במלאות מאה וארבע שנים להסתלקותו לשמי רום של החסיד הגאון רבי אברהם ברבי נחמן זצ"ל, החותר והדולה במימי האמונה והדעת הקדושה שגילה מקור החכמה והאמונה, דומה שלא היו ימים שדברי תורתו ומסילות דרכיו הכו שרשים איתנים ועמוקים בלבבות כה רבים כבתקופתנו שלנו.
וכאשר מדברים על המושג 'דברי תורתו' אצל ר' אברהם, ברור לכל בר דעת, לכל מי שקצת הואיל להציץ מבין חרכי ספריו של האי קדוש וגאון, שבאמת לאמתה אין לו לאותו חסיד דברי תורה משל עצמו כלל. כל תורתו, שיחותיו, הגיגיו ורעיונותיו סובבים שוב ושוב סביב תורה אחת ויחידה: תורתו של אור האורות, שהיא היא נשמת תורת משה וכל יחידי הדורות שאחריו, אשר ר' אברהם לא פסק לרגע מלראות בחזיונתיו את דמותו של משיח משתקפת מתוכה.
כאמור, בימים אלו, דווקא בימים אלו, שכפי שר' אברהם חוזר על כך בכמה לשונות, הושברנו שבר על שבר, אין רועה ואין מנהיג, נפרצו כל הגדרות, ומימי מבול האפיקורסות מאיימים לכלות ולהשמיד את הכל, נראה עין בעין כי האור שגילה רבי אברהם בחתירתו הבלתי פוסקת, הוא זה שיכול לעמוד ולהיות פך השמן הטהור להאיר את הדרך הבהירה בהיכלו של רבינו.
פעם שח הקדוש ר' שמואל שפירא כעין הדברים הבאים: "ההתנוצצות וההרגשה שיש לי מדיבוריו של ר' אברהם בר' נחמן, עולים לפעמים כמה מונים על ההתנוצצות שיש לי בספרי מוהרנ"ת ואפילו בספרי רבינו עצמו". בדיבוריו של ר' אברהם ניתן להרגיש את גדולתם ואת עומק נשגבות תורתם של רבינו ורבי נתן, הרבה הרבה יותר ממה שניתן להרגיש בכך תוך כדי לימוד בספריהם של הרב והתלמיד עצמם.
כשר' אברהם מדבר דיבורי התחזקות, ההתחזקות הזו מלאת סוד ונוטפת נטיפי דעת, זה כמו שמן שנמסך ומרפא את העצמות הכי מרוסקות, הוא מדבר על השברים הכי נוראים, על תחושת העצב והחיסרון הכי עמוקים בנפש, ובמשפט או שניים הוא נוסך רוח נחמה ותקווה מאין כמותם. וכשאתה שב ולומד את התורה בליקוטי מוהר"ן עליה נסובו דיבוריו הרי שהיא מקבלת פנים חדשות, חדשות ממש.
לא נאריך בדברים כי הנה לפניכם סיפור מרתק שהתגלגל והגיע לידי המערכת, סיפורו של מקורב שאחרי כמה וכמה שנים מאז התקרבותו לברסלב גילה את ביאוריו של ר' אברהם ובעקבותיהם קיבל את הליקוטי מוהר"ן מחדש.
תחילת ההתקרבות
רשות הדיבור לאליהו, בעל המעשה הנפלא, שמגולל את תחילתו של הסיפור בקטע ההתקרבות לברסלב:
"האמת היא שמכל סיפור של התקרבות לברסלב ניתן לחבר 'רב מכר'. כל אחד וגלגולי ההשגחה שליוו אותו עם כל המעשיות שלאורך כל הדרך. באופן כללי אפשר לכאורה לקבוע שברובם ככולם של סיפורי ההתקרבות אין בדרך כלל מאורע דרמטי אחד כלשהו שהיווה את הגורם היחיד, כל סיפור התקרבות מלווה בדרך כלל בכמה וכמה היכרויות ומפגשים, מישהו שזורק לעברך איזה דיבור מפתיע, שורות מדהימות שעיניך צדות כמעט באקראי באיזשהו עלון או חוברת וכהנה וכהנה. הדברים קורים מלמעלה. לא מדובר במהלך שאתה סולל בכוחות עצמך. מכוונים אותך.
