותקווה ניצתה בלבבות, וקול השירה הדהד למרחקים.
כל שמונת ימי חנוכה דלקו הנרות בבית המדרש, מנצחים בעוז את החשכה וממלאים את הלבבות באמונה ובשמחה, כבימים ההם, כן בזמן הזה.
