מצאתי את שאהבה נפשי
הצצה קלה לחייו המרוממים של אחד מיקירי קרתא דשופריא, ר' משה אריה רוזנטל, חסיד ברסלב בכל רמ"ח ושס"ה המופלא במידת תמימותו, שטעם מן היין ההונגרי, לא הניח לעולם להטעותו, ושחק ליום אחרון כל ימי חולדו עלי אדמות | לקראת מלואות כ"ט שנים לפטירתו של האיש שקירב נפשות רבות לרביה"ק וזכה להדפיס ולההדיר את הליקוטי הלכות – ואף הסתלק ביום הילולת מוהרנ"ת – מעלים מכריו ובני משפחתו זיכרונות נלבבים מדבקותו היוקדת ברביה"ק ובעצותיו הקדושות
איש תם יושב אוהלים חי בירושלים של מעלה ור' משה אריה רוזנטל שמו. לבו הספוג חיות-דקדושה בוער לאלוקיו ונפשו הזכה מקושרת בכל נימי התקשרות לרבינו הקדוש ולעצותיו הטהורות. כחסיד של פעם, משקיע את ימיו ולילותיו בתורה תפילה ועבודת שמים תמה בינו לבין יוצרו, מתהלך בצידי דרכים ובורח מפני הכבוד כמפני אש אוכלה.
באמת אמרו, כי היה ר' משה מאותם 'ערליכע יודן' עליהם נאמר: 'אוהב ימים לראות טוב'. עיניו השמורות מכל משמר בטהרה רואות אך טוב בכל סביבו, נוצר לשונו מרע ומדברים בטלים, בפרט בבתי כנסיות ומדרשות, וחי את חייו בטוב בעיגול-אור שכולו פשטות יהודית תמימה, מתוך הישמרות תמידית מפני היצר האורב והחטא הממית.
הלב משתוקק למעיין
משחר עלומיו הייתה נפשו הומיה והיה אחוז השתוקקות למצוא את דרכו בעבודת השי"ת. למרות שנולד למשפחת רבנים ליטאית (בערב ראש השנה, שנת תער"ב), ואביו ר' חיים שלמה ששימש בתפקיד 'ספרא דדיינא' בבית דינו של הגאון רבי צבי פסח פראנק לא נמנה על עדת החסידים – נמשך ר' משה כבר מגיל צעיר אל קרבת חסידים, שם מצא את אשר אהבה נפשו.
בראשונה הסתופף בצל קורתם של זקנים מחסידי קרלין, ובהיותו 'בעל מנגן' נשתמרו בזכרונו כל ימיו ניגונים עתיקים ששמע מפיהם. לאחר מכן הסתובב בחסידות סלאנים. כעבור תקופה מצא את חבורת 'שומרי אמונים' המונהגת ומודרכת בידי קדשו של הרה"ק רבי אהרן ראטה זצ"ל – אליו נקשרה נפשו. במשך תשעה חודשים קנה אצלו חכמה, כאשר אחד המכתבים בספר 'אגרות שומרי אמונים' נכתבו אליו.
אלא שאז, בשנת תרפ"ט, בתקופה בה נסע רבי אהרן למשך תקופה ארוכה להונגריה – נכנס ר' משה לבית הכנסת דחסידי ברסלב בעיר העתיקה, ופגש באחד מזקני אנשי שלומינו אשר קיבלו במאור פנים והתיישב ללמוד עמו תורה בליקוטי מוהר"ן. משפגש ר' משה את תורותיו של רביה"ק ועצותיו, ניצתה בלבו אשו הגדולה של רביה"ק, אש תמיד אשר לא כבתה עד יומו האחרון עלי אדמות.
עדות להרגשתו כי מצא את מקומו בעבודת שמיא, מוצאים אנו באיגרת ששלח לרבו הרה"ק רבי אהרן ראטה, בה הוא רושם לו כי בחסדי שמים זכה למצוא מקום בחבורת חסידי ברסלב, במחיצתם שואב הוא מלוא חופניים חיזוק בעבודת השי"ת.
בהיותו מופלא במידת תמימותו, לא ארך זמן רב עד שהדביק בתבערת לבו את ידידיו וחבריו לספסל הלימודים בישיבת 'עץ חיים' ובני גילו משכונות 'שערי חסד' ו'בתי ברוידא'. כיוון שגילה את מעיינו של רביה"ק המפכה מים חיים, הרגיש חובה להשקות ולהטעים הימנו אף את סובביו, להעניק גם להם הזדמנות להרוות את נפשם השוקקה.
אודות אותם ימים מסופר, כי בראות ראש הישיבה, הגאון רבי איסר זלמן מלצר, כי הבחור בר האוריין ובעל המידות הטובות סוחף אחריו כעשרים ושבעה תלמידים מישיבת 'עץ חיים' המתחילים להתדבק בתורת ברסלב – ניגש אליו ושאלו בתמיהה: "כיצד יתכן הדבר שאתה, שאינך מסוגל להפריע את מנוחתו של זבוב שעל הקיר, פועל כנגד דעת ראשי הישיבה ומקרב בחורים לברסלב?!…".
כה נטל חלק בהתקרבותם של כמה מגדולי אנשי שלומינו שלמדו אז בישיבת 'עץ חיים', ביניהם: ר' וולוול חשין, ר' שמואל שפירא, ר' ברוך גולדברג, ר' זיידל הייזלר, ר' משה פרידמן, ר' העשיל פרנקל, ר' נחום יצחק פרנק ואחיו ר' צבי פסח.
'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו'
משהצטרף ר' משה אל אנשי הבעל תפילה, הפליא בעבודת התפילה שלו. מידי יום ביומו נעמד עם שחר במנין הראשון בבית הכנסת הגר"א, בו מתקיימים מנייני תפילה רבים בזה אחר זה, ובהיותו מתפלל כמונה מעות, מתוך כוונה יתירה, סיים את תפילתו רק במניין האחרון…
באותה עת נתקיימו בר' משה דברי רביה"ק כי "כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה, כגון לנסע לצדיק אמתי, אזי מזמינין לו מניעה" (ליקוטי מוהר"ן קמא סימן סו) – ואכן עם התקרבותו באה ההתנגדות.
היו מן הבחורים כאלו שלעגו לו וכינוהו 'מוישלע המשוגע', אולם הוא, ממוקד במטרה וכאילו אינו רואה ימין ושמאל. ואמנם, אנשי תבונות שניחנו בעיניים בוחנות ולב מרגיש, הוקסמו מן הרוח האחרת שפיעמה בנשמתו – ותפילתו עשתה פירות.
החסיד ר' יום טוב זלוטניק, מגדולי למדני 'עץ חיים', בשומעו את ר' משה אומר 'פסוקי דזמרה' בהתלהבות ובדביקות, בקומה השניה של בית הכנסת הגר"א, עוד בטרם הושלמה בנייתו – התפעמה נפשו בקרבו. המתין לו עד שיסיים תפילתו, ניגש אליו ושאלו: "מהיכן הנך שואב את הכוחות הללו". השיבו ר' משה קצרות: "הכל מרבי נחמן מברסלב". כך החל ר' יום טוב להתקרב לתורת ברסלב, עד שבער כולו באמונת חוסן פנימית ברביה"ק, ללא גבול ומידה.
(ר' יום טוב שהיה בעל נפש, קירב אף הוא מקורבים כר' משה פרידמן ור' אברהם צבי מרגלית – והלך לעולמו בדמי ימיו, בכ"ו סיון תש"ג, בהיותו בן שלושים וארבע שנים בלבד).
חביב היה ר' משה עד למאוד אצל הרה"ח ר' ישראל בער אודסר, שהיה מזכירו בעת שסיפר אודות ההתנגדות שהיתה כנגדו בעת התקרבותו, באומרו כי "ר' משה, משום שבא ממשפחה רבנית, עבר פחות ביזיונות ממני – שלא באתי ממשפחת רבנים ועברתי ניסיונות קשים מאוד".
בבית אלוקים נהלך ברגש
ביום בו כיבדוהו בסנדקאות, לא סיפר זאת למתפללים עמו במניין, ולאחר תפילת שמונה-עשרה יצא מבית הכנסת, כדי שיוכלו הציבור לומר תחנון, בנותנו טעם למנהגו כי "תחנון היא תפילה נוראה וחבל להפסידה בגלל הסנדקאות"…
כאשר שאלוהו, מה יהיה שבני הדור נכשלים הרבה בלשונם, בלשון הרע, רכילות, שקר, ליצנות, שהם עברות נוראות ונכשלים בהם כל כך הרבה? איזו עצה יש לדבר? ענה ר' משה בתמימות ופשיטות עצומה, כשהוא אפילו לא מרגיש שבכך חושף טפח מצפונותיו: "נכשלים בלשון הרע ורכילות? אינני יודע מדבר שכזה…"
הקפדה יתירה הייתה לו שלא לשוח בבית הכנסת. שעות ארוכות היה מצוי בבית הכנסת, בתפילה ובלימוד, אך תמיד שמר על קדושת המקום ובעת הצורך יצא לחוץ לדבר.
בראותו ילד מדבר בבית הכנסת, ניגש אליו וביקשו לבוא עמו לפרוזדור, שם דיבר על לבו בנועם שאין כדאי לדבר בבית הכנסת, כשהוא נוקט בלשון הפסוק "ייצא לחוץ ידבר". דבריו הכנים שיצאו מעומק לבו, נחקקו בלבו של הילד לשנים ארוכות.
פעם בודדת בה דיבר בבית הכנסת, כשגם אז לא נכללו דיבוריו בסוג הדיבורים עליהם התכוונו הפוסקים בהזהירם משיחת חולין במקדש מעט, היה כאשר שלח הרה"ח ר' ישראל בער אודסר לקרוא לו כי ברצונו לדבר אתו. בהגיעו אל המקום בו ישב ר' ישראל בער, קרא אליו ר' ישראל בער בפנים קורנות: "ר' משה, אתה זוכר שפעם לא היה ספרי רבינו כמו היום שיש ריבוי כל-כך גדול?' ור' משה נענה לו בדיבורי חדווה, על כך שבדורנו ניתן להשיג ספרי רבינו במהדורות וגדלים שונים.
היה זה חידוש לכל מי שהכירו, שר' משה יצא מגדרו ודיבר בבית הכנסת.
בית כנסת של מסירות נפש
סיפור מיוחד במינו הוא חלקו הרב בבניית בית הכנסת דחסידי ברסלב בשכונת שערי חסד.
הימים ימי שלטון המנדט הבריטי, ועדיין אין בשערי חסד בית כנסת על שם רבינו בו יקבעו חסידי ברסלב מקום לתפילתם. המקורבים הותיקים עם החדשים נאלצו לנדוד ממקום תפילה למקום תפילה. תקופה מסוימת התפללו בבית מדרשו של רבי אריה לוין בשכונת 'משכנות שאננים' הסמוכה, משם עברו להתפלל בשטיבל צדדי בבית הכנסת 'חסידים', ומשם לבית מדרשו של רבי שלום כאסר מחכמי התימנים.
ההבנה כי באה העת להקים בית כנסת על שם רבינו, נקבעה בדעתו של ר' משה בעת שחזר מן התפילה ושמע בחורים הצועקים אחר גבו: 'מוישלע משוגע'.
כך מספר בנו ר' נחמן: "בראות אבי כי אנשי הצדיק סובלים רדיפות, גמר אומר כי הגיע הזמן ומוכרחים לבנות בית כנסת חדש עבור חסידי ברסלב. באותם ימים אסר הממשל הבריטי לבנות בתים מאבן, ומותר היה לבנות רק מחסנים העשויים מפח".
יום אחד קם ר' משה והתבטא נחרצות, כי יש בלבו ביטחון מוחלט שמחר יבנה בית המדרש ברסלב בשכונת 'שערי חסד'. השומעים צחקו עליו, אולם הוא השיב בבטחון מוחלט: 'נחיה ונראה'. ואכן יצא לממש את חזונו, בתוך יום אחד, מתוך אמונה יצוקה כי השי"ת יסייע בידו לגמור את המלאכה.
אומר ועושה, פנה אל ר' שמעון ברגמן, שהיה ממונה על הקצאת המקומות והיה חשוך ילדים רח"ל מזה תשע עשרה שנה, ואמר לו: "ר' שמעון, שמא ברצונך להתברך בבן זכר". ר' שמעון הופתע וביקש לשמוע במה דברים אמורים, ור' משה, מתוך אמונתו הגדולה ולמען הקמת בית הכנסת על שמו של רביה"ק, אמר לו בעוז ותעצומות, למרות שלא רגיל היה בשפה זו: "תן לי את המקום בחינם, ובעזרת השי"ת תיוושע ותתברך בבן זכר".
לאחר מכן ניגש אל ר' מרדכי בוקסבוים, שהיו לו רק בנות (כפי שהמליצו עליו: 'רבות בנות') והודיע גם לו: 'אם ברצונך להתברך בבן זכר – הב לי מאתיים פונט עבור בניית בית הכנסת'. ר' מרדכי הרהר מעט ועד מהרה נעתר לבקשתו: "יש לי אמונת צדיקים, הא לך הסכום שביקשת".
עתה היה בידו של ר' משה ושאר אנ"ש הסכום לבניית בית הכנסת. אולם ביודעם כי לפי החוק בימים ההם מבנה שכבר נבנה גגו אין להרסו, על כן ידעו כי יש צורך לפעול במהירות גדולה, כדי שלא יספיקו לתופסם עד שיהא הגג בנוי.
פנה אפוא אל ר' משה ירוסלבסקי, שהיתה ברשותו עגלה הרתומה לשני סוסים, ואמר לו: 'ר' משה, אנו רוצים לבנות בית כנסת, וזקוקים אנו שתביא את הסוס והעגלה שלך, יחד עם עצים וכל מה שצריך עבור בניית בית הכנסת'. תמורת הירתמותו למלאכה הבטיח לו עשירות.
"על אף שהייתי ילד רך", מספר בנו ר' נחמן, "זוכר אני היטב את אותו היום, איך עמל אבי קשות להסיר את הצמחייה הרבה שגדלה בשטח המיועד, על מנת שיוכלו לגשת לבניה בפועל".
ואכן, הביא ר' משה ירוסלבסקי בעגלתו את העצים וכל מה שנצרך לבניה, ובִּן לילה עמד מבנה בית הכנסת על תילו, כולל הגג.
בית כנסת זה היה בית הכנסת הראשון של חסידי ברסלב מחוץ לחומות העיר העתיקה, ונקרא בשם 'אוהל אסתר' על שם אמו של ר' מרדכי בוקסבוים שתרם את בנייתו, כמופיע בשלט ההנצחה. עם בנייתו, בא רבי אברהם שטרנהארץ ללמוד בפני הציבור בספרי רבינו, והיה ר' משה מפליא את לימודו שהיה בעמקות מיוחדת.
בית כנסת זה פעיל עד היום ומתקיימות בו תפילות כסדרן, ובשבת ישנם כמאה מתפללים, ביניהם אף כאלו שאינם חסידי ברסלב, ומפאת הדחק והצפיפות נאלצים חלק מן המתפללים לעמוד מבחוץ.
(השלמת הסיפור הייתה, שלתקופת השנה נפרעו ההבטחות שפיזר ר' משה, מכוח עוז אמונתו בחשיבות בניית בית כנסת על שמו של רבינו – ואכן נולדו הבנים הזכרים וברבות הזמן נעשה אף ר' משה ירוסלבסקי לסוחר גדול וראה ברכה בעסקיו).
חשיבות מיוחדת הייתה לר' משה בכל הנוגע ל'בית הכנסת של רבינו'. ככלל, קבע תפילותיו ולימודו ב'שול'. באחרית ימיו, כאשר ראותו שטרח והגיע למרות חולשתו ל'שול', שאלוהו לפשר התעקשותו לבוא ויען: "פעם בשבוע משתדל אני לבוא לבית כנסת של רבינו".
הגן עדן של ה' יתברך
מקושר היה בעבותות של אהבה לספרי רביה"ק ומוהרנ"ת. לדברי בנו, במשך תקופה מסוימת למד בחברותא עם הגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל, שהתגורר בשכונתו, את כל הליקוטי מוהר"ן וככל הנראה אף את כל הליקוטי הלכות.
בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, הורגש בארץ הקודש חסרונו של הספר 'ליקוטי הלכות'. יחידי סגולה בלבד זכו להחזיק ברשותם את האוצר הקדוש, והשאילוהו בדחילו ורחימו לחבריהם לא לפני שהם מתנים זאת בהחזרת הספר מיד בגמר הלימוד.
בלבו של ר' משה גמלה ההחלטה להוציא לאור מחדש את הספר, כדי לזכות את הרבים לטעום מה'גן עדן של ה' יתברך', כלשון מוהרנ"ת על חיבורו הגדול. לא זו בלבד, החליט גם לפאר את הספר עם 'מראי מקומות', מלאכת קודש שהייתה מורכבת מאוד בימים ההם.
"זכורני כיצד ישב אבא ימים תמימים ליד השולחן", סיפר בנו ר' נטע ז"ל, "לפניו מונחים היו גיליונות ובסמוך לו ערימת ספרים, בבלי וירושלמי זוהר ומדרשים ועד כתבי האר"י, וכתבי הבעש"ט ותלמידיו, מצחו חרוש קמטי מחשבה והתאמצות, וניכר בו כי הוא מרוכז ביותר… מדי פעם נשפכה נהרה על פניו והוא מיהר לציין עוד 'מראה מקום' שמצא".
בשנת תש"ט כאשר הושלמה המלאכה, קם ר' משה וביקש להפוך החלום למציאות. נטל אפוא את שעון הזהב שקיבל לחתונתו, כמנהג הימים ההם, ומכרו. את הסכום הנכבד שקיבל תמורת השעון היה בעל ערך רב, צירף לתרומות שהגביה יקרי לבב מאנ"ש, וניגש להדפיס את הכרך הראשון של ה'ליקוטי הלכות' שהודפס באותיות מרובעים ולא בכתב רש"י, מעוטר במראי מקומות, פרי עמלו. כל זאת על מנת לסייע לעוד ועוד יהודים להתחבר אל הנחל הנובע מקור חכמה.
איזכור חי למסירות נפשו עבור הדפסת הליקוטי הלכות, ניתן למצוא במכתבו של החסיד ר' אלחנן ספקטור, שלמד עמו בחברותא – כפי שיורחב להלן. באותו מכתב מזכיר ר' אלחנן את מסירות נפשו של ר' משה להדפסת הליקוטי הלכות – בזה הלשון:
"זה שלומד אתי ביחד, הוא היה מהפרושים המתנגדים בתחילה… האיש הזה הוא איש פשוט ותמים גדול, גם למדן, אשר כבר למד ונתפעל משאר הספרים, ספרי מוסר, ואחר כך נתקרב לרביז"ל זה כעשרים שנה ומסר נפשו להדפסת ספרי לקוטי הלכות או"ח ח"א עם כל מראה מקומות שהוסיף בעצמו…" (גנזי אבא, מכתב ס"ב ט"ו אלול תש"ך).
משקפיים לשמירת עיניים
בעוצם זהירותו מן החטא, מהלך היה ברחוב במהירות ובזריזות, למען לא ידבק בו מאומה מ'חיזו דהאי עלמא'. בעוד רגליו פוסעות בסמטאות ירושלים, פיו ממלמל דרך קבע פרקי תהילים ומחשבותיו דבוקות בחי החיים.
