א. כשרבי נתן ליברמנש הגיע לשדך את בנו בכורו חיים עם ביתו של רמ"ל, עלה לבתי נייטין ושאל את הסבתא הצדקנית אסתר רחל, מה עם התחייבות צד הכלה,

אמרה לו שלא ידאג.

ירד לדבר עם בעלה במקלט השול.

כמה דק' ור"נ חוזר נסער ואומר לה שרמ"ל אמר שאין לו מאיפה להתחייב.

ובהאי לישנא שמעתי ממנה כמה פעמים את המשך וסיום האירוע, גופא דעובדא היכי הוי:

האב איך עאם גיזאגט, *איך האב נישט אעפעס אקסטער שלעכט גיטאן דעם רבש"ע, אז פאר אלעמען גיט עאר, און דווקא מיר נישט,* האט דער גרויסער רבי נתן דער מלומד, מיר נישט גיהאט וואס צו ענטפרין…

(לא הכעסתי במיוחד את השי"ת, שלכולם הוא נותן ודוקא לי לא.

ולר"נ הגדול והמלומד לא היה מה לענות לי)

אוי טאטע כמה אמונה פשוטה היה להם.

לזה התכוון רביה"ק: מאכן אייערע ווייבער חסידות (לעשות את נשיכם לחסידות).

ב. כשהייתי ילד קטן, הסבתא פייגא א"ח של ר' דוד פלטוסקער, הייתה מכנה את מחותנה רמ"ל, פראצענטן! (אחוזים!).

וכך הייתה שואלת אותי תמיד, קומסט פון די פראצענטן? גייסט צו די פראצענטן?

עד שגדלתי והתגלה לי הסוד.

שר' דוד הגיע לשדך את ביתו עם בנו בכורו של רמ"ל (אבי ואמי לאוי"ט), שאלו רמ"ל לר"ד כמה נותן והאם זה מוכן, ואז אומר לו רמ"ל לר"ד שאין לו כלום לתת, אך אם ר"ד יתן לו את הסך המוכן לו לנדוניית ביתו, הוא רמ"ל *וועט אנדלען* (יסחור) עם הכסף, *והפראצענטן* שייצא מזה, זה יהיה הנדן של צד החתן…

יא יא, המציאות חזקה מכל דמיון.

איך בסוף יצא השידוך הזה, רק הקב"ה יודע..

כך פירש הזיידע רמ"ל את חובת ההשתדלות, וזה עבד…

ג. *דער רבי רעב חצות*

מיום עמדו על דעת רבו לא חיסר לילה מקימת חצות, והפעלת מנוע של עבוידע במשך שעות של עסק בעבודת ה', שיחות, בכיות, הקלטות, עד עלות השחר.

הייתי עמו כמה לילות בבי"ח, בכמה אישפוזים שונים, מגיע נקודת חצות והמנוע נדלק.

רבינו אמר לר' שמואל אייזיק לדבר לאבריו עד שיהיה לו שליטה מלאה עליהם,

רמ"ל קיים זאת בענין חצות, גופו היה מתוכנת לחצות, 365 יום בשנה, עד יומו האחרון.

ד. בילדות, היינו מצטרפים אליו למסעותיו למירון, היה לו נהגים ערבים משער שכם עם מוניות 7 מקומות, ובד"כ המסלול היה: שול מא"ש, שכם, טבריה, מירון.

לא אשכח לעולם שבאחת הנסיעות לאחר התפילה אצל יוסף צדיקיא, הרגיש שהציבור מורעב ובין שכם לג'נין ניסה לחבר את הפרימוס ולהכין ציפס *בתוך המונית*, תוך כדי נסיעה..

נס שהנהג שם לב ו…

ה. הגישה והקירוב שלו לציבראכינע היו מהמופלאות , איך קירב כל ציבראכינער, *וככל שהיה שבור יותר כך זכה יותר לקירוב*.

ומאידך, סלד מחשובים ומיוחסים כמו מאש.

זכור לי בבחרותי, פגשני אברך 'מלא' מאנ"ש מב"ב וביקשני לעלות לרמ"ל בביתו.

ההוא שכח את המעשה של רבינו עם רש"א, נכנס לאמצע הסלון וזורק לעבר רמ"ל 'ילמדנו רבינו דרך בעבודת ה'..

 רמ"ל מהלך בבית אנה ואנה, ותוך כדי, מתקרב אליו רמ"ל ונותן לו עם האצבע דקירה בבטן 'המלאה' תוך כדי מלמול, 'דרך בעבודת ה'…

שנים אח"כ האברך הזה (שכולכם מכירים אותו היום, כבר אוריין ות"ח) אמר לי, שהפעולה הזו גרמה לו להתעוררות גדולה, יותר משעות של דיבורים.

ו. חי את/ עם/ לצד 'התכלית' כל ימי חייו.

בכל פעם שהיה נשמע מהרח' הכרזה על לויה, היה שר ומפזם לעצמו, 'ווען דארלעבט מען דאס', במשמעות של 'ותשחק ליום אחרון',

מלבד לויה אחת, במוצשש"פ, של מורו ורבו ר' שמיל השרף, אז התיישב כמו בחצות, כציץ יבש וכאבק דק..

ז. ר' ישראל בער אודסר אמר לי כמה פעמים, כשהצלחתי לפלס אליו דרך וללחוש לאוזנו הבוגרת ממני בתשעים שנה, את שם הסבא רמ"ל, היה עוזב את הכל ואת כולם והיה מפליג בשבח חבורת העובדים שהיו מבלים לילות שלמים במערות הסנהדרין והיה מתאר לי את השאגות שהיה שומע משם, תוך הדגשה שהוא היה נשאר מחוץ למערות ורוקד שם לבדו במשך שעות.

ח. אוי כמה שלא יכל לסבול תענית ציבור, כי *לא היה מסוגל לראות יהודים רעבים,* והיה מחפש את הזקנים והחלשים שאולי בכל זאת הם רשאים לאכול, ויפטרו אותו מהעונש המר של העדר חלוקת אוכל, מבהיל על הרעיון.

ט, לאחר נישואיה, הזיידע החל להיעלם, והסבתא חיפשה אחריו ללא הצלחה.

ויהי היום והנה רבי יונה לבל זצ"ל עובר ברחוב והיא פרצה בפניו בבכי על דבר בעלה הנעדר.

ר"י אמר לה, לכי אחרי, והיא אחריו, עד מערת שמעון הצדיק.

לפני שר"י נכנס, ביקש ממנה הבטחה שלא תספר בחיים מי גילה לה את הכתובת,

ר"י נכנס וניגש לאברך רמ"ל, אומר לו שאשתו בחוץ מחפשת אותו ודוחף לו ביד כמה בננות שיתן לאשתו לשלום בית.

רק לאחר פטירתו של ר"י, נודע לסבא מי גילה לסבתא את הכתובת.

ולסבתא נודע, מאיפה היה לסבא בננות בשמעון הצדיק להשיב את רוחה.

*אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם.*

*אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים*