מה אתם יכולים לספר לנו על ר' שמואל?

ר' נחמן: ר' שמואל היה חי בעולם הזה, אך מעט מאוד 'עשה בו שימוש', במשנה באבות נאמר: 'על הארץ תישן' אלו חיי צער, והעושה כן אשריו וטוב לו. ר' שמואל היה מקיים עניין זה בפשיטות, מיטתו, זו שהיה מניח עליה את ראשו, באותם שעות מועטות שבין עבודת היום לנקודת חצות, שימשה חצייה כמדף לספריו, והחלק הנותר לפליטה היה משמש לו לשינה.

אחד מהדברים שעסק לעשות לתועלת הדור הצעיר, ביקש כמה פעמים ממכריו שימציאו לו ספרים לקריאה, שיוכל להקים ספריה להשאלת ספרים לילדי ישראל, כאלו שיהיו נקיים לגמרי מכל חשש ספרי חיצונים. ידע הוא כוחה של מילה כתובה ורצה למנוע מצעירי הצאן שלא יפלו לרשתות הכפירה והמינות הפרושים כמצודה, בספרי הקריאה.

זהירותו בענייני קדושה היתה מפורסמת, וכך גם שמירת עיניו והתרחקותו מכל צל ונדנוד של איסור, לדוגמא ידוע שהיה מקפיד שלא תיכנס לביתו אשה שאינו ממשפחתו הקרובה, ואף כלותיו היה מעדיף שלא יבואו לתוך ביתו.

שייף עייל ושייף נפיק, הוא היה יכול לעצור ב"שול" לדבר עם כל בחור או ילד, ולא מתוך הרגשה של אחד שעושה טובה ומוריד את עצמו ממדרגתו על מנת לדבר עם קטן ממנו, התחושה היתה כאילו שני הצדדים שווים, בחכמה ובמנין השנים.

"הסתיר עצמו מעין כל"

ר' מנחם: הוא אהב מאוד להסתיר דרכיו, ולשהות הרחק מחברת בני אדם, בשנותיו האחרונות תקופה של כמה שנים שהיה גר אצל חתנו בשכונת מקור ברוך, גרו שם הרבה מאחינו הספרדים, כולו היה מלא חיות מהשהות בחברתם. התפלל עמהם בבית הכנסת, ושם ישב לו בדד בתפילותיו ועבודותיו ודביקותו, כשאף אחד אינו רואהו ואינו מכירו. באופן כללי הוא התחבר מאוד ואהב את הספרדים ואת הפשטות והתמימות שלהם.

כאשר אצל אחינו מעדות המזרח  היו אומרים סליחות כל חודש אלול,  היה ר' שמואל אף הוא אומר יחד איתם סליחות. כל דבר שבקדושה היה אצלו כמוצא שלל רב, ולכן כשהם  אומרים סליחות, בודאי שגם הוא יאמר.

פעם בשבועות במירון דיבר ר' שמואל, ובתוך דבריו ציטט והביא מקור מהיוצרות של שבועות. פנה אליו ר' שמואל צ'צ'יק בשאלה, "הלא אמרנו היום את היוצרות, ולא מוזכר שם משפט זה". ענהו ר' שמואל, "אכן לא ביוצרות של היום הראשון, אלא ביוצרות של היום השני", (שאומרים בחו"ל, ביום טוב שני של גלויות), את היוצרות הללו אנו בני ארץ ישראל איננו אומרים, אבל ר' שמואל… הרי היוצרות מלאים בכיסופים והשתוקקות והיכן שיש איזו השתפכות הנפש והשתוקקות לה', לא איש כר' שמואל יתן לה לחמוק ממנו.

ר' נחמן: 

מי שהתבונן בו בתפילת שמו"ע שם ליבו כי המרחק בין פניו לסידור לא עלה על כמה ס"מ, זאת מחשש שלא יכשל להביט מחוץ לסידור בעת התפילה, למרות היותו דבוק בבוראו באופן כזה שהעולם מסביבו פשוט לא היה קיים, כ"כ היה ירא חטא.

ר' שמואל היה תמיד שקוע בדביקות להשי"ת ודביקות בצדיק, מעידים זוכרי זכרונות כי בפורים בקריאת המגילה היו פניו לוהטות בדביקות עצומה, וכשהגיעו לפסוקים מסוימים היו פניו מאדימים יותר, ראו עליו שאור האיר את פניו, "אַ ליכטיגקייט אויפן פנים".

דבקות זו לא נשארה בין יריעות המגילה, גם בעת שהלך ברחוב העיר לא היה מרגיש בדבר, עד שהיה מי שהתבטא ואמר, "גם אם יפלו הבניינים שמשני צידי הרחוב, גם אז לא ישים ר' שמואל ליבו לכך",  כל שרעפיו היו תפוסים בזכרון בעלמא דאתי.