פעם מצאוהו שחרג מהרגלו והלך לאחד מחבריו שנחשב למומחה גדול בירושלים ברפואת העיניים, שמו היה 'דוקטור ברנר'. בהיכנסו למרפאה הזמינו בידידות ובכבוד פנימה, אל חדרו, למרות תור הממתינים המשתרך מבחוץ, ושאלו לחפצו.
את המענה המפעים שהשיב ר' משה, שמעו בניו בעת השבעה מפי יהודי שהיה נוכח שם במרפאה בשעת מעשה ושמע במו אוזניו את הדברים מבעד לדלת. "האם יש לך יכולת לעשות לי משהו, כדי שלא אראה מעבר לד' אמות בעת לכתי ברחוב". משהשיבו הדוקטור כי איננו יכול, הודה לו ופנה לדרכו.
אולם לא אמר נואש מן הרעיון, ולאחר זמן קצר עשה זאת בכוחות עצמו. קנה משקפי-שמש והדביק על העדשות חומר שחור הגורם לראייה להיות מטושטשת ולא ברורה.
את המשקפיים הללו השליכו לאשפה כשנה לפני פטירתו, כשכבר מוטל היה על מיטת חוליו ולא היה בכך צורך…
גם בלכתו ברחוב עם נכדיו, לא שוחח עמם כדרך העולם, אלא ביקש מהם ללכת קצת לפניו או קצת אחריו ואמר תהלים או ניצל את הזמן לשיחה בינו לבין קונו, תוך שהוא מקפיד לשמור את עיניו. לעיתים אף ראו שהאריך את דרכו ל'שול', דרך סמטאות צדדיות ולא בכבישים הראשיים.
כה היה עסוק בשמירת עיניו בשעה שהלך ברחוב, עד שפעם כאשר הגיע הביתה הבחין שמעילו נקרע, וכלל לא שם לבו כיצד והיכן קרה הדבר.
בתקופת קום המדינה, כשבני הנעורים התנסו בניסיונות קשים בשמירת יהדות, כידוע וכמפורסם, אזר ר' משה חלציו – למרות שנגד הדבר את טבעו ואופיו – והקים חבורה לבני הנעורים, אשר תשמור עליהם באוירה הראויה, כאשר יבלח"ט הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר עומד על ימינו לעוזרו.
יהיה רגיל באמירת תהלים
את דברי רבינו "מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים" (ליקוטי מוהר"ן ע"ג), אימץ כדרכו, בתמימות ופשיטות. מדי יום ביומו נהג לומר את ה'תהילים של היום', ובשבת מלבד אמירת 'יום השבת' היה אומר את כל ספר התהילים.
בתו שגרה בשכונת ארמון הנציב, סיפרה שכשהיו באים מביתם עם ילדיהם לבקרו בביתו שב'בתי ברוידא', לא היה מדבר איתם בטרם סיים את כל ספר התהילים. כמו כן, כשבאו לבקרו בבית החולים וביקשו לשוחח עמו, אמר כי קודם כל עליו להשלים את מזמורי התהילים ורק לאחר מכן יוכל לדבר.
היתה לו אחות שהייתה לקויית ראיה, והוא השיג לה ספר תהלים מיוחד שתוכל לומר מתוכו.
קשור היה בעבותות אל הכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה ממנו. מדי יום, עד לשנה האחרונה לחייו, היה עושה את דרכו לשם, מתפלל מנחה גדולה ונשאר לאמירת פרקי תהילים לישועת הכלל והפרט.
פעם כששמע מבן משפחה כי הוא הולך לכותל אחת לשבוע, הזדעק בפליאה: "רק פעם בשבוע?!"
וכה מספר הרה"ח ר' משה קרמר מזכרונותיו: "התקרבותי לברסלב הייתה על ידי שבנו ר' נטע רוזנטל משך אותי לחבורת 'פחד יצחק', שם היה מדבר בדרך כלל ר' וולוול חשין, ולפעמים ר' יצחק גלבך… ר' משה היה יהודי שלא היה עוד אחד כמוהו, היה בעל רגש, לא דיבר בבית הכנסת, היה בטל כעפר בפני כל יהודי ירא שמים. כשר' משה בורשטיין פתח כולל בעיר העתיקה וזכיתי ללמוד בו, לפעמים הגיע גם ר' משה. כשלמדתי לפני הציבור ליקוטי מוהר"ן, היה מתיישב לשמוע, ומדי פעם אחר הלימוד ניגש אלי והביע את רגשותיו. פעם סיפר לי כי קיבל תועלת מאחד הדיבורים, ומאז בכל יום כשהוא הולך לכותל הוא מזכירני… זו הייתה דרכו להכיר טובה…".
מפעלות קודש
במהלך תקופה מסוימת עסק ר' משה בשעות לפני הצהריים ב'וועד הכללי', שהייתה קופה של צדקה עבור עניי ירושלים, כאשר הוא ואחיו ר' אברהם דוד משמשים כפקידים וממונים על השגת הכספים וחלוקתם.
זכרון מאותה תקופה, נשמע מפי הרה"ח ר' ישראל בער אודסר, שסיפר כי באותן שנים עקב המצב הדחוק בירושלים התקשה לכלכל את ביתו. יומא חדא נכנס ל'וועד הכללי' מתוך רצון להסתייע על ידם, אולם הצטער לשמוע כי אינו עומד בקריטריונים הקבועים לחלוקה ואין ביכולתו לקבל מלגת-תמיכה. בצר לו ניגש לשפוך לבו אצל ר' משה ושח בפניו את מצבו הקשה, כי אין לו במה להאכיל את עולליו. בו במקום הוציא ר' משה מכיסו מטבע הגון שהיה בו כדי כלכלת הבית והעניקה לו במאור פנים.
מעשה נוסף: מתחת למשרד ה'וועד הכללי' התגוררה משפחה שהיה לה בן חריג במראהו, שלא היה מקובל בחברה ולא הלך ללמוד בתלמוד-תורה. פעם ראהו ר' משה מסתובב ברחוב, ומתוך כאבו על הנער המתהלך בבטלה, ניגש אליו ושאלו ברוך מה אוהב לעשות. ענה לו הנער כי הינו נהנה לבנות דברים יפים מעץ, כמו סביבונים וכדומה, אבל מכיוון שדרושים לכך כלים יקרים, אין ביכולתו להתעסק בזה. הבין ר' משה כי הדבר נצרך בעבורו עד למאוד, וטרח והשתדל אצל כל מיני נדיבים עד שהצליח להעמיד לרשותו חנות קטנה בין נגרים ולהמציא לו מכונות מיוחדות מארצות הברית – כך העמידו על רגליו, מילא את יומו בעשייה טובה ומהנה, עד שהצליח להרוויח יפה מעבודתו.
את זמן העבודה ב'וועד הכללי', ניצל ר' משה ללימוד תורה במקום לדבר דברי חולין. תוך כדי שידיו עסקו במילוי טפסים ושליחת מעטפות, למד בעל-פה עם חברותא כלשהי בדף היומי.
עוד הייתה לו ר' משה חבורה לאפיית מצות, והוא היה מביא מצות לרבים מאנ"ש דוגמת ר' ישראל בער, ר' ישראל נחמן אנשין, ולעוד רבים – כאשר הם מצדם סייעו בידו בניקוי הכלים ובשאר המצטרך בקשר לאפייה.
בורח מן הפרסום
היה מתפלל שלא יתפרסם – ותפילתו התקבלה.
אף שהיה תלמיד חכם מופלג ואיש מעשה, הצליח שמעשיו הגדולים יתייחסו ויזקפו לאחרים. סלד מכך שידברו ממנו. אפילו בפורים, כאשר גם אלו ששתקו כל השנה פתחו את פיהם, הוא שהיה מלא וגדוש בתורה והיה דבק ברביה"ק וחי בכל רמ"ח ושס"ה את עצותיו שתה לשכרה יחד עם אנ"ש, בשקט ובתמימות, ופיו נותר חתום.
סולד היה מן הכבוד. לא היה מסוגל לשבת ב'מזרח'. בערוב ימיו, כשקראו לו לשבת במזרח בהילולת רבינו, הלך לשבת שם, אך זה בניגוד לטבעו. פעם התבטא לפני שעלה: 'אם חכמה אין כאן, זקנה יש כאן' – כאומר, אין מעלים אותי למזרח משום חכמתי, אלא משום זקנותי…
פעם קנו לו בניו עליה לתורה בראש השנה, כיבוד השייך לאנשים גדולים, והוא לא היה מסוגל לעלות…
שיכל בחייו שתים מבנותיו, וכאשר כתבו על מצבת אחת מהן, ללא ידיעתו: "בת הרב ר' משה רוזנטל" – לא נתן לו הדבר מנוח, ולא נחה דעתו עד שהלך בנו עם אחד מאנ"ש וכיסו בסיד את המילה 'הרב'.
כך גם כשכתבו פעם את שמו בכתובה בתוספת 'הרב', לא הסכים ואמר למחוק זאת.
פעם עלה לאוטובוס וככל הנראה היו כל המקומות תפוסים. והנה שומע הוא אדם הפונה לילד היושב לצדו ומורה לו לקום ולפנות לו את המקום. מיד פנה אל הלה ושאלו: הילד הזה הינו בנך. השיב האיש בשלילה, ומיהר לתרץ את עצמו כי "כשמגיעים יהודים מבוגרים צריך לקום". נענה לעומתו ר' משה: "קטנים לאו בני מחילה נינהו… אם הוא בנך, הרי הוא מחוייב לשמוע בקולך באשר אתה מחנכו, אבל אם לא צריך זהירות יתירה…".
חברותא עם רבי אלחנן
במשך שנים רבות, למד בחברותא עם רבי אלחנן ספקטור. לפחות עשרים שנה, משנת תש"כ עד תש"מ, למדו בצוותא את ה'דף היומי' וסיימו כמה פעמים את הש"ס.
פעם בלימודם, אמר ר' אלחנן לר' משה חידוש נאה מאוד, ר' משה שהבין שאסור שחידוש זה ילך לאיבוד, ניגש לר' נחמן בורשטיין ואמר לו: "שמעתי מר' אלחנן חידוש מאוד יפה, גש אליו ותשמע זאת מפיהו. ניגש ר' נחמן לר' אלחנן, שהיה נחבא אל הכלים, והפציר בו הרבה שירצה בפניו את החידוש, כשהוא מבטיח לו שלא יפרסם זאת בשמו. לבסוף נעתר ר' אלחנן והרצה בפניו את החידוש, ואכן ר' נחמן הדפיסו בקונטרס 'אולפן חד"ת' שהוציא לאור באותה עת, ומאוחר יותר הוא נדפס בספר 'גנזי אבא'.
בשנת תשכ"ו כותב ר' אלחנן לבנו:
"בל"ג בעומר לא נסעתי בעצמי למירון מכמה סיבות, אבל שלחתי פתקאות על ידי שליח כשר שלומד אתי בצוותא, ר' משה ראזענטל נ"י" (גנזי אבא קסד).
לנכדו סיפר, כי בתקופת מלחמת תשכ"ז המצב היה מאוד מתוח, והוא היה הולך ללמוד עם ר' אלחנן בביתו שבשכונת עזרת תורה, שכן ר' אלחנן כבר היה מבוגר והוא, ר' משה, לא היה כה מבוגר.
פעם התווכחו ביניהם בפשט הגמרא, זה אומר שהפשט הוא כך, וזה אומר שהפשט הוא כך, עד שהחליטו לעלות למעונו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, לשמוע את דעתו. לאחר ששמע את הצדדים, ענה: "במשך שנים היתה דעתי שהפשט הוא כפי שאומר ר' משה, אבל בזמן האחרון משום סיבות מסוימות שיניתי את דעתי וכעת הנני סובר כדעת ר' אלחנן".
בסוף ימיו של ר' אלחנן, היה לו קשה לבוא בקביעות ממקום מגוריו עד ב'שול' כדי ללמוד בחברותא עם ר' משה. באחד הימים ניגש ר' מנחם רוזנפלד, שהיה אברך צעיר, לשאול את ר' משה שאלה בגמרא, הוא יישב לו את שאלתו ותוך כדי דיבור סיפר שכעת אין לו חברותא ושאלו האם הוא רוצה ללמוד אתו. להבדלי הגילאים ביניהם לא הייתה שום משמעות מבחינתו, וכך הם החלו ללמוד בחברותא. מפעם לפעם כשר' אלחנן כן הגיע – ישבו ולמדו שלושתם יחד.
ר' מיכל דורפמן סיפר, שכאשר שוחח פעם עם אחד מגדולי אנ"ש בעניין הכולל שב'שול', ואותו אחד אמר שצריך ללמוד בכולל גמרא, שמע ר' משה את שיחתם וניגש אליו לאחר מכן ואמר לו: "צריך ללמוד גם הלכה, תקבעו בכולל שיעור הלכה ואף אני אבוא להשתתף".
לפעמים התיישב מאחורי הרה"ח ר' משה קרמר בעת שמסר שיעור בכולל ב'ספרים הקטנים' כמכתבי מוהרנ"ת או שיחות הר"ן, והאזין לשיעור בקשב רב.
היה מדקדק גדול בהלכה. היה אומר שבברכות צריך לבטא היטב את המילים, כמו שכותב ה'יסוד ושורש העבודה'. כשראה את נכדיו רוצים לברך, אמר להם: "רק רגע", והורה להם כיצד יש לבטא את הברכה. וכששמע את הנכד מברך נכון, כמו שלימדו, היה צוהל בקורת רוח: "הו, הו, כך יש לומר".
מלבד מה שהפליא בקיום מצוות 'כיבוד אם' באופן מיוחד ונפלא, כיבד מאוד אף את אחיו הגדולים, כמו שנאמר: כבד 'את' אביך, לרבות אחיך הגדול.
בציון המצוינת
בחלוף שנות כיסופים ארוכות ותפילות כמים, זכה ר' משה לנסוע לאומן. היה זה בערב ראש חודש אלול תשמ"ז, בתחילת נפילת מסך הברזל.
ר' אברהם חשין, שישב במטוס בשורה אחת עם ר' משה ור' שמעון ברגשטיין, מספר שר' שמעון אמר לו שהוא מבין רוסית ושמע את אחד הגויים אומר לחברו על ר' משה: "אתה רואה את האיש הזה, הוא אדם גדול".
הם הגיעו לרומניה, משם טסו למוסקבה, ומשם נסעו ברכבת כשתיים עשרה שעות לקייב. בדרך למד ר' משה עם בנו ר' נחמן גמרא, והתלהב תוך כדי הנסיעה מכך שנוסעים לרבינו – כאשר בין דבריו אמר: "החפץ חיים דיבר כל כך חריף על הקומוניסטים, והנה כעת רבינו מתחיל להכניעם".
היה נרגש ונסער מאוד מנסיעה זו, ואחר כך כשפגש את ר' שמעון ברגשטיין בשמחת ברית, שוחחו יחדיו בהתרגשות על נסיעתם.
מידי דברו ברביה"ק, נאחז חרדת קודש עצומה. בבוקרו של יום שישי אחד, פנה לנכדו שעלה לבקרו ואמר לו: "היום אוכל לדבר אתך מרבינו, כיון שהיום טבלתי בבוקר במקווה". בדרך כלל ביום שישי לא הלך למקווה בבוקר, כיוון שהלך אחר חצות לכבוד שבת, אבל באותו יום שישי טבל גם בבוקר והיה יכול היה לדבר מרבינו…
היה מסתגר מדי שבוע עם אחיו הגדול הרב הגאון ר' אברהם דוד רוזנטל זצ"ל, רבה של שערי חסד ואב"ד דפרושים, ומנגן עמו יחד את ניגוניו של רביה"ק…
היה מתמיד בקימת חצות, ועד היום שמור בביתו הכיסא המיוחד עליו ישב עת אמירת 'תיקון חצות'. ביתו הכיל בסך הכל חדר וחצי, בתוכם היו ילדיו ובני משפחתו, ולמרות זאת כאשר פנה לישון מוקדם לא הפריע למהלך הבית ולא השתיק את צאצאיו.
בתשעה באב, בחצות הלילה, היה עושה דרכו אל הכותל יחד עם הרב יוסף לייב זוסמן, שהתגורר בשכנותו והיה נוהג לומר מדי לילה תיקון חצות במקום שריד מקדשנו. בעוד הרב זוסמן היה אומר בזמן חצות של העולם, היה ר' משה ממתין לזמן החצות של רבינו, שהוא שש שעות מצאת הכוכבים, ולכן חזר ברגל בגפו. בשנים מאוחרות, נכדו, ר' נחמן בן בנו ר' נטע, החזירו ברכבו.
ותשחק ליום אחרון
אף בימי זקנותו לא איבד את אצילות מידותיו והנהגותיו היקרות. בבית הכנסת בבתי ברוידא, בו התפלל בזקנותו, ביקש צעיר פוחז להתגרות בו והיה הולך לשבת דווקא על מקומו על מנת להכעיסו, אך הוא מעולם לא העיר לו, וכשמצאו על מקומו פנה והלך לשבת במקום אחר.
בערוב ימיו תקפו חולי המעיים ממנו הסתלק.
"לילה אחד", מספר אחד הנכדים, "הגעתי לשהות עמו בבית החולים לקראת ניתוח האמור להתקיים למחרת, והשתאיתי לראות מה מטריד את מנוחתו. הוא פנה אלי ואמר לי: 'פעמיים לא קמתי חצות השבוע, ומחר עומדים לערוך לי ניתוח ואני רוצה לקום חצות'….
בבוקר עם שחר כשקמתי, ראיתיו מעוטר בטלית ותפילין כשהוא כבר אחרי תפילת שחרית. לאחר מכן הגיעה האחות וסברה שלא ישן, אך הוא השיב: 'ישנתי טוב, טוב…'.
גם הימי זקנה ומחלה, כשלא היה מצוי בביתו, לא ויתר על חצות ועל 'ותיקין'… וכמו שאמר מוהרנ"ת (שיש"ק ב-תשכט): 'מדוע הולך לי בעבודתי את ה' בזקנותי כסדר? כי בצעירותי עסקתי הרבה בהתבודדות'".
ביום הילולת מוהרנ"ת שנת תשנ"א, הסתלק לעולמו.
באמת אמרו אחריו, כי זכה להסתלק ביום הגדול הזה משום שהדפיס במסירות נפש את ספרו של מוהרנ"ת 'ליקוטי הלכות', כשהוא חוסך מפת לחמו ויגע בכל כוחותיו לערוך מראי מקומות לפאר את הספר בכל מיני חן.
בהלווייתו, שהתקיימה בימים הסמוכים למלחמת המפרץ, הזכיר אחיו הגדול ר' אברהם דוד, כי הינו "יהודי ששמר על פיו ובוודאי יפעל למעלה בכח שתיקתו" – כי אכן זהו ההד העולה ממשנת חייו: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא" (אבות פ"א).
תודות לנינו ר' משה אריה בן ר' עזרא ב"ר נחמן רוזנטל שליקט את העובדות והסיפורים
תשואות חן למכון 'אלופי הנחל' על הסיוע הרב
