ישראל הלוי
על החסיד הנלבב רבי שמואל הורביץ, נאמרו דברים הרבה. דבקותו העצומה באורו של רביה"ק, הינה מן הידועות. גם התקרבותו העיקשת בעודו נער צעיר לימים, הייתה ועודנה לשם דבר בתולדות חסידות ברסלב. אכן, סיפורים רבים נכתבו ותיאורים מרתקים עד מאוד נאמרו על אותו חסיד מופלא. במאמר זה נעלה על נס, פרק חיים משמעותי ומעט פחות ידוע בחייו של ר' שמואל – "מגוריו בכפר מירון סמוך לציון הרשב"י זיע"א".
קודם לכן התגורר ר' שמואל בתוככי העיר העתיקה בירושלים, סמוך למקום המקדש ובקרבה אל הכותל המערבי. מרוב דבקותו בשריד בית מקדשנו, לא היה די לו בשהייה ממושכת ובהתרפקות על אבני הכותל אלא אף תיכן והכין על גג ביתו מקום מיוחד הצופה אל מקום המקדש, שם שהה רבות בתפילה והתבודדות נוכח פני ה'.
אבל אז הגיעו ימים אחרים. רחבת הכותל נכבשה בידי הירדנים ותושבי הרובע הוגלו לשבי. לאחר ששהה תשעה חודשים בשבי הירדני, שב ר' שמואל לירושלים ובלית ברירה קבע את מגוריו בשכונת קטמון. ברם, כיסופיו לכותל המערבי לא נתנו לו מנוח. מרוב ערגה לקדושת המקדש, היה עולה ר' שמואל מדי פעם על אוטובוס הנוסע בסמיכות לרחבת הכותל, וזאת על מנת לזכות ולהיות אפילו רגעים אחדים בקרבת הכותל המערבי.
הריחוק הפתאומי מאותן מקומות קדושים כמו הכותל, קבר שמעון הצדיק, רחל אימנו, קברי האבות שבחברון, יצר חריש עמוק בליבו של ר' שמואל. נפשו לא מצאה מנוח לכף רגלה בהרגישה כה מנותקת ממקור חיותה. ולכן לאחר תקופה קצרה החליט להעתיק את מגוריו לגליל העליון, אל עבר היישוב הנידח – מירון, סמוך ונראה לציון המצויינת של רשב"י זיע"א. באומרו: "אייב אזוֹי מוז מען גיין צו ר' שמעון", דהיינו: "אם כך, שאין לנו את מקום המקדש, אז חייבים ללכת לרשב"י".
עוברים להתגורר במירון
אומר ועושה. הלך ר' שמואל למירון והחל לתור אחר דירה למשפחתו, אולם לא קלה הייתה המלאכה. הנהלת המושב קיבלה למגורים רק אנשים שהתחייבו להשתתף בפיתוח המשק של הכפר, כמו החזקת לולי תרנגולים, רפתות ושאר ענייני חקלאות ועבודות אדמה. ולכן בקשתו של ר' שמואל אשר איווה אך ורק לעבוד את בוראו, נדחתה על הסף.
אך ר' שמואל לא אמר נואש. הוא פנה לר' נתנאל תפילינסקי שהיה מאנ"ש והתגורר במירון, וקנה ממנו דירה קטנה.
מיד לאחר מכן, בשלהי שנת תשי"א, הגיע ר' שמואל עם משפחתו למירון. ר' נתנאל שהיה ממונה על ניהולה של ישיבה לצעירים חסרי בית, סידר לרעייתו של ר' שמואל – מרת מינדל ע"ה – תפקיד במטבח הישיבה, וכך זכה ר' שמואל לשני שולחנות, גם שהייה קבועה במערת רשב"י וגם מעמד פרנסה קבוע. תורה וגדולה במקום אחד.
באותה תקופה, הבתים כולם היו ממוקמים במעלה ההר, היכן שכיום נמצאים הבניינים של 'בני עקיבא'. התנאים אז היו קשים מנשוא. מי מדבר על חשמל, ואף מזון בקושי היה. את רוב דברי המאכל רכשו מהעיר צפת הסמוכה, וזאת לאחר צעידה של מספר שעות הלוך וחזור. רב המקום בימים ההם היה הרב ציקינובסקי ע"ה, יהודי ת"ח וירא"ש מרבים. מעניין לציין כי למרות הדלות והעניות הרבה ששררה במירון, פעל בכפר 'מקווה טהרה', דבר שבאותם ימים לא היה מובן מאליו.
לאחר תקופה, החלו להגיע למירון יהודים נוספים – עולים חדשים מהונגריה, והיישוב החל להתרחב. משכך, החליטה הנהלת הכפר על בנייה רחבה בתחתית ההר ואט אט עברו רוב ככל התושבים למפלס התחתון של הכפר. אולם מאחר שכאמור, ר' שמואל לא רכש את הדירה מהנהלת היישוב אלא מר' נתנאל תפילינסקי, ובכלל, הגעתו של יהודי בעל צורה הייתה לצנינים בעיניהם של תושבי הכפר – מאמיני עבודת הכפיים, אשר בין כה הביטו עליו כעל יצור זר ומשונה הכופר במציאות עולם הזה מכל וכל. על כן החליטו בהנהלה לא לאפשר לר' שמואל מגורים יחד עם כולם במירון החדשה.
באו גנבים
ואכן ר' שמואל עם משפחתו נשארו לבדם במעלה ההר. אך כבר בלילה הראשון הבינו שהסכנה עצומה כאשר בני ישמעאל הסתובבו שם באין מפריע. בבוקר הלכה רעייתו של ר' שמואל לראש הכפר ששמו היה יעקב אנגלנדר, ובפיה בקשה נחרצת לקבל דירה כמו כולם בכפר התחתון. הוא ניסה להתחמק, אך היא אמרה לו: "אשאר בביתך, אין לי מקום אחר. למעלה כבר לא נגור יותר, הסכנה שם עצומה". אף ר' שמואל עצמו טרח מאוד בדבר והפעיל לשם כך את אביו ושאר אנשים בעלי השפעה, עד שהוכרחו לתת להם דירה קטנה בת חדר אחד, הדירה הכי פחותה שהייתה. סמוכה ליער. ברם, ר' שמואל שש על המיקום כמוצא שלל רב. הרי אפשר לצאת מדלת הבית ומיד להיכנס לשדה ולערוך התבודדות בכל עת.
מפני קוצר הזמן, העבירו מדירתם הקודמת רק את המזרנים והשמיכות לכדי לינת לילה אחד, כאשר בכוונתם לעלות למחרת ולהעביר את כל תכולת הדירה, אולם מה מאוד נדהמו לגלות בבוקר שאחרי, כי הבית התרוקן כליל. גנבים שפלים שזיהו את מעבר הדירה, הגיעו במשך הלילה ורוקנו את תכולת הבית מכל וכל. (רק מכונת התפירה נשארה לפליטה, היא הייתה נעולה בתוך ארון כבד והישמעאלים לא יכלו לשאת אותו…)
מירון – ירושלים
כעבור מספר חודשים, ראה ר' שמואל שאין המקום מתאים לחינוך הילדים, לצערו לא נמצא בכל הסביבה מקום לימודים עם יראת שמים, שתתאים באמת לרוחו, ולכן הבין שהילדים צריכים לשוב לירושלים. וכך, במסירות נפש בלתי מובנת, שכר עבורם דירה ב'בתי מילנר' סמוך ונראה לגבול הירדני בחזית "מעבר מנדלבוים". מאז, הוא ורעייתו נעו סביב ציר קבוע: מירון – ירושלים. הילדים לומדים בירושלים וההורים נמצאים פעם כאן ופעם כאן. כך התקיים בהם 'אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך'.
באותה תקופה התבלט מאוד גודל הביטול של רעייתו הצדקנית. אם היו שוהים בירושלים ולפתע התעורר ר' שמואל לחזור למירון הייתה מרת מינדל ע"ה נעמדת ומיד מארגנת את המטלטלים, מבלי לשאול למה ומדוע ולכמה זמן, אלא מכינה חבילה ונוסעים. וכך גם במירון, היו שוהים שם כפי רצונו וכשהיה ר' שמואל אומר: "נוסעים לירושלים" היו נוסעים תיכף לירושלים. הדבר קיבל משנה תוקף בזמנים מורכבים יותר כמו ערב יום כיפור או ימי הפורים הק'. ומי מדבר על חג הפסח עת היה צורך להכשיר שני מטבחים, במירון ובירושלים.
במערת רשב"י
את גודל החיות שהיה לר' שמואל במשך שהותו במירון אין לשער ולתאר. הוא היה עוסק בעבודת ה' ברציפות במשך שעות היום והלילה. למרות רגילותו ועבודתו הקבועה במערת רשב"י דבר יום ביומו שעות ע"ג שעות, אף על פי כן, לא כהתה אצלו יראת המקום והיה ציון רשב"י חדש בעיניו לגמרי.
סדר הלילה התחיל אצל ר' שמואל באמירת תיקון חצות בציון הק', לאחר מכן עסק בלימוד ובהתבודדות, ובהגיע זמן תפילת שחרית היה מתחיל את התפילה לבדו בחצר הציון, ולאחר מכן ירד למנין למטה בבית הכנסת של הכפר, על מנת להשלים בציבור את התפילה.
פרט נוסף מתאר בהתפעלות ר' זאב אטינגר שראה זאת במו עיניו. פעם נכנס ר' שמואל לחדר הציון הקדוש ועמד מרחוק. הסתכל על המצבה בגעגועים עזים ותוך כדי כך החל לגשת מעט לציון, אך מיד חזר אחורנית ביראת כבוד. כך הדבר חזר על עצמו מספר פעמים עד שלבסוף הרהיב עוז וניגש לציון ורק אז התחיל לערוך את תפילותיו.
מסופר כי בעת עלותו לציון הק' היה הולך תמיד בזריזות ומהירות כרוח סערה, מבלי שימת לב לכל הנמצא והנעשה סביבו. לא היה שייך כלל לעכבו או לדבר עמו בדרכו. ההרגשה הייתה כאילו חושש שמא ואולי יפריעוהו ולא יזכה חלילה למה שרוצה לזכות כעת. כך היה עד שגמר ענייניו כרצונו, שעות רבות של תורה ותפילה. וכאשר היה עושה את דרכו חזרה לכפר כבר היה נינוח ממש ולא היה מקפיד על אף עיכוב והתמהמהות. על פניו הייתה שורה שמחה גדולה כמי שכבר ניצח את המלחמה.
כדאי לציין נקודה נוספת השייכת אף היא להליכתו מביתו לציון הקדוש. ר' שמואל לא עלה לרשב"י בדרך המלך, אלא מקצר והולך היה לבדו דרך ההר. ואף שהמקום לא היה ראוי להליכה נאותה, לא שת לבו לזאת ומרוב כיסופין והשתוקקות להגיע במהירות לציון הק' היה הדבר טוב בעיניו. העניין חזר על עצמו גם בעת קימתו בחצות לילה, או אז היה לוקח עמו נר בעששית להאיר את הלילה והיה מטפס ועולה. לא אחת מעדו רגליו ונחבט בראשו ובגופו מן הקוצים והדרדרים, אך הכל היה בעיניו כאין, מול רוב אהבתו ותשוקתו לתנא האלוקי רשב"י זיע"א.
קברי צדיקים בצפון
למרות שר' שמואל שהה ברצף בציונו של רשב"י, נהג לצאת גם לקברי צדיקים שהיו באזור, בעיקר ביום פקודתם. בכ"ה סיון היה הולך אצל רבי ישמעאל כהן גדול בכפר שזור, בד' שבט אצל הרה"ק ר' אברהם מקאליסק בטבריה, בי"א ניסן אצל השל"ה הקדוש, ובי"ג ניסן אצל ה'בית יוסף' בביה"ח בצפת.
בימי הרגל, עת לא היו מתקיימים לימודים במוסדות החינוך, היו שבים בניו של ר' שמואל למירון. וכך בימי חול המועד היה לוקחם אביהם, רגלית, לקברי צדיקים שונים. פעמים לרבי חנניה בן עקשיא ופעמים להאידרא ור' יוסי דמן יוקרת.
כאשר מדברים על ההליכות לקברי הצדיקים בימי חול המועד, מעניין לציין את גודל יראת השמיים של רעייתו הצדקנית. בעת שהיו צועדים בחול המועד פסח, היו הילדים מצטיידים לדרך, עם מים שהכינו מערב פסח על כל החג. אולם כאשר קרה לא אחת שאזלו המים בדרך, היו הילדים שותים מהמים שהזדמנו להם בכל מקום בואם. אולם ידעו הם כלל ברור: לאמא אין מה להציע מאותם המים. הכירו בה שלא תסכים להכניס לפיה מים שכאלו, אף בהיותה עייפה וצמאה מההליכה הקשה.
כמו כן, בחג הסוכות הקפידה שלא לשתות אפילו מים חוץ לסוכה. היא היתה חולת לב והייתה מוכרחת למען בריאותה לשתות כמות רבה של מים אף בלילות. כל פעם שהוצרכה לשתות, היתה הולכת לסוכה (אשר גודלה לא עלה על שני מטר ושם היו ישנים כולם על השמיכה ברצפה) ונכנסת בזהירות בין רגלי הילדים, מברכת, שותה בחטף וחוזרת לישון. כך כמה וכמה פעמים בכל לילה.
ר' עמרם יוסף הורביץ ז"ל סיפר שבילדותו הצטרף פעם בחוה"מ סוכות למסע רגלי שערך ר' שמואל וזוגתו עם הילדים, מכפר מירון עד לציון רבי חלפתא השוכן למרגלות הר מירון. היה זה יום חם במיוחד וכמובן שהילדים שתו גם מחוץ לסוכה, ברם, ר' שמואל וזוגתו לא טעמו אפילו טיפת מים מחוץ לסוכה.
כשעלו בחזרה בהר הקשה והתלול וכבר היה ממש עניין של פיקוח נפש אם לא יישתו מים, אזי לקחו עשבים לחים ולעסו אותם כדי שיהיה להם מעט נוזלים וחיות, אבל מים ממש, לא שתו עד ששבו לסוכתם אשר במירון.
כיבוד הורים בחיפה
ואם בדרכים ונסיעות עסקינן, מן הראוי לציין דבר חשוב: כפי שכבר נכתב קודם, ר' שמואל היה נוסע רבות ממירון לירושלים וחוזר חלילה. הדרך כמובן לא הייתה ישירה והיה צורך להחליף רכבת או אוטובוס בעיר חיפה.
בהגיעו לעיר חיפה היו לפניו שני 'משימות' קבועות. מצוות כיבוד אב ואם והליכה למערת אליהו. הייתה זו בתקופה מסוימת עת אביו התגורר בחיפה בסמוך לבנותיו שדרו שם. כך שתמיד בהגיעו לתחנה המרכזית בעיר חיפה לקח משם אוטובוס עירוני ונסע לבקר את אביו, משם לקח אוטובוס נוסף ונסע למערת אליהו. אולם כאשר היה זמנו דחוק ולא התאפשר לו ללכת גם לאביו וגם למערת אליהו, היה מוותר על הנסיעה למערת אליהו למרות שהיה מרגיש שייכות גדולה למקום קדוש זה, ואץ בשמחה לבקר ולכבד את אביו.
וכך היה נוהג
בליל ל"ג בעומר היה עולה ר' שמואל לציון, ושוהה שם כל הלילה. גם אשתו מרת מינדל הייתה ערה כל ליל ל"ג בעומר. בבוקר אחרי התפילה ערכו סעודה גדולה. גם הוריו של ר' שמואל, ר' ישעיה ואמו מרת פייגא היו מגיעים אליו ביום ל"ג בעומר.
נוהג היה ר' שמואל לערוך בכל ראש חודש סעודה, והיו מבשלים דגים ושאר תבשילים.
בכל ערב שבת היה הולך ר' שמואל לקטוף הדסים לכבוד שבת, ליד קבר ר"י הסנדלר. הוא היה מריח את ההדסים בליל שב"ק וגם ביום שב"ק, להשלים למאה ברכות.
העיניים שראו את עיניים
*סיפר ר' אברהם יעקובוביץ ז"ל מהעיר טורנטו שבאמריקה: *כאשר הייתי מגיע לבקר בארץ ישראל, מנהגי היה לנסוע גם למירון. פעם נכנסתי לבקר את ר' שמואל הורביץ בביתו אשר במירון וראיתיו יושב בחצר ליד שולחן קטן ולומד. התרגשתי והרגשתי שמחה גדולה. ר' שמואל אף הוא שמח וקיבלני בחביבות. אמרתי לר' שמואל: "בכל פעם שאני פוגש אתכם אני חש בשמחה גדולה" ענה לי ר' שמואל: " בוודאי, הרי כשאנו נפגשים – אנו מדברים מרבינו הק', וכשמדברים מהרבי נהיה שמחה בעולם.
*הרב ר' מאיר שטרן שליט"א, רבה של מירון, *מספר ונזכר איך שהיה מבקש ומזמין את ר' שמואל לבוא לביהכנ"ס של הכפר לדבר שם בפני הציבור. "הוא היה מדבר בפניהם בכזה מין חן. ר' שמואל ידע מה ואיך צריך לדבר אליהם, הוא דיבר הרבה דברי חיזוק מתורת מוהר"ן מברסלב".
*עוד מספר הרב שטרן: *"כולם מכירים את ר' שמואל כעובד ה' מופלג, אך אני הכרתיו גם כתלמיד חכם עצום. הייתי איתו הרבה שנים במירון, דיברתי איתו הרבה בלימוד וראיתי את גדלותו האדירה בכל חלקי התורה".
בבוקר, כשחזר מהתפילה לביתו, היה מיד מתיישב ללמוד. אשתו היתה מכינה לו כוס קפה והוא ממשיך ללמוד. עבר זמן והיא נכנסת שוב ואומרת לו שישתה משהו, הוא היה עושה תנועה בידו כאומר 'עוד מעט' וכך זה נמשך ונמשך. אשתו כבר ידעה שאם הוא מתיישב ללמוד, אין אף דבר שיכול להפסיקו. ככה היה יושב שעות רבות ולומד מבלי להרגיש שלא אכל.
*מספר הרבי מאלכסנדר שליט"א:* זכורני כי באחת הפעמים ששהיתי במירון עם מספר חסידי ברסלב, פגשנו את ר' שמואל הורביץ. היה זה במוצאי תשעה באב. וכשר' שמואל ראה אותנו, שמח לקראתנו והתחלנו לדבר. אולם לפתע נכנס בנו ר' אלתר ז"ל ואמר לו "אבא! אתה עדיין בצום! אם לא תאכל דבר מה ורק לאחר מכן תדבר, זה מסוכן מאד". ר' שמואל חייך ואמר לנו: "ומה אעשה? בני מרחם עלי ולא יתן לי לדבר עד שאוכל!". יצאנו וחזרנו כעבור שעה. בדיוק אשתו הרבנית הכניסה לו קפה ומזונות לשבור את הצום, ר' שמואל אכל מעט ומיד התחיל לדבר מתוך הספר ליקוטי מוהר"ן, במשך שמונה שעות רצופות (!!) בלא שום גוזמא. היה לו מח מפליא, מסודר כמו ארון ספרים, דבר דבור על אופניו, נושא ונותן, עובר מנושא אחד למשנהו בקשר אמיץ ונפלא. היינו ממש מסומרים למקומנו.
הרבנית נכנסה מדי פעם והתחננה בפניו שיאכל וישתה באמרה לו: "כוס הקפה מתקרר" והוא היה משיב: "כן, כבר אני שותה" אך ברוב התלהבותו ואש הקודש שבערה בו, הוא דיבר כשביד אחת העוגה וביד אחת כוס הקפה, עד הבוקר ממש. במשך השנים זכיתי לשמוע ממנו עוד כמה וכמה פעמים שיחות קודש נפלאות. ע"כ.
תענית וקריאת תהילים
ר' שמואל היה מתענה הרבה. בבה"ב, בשובבי"ם, בעשי"ת וכן בכל ער"ח. פעם, בערב ראש חודש אחד, התענה כדרכו ונסע למקומות הק' בגליל יחד עם ר' הערשל וואסילסקי. כשחזרו לביתו במירון לא חש בטוב ומרוב חולשה היה צריך לשכב. ר' הערשל ממש התחנן אליו שיאכל משהו אבל הוא לא הסכים. חיכה לסיום הצום.
בתו תחי' מספרת: האווירה בבית עם ההורים היתה כ"כ נעימה ושמחה. אבא היה אומר את כל ספר התהילים בכל יום, ואנו בני הבית, אני אחותי ואמי, היינו גם כן אומרים הרבה. הוא אמר כל כך הרבה ולימד גם אותנו לומר. בכל שבת היינו מסיימות את ספר התהילים בציון הרשב"י. המקום היה ריק ושומם עד שכאשר הרמנו את הקול היה נשמע קול הברה בכל המערה.
תה עם סוכר?!
דירתו הקטנה והדלה של ר' שמואל, הפכה ביום ל"ג בעומר למרכז פיקוד אדיר וכמעט יחיד באזור. החדר הקדמי, הגדול יותר, רופד במזרונים ככל יכולת קיבולו ועליו נמו רבים מאורחיו של רשב"י, בשיטת 'כל הקודם זוכה'. בכל כמה שעות התחלפו האורחים. במצב זה כאשר החדר הקדמי היה מאוכלס עד אפס מקום, הייתה בעלת הבית סגורה בחדר הפנימי כל ה'מעת לעת' מבלי יכולת לצאת, היא ובנותיה הקטנות. הקרבה גדולה הייתה לה בכך אך היא עשתה זאת בשמחה. ולא זאת בלבד שנתנה את ביתה ללינה אלא אף עמלה להכין ולחלק מזון ושתייה לכלל האורחים הרבים שצבאו על הבית.
באותה תקופה שררה עניות רבה. הממשלה חילקה מכסות קטנות של מצרכי יסוד בפנקס תלושים לפי מספר הנפשות שבבית. הצמצום היה רב אולם מרת מינדל אשר לבה חישב מחשבות במשך כל השנה בדבר הכנסת האורחים ביום ל"ג בעומר, חסכה במסירות נפש את קוביות הסוכר שקיבלה ובזכות כך התאפשר לה להגיש לכבוד רשב"י כוסות תה עם סוכר מתקתק. בתה מספרת שהיא עוד זוכרת את השתוממותם של האורחים הרבים שאמרו כלא מאמינים: "זיסע תה גיבט מען?!" שכן בכל מקום אחר בו שתו, היה התה תמיד ללא סוכר.
פרתי עומדת למות
חלק מתושבי המקום אשר הבינו כי אדם מורם מעם גר במחיצתם, היו לא אחת פונים אליו עם שאלות בהלכה. בדרך כלל היה מתחמק מלענות, למרות שהיה בקי בכל מקצועות התורה. רק פעמים בודדות כאשר ראה שאין ברירה – או אז ענה לשואלים. פעם אירע שבשב"ק הגיע אליו אחד מן התושבים ושאלתו בפיו: היות והפרה שלו חלתה פתאום ונוטה למות, רוצה הוא לדעת האם מותר בהפסד מרובה לשחוט אותה בשבת ולהציל את בשרה…
ר' שמואל הבין שיתכן שהכפרי יעשה זאת בכל אופן, על כן יעץ לו שישטוף את ראש הבהמה במים שנלקחו ממערת בית הלל… הכפרי מיהר לציית להוראה המיוחדת ואכן נתרפאה הבהמה והמשיכה לחיות עוד ימים רבים, ויהי הדבר לפלא…