ר' שמואל בער לה' והיה דבוק בהשי"ת ובמשה עבדו, אמונתו ודביקותו ברבינו הק' היו לאין ערוך.

"לתת כבוד לצדיקים"

ר' מנחם: ראוי לציין שכאב לו מאד אם שמע אפילו נימת זלזול בצדיקים. ארע פעם שמישהו שאל אותו בעניין איזה שיחה שיכול להישמע משם אולי איזה פחיתות כבוד כלפי צדיק אחד, ור' שמואל ממש הקפיד על השואל ואמר אז, שבספירות, כל ספירה כלפי חברתה הגבוהה ממנה היא כנקודה בעלמא, אבל היא כשלעצמה גבוהה וגדולה לאין שיעור וערך, כן אצל הצדיקים יכול להיות אחד שהוא צדיק גדול מאד אבל כלפי צדיק האמת… הצדיק האמת הוא ענין אחר לגמרי, אבל ודאי שצריכים להעריך ולייקר את כל הצדיקים, באשר אין לנו כלל השגה בצדיקים.

כשר' שמואל דיבר תורה מרבינו היה נראה שכלל אינו נמצא בעלמא הדין, ישיבתו בעת אמירת התורה היתה כתלמיד אצל רבו, באימה ויראה, רתת וזיע, וכשדיבר, היה הציבור משתתק מאליו.

פעם בסעודה שלישית כשר' שמואל דיבר לפני הציבור, הביא בין דבריו מאמר מענייני קבלה, ור' לוי יצחק שאל תוך כדי הדברים, 'היכן כתוב דבר זה?'. ר' שמואל לא ענה לו. ואז חזר ר' לוי יצחק ושאל בשנית, היכן כתוב דבר זה, ושוב ר' שמואל אינו משיב. עד שר' אלחנן ספקטור התערב וענה, שהדברים כתובים ומובאים בספרים הק', ולמרבה הפלא בכל מהלך הדו שיח, לא הרגיש ר' שמואל ולא שמע שום דבר, לא את ר' לוי יצחק שואל, ולא את ר' אלחנן משיב.

"אסור להתייאש"

ר' מנחם: פעם בסוכות דיבר ר' שמואל על דברי מוהרנ"ת שאחיזת הד' מינים בסוכות, היא כאחיזת כלי הקרב, שמראה שהוא עדיין מוכן ללחום ועוד לא התייאש. וזהו עיקר הנצחון במלחמת היצר. והאריך על כך ר' שמואל ואמר שבמלחמה, זה שנפצע בקרב ואעפ"כ הוא ממשיך להילחם, מעלים ומקדמים אותו לדרגות גבוהות יותר, ואף זוכה במדליות ואותות הצטיינות. כן הוא לענין מלחמת היצר, והאריך אז לדבר על עניין ההתחזקות.

ר' נחמן: ר' שמואל נהג לספר, בשם ידידו ר' בנציון אפטר שהיה מסתובב בערי פולין, בקברי הצדיקים ועוסק בהפצת תורת רבינו, שבאחת הפעמים הזדמן לו להתארח אצל משפחה לכמה ימים, ושם ליבו לעובדה שהאב נוהג באופן מאוד שונה בשני בניו כשהאחד מקבל יחס אוהד לבקשותיו, והשני זוכה ליחס שנע בין התעלמות ליחס מינימלי, "כבר עלתה בי המחשבה שהילד איננו בנו, אלא סתם ילד רחוב מאומץ", אחרי מספר פעמים לא יכולתי לעצור בעצמי ושאלתי את האב לפשר ההפליה, שחק האב ואמר לי, לא ולא! שניהם בני המה, אבל אם הבחנת, הילד שאיני מתייחס אליו, מרבה לנדנד, להתאונן ולבכות ללא שום סיבה מיוחדת "א קלאגער", סתם בכיין, לכן אין לי מה להתייחס אליו, אולם הילד האחר כשהוא מבקש או בוכה על משהו, אני יודע שצריך להתייחס. הוא אינו בוכה סתם ללא סיבה.

והלקח מכך אומר ר' בנציון מי שתמיד מרוצה ושמח עם כל מה שקורה וכל מה שעובר עליו, כשפעם צר לו וכואב לו, ומרגיש כבר שאינו מסוגל ומרים קולו בבכי, בוודאי יזכה ליחס חם מאבא שמים, יודעים שאיננו בוכה סתם. אבל מי שרגיל במצב רוח מדוכדך, בתלונות ובכיות  בכל עת מדוע שאבא בשמים יתייחס אליו? הלא הוא סתם מתאונן ובוכה על כל דבר בלא סיבה…וכידוע אצל אנ"ש שמי שמרבה בהודאה להקב"ה, הקב"ה ממהר למלא את בקשתו 

תהא  דמותו לנגד עינינו כיצד לילך אחר רביה"ק ועצותיו בתמימות ופשיטות בכל צעד ושעל בחיינו.