בימים אלו התבשרו חסידי ברסלב על רכישת מתחם הקלויז העתיק באומן, בעקבות זאת אנו חוזרים לכתבה המרתקת שראתה אור לפני כשנה, עת הקלויז היה נתון תחת שמירה ואבטחה.

קבוצה מצומצמת של חסידי ברסלב זכתה בתחילת החורף האחרון, לפקוד בחרדת קודש את ה'קלויז' של מוהרנ"ת, המסוגר תחת משמר צבאי הדוק ואף לומר תיקון הכללי במקום # הביקור הוביל לשלל גילויים מרתקים וחשיפות היסטוריות שמעולם לא פורסמו, בעזרתה של השורדת האחרונה מהעיר אומן מלפני הקומוניזם, מרת גלבך תליט"א # מי הרס את ה'קלויז' ומי בנה אותו שוב? מדוע נבנה מרתף ב'קלויז' ומי הסתתר שם? היכן התאכסן הגאון הקדוש רבי יצחק ברייטער ומי התגורר בסמטה הקטנה שמתחת לקלויז? הכל בסקירת הביקור החשאי שהתקיים בזכות בכירי ארגון 'דרך צדיקים' # סיפורי הוד וזכרונות מימי אומן הנשגבים, בטרם הגיע הפטיש והמגל הקומוניסטי והחריב את הכל # סיפור תחיית המתים וסיפור רציחתם של חסידי ברסלב על ידי הקומוניסטים, מסירות הנפש על לימודי תורה והבת קול שהביאה את מרת גלבך לחוף מבטחים

חיים קוטלר

אומן. צהרי שבת, חורף תש"פ. 

שערי הברזל הענקיים, מגדלי השמירה וחומות הברזל, הזכירו לנו לרגע את תקופת הקומוניזם ששלטה ביד ברזל באוקראינה, עד לפני קצת יותר מ-30 שנה. כלבי השמירה האימתניים שהתרוצצו מסביב, כמו הוסיפו נופך מוחשי משלהם להשלמת התפאורה.

אלא שאנחנו, לא חששנו. 

ידענו כי כל אלה, הינם שרידים מחלידים ממגדל הקלפים הקומוניסטי, שקרס זה מכבר. תחתיו הצמיח הגזע מחדש את פארותיו והיהודים חזרו לאומן. 

ובכל זאת, באותה שעה, מתח מילא את ליבנו. התייצבנו כאן בעוז, עטופים בטליתות מתפילת המוספין של שבת שהסתיימה זה עתה ברוב עם, וחיכינו לאישור המיוחל להכנס לתוככי מתחם ה'מיגומטר'.

שום דבר לא בטוח באוקראינה, גם אחרי שהאישור ניתן בידך.

מדובר במהלך חשאי, הידוע למתי מעט, אותו טווה בסוד אחד מבכירי ארגון 'דרך צדיקים' עם מפקד מתחם ה'מיגומטר' במהלך אותם ימים של תחילת חורף תש"פ, כאשר זה האחרון מאשר לקבוצת חסידי ברסלב מצומצמת להכנס פנימה, עקב בצד אגודל, אמנם תחת משמר חיילים 

ועיניים פקוחות, לחזות באופן בלתי אמצעי בשרידיה האותנטיים של אומן החסידית והברסלבאית, כפי שהיתה עד לשנות התר"צ.

האם שרד שם משהו? האם הקומוניסטים השאירו אבן לפליטה? מילא המתח את ליבנו.

ובשעה שפסענו פנימה, אל סמטאותיה היהודיות של אומן העתיקה, ליבנו החסיר פעימה, בגלל הדממה.

לכבודנו, החיילים האוקראינים מגרשים משם את הכלבים, ולרגע, יורד על המקום הד עמום של צלילים יהודיים עתיקים שנגדעו באיבם על ידי הפטיש והגרזן הקומוניסטי. אבל עם העיניים, אנו רואים את החורבן.

בתי הכנסת עודם עומדים על מקומם, הסמטאות היהודיות שרדו עדיין, אך איה הם יהודי אומן הנאצלים? היכן הם ילדי החמד שגדלו כאן במסירות נפש? לאן נעלמו חסידי ברסלב הקמאים שמסרו נפשם, ממש כאן, על קדושת השם?

דממה.

המראות שראינו שם, היו חלקיות ומבולבלות. השקט והשאון שולט בערבוביה, הטשטוש והזכר גם כן.

כעבור שבועיים, ביקשנו מהשורדת האחרונה של אומן, ה"ה מרת גלבך תליט"א, אשר הספיקה לספוג אל קרביה מימי אומן הנשגבים, בטרם בא הקומוניזם לעולם. חקרנו מפיה מה הוא המקום שדרכנו עליו, באילו מבואות ואיזה בתי כנסת ביקרנו.

בזכרונה הצלול, המתרפק על ימי ההוד של אומן בתפארתה, חזר הכל לחיים. שיחזרנו עמה את הביקור ב'מיגומטר' וגילינו את ה'קלויז' ואת ה'פוליש', את ה'הויף' ואת מתחם השחיטה. את בית הכנסת 'שומרים לבוקר' ואת השטיבל החסידי הסמוך ל'קלויז', עליו כדאי היה אם דילגנו.

וגם פתרנו תעלומה שלא נודעה עד לביקורנו זה.

אך בל נקדים את המאוחר.

*

קדיש בבית כנסת ללא ארון קודש

שבועיים קודם לכן, בצהרי יום השבת, בעמדנו ניצבים המומים מהצד הפנימי של חומות ה'מיגומטר' ושערי הברזל שלו, הגיע המפקד הנלהב לכוון אותנו – כמו מבין את חרדת הקודש האופפת אותנו – אל מבנה גדול בצבע לבן ובעל גגות משופעות, הממוקם במרכז המחנה. אנו מורשים להכנס פנימה ושומעים כי המקום שימש כבית כנסת המרכזי של יהודי העיר אומן לפני מאה שנה. ציוד מיושן לייצור עורות נעליים ממלא את המקום. זכר יהודי לא נראה במקום. אך מהכתלים מרגישים את הקדושה המחוללת.

הנאספים המומים, עומדים דוממים ולפתע נשמעת לחישה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא – – –

כנראה עברה מאה שנה, מאז שמעו הכתלים בפעם האחרונה את המלים הנצחיות.

ציבור הנאספים מתקבץ על עמדו נרעש ונרגש, יחדיו נישאת תפילה ושוב אמירת קדיש ולאחר מכן אנו יוצאים, צועדים לאחור כשפנינו אל הקודש.

לארון הקודש, גם לא היה זכר.

משם פנינו, מרחק מאה מטרים, אל המבנה המכויר, בעל 20 החלונות הגבוהים.

ה'קלויז'.

ושוב אנו מחסירים פעימה.

זה הוא ה'קלויז' שנבנה לראשונה בימי מוהרנ"ת במסירות נפש, שופץ מחדש מספר פעמים וכעת אנו רואים את הגירסה האחרונה שלו, ששופץ אי שם בשנות התר"פ והצליח לשרוד את אימי הקומוניזם, עד ימינו אנו.

מלבד השלד והאבנים, זכר יהודי לא נשאר במבנה. הכל נלקח והוכחד. אך משום מקום, פרץ להבתו של רבינו והלהיט מחדש את ליבם של רבבות היהודים הפוקדים מדי שנה את אומן.

בכל זאת, באותה שעה, בחרנו להתרפק לפחות על האבנים הקדושות והכתלים החשופים.

אנו מגיעים אל מבואת הכניסה, מתגנבים לחדרים הצדדיים ומגלים את סימני ה'פוליש' היהודי המקורי, כפי שהיה בזמנו ומשם ממשיכים אל הפרוזדור הצר והחשוך שחוצה את הקלויז לכל ארכו. כלונסאות ברזל תעשייתיות תולות מהתקרה, לא ברור לצורך מה. אנו מגיעים אל החדר הסמוך לכותל המזרח ורגשי קודש מציפים אותנו בחלל המוחשך.

באופן ספונטני פוצחים כל הנאספים באמירת 'תיקון הכללי' בין הכתלים העתיקים, כשקרני אור חודרים דרך החלונות ומאירים את פנינו וליבנו.

אמירת קדיש נלהבת מרטיטה את המקום ואז אנו מתפנים להתבונן.

מסתבר שהפרוזדור הצר, החוצה את הקלויז לכל ארכו, מוביל לגרם מדרגות היורד מטה, אל אולם נוסף.

מצד שמאל לכל ארכו של הפרוזדור, אולם ייצור גדול. הייצור, לא נראה פעיל מזה שנים. מצד ימין, חדרים חדרים, חלקם ריקים, חלקם עמוסים בגרוטאות. ואת הרצפה מכסה קרשים.

כהרף עין, מישהו מרים את אחד הקרשים ומתחתיו מתגלה… חלל חשוך. מרתף!

מרתף בתוככי הקלויז? משתאים הנוכחים בפליאה. לשם מה הוא נוצר ומה הוא שימש?

תעלומה.

*

תעלומת המרתף ב'קלויז'

שבועיים לאחר מכן, אנו מציגים את השאלות בפני מרת גלבך תליט"א והיא שולפת מזכרונה את הפתרון לתעלומה:

"בוודאי", היא אומרת, "המרתף הזה, נקרא ה'קלאזל', ושימש את הבחורים שהשתתפו ב'קיבוץ' וחששו מביקור בלתי צפוי של הצבא. ביניהם גם הסתתרו כאלה שהגיעו לאומן באמצעים בלתי ליגאליים.

"וכאן", היא חושפת סוד, "כאן גם התחבא רבי שמואל הורביץ וגם רבי ברוך דער בחור" – היא מעידה מזכרונה ולמפרע אנו מבינים את גודל התגלית שזכינו לו. "הוא הגיעה לאומן בעגלה קטנה, וכשהתחבא ב'קלאזל', אני הייתי זו שהביאה לו את האוכל לשם", היא דולה מזכרונה ברגש של גאווה.

הרטט נשמע מקולה, שעה שהיא נזכרת באותם ימי הוד קדומים, בתחילת שנות השתלטות הקומוניזם על אוקראינה.

גרם המדרגות שמוביל אל האולם, לדבריה, שימש כמקווה טהרה חשאי, שפעל ב'קלויז', היא ממשיכה להפתיע אותנו. בתחילה היה המקווה במבנה בחוץ, לאחר מכן הוא עבר לאולם הפנימי הזה. "אני הייתי מנקזת את המים מתוך הבורות. לכתחילה, היו האמבטיות של המקווה בתוך ה'קלויז', שם פעל המקווה הכשר היחיד בעיר. בהמשך, אחרי שהקומוניסטים אטמו את המקווה וה'קלויז', המקווה עבר לפעול מתוך ביתנו למשך 3 שנים נוספות, עד שגם אותו הם סתמו".

