בס"ד
לב בוער לה'
נחלי הדמעות התפרצו מעיניו וקולו הנעים השתנק תוך כדי שהוא מתחנן כבן לפני אביו 'אוי! מלוך על כל העולם' 'גלה כבוד מלכותך' עד כי השומעים חשו כי לבם נטהר לה' מחדש | כל זה היה אך מעט מזעיר מחייו המאירים של החסיד ר' יעקב קלמנוביץ' – מלמד זצ"ל שזכה וטבל במימיו של הנחל נובע וייחד את לבבו ליראת שמו באהבה | הצצה ללבבו הבוער של חסיד ברסלב מיוחד בשיחה מיוחדת עם נכדו הרה"ג ר' חיים קלמנוביץ שליט"א לרגל ההוצאה לאור של ספר תולדות חייו בימים אלו | והגדת לבנך
ש. רובינזון
אחת מדמויות ההוד הברסלבאיות הבלתי נשכחות היא דמותו המאירה של הרה"ח ר' יעקב קלמנוביץ – מלמד ז"ל. שלמרות שעבר בחייו תלאות וטלטלות רבים, כאשר עבר את מלחמת העולם הראשונה ואיבד שם חלק ממשפחתו כאשר יסופר בהמשך, עם כל זאת צרות ויסורים אלו ועוד, לא שברו את רוחו ולא גרמו לו לסגת אלא להפך רק העצימו את אמונתו היוקדת והבוערת, רוממו וחיזקו את לבו להחזיק מעמד בכל המצבים. וההתמודדויות שפקדו אותו, וכך המשיך להחזיק בדרכו של רביה"ק עד סוף ימיו
לרגל מלאות שלושים שנה להסתלקותו ביקשנו לשוחח עם נכדו חביבו הרה"ג ר' חיים קלמנוביץ שליט"א מרבני העיר אשדוד ומדייני ביה"ד בעיר שבמשך השנים האחרונות חקר ובדק אחר כל סיפור וכל בדל מידע על סביו ר' יעקב ז"ל, ולאחר שהתחקה רבות אחר אורחות חייו ותהלוכות דרכיו, הוציא הוא לאור עולם בימים אלו ממש ספר הדור ועב כרס, בו הוא מגולל מעט מתמצית חייו של ר' יענקל, אשר התפרשו על קרוב למאה שנים שבהם זכה לנצל כל רגע פנוי, לחטוף עוד מעשה טוב ועוד צדקה, עוד קפיטל תהלים ועוד פרק משניות. חייו היו חטיבה אחת של עבודת השם, כל רגע מזמנו היה מנוצל וכל שניה היתה מדודה, הוא הספיק 'לחטוף' הרבה מאד בחייו, על כך ועוד שוחחנו עם ר' חיים הי"ו.
תחילתו צער
היכן ומתי היתה לידתו של ר' יעקב?
ערש לידתו של ר' יעקב היתה ברומניה אצל משפחה שהיתה לה שייכות מסוימת לחסידות ברסלב טרם מלחמת העולם הראשונה בשנת תר"ס (כך על פי הרישומים, ולמעשה היה זה מספר שנים קודם), בקטנותו עלתה משפחתו לארץ ישראל לירושלים שם התקרבו לחסידות ברסלב הוא ואחיו ר' דוד בהיותם צעירים לימים וזכו להכיר את רבי אברהם ב"ר נחמן, במלחמת העולם הראשונה גלו לארם צובה ושם נפטרו הוריהם ואח אחד ואח"כ חזרו לירושלים
האח ר' דוד נישא בארץ ישראל עוד טרום פרוץ המלחמה, אך טרם גלותו לארם צובא נאלץ לתת גט על תנאי לאשתו כדי שלא להשאירה עגונה, ולאחר שעל פי השמועה בארץ כי כל הגולים לארם צובה נפטרו, נישאה אשתו של ר' דוד לבעל שני על סמך הגט שקיבלה. כאשר חזר ר' דוד לארץ נודע לו כי אשתו נישאה לבעל שני, והוא לא יוכל לשוב אליה יותר. מרוב צער ועוגמת נפש נשאר ר' דוד ערירי וגלמוד כל ימי חייו, כאשר הוא ממשיך לעסוק בתורה וביראה בשכונת מאה שערים בה התגורר.