השלב השני, זהו הרגע שבו אתה אומר לעצמך: 'טוב, זה שווה בדיקה'. לדעתי השלב הזה הוא הרבה יותר חשוב כי כאן מתחיל תהליך של בחירה, אתה בוחר מדעת, ואז החיבור הוא הרבה יותר חזק. ובדרך כלל רק כשמתחיל הצד הזה של האתערותא דלתתא באים גם המניעות והנסיונות.
אני התקרבתי לברסלב אחרי נישואיי. יש בכך מעלה ויש בכך חיסרון, כל אחד ומה שיד ההשגחה העליונה הועידה לו. כבחור בקושי נחשפתי לעולם אחר ממה שהכרתי, הייתי די מקובע ומאוד פחדתי להציץ אל מחוץ לחומות אותו עולם יהודי ורוחני שבתוכו גדלתי. נולדתי ליטאי, פחות או יותר הייתי מה שנקרא "בחור טוב", עם רצונות ושאיפות טובות, ותכננתי לעמול בתורה כל ימי חיי. לא מתוך כוונה להתגדל ולהשיג "שטעלע" (תפקיד תורני חשוב), אלא להיות את מה שראיתי משנות ילדותי המוקדמת אצל אבי שיחי' וסבי שיחי', אוהבי תורה שכל עניינם ומהותם היא אך ורק "תורה".
צימאון יוקד
אחר שהתחתנתי, המשכתי את לימודי בכולל לאברכים שנפשם חשקה בתורה ורק בה, שקעתי יותר ויותר בעולמה של התורה, צללתי להוויות דאביי ורבא, ורכשתי ידיעות רבות בכמה וכמה חלקים בתורה. אך דא עקא, שדווקא באותם שנים בהם התעליתי עוד יותר מימי בחרותי בתורה, התחלתי לחוש צימאון בלתי מוסבר. לא הייתה כל סיבה ברורה שנראית לעין לקיומו של צימאון זה, מכיוון שלא היה לי שום צרה או חיסרון בגשמיות, כמו פרנסה או בריאות. אבל אני מוסיף לחוש שעם כל דף גמרא וכל סעיף שולחן ערוך ושטיקעל של ר' עקיבא אייגר, אני רק מוסיף צימאון על צימאוני, לא ידעתי מה עלי לעשות.
באותם הימים התחברתי בלימודי לאברך עדין וטוב בעל נפש, מוכשר ומתמיד. אותו אברך יקר היה חסיד מבטן ומלידה, חסיד שורשי, אך מעולם לא התגלגלנו בשיחה עמוקה על דרך החסידות ומה שהיא מאירה לחיי התורה. אמנם במשך שעות ארוכות ישבנו זה לצד זה מתנצחים ומתעמקים בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים, אך מלבד לימוד ולימוד, לא דברנו מאומה על החיים שמחוץ לכולל.
המפנה החל כאשר יום אחד, תוך כדי לימוד הרגשתי שוב בצימאון המוכר, הרגשתי שנפער לי החלל שבלב שצמא למשהו לחלוחית. לא יכולתי עוד לשאת את הסבל בתוכי, חרגתי מהרגלי וגם מאופיי השקט, ובאמצע הלימוד פניתי אל החברותא ושאלתי אם אכפת לו שנפסיק לכמה דקות. לרגע ראיתי שפליאה נסוכה על פניו, אך כאשר שמע בקצרה במה הדברים אמורים, הנהן בראשו ךאות הסכמה, ואנו יצאנו למרפסת הכולל.
מיד כשגמרתי לפרוש באזניו בפעם הראשונה בחיי את מצוקת לבבי הכואב, הוא הביט בי ממושכות במבט בוחן, מישיר את מבטו ושואל 'אתה רוצה תשובה אמיתית?'
בוודאי! אני לא סתם מספר ושואל, עניתי.
אם כך, אולי קשה לך לשמוע ולקבל, לדעתי אתה צריך ללמוד ספרי חסידות…
תראה – עניתי מיד – יש עוד הרבה ספרים, יש את הרב דסלר, יש את הרב פינקוס, ויש גם ספרי מוסר, אתה בטוח שמה שאני צריך זה ללמוד ספרי חסידות?
והוא השיב לי נחרצות – 'למה ללכת ליובלים הרחוקים כשאפשר לגשת אל מקור המעיין ולשתות?'
טוב ננסה..
החלטתי שמעתה בכל שבת קודש אקדיש מהיום זמן מכובד ללימוד בספרים הקדושים של החסידות.
בהיכל החסידות
השבת הראשונה הגיעה, אני יוצא מביתי אחרי סעודת שבת, ומחפש ותר אחרי בית הכנסת חסידי שבו אוכל לשבת בשקט וללמוד בנחת את תורתה של החסידות. נזכרתי שבקרבת מקום ישנו בית כנסת של חסידות ידועה שבוודאי פתוח. שיערתי לעצמי ששם ימצאו כל ספרי החסידות, אבדוק בכל שבת כמה ספרים יסודיים, כך אמצא בוודאי לפחות ספר אחד שמדבר לליבי ואותו אבחר ואלמד בקביעות.
תוך כדי מרוצת מחשבותי, מצאתי את עצמי עומד על פתחו של בית החסידים הקטן, פותח את דלתותיו ונכנס. בפנים ישבו כמה חסידים ישישים וצעירים ישובים סביב שולחן קטן ערוך עם מאכלי שבת מדברים דברי תורה ושרים שירי שמחה וערגה, שירי שבת קודש.
חיפשתי את ארון הספרים, שלפתי בהיחבא כמה ספרי חסידות מהידועים והמוכרים, ופניתי לפינתו המרוחקת של השטיבל הקטן, שם תפסתי את מקומי והתחלתי לקרוא.
לקולה של השירה החרישית והנעימה, גמאתי בשקיקה שלא ידעתי כמותה את דברי מאורי החסידות, תלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד ממעזריטש, שזו לי הפעם הראשונה שאני מתוודע לגילוי האלוקות שגנוז בספריהם. אני לומד ולומד ורוחי נשאבת למילים, איבדתי זה מזמן את הקשר לשעון, גומר כמה דפים בספר אחד ועובר למשנהו, ורק כאשר החושך יורד על השטיבל הקטן אני כבר מבין שמאוחר.
כך מידי שבת קודש, אני חוזר שוב לפינתי שבשטיבל הקטן, יושב שם ולומד לקולה של השירה. אני מרגיש שהדבר מועיל במקצת לנפשי, אכן יש בדברים המיוחדים של תורת החסידות איזה מידה של רפואה, יש כאן צרי ומחבוש לצימאון הנורא שמאיים לשרוף את הלב אך עדיין זה לא כבה לגמרי.
חקוק בזיכרוני, שכבר אחר שכבר עברו חודשים, נפלה במוחי התובנה הראשונה. הבנתי שגם אם חשבתי עד לאותו יום שאני בן עלייה מצוין, הרי שהאמת לאמיתה שאני עוד רחוק מאוד מלהיחשב ככזה. הבנתי שאני זקוק למישהו שייתן לי דרך איך להיות בקרבת ה' באמת, הייתי בטוח בתוכי שתחום החיפוש הוא חסידות אך לא ידעתי היכן לחפש עוד.
כך מידי יום הייתה בוקעת מליבי תחינה אילמת למצוא את אשר אהבה נפשי, חיפשתי מי יכול לתת רוויה, לענות על שאלותיי ותהיותיי, ושיהיו לו את הכלים שיעזרו לי לעשות שינוי אמיתי.
זו לא מליצה, לא סיפור רגש דמיוני, זו הייתה המציאות הכואבת, ידעתי שהדבר אותו אני מחפש נמצא מעבר לגדר, אך אני עדיין לא יודע להיכן להתכופף ולהרים.
הלב והמעיין
החומל דלים חמל על דלותי, ובכל יום ויום היה שולח לי רמזים שונים שמכוונים לנקודה אחת: כאילו הם אומרים וצועקים לי 'לך לברסלב' 'למד את ספרי ברסלב' 'אל תתפתה לחשוב אחרת'. אך אני בתוכי לא רציתי לשמוע ולהקשיב, ברסלב כבר הייתה משהו יותר מידי בשבילי, זה לא היה בתוכנית להגיע לשם.
אבל משום מה מסובב הסיבות לא הרפה ממני, פה התגלגל לידי ספר, שתוך כדי קריאה ברפרוף תפסתי את עצמי וסגרתיו בטריקה, ובפעם אחרת נסעתי באוטובוס ואיזה חסיד ברסלב התחיל לשוחח איתי על התבודדות, ולא יכולתי לברוח, זה התחיל להקיף אותי מכל עבר.
ואז הגיע השלב שבו אמרתי לעצמי, 'טוב אין ברירה, אני בודק…'.
וכשאני בודק, אז זה ברצינות. סרתי לחנות הספרים הקרובה אל ביתי, אני פונה אל המוכר ושואל; תסלח לי אדוני, יש לך אולי ספרי ברסלב?
הוא מסתכל עלי בתימהון, אברך עם חליפה קצרה, רוצה ספרי ברסלב – "לא, מצטער, אין לי ספרים כאלו" (מדובר לפני הרבה שנים).
הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא לתור אחר חנות ספרים של ברסלב שם בוודאי אמצא את מבוקשי. נסעתי למאה שערים ואחרי שוטטות ארוכה, מצאתי את חנות הספרים המוכרת של ברסלב. רכשתי לעצמי כמה ספרים, ספרי מקור כדוגמת ליקוטי מוהר"ן, וגם כמה ספרים חדשים שכריכתם הצבעונית גירתה את סקרנותי.
אחד מהספרים האחרונים – אלא הצבעונים – נקרא 'הלב והמעיין', ומשום מה הוא משך אותי יותר מכל שאר הספרים. חיכיתי לערב, אחרי שאסיים את הכולל, אגיע לביתי ושם אוכל לקרוא את הספר בישוב הדעת.
עדיין מחפש
לא נלאה אתכם קוראים יקרים. אליהו קרא את הספר, ובפעם הראשונה מצא שפה חדשה ששבתה את לבו והפליגה עם ליבו למחוזות חדשים. בפעם הראשונה הוא למד להכיר את כוחות נפשו, את המעלה שבצימאון עצמו. אך הוא גם למד כיצד מרווים את אותו צימאון מייסר ויוקד. הוא למד על התבודדות, על תפלה, על הכרת הטוב השורשי שבנשמות ישראל, ועל כוחו של הצדיק שמתקן את הכלים השבורים ומתווה דרך לתקן עולם במלכות שדי.
כאן, אליהו עובר לחלק אחר בסיפור התקרבותו, החלק השני, שבו הוא מספר כיצד אחרי כל השינוי הארוך שעבר בכל תחום ותחום בחייו, על ידי עצותיו של רבינו הקדוש, הוא זכה להעמיק עוד יותר ולהתחדש עוד יותר, אחר שגילה את דרכו המיוחדת של ר' אברהם בר"נ בלימוד ספרי רבינו וקיום עצותיו.
"אחרי כשלוש שנים שבו חוויתי מהפך שלם בחיי, מהפך שלווה בצעדים לא קלים של הסתגלות המשפחה והבית לדרך החדשה, נשאר לי קושי אחד אך בעל משמעות, שהרגשתי צורך עז לפתור אותו.
ידעתי היטב את מעברי החיים, ידעתי איך להתמודד עם העיתים והזמנים השונים שכל אחד עובר עליו כמעט כל יום, זכיתי באותם שנים להתבודד הרבה, נסעתי לאומן לראש השנה, אך דבר אחד עוד נעלם מעיני. את הספר ליקוטי מוהר"ן לא ידעתי כיצד לפתוח ומאיזה צד לקרוא. אמנם נמניתי על הלומדים הקבועים של עמוד היומי וגם סידרתי לעצמי כמה סדרים קבועים בספרי ברסלב כמו ליקוטי הלכות ושיחות הר"ן. אבל את העצות ואת הדרך למדתי בעיקר מספרים חדשים, הספרים דרכם חייתי את ברסלב היו באותו סגנון של הלב והמעיין.
זה נורא הציק לי, הציק לי שאני לא יכול לפתוח תורה בליקוטי מוהר"ן, להבין מה שרבינו רוצה, להתענג על כל דיבור ולהוציא מזה עצות לחיים, לקבל עצות לתפלה והתבודדות, לקבל עצה איך מחנכים את הילדים, איך באמת זוכים לשמוח, וכל מה שאדם צריך בשביל קרבת ה' באמת. הרגשתי שאני מצד אחד מאוד קרוב לרבינו ומצד שני מאוד מאוד רחוק ממנו, והיה לי רצון חזק להכיר יותר את כוחו ואת גדלותו.
התפללתי על כך הרבה, ביקשתי מה' שיאיר את עיני, וכפי שהוא הביא אותי עד לנקודה הזאת שבה אני כבר יודע מהי האמת, שאני כן שייך לצדיק שרועה ומנהיג את כל נשמות ישראל, שיכניס אותי עוד כמה צעדים, כי אני מבין בהבנה רחוקה ומעומעמת, שכל צעד קטן שכזה הוא רווח בל ישוער.
אור הגנוז
היה זה בשבת חנוכה שבה נסעתי לציון רבינו הקדוש באומן, ישבתי בהיכל קודש הקודשים של ציון רבינו, לומד ומתפלל, 'אלו הם השעות של גן עדן עלי אדמות' הרהרתי לעצמי. בתוך כך שאני מהרהר בדבר, התיישבו לפני שני אברכים והתחילו ללמוד בינם לבין עצמם תורה בליקוטי מוהר"ן. קולות לימודם הנעים הגיע לאזני, וצורת לימודם ושיחתם תפסה את תשומת ליבי. זה היה נראה שהם קוראים ומתעמקים באופן כה מיוחד, שבה כל מילה הכתובה בספר החתום והסתום (מבחינתי) הופכת לבעלת משמעות, כל ציטוט וכל מאמר חז"ל שרבינו מזכיר תופס מקום כל כך חשוב אצלם וזה סקרן אותי עד מאוד.
המשכתי להקשיב ולהתבונן. מדי פעם הם פתחו ספרים נוספים ועיינו בהם, גמרא, מדרש, זוהר. הם שאלו שאלות על התורה וגם תירצו ושתקו, הם היו נראים שרויים בעולם כל כך מחובר מחד גיסא, ומאידך גיסא כל כך נעלה. מבחינתי זה היה נראה כמו מחזה שלקוח מעולם לא מוכר ושאני כל כך רוצה להיות שייך אליו, הרי לזה אני מתאווה. אבל יותר מכל, תפס את תשומת ליבי איזה שם שהם הזכירו שחזר על עצמו שוב ושוב במהלך לימודם. 'ר' אברהם אומר כך..' 'בכלל החמישי הוא אומר כך…' 'ויוצא כאן שלפי הכלל התשיעי…' ואני הולך ומסתקרן יותר ויותר.
אזרתי אומץ, ופניתי אליהם "תסלחו לי שאני מקשיב לכם מאחורי הגב, אבל יש לי שאלה אליכם", הם הפסיקו מלימודם ועיניהם מהנהנות ואומרות 'כן, תשאל כל מה שהנך חפץ'.
"אני מאוד רוצה לדעת איך לומדים ליקוטי מוהר"ן, אני כמה שנים כבר חסיד ברסלב, לומד גם מידי פעם במהירות תורה אחר תורה, אבל לא יודע מה עושים עם מה שכתוב, האמת זה נראה לי לפעמים כמו שפת קודים בלתי פתורה, איך? איך מגיעים לצורה שבה אתם לומדים?
אחד מבין השנים, לקח על עצמו את המשימה והתחיל להסביר; "תראה אתה באמת צודק, זה ספר מאוד קשה, אבל זה אפשרי. אני יספר לך משהו שקשור ליום בו אנו עומדים. היום חל יום היארצייט של אחד החסידים המיוחדים שבדור הקודם של חסידות ברסלב, אפשר לומר אולי אפילו שני דורות. ר' אברהם בר' נחמן זצ"ל, שהיה מגדולי המבארים את הספר הקדוש שאתה כל כך רוצה ללמוד, דרכו המיוחדת בלימוד הספר, נותנת את הכלים הכי טובים ללימוד הכי מעמיק והכי פשטני, ויחד עם זאת מעשי ושייך לכל אחד לחיים האנושיים שלו. מצד אחד אתה טועם את האור הגנוז של ליקוטי מוהר"ן, ומצד שני אתה לוקח את אותו אור נפלא ויוצק אותו לתוך החיים בעצמם, הפרנסה הילדים המשפחה הכל, הלימוד והתפלה, הכול הופך להיות קשור בקשר חי למה שכתוב כאן" והוא מצביע על הליקוטי מוהר"ן.
חזרתי ושאלתי – למה התכוונת כשאמרת כללים? מה שייך לומר 'כללים' בלימוד ספר שכזה, ואיך דרך כללים אפשר לפענח כזאת חידה סתומה?
תראה – הוא ענה – קשה מאוד לתמצת את כל מה שהוא גילה והסביר בכמה דקות, אבל אם אתה רוצה לדעת תיקח את הספר 'ביאור הליקוטים', תלמד את ההקדמה שלו היטב, ואתה תגלה עולם חדש של ליקוטי מוהר"ן, ואני אומר לך מראש, אי אפשר להבין הכול בפעם אחת, יכול להיות שיהיו דברים שתתקשה בהם, לא כל הכללים ממש מובנים ואת חלקם אפילו אני בעצמי לא כל כך מבין, אבל מה שכן תזכה להבין זה יכול לשנות לך את כל האופן שבו אתה תלמד ליקוטי מוהר"ן.
תורתה של ארץ ישראל
שבתי לביתי שבארץ הקדושה, מצוייד במתנה חדשה מהרב'ה. מאותו יום לקחתי לעצמי תורה שאיתה אלך, עצם ההחלטה, כבר שינתה אצלי במוח חצי מההתייחסות לליקוטי מוהר"ן, המושג של ללכת עם תורה, שהתוודעתי אליו תוך כדי חקירה בנושא של הלימוד בספרי ר' אברהם, שינה את תפיסת היסוד המעוותת שהיה מקובעת אצלי שהספר הזה הוא לא באמת שייך לדרגתי.
לאט לאט נכנסתי לתוך הספר הקדוש, ובכל פעם שהייתי ממשמש במילים הקדושות הייתי מוצא בהם טעם חדש, אני יכול לספר על עצמי שההשראה שר' אברהם הוריד לי למוח, הייתה בהתחלה חזקה בעיקר סביב כמה נקודות בודדות. דבר ראשון, אין מילה מיותרת, נכון שראיתי את זה כתוב לפני כן בהקדמה לליקוטי מוהר"ן, אבל זה לא קיבל משמעות אמיתית עד שראיתי לכך דוגמה חיה. יכולתי לשמוע כל מיני דיוקים חסרי טעם, אבל כשראיתי פעם אחת בפנים איך ר' אברהם לומד, הבנתי איך מדקדקים, איזה משמעות עצומה יכולה להיות לכל מילה בליקוטי מוהר"ן וכמה עולמות נחבאים מאחוריה.
כך גם למדתי נקודה נוספת שאפשר לשאול שאלות. ראיתי איך שכמעט בכל תורה, לר' אברהם יש קושיות, פליאות, שהוא לא נרתע מלשאול. בהתחלה זה היה קשה לי, מה הפירוש לשאול על רבינו, ועוד סתירות?! נראה לי שאסור.. ובכלל מי מבין בזה? זה בוודאי לא הדרך! אחר כך הבנתי שאדרבה, להפך, היכולת לשאול שאלה נובעת מהמקום הכי חזק של אמונה! הרי למה בגמרא אני לא מפחד לשאול שאלה, למה על התוספות אני לא נרתע מלהקשות קושיה, כי אני מאמין שדבריהם הם דברי אלוקים חיים, וברור שיש תשובה, ואדרבה, רק דרך השאלה שלי אני יגיע להבנה הנכונה. כך גם בליקוטי מוהר"ן, זה תורה! אפשר להקשות כי בוודאי יש תשובה, וכשתגלה את התשובה תבין יותר נכון את מה שכתוב.
כך גם הכלל שעוסק בפסוקים ומאמרי חז"ל שרבינו מביא כראיה, רק עם אמונה כל כך עצומה בכל דיבור של רבינו, אפשר ללמוד כך, כל פסוק יכול להיתפס בעיני הלומד כראיה, אבל כשאתה נושם את הליקוטי מוהר"ן ברוחו של ר' אברהם את מסתכל על זה בצורה הרבה יותר עמוקה, אתה מגלה שההסבר של רבינו הוא ההסבר הכי שורשי לכל פשט שנאמר עד היום על אותו פסוק.
מלבד זאת, קיבלתי דרך צורת הלימוד שר' אברהם התווה, את המתנה הכי גדולה לחיים, שכל דיבור ודיבור בליקוטי מוהר"ן הפך להיות שייך לכל יום בחיים. הבנתי שרבינו מדבר עלי, במקום שלי, ויש לו תמיד מה לומר לי דרך הספר שלו, הספר שמתחדש כל יום בעצות חדשות באמת. כל תורה מגלה לך עומק חדש בהתבודדות, פעם זה מאיר לך את כוח השתיקה והבושה של ההתבודדות ופעם להפך מתגלה לך כוח הדיבור. ואי אפשר להאריך בזה כי זה בכל פרט בחיים, רק צריך לטעום ולהבין.
שייך לכל אחד
לסיום אנו שואלים את ר' אליהו, מה הוא היה אומר למי שמאוד רוצה אך לא יודע איך להתחיל?
צריך להיכנס לזה בנחת, ברוגע, עם הרבה חיפוש בלב, ומאוד חשוב שלא רק להיות עסוק עם המוח כל הזמן. לפעמים יש מציאות שאדם נכנס ללמוד וללכת עם תורה, והוא יכול לחדש חידושים בלי לב, הוא יכול לשכוח את הנקודה של ההתבודדות, את הנקודה של הצדיק, וכשזה קורה זה יכול להיות אסון, כי אז כל הנקודה שר' אברהם רצה להאיר לנו בספרי רבינו מתפספסת, אם אדם נשאר רק עם השכל של הדבר, ולא מתרגם את זה להתבודדות, לחיפוש רוח קדשו של הצדיק, זה יכול להביא את האדם לפספוס הכי גדול של החיים.
כל אחד לפי דרגתו יש לו שייכות לזה הוא יכול לקבל מזה אפילו כמה נקודות. ברור שלכתחילה מי שמרגיש שזה שייך אליו שיאמץ אל ליבו את כל הכללים של ר' אברהם, אבל גם מי שלא מתחבר לכלל הדברים של ר' אברהם, שיתחיל עם נקודה אחת, עם שתי נקודות, ובזה אפשר להיות בטוחים שהוא יקבל מזה הרבה לאט לאט.
יש כמה משפטים שר' אברהם מתבטא בהקדמה של ספרו שבהם הוא חוזר ואומר שזו דרך ששווה לכל נפש, יש לכל אחד את היכולת לקבל קצת מהכלל הראשון וגם טעימה מכל כלל, ומי שיכול יותר אשרי חלקו! אני באופן אישי התחברתי מאוד למשפט שר' אברהם מסיים איתו את ההקדמה של ספרו. שם ר' אברהם מתייחס לקושי שיש בעריכת הספר, בהצעת הדברים שלפעמים גורמים קושי בהבנת החידושים לאשורם, ועם כל זה כותב ר' אברהם שבשביל תפיסה קלושה ביותר שיגיע למאן דהו מחידושיו שבספר שווה כל הלימוד והיגיעה.
ר' אליהו מקריא בקול:" וכל אשר הרביתי לחקור ולדרוש, באיזה סדר, ובאיזה אופן, להציעם ולהוציאם לזולתי, לא עלתה בידי מאומה. ובתכלית ההיפוך נתוסף ונתרבה אצלי מחמת זה, כמה דילוגים ומחוקים ושינויים ללא סדרים, [וגם לפעמים באתי מחמת זה בארוכה וכפל דברים] עד כי לא רבים יחכמו לבוא על ידם למכוון אשר סבבתי עליו. אבל בכל זה אמרתי, ויהי מה, ארוצה ואביא גם מנחת דלי דלותי, כי גם שערה דשערה מהברקת האור שמגיע מאתה לאחד מני אלף גם כן כדאי וכדאי. נאום ה'מ'ב'א'ר', והמבוער מבינת אדם. שפל ונבזה, ולא בלשון ענוה. הכ"ד אברהם בן ותלמיד לאבי ומורי רבי נחמן ז"ל".
ולסיום, צריך גם לזכור, שר' אברהם לא השאיר אחריו זרע של קיימא, וכל מי שלומד בספריו, הרי שדברי תורתו הן הן תולדותיו, כל אחד שלומד ומקבל דרך הספרים האלו התקרבות חדשה לרבינו הוא כמו בן של ר' אברהם, זו ההשארה הנצחית שלו".