כן היא מציינת כי כותל המזרח, היה מעוטר בארון קודש גדול ומרשים. אנו כבר לא ראינו זכר ממנו. המבנה עצמו, כפי שראינו אותו, לדבריה הוא נבנה על ידי החסיד רבי אייזיק'ל אייזנשטיין בשנת תרס"ג. הוא נטל על עצמו את העול ונכנס מכך לחובות גדולים, עד שהצליח במשימתו. משימתו הצליחה, כאשר ה'קלויז' בגירסתו שלו, ממשיך לעמוד עד ימינו אלה…

המבואה שראינו בכניסה, היא ממשיכה לגולל, שימשה לעזרת נשים, שהכניסה אליה היתה מאחור. בשאר ימות השנה, היא מגלה סוד נוסף, שימשה המבואה כבית השחיטה ליהודי העיר. כאשר הקומוניסטים כבר שלטו בכיפה ואסרו את השחיטה הכשרה, חסידי ברסלב מיאנו לוותר על בשר כשר. השחיטה התקיימה איפוא בחשאי במבואת ה'קלויז' פעם בשבוע על ידי אביה הגדול, כשלעזרתו ניצב החסיד העובד רבי נפתלי. 

"בשחיטת הבהמות, הייתי אני זו שהופכת את הבהמה לשחיטה… פעם אחת ניסה החסיד רבי נאשקע לעזור לי להפוך את הבהמה לשחיטה, אך הוא חטף ממנה בעיטה הגונה… אצלי זה לא קרה"…

לאחר מכן, מתייצבת היתה מרת גלבך, שהיתה אז בגיל העשרה וצובעת מחדש את הקירות, לבל יסגירו טיפות הדם את השחיטה הכשרה שהתקיימה במקום. כך היה זה במשך תקופת מה, עד למעצרו של אביה הגדול. מאז, היה החסיד רבי נפתלי, עוסק בשחיטה הכשרה בעצמו.

החסיד רבי נפתלי, מספרת מרת גלבך, "היה יהודי פשוט ועובד ה' שעסק במסחר הבדים לפרנסתו, אך מגמת חייו היתה עבודת ה' בכל לב ונפש. משכך, ניכרה תמיד על פניו מין צורה כזו של דביקות בבורא עולם, אולי גם קצת שברון לב, כמין 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרותה ה'. 

הוא היה גיסו של החסיד רבי יוחנן גלנט". משהוזכר שמו של החסיד רבי יוחנן גלנט, תחזור מרת גלבך ותזכיר אותו שוב ושוב, כדלהלן.

וכך בעצם, בזכות ה'קלויז' והשחיטה הכשרה שהתקיימה במקום בחשאי, זכו יהודי אומן בבשר כשר של בקר ועוף.

לאחר שהסתיימה השחיטה הכשרה ולאחר שמרת גלבך צבעה את הקירות מחדש כאמור, עובר היה הבשר הכשר, להתחלק בחשאי בקרב חסידי ברסלב ובקרב יהודים כשרים נוספים המתגוררים באומן, ביניהם, נמנתה גם אמו של ה'נאטשאלניק', אחד המפקדים הקומוניסטיים הבכירים שבעיר!

ומי שנבחר להביא אל ביתה את הבשר הכשר, היתה שוב …מרת גלבך, בת העשרה. את הבשר היא עטתה בתוך המעיל וכך היא נשלחה אל ביתו של המפקד הבכיר, שם מתגוררת אמו וממתינה לבשר כשר.

דא עקא, המפקד, שאסור היה לו לדעת על כך, נמצא רוב שעות היום בבית. לכן, היתה מרת גלבך נאלצת להמתין מספר שעות ממול הבית עד שראתה במו עיניה כי המפקד עזב את הבית. או אז היתה מזנקת אל הדלת ובעלת הבית הישישה קולטת את הבשר הכשר, תוך שהיא מרעיפה עליה ברכות לרוב. "היתה אשה צדקנית, קראו לה רחל", נזכרת מרת גלבך.

הילדה, זריזה בתפקידה, פורקת את הבשר ונעלמת כלעומת שבאה, אל היעד הבא.

לפעמים, כשהיה עליה לחלק הרבה בשר, שלא הספיק להכנס אל המעיל, היו מסתירים את הבשר בכעין עגלה ששימשה לתינוקות. הבשר כוסה בכרית ושמיכה ובת העשר, התרוצצה בלילות החשוכים של אומן, כדי להביא לבתי היהודים בשר כשר.

אם נשאר מהבשר הכשר ללא דורש, היה הוא מופנה אל 'בית התמחוי' של ה'קלויז', שהיה מיועד לעניי אנ"ש.

מערך החסד ב'קלויז' של חסידי ברסלב, היה נרחב וכלל 'בית תמחוי', חלוקת כספים ותמיכה במשפחה, בכל ימות השנה. כל אנ"ש עסקו בחסד, באופן בלתי רגיל, מציינת מרת גלבך.

*

תחיית המתים המופלאה באומן

את שחיטת הבקר כאמור, היה עורך אביה הגדול. את שחיטת העופות היה עורך החסיד רבי אליהו חיים רויזן.

אגב הזכרת שמו, לפתע ניצתים עיניה של מרת גלבך והיא שואלת אותנו, האם שמעתם פעם על מעשה תחיית המתים שקרה לו בזכות רבי מתת'?

אנו מגיבים בשלילה והיא מייד מתחילה לספר לנו מעדות אישית את הסיפור הבלתי יאומן הבא.

פעם אחת, באחת משליחויות המצווה, היא הגיעה לביתו של רבי אליהו חיים רויזן, והנה אבל גדול בבית. מפי האשה היא שמעה, כי ביתם בת השנה נפחה את נשמתה מהמחלה. הרופא הגיע בהמשך ואישר את פטירתה והאנחות איימו להבקיע את הבית.

נרעש ונפחד הניח רבי אליהו חיים טלית על פני הילדה המתה והתכונן להלוויה.

בעודו עומד כך, נפתח דלת הבית והחסיד רבי מתת' נכנס פנימה בקול צהלה ורינה, ומבקש להצטרף למשימתו החשובה בענייני צדקה.

דומיית האבל והמוות שקידמו את פניו, גרמו לו לעצור לרגע ולשאול מה קרה.

רבי אליהו חיים ענה לו בקול בוכים, הבת שלי נפטרה.

הלום רעם קפא רבי מתת' על עמדו וכעבור רגעים אחדים חזר לעשתונותיו ושאל, איפה היא הילדה?

רבי אליהו חיים הצביע ורבי מתת' ניגש.

בקול התלהבות נרגש התחיל רבי מתת' להתפלל מקירות ליבו שישלח רפואה שלמה לילדה הצעירה ובכלותו לדבר, הוא הרים את הטלית ולתדהמת הכל, הילדה שכבה שם עם עיניים פקוחות, נושמת בכוחות עצמה!

כולם פרצו בבכי של שמחה ורק רבי מתת' ביקש שוב מהנוכחים לתרום ביד רחבה למטרת הצדקה שהוא בא למענה ויצא את הבית, כאילו לא היה זה מעשה 'תחיית המתים', שראתה מרת גלבך במו עיניה.

כך היה נראה ההווי של חסידי ברסלב, שראשם הגיע השמימה, בשעה שרגליהם נטועות היו ארצה.

*

אמת מה נהדר היה ה'קיבוץ' באותם ימים

המשכנו להתחקות היכן שרגליהם היו נטועות וכשאנו מזכירים את ה'פוליש' ואת הרחבה שלפניה, ה'הויף', שהיווה חצר גדולה, עיניה צוללות כמו לעולם אחר.

על ה'הויף' הזה הקימו את הסוכה הגדולה לסעודת ההילולא של רבינו, שם התקיימו חתונות חסידי ברסלב.

ומה נהדר היה המחזה, כשעל ה'הויף' הזה, היא אומרת בגיל, היתה המרכז ההומה בימים שלפני ראש השנה. לכאן הגיעו ה'דראשקעס', הכרכרות, ופרקו את ציבור אנ"ש הגדול שהגיע ל'קיבוץ' מארבע כנפות הארץ.

כל רגע, הופיע קבוצה אחרת ממקום אחר, מכל הארצות, מפולין ומגאליציה, ממחוזות רחוקים באוקראינה ורוסיה הלבנה, כולם נקבצו באו לך ל'קיבוץ' הקדוש של רבינו בימי ראש השנה.

הנה הופיע הצדיק רבי שמואל הורביץ מארץ ישראל והנה הופיע הגאון הקדוש רבי יצחק ברייטער מפולין, כולם הגיעו לכאן, לפקוד את המקום שאהבה נפשם.

מליל 'זכור ברית' עד למחרתו בכל שעות היום של ערב ראש השנה, היה הזמן המאוים ביותר באומן. הכל פנו אל הציון, נדחקים ונאבקים כדי להתקרב כדי נגיעה בציון הקדוש של רבינו אור האורות, לשפוך שיח ולהתוודות. ככלל, לא התקיימו מעמדות, לא היה הבדל בין עול ימים לבין חסיד וותיק, אלא בשאיפות רוחניות. יחדיו, היו הכל פונים אל הציון, צעירים עם ישישים, כתף אל כתף, ללא גינוני כבוד או מעגלי חסידים, התרפקו הכל על ציונו הקדוש של רבינו, משתפכים בתפילה ומבקשים להתרומם.

את מקומם של החסידים הוותיקים בקיבוץ, היו תופסים דרך עבודת ה'. כמו החסיד רבי יוחנן גלנט, שהיה ניכר בעקבות שלולית דמעות שהיה מותיר בסמיכות לציון רבינו. האם רבי יוחנן כבר הגיע לציון היום או לא? את התשובה היו חסידי ברסלב מקבלים ממצב הקרקע הסמוכה לציון הקדוש, כאמור, אם היו שם עקבות של דמעות, סימן היה שהוא כבר ביקר במקום…

ככלל, המה ציון רבינו הקדוש אנשים בכל שעות היממה, בכל יום ויום, כפי שמעידה מרת גלבך שבימיה, הציון מעולם לא היה סגור. "היו ימים שביקרתי בציון מספר פעמים בימים, אף 5 או 6 פעמים, בגלל השליחויות הרבות שהיו לי… תמיד היה המקום מלא באנשים מתפללים, בדרך כלל היו המתפללים מתפללים בציון והנשים מבחוץ, אך אם היה ריק, היו הנשים נכנסות פנימה. ב"ה שכיום יש עזרת נשים מסודרת", היא מציינת בשמחה.

אל הציבור הגדול שפקד את אומן והגיע להתפלל ב'קלויז', הצטרפו גם תושבי העיר שלא נמנו על עדת חסידי ברסלב, לדבריה. "בית הכנסת של החייטים", העביר את כל תפילות ראש השנה אל ה'קלויז', הם לא היו מתנגדים כמו מתפללי השטיבל שממול ה'קלויז' ולכן בימי ראש השנה הם היו יחד איתנו", אגב כך היא מגלה מה הוא המבנה ממול ה'קלויז' בו ביקרנו. טענתו של המפקד האוקראיני כי במבנה הזה "למד רבי נחמן תורה", כנראה מבוססת על רצון להלהיב אותנו, חסידי ברסלב שרואים את המקום לראשונה. אך לדברי מרת גלבך, מדובר ב'שטיבל' חסידי, עליו נמנו המתנגדים החריפים ביותר בעיר אומן. לפי גירסתה, פעם אחת בערב ראש השנה, התעצמה שנאתם של המתנגדים למול ההמון הגדול של חסידי ברסלב הצובא אל ה'קלויז' והם גמרו אומר לפגוע במקום. וכך, שעות ספורות בטרם היכנס יום הדין, נופצו החלונות ורוססו הכתלים. 

חסידי ברסלב כבר היו רגילים לשמוע חרפתם ולא להשיב. חיש מהר הם התארגנו, בעזרתו של ה'פְלִיט' הירשנבוים, אחד מחסידי ברסלב הנמרצים, ניקו את הרסיסים והסירו את הכתמים. בערב, כבר לא היה זכר מכל המהומה…

ובערב, כאשר המוני חסידי ברסלב ויהודים מכל קצוות אומן, נדחקו בתוך ה'קלויז' בליל ראש השנה, שררה שם דממה.

כי אם קולו הזך והנישא של הבעל תפילה הגדול, הגאון החסיד רבי אברהם שטערנהארץ זצוק"ל, נישא בחלל והיפנט את כל הנאספים למילות התפילה, משתפך בכל לב וסוחף אחריו את כולם למחוזות עילאיים של רוממות הנפש.

מאוחר יותר הצטרף הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר לעמוד התפילה ובקולו הצעיר והמיוחד השיב משב רענן בתפילת שחרית, כשרבי אברהם שטערנהארץ מפליא פלאות בקולו הנעים והנשבר, בתפילת המוספין. לתפילת מנחה, היה ניגש הגאון החסיד רבי נת'לה ברסקי(?), בנו של החסיד רבי שמשון ברסקי, אשר קולו היה פשוט יותר, אך לליבו הנכסף לא-ל חי, לא היה גבול.

אחרי התפילות, היה רבי שמשון עם בנו רבי נת'לה, פונה מייד אל מאחורי ה'קלויז'. רבי שמשון ברסקי התברך בדמות תמירה, גובהו היה נישא והשתלב בהדרת פניו המכובדים. כשפנה החוצה מה'קלויז', סבבו אותו תמיד כמה מחסידי ברסלב לשמוע ממנו לקחי חיים מתורת רבינו.

מה היה שם מאחורי ה'קלויז'? אנו שואלים והיא מייד ננערת מזכרונותיה ומבינה שהיא היחידה שנשארה מאותם ימים שיכולה לספר. נו, מאחורי ה'קלויז' היה רחוב קטן, רחוב בזלנסקי, היא שולפת מזכרונה את השם. בביקורינו חלפנו בו לרגעים קצרים, המקום היה שקט למדי. כעת היא נזכרת שברחוב זה התגורר הגאון הצדיק רבי שמשון ברסקי. כן, אצלו התאכסן הגאון רבי יצחק ברייטער. היא שהכירה את כל דמויות ההוד של חסידי ברסלב, גם ידעה היכן היו מבלים. "היה לו לרבי שמשון מרפסת קטנה, שהיתה סגורה מכל עבר, כך שבקושי נכנס אליה אור מבחוץ, שם התחבא רבי שמשון והוגה בתורה. בשנים הבאות, נסע רבי נת'לה לפולין, שם הקים את ביתו. אגב, בהמשך אותו רחוב, ממוקם הבית, בו החזיר רבינו את נשמתו לבוראה.

*

החייטים, בעלי התשובה והגרים של ה'קלויז'

לא רק חייטים, הגיעו ובאו להתפלל ב'קלויז' של חסידי ברסלב, אלא גם בעלי תשובה ואפילו גרים. על הכפר הנכרי שכל תושביו התגיירו ובאו להתפלל ב'קלויז', כבר ידוע ומפורסם. כעת שמענו עובדות על גרים נוספים ובעלי תשובה שהיו מבאי ה'קלויז'.

רבי משה צודק'ס בעל תשובה, קראו לאחד ממתפללי ה'קלויז' הנלהבים, שבעברו היה פוקר ידוע באומן. באחד השבתות, הוא נזכר בחלומו שזהו יום השנה לפטירתו של אביו והחליט לומר 'קדיש' לזכרו בבית הכנסת. עם סיגריה בוערת בפיו, הוא ניגש לבית הכנסת בעיצומו של יום השבת וביקש לומר 'קדיש'. בטרם פצה פיו, סילקוהו המתפללים שמיהרו לומר עליו 'קדיש'…

כך הוא עבר כמה בתי כנסת ונזרק שוב ושוב, עד שהחליט לנסות את ה'קלויז' של חסידי ברסלב.

כמעט שנזרק גם הוא מהמקום, עד שרבי לוי יצחק בנדר הבחין בו וצעק: "הוא הגיע בשבילי"…

משכך, עזבו אותו המתפללים ורבי לוי יצחק ניגש לשוחח עמו דקות ארוכות וכששמע את בקשתו, הוא נעתר לו.

בעקבות כך, החל רבי משה צודק'ס להתעורר בתשובה והפך ליהודי ירא וחרד. בהמשך בנה מקווה טהרה בביתו ואת כל ביתו הקדיש למעשי חסד. בשנים הראשונות, כשזקנו טרם צמח כדבעי, נזכרת מרת גלבך, הוא היה מתחנן ביום הפורים לרבי יעקב ז'יטאמירער, שיאות לתרום לו קצת מזקנו הארוך…

לידו נמנה, החסיד רבי ברוך דער בחור, שאף הוא היה גר צדק. גר צדק נוסף מבין מתפלל ה'קלויז' היה החסיד רבי מיכל דער גר.

זה האחרון, שמע מאביו בטרם מותו, שכדי לחיות באמת, עדיף לו להתחבר אל היהודים. אמר ועשה, החל לעסוק בכך עד שהתגייר והפך לחסיד ברסלב. בהמשך, היה זה הוא שקנה את השטח שהיה ציונו של רבינו, אחרי שנהרס על ידי הקומוניסטים. רבי מיכל בנה בעצמו את הדירה מעל ציונו של רבינו וכשחשש שהקומוניסטים יעלו עליו, הוא זה שמכר את הדירה לאותה גויה שהתגוררה במקום עד לשנת תשנ"ג, אז נרכשה הדירה על ידי 'הוועד העולמי דחסידי ברסלב'.

*

כשהרב של אומן הופתע לראות את החברותא ב'קלויז'

למעשה, התגוררו חסידי ברסלב בסמיכות ל'קלויז', שם היה המרכז היהודי גם בימי הקומוניסטים, עד שה'קלויז' נסגר על מנעול ובריח. לכן, גם היה עיקר חלוקת הבשר הכשר כדלעיל, תפקיד קל יחסית עבור הנערה מרת גלבך, שכן הוא התרכז בשכונה אחת, למעט אי אלו כתובות של יהודים שביקשו להמנות על הבשר הכשר ונזקקו למשלוח מיוחד.

ככלל, רוב תושבי העיר היהודיים לא נמנו על המתנגדים לחסידי ברסלב. מרת גלבך מציינת את רבני העיר, הרב רבי לייב דער רב והרב רבי איצ'ה בער (יצחק דוב) דער רב, שהיו ביחסים טובים עם אביה. רבי לייב, אף למד בחברותא עם אביה, מבלי לדעת שהוא נמנה על חסידי ברסלב. לבסוף נודע לו הדבר, כאשר פעם אחת בערב ראש השנה הגיע הרב לחפש את החברותא בביתו ושם הפנו אותו ל'קלויז', שם עמד אביה ועסק בהכנת המקום. הרב רבי לייב, הופתע לראותו שם ושאל אותו, האם גם אתה בחסידים? אביה אישר את הדבר והרב הופתע מאד. הוא לא שינה את יחסו עם אביה ואף ביקש ממנו לבוא ללמוד עמו במקום אחר, כדי שלא ירננו שרב העיר נהיה חסיד ברסלב…

החזקת ה'קלויז', היא נזכרת, היתה נתונה בידיו של החסיד רבי זאנוויל, אחיו של החסיד רבי משה ברסלב'ער. רבי זאנוויל התברך ביד אמן והיה מסייד את בית הכנסת בדחילו ורחימו. הוא זה שדאג ל'נר התמיד' שדלק ב'קלויז', כך במשך שנים ארוכות.

*

"איך קען דאס מער נישט אריבער טראגן"

ואז הגיעו הימים האפלים. הקומוניזם הרים את הראש והחל בהרס בתי הכנסת בעיר אומן. ה'קלויז' עוד המשיך לפעול שנים מספר, בהיותו היחיד בעיר שממשיך לפעול בעוז, עד שגם הוא נסגר, בשנת תרצ"ו, בד בבד עם מאסר מיטב חשובי חסידי ברסלב. שלושה מהם, הגה"ח רבי מתתיהו חמיו של רלוי"צ עובד ה' ששמר את מוצא פיו, החסיד רבי יעקב ז'יטאמירער והחסיד רבי ברוך 'דער בחור', היא עוד הספיקה לראות כיצד מוציאים אותם באכזריות מבית המעצר ונלקחים לחקירות אי שם. אחד מהם, הוכה קשות ונפטר מפצעיו בטרם עלותו למשאית החקירות – היא מגוללת את הזוועה.

לא במקרה היא הזדמנה לבית המעצר, בשעה שהוציאו את ארבעת העצירים חסידי ברסלב אל המשאית. באותם ימים, גברת גלבך, עודנה כבת עשר צעירה לימים, היתה פוקדת את בית המעצר מדי יום, בשליחות אביה הגדול, כדי להביא אוכל לעצירים הברסלבאים ולהתעניין בשלומם.
"סחבו אותם, אחרי החקירות הנוראות שהם עברו הם לא הצליחו לעמוד על רגליהם" היא מספרת, "ראיתי את רבי מתת', הקומוניסטים הרשעים הרביצו לו כל כך שהוא קרס במקום, נורא ואיום… כך קרה גם לרבי יעקב ולרבי ברוך, השם ינקום דמם".

קודם לכן, בהיותה מביאה להם את האוכל, היא זכתה לשעת ביקור קצרצרה בתאו של רבי מתת' וראתה במו עיניה את הזוועות שעוללו להם בחקירותיהם כדי לשבור אותם. "כשהסתכלתי פנימה לתוך התא שלו, ראיתי אותו שוכב על מיטה עם מסמרים… כשהוא ראה אותי, הוא רק הרים את ידיו ואמר לי בקול שבור, איך קען דאס מער נישט אריבער טראגן… אני לא יכול לסבול זאת יותר"!

ובלילה, כשהמקום היה שמם, הגיעה לשם מרת גלבך, ואספה את חלקי הגוויות שהושארו במקום. אביה הגדול טיפל בקבורתם לאחר מכן בחשאי.

*

היהודים נמלטים מאומן

שנה קודם לכן, בתרצ"ה, נפטר החסיד רבי שמשון ברסקי, מה שערער את ההווי של חסידי ברסלב, שלא מצאו יותר על מי להשען. מרת גלבך עודנה זוכרת את הלווייתו שוברת הלבבות של רבי שמשון ברסקי, כאשר החסיד רבי אברהם שטערנהארץ מבכה את פטירתו בשברון לב ובדמעות שליש. אמנם, היא מציינת, שלא היה נהוג להביא את הנפטר אל ציון רביה"ק וגם בהלוויה של רבי שמשון, לא עשו כן.

המנוסה החלה מייד לאחר מכן, עם סגירת שערי ה'קלויז' כשהכל הבינו שסכנת חיים מרחפת על חסידי ברסלב. אביה הגדול (רבי לייבלה צרטנר?) נמלט באותם ימים. גם הגאון הקדוש רבי אברהם שטערנהארץ, נמלט משם לארץ ישראל והספיק לחצות את הגבולות ברגע האחרון ולהגיע לארץ ישראל בערב ראש חודש אדר. מלכתחילה, היא מציינת, אמור היה רבי אברהם שטערנהארץ לנסוע קצת יותר מאוחר, אך הוא נמלט מוקדם, בגין הידיעות כי הוא על כוונת הקומוניסטים. את אשתו וילדיו, השאיר רבי אברהם עם רבי משה בנדר, בנו של הגאון החסיד רבי לוי יצחק בנדר.

רבי לוי יצחק בנדר, מציינת מרת גלבך, היה באותה תקופה עסוק במאבק עיקש להצלת הילדים היתומים של גיסו הרב פוקסברומר, שנפטר באותה תקופה וההרשויות החליטו לשכן אותם בבית יתומים כללי. רבי לוי יצחק בנדר נאבק על כך בכל כוחו עד שהצליח להחזירם לדרך התורה ולגדלם כיהודים כשרים.

*

כך למדו תורה באומן בימי הקומוניזם

בנתיים, המצב החל והחמיר, כאשר הרשויות הקומוניסטיות מחליטות על ביטול בתי החינוך היהודיים ואוסרים את כל המלמדים. לא כל כך מהר הרימו היהודים היראים באומן את ידיהם. ההורים עמדו בקשר עם חסידי ליובאוויטש ואלה שלחו אליהם מלמדים, למרות הסכנה.

וכך אירע, שכאשר אסרו את המלמד באומן, הגיע במקומו מלמד חדש מטעם חסידי ליובאוויטש, עד שגם אותו אסרו הקומוניסטים. ושוב, הגיע מלמד חדש מטעם חסידי ליובאוויטש וגם אותו אסרו. לאחריו, הגיע המלמד החסיד רבי נתן טעטיק, אשר מרת גלבך עדיין את שמו, אשר גם היה חסיד ליובאוויטש, ואחיה הגדול למד אצלו, ביחד עם רבי נחמן ירוסלבסקי. כאשר גם אותו אסרו הקומוניסטיים, הצליחה מזימתם להחריב את החינוך היהודי בעיר אומן, כיוון שלאחריו כבר לא נמצא מי שימסור את נפשו על לימוד הילדים.

היא נזכרת שבאותם ימים הגיע רבי נת'לה קנלסקי לאומן, בהיותו ילד צעיר לימים. התוועדו חסידי ברסלב בדאגה, מי יהיה עם הילד? מי ילמדנו תורה? לבסוף היה זה אביה הגדול, שנטל קרש והטיל לתנור עד שהפך לפחם. לאחר מכן נטלו בידו והחל לשרטט עם הפחם את האותיות על הרצפה, א' ב' ג' וכך למד הילד באומן תורה.

באותה תקופה, היתה מרת גלבך נערה צעירה לימים, כאשר הקומוניסטיים חייבו את כל הילדים שבעיר, יהודים כגויים, ללמוד בבתי ספר הכלליים, ה'שקאלעס'. אביה הגדול, הורה לה שלא ללכת לשום בית ספר, גם אחרי שהתרו בהם פעם אחר פעם. לבסוף הגיעו החוקרים הקומוניסטיים לחפש את הילדה ולא מצאו אותה. ידיעה מוקדמת על כך הגיעה לידי אביה והוא הורה לה להתחבא במרתף הבית. אחרי הביקור, היא יצאה מהמסתור וחזרה לפעילות היהודית וביתר שאת… לא הייתי בבית הספר של הקומוניסטים, אבל הייתי בבית הספר של החיים עם אבא ושום דבר לא היה חסר לי, היא מסכמת.

אחרי שנסגר ה'קלויז', אף היא עצמה לא ידעה היכן אביה מבלה את זמנו בלימודי קודש. זאת היא ידעה, שמדי יום ביומו היה אביה הולך אל החסיד רבי עקיבא טעלמעך, מחסידי ברסלב, שם היו ננעלים בחדר עשוי מפיסות ברזל רבות, מאחוריהן הסתתרו השניים. כשהזדמנה למקום, הזהיר אותה אביה, שלא תספר מאומה ממה שהיא רואה או שומעת. ואם היא תראה שאנשים זרים מתקרבים, עליה להכות על הברזלים, כדי שהם ישמעו בפנים. בזמן שהיא המתינה בחוץ וצפתה על המקום מפני זרים, התקרבה היא והקשיבה למעשיהם וגילתה כי השניים לומדים שם תורה בהתלהבות גדולה. כאשר עזבו השניים את המקום, נראים היו פניהם אש להבה מלימודם הנלהב במסירות נפש. בשנים הבאות, החזיקה אשתו של רבי עקיבא טעלמעך את מפתח הציון הקדוש וכשהיו מעוניינים להתפלל במקום, היו באים לקחת ממנה את המפתח – היא מספרת מזכרונה.

*

האבידה הטראגית של החסיד רבי יוחנן גלנט

המצב הקשה לא הותיר ברירה וחסידי ברסלב נפוצו, כדי להמלט מעול הברזל הקומוניסטי.

חסיד נוסף שהחליט להמלט מאומן באותם ימים, היה רבי יוחנן גלנט, שהתגורר בסמוך לבית אביה של מרת גלבך. הוא היה עשיר והספיק לצבור נכסים וכשהחליט לנטוש את אוקראינה, הוא מכר את כל רכושו והניח את כל הכסף במזוודה מיוחדת ברשות אשתו, בין שאר מזוודותיו. 

באחת התחנות, הניח גנב ערל לב את עיניו על המזוודות והבחין במזוודה היקרה. בטכסיס שפל, הוא ניגש אל אשתו ואמר לה כי בעלה שלח אותו להביא לו את המזוודה. האישה נעתרה בתמימותה והגנב נעלם עם רכושו. מהר מאד התברר מימדי הגניבה, והאשה המסכנה לא עמדה בצערה ונפטרה בהתקפת לב. רבי יוחנן גלנט המשיך בדרכו ועלה ארצה, נישא בשנית והחל סוחר במלבושים ישנים, אותם היה רוכש, מוסר לאשתו החדשה לכבס אותם ומוכר אותם מחדש בשוק. בהמשך הביא עמו שעונים ומצלמות ואט אט בנה שוב את מעמדו.

*

בת קול בציון רבינו הקדוש באומן

לאיטה, התרוקנה אומן מיהודיה וחסידיה, וכאשר מרת גלבך יצאה לדרך נדודיה, כדי להמלט מידי הקומוניסטים, היא כבר היתה מטופלת בילד בן 3 חדשים. עד אז, היא הסתתרה מתחת לאביה הגדול וסייעה להפצת היהדות בקרב יהודים אחרים. כעת, עברה המלחמה בתוך הבית פנימה, כאשר היא עצמה יצאה לחזית, מבלי לדעת איה הדרך הנכונה, בה תוכל לשמור על יהדותה. כדי לעזוב את העיר, היא נזקקה לאישורי הרשויות. 

התרוצצות מאומן לקייב אחרי מסמכים שונים, הביאה אותה לבסוף אל הציון הקדוש בשעה מאוחרת, כאשר נפש חיה לא היתה במקום, לפרוק מעל ליבה את הפחד ואת הדילמה, לאן הולכים מכאן?

בלב שבור היא הליטה פניה במצבת האבן הגדולה ונתנה דרור לדמעותיה. הלבטים היו גדולים, לאן לפנות ודרך איזו מדינה להמלט מידי הקומוניסטים המזנבים ביהודים.

ואז, כאשר השקט אפף את המקום, היא שמעה לפתע כמין בת קול: "טי פוילן". אין היא יודעת להסביר את מה ששמעה, אבל המילים אמרו לה ברוסית, שעליה לנסוע לפולין, ותחי רוחה.

נאמנה לרוח הדברים שהיא שמעה, למרות החורף המתקרב, הגשמים והקור, היא פנתה לעבר פולין וכעבור זמן מה הצליחה לעבור את הגבול. הנדודים היו קשים, משם היא המשיכה לגרמניה (שם פגשה את החסיד רבי לוי יצחק בנדר כשהוא מסייע לניצולי המחנות) ומשם לצרפת (שם זכתה לחסות תחת צילו של הגאון רבי מרדכי פרגומנסקי), עד שעלתה ארצה.

אך כאן לא תמו תלאותיה, אלא אף התגברו, אל מול לחצי נציגי הקליטה, שעשו הכל כדי להטמיע את העולים באיזורים חילוניים.

היא נדדה מדירה לדירה במקומות מפוקפקים שונים, שנציגי מרכזי הקליטה העמידו לטובת העולים, במטרה מוצהרת להביאם לעזוב את הדת. אך היא נותרה נאמנה לימי ההוד שזכתה לספוג באומן המקודשת והמשיכה להלחם.

יום אחד, רגליה הוליכו אותה ברחוב בלתי מוכר. היא חלפה באחד הרחובות, למפרע היא תדע שהיה זה רחוב מאה שערים והנה למול עיניה, ניצב ידיד משפחתה משכבר הימים: החסיד רבי אליהו חיים רויזן.

כפי שנהגו באומן, למעט בדיבור ולהרבות במעשה, יצר רבי אליהו חיים רויזן קשר בינה לבין רבי חיים ברוך טרנובסקי, שהיה מקושר עם וועדות האיכלוס וזה השיג בעבורם, עוד באותו יום, דירה בשכונת גבעת שאול. השכונה החרדית והקשר המתחדש עם חסידי ברסלב בירושלים, העניקו לה רוח חיים כשהיא הבינה באותו יום שהיא הגיעה אל חוף מבטחים וניצחה במלחמתה, בזכות להבת השלהבת שניצתה בליבה עוד באומן, בפעליה למען חיי הדת וה'קיבוץ' של רבינו הקודש בימי ראש השנה.