לעומתו ר' יענקל שחזר לירושלים נישא והקים את ביתו וזכה לדור ישרים מבורך. ר' יענק'ל קבע את מושבו בירושלים בעיר העתיקה וכך המשיך לדבוק ביתר שאת באנשי שלומינו ובאורחותיהם, ומיני אז היו כל מנהגיו ותנועותיו ע"פ הכתוב בספרי רביה"ק ותלמידי גם בהמשך כשעבר לדור בשכונת קטמון היה מעמודי התווך של ביהמ"ד 'אור אברהם' שם היה יושב והוגה בתורה בכולל של הרה"ח ר' משה בורשטיין ז"ל. הוא אף היה ניגש רבות להתפלל כש"ץ וכל רואיו ומכיריו התפעלו מתפילתו המשתפכת היוצאת מן הלב. כך גם בקיבוץ במירון היה ניגש לעמוד לתפילת שחרית במשך למעלה מחמישים שנה ואף בשנתו האחרונה לחייו כשגילו כבר נשק למאה עוד נשמע קולו הצלול היטב כאשר היתה באמנה אתו.
כך סיפר ידידו הטוב הרה"ח ר' נחמן בורשטיין ז"ל: ר' יענק'ל היה איש שכולו תפילה. איש לא היה יכול לחקות את תפילתו המיוחדת של ר' יענק'ל. קולו הנעים, העמוק והחמים היה כל כך כובש, חודר לליבות ההמונים המתקבצים, מעורר אותם לעבודת הבורא. תפילתו היתה שילוב של חזנות עם השתפכות הנפש, שילוב של נוסח מדוייק עם רגש ומתיקות.
ובמילים אלו אמר לי ר' נחמן "הקול של ר' יעקב איז 'אזוי גישמאק' (כזה ערב ומתוק), ה'המלך' שלו – אין כמוהו!"
בפעם אחרת הגדיר את תחושתו: "כששמעתי את קולו החזק הרגשתי שעובר בי ברק אדיר המרעיד ומפרק את עצמותי".
ועוד הוסיף ר' נחמן נרגשות: "ואני אומר, שכזו תפילה כמו תפילתו של ר' יענק'ל הנאמרת מכל הלב ומעומק הלב, לא תישמע עד ימות המשיח. אין עוד בעלי תפילה כמוהו. זוהי תפילה אחת ויחידה!"
קשה להגדיר במילים את הייחודיות בתפילתו של ר' יענק'ל, צריך היה לשמוע אותה על מנת להבין. ובכל זאת במילים ספורות ניתן לומר, שתפילתו הזכה והטהורה היתה ללא כל עירוב של דבר חיצוני. היה כעבד הנעמד אל מול קונו, מתחטא לפני בוראו בתחנונים, בעל בכי עצום, ובתפילתו שפך מעיין של דמעות.
החסידים היו אומרים, שהקב"ה מוריד את התפילה מהשמים אל פיו של ר' יענק'ל.
קטעי תפילה בלתי נשכחים
יש לציין, שבכייתו של ר' יענקל בתפילה לפני העמוד, לא התעוררה במילים "אל תשליכני לעת זקנה", או במילים "אבינו מלכנו כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", אלא דווקא ב"אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה". הוא הוסיף ותבע במילים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", והיה מדגיש במיוחד את המילה "אתה…" כי כל מה שנגע בו וריגש אותו היה אך ורק המלכת השי"ת בעולם, תכלית רצונו ומאודו בעולם היו לזכות לעשות רצון השם באמת ולהמליך את הקב"ה על כל חושיו ואיבריו, יותר מכך כבר לא היה צריך כלום ולא חסר לו מאומה מלבד זאת.
ר' נחמן בורשטיין היה מציין במיוחד את קטע התפילה המרטיט "לאל עורך דין", הנאמר מפיו של ר' יענק'ל בחיל ורעדה. בעל התפילה היה גועה בדמעות שליש באמירת "לבוחן לבבות ביום דין…", ובבכייתו סחף את קהל המתפללים הבוכה יחד עמו.
כאשר אמר "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", הרגישו כולם שהתפילה אכן נובעת ממש ממעמקים, מעומקה של הנשמה. עד היום מתגעגעים חסידים רבים אל תפילותיו המיוחדות ומתרפקים עליהם.
והנה מגיעים לתפילה מיוחדת ביותר: "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך, מתי תמלוך בציון…" זהו קטע מתוך ה"קדושה" שבחזרת הש"ץ.
תפילה זו שכולה השתוקקות זכורה כמעמד מיוחד. ר' יענק'ל היה מתחיל באמירת פסוק, ולא יכול היה לסיימו. הבכי פרץ מעומק נפשו. הקהל שהתרגש עם בעל התפילה, חיכה עד כי יוכל להמשיך בתפילתו.
זו היתה שעה של התעוררות גדולה. בעל התפילה היה מרים את הקהל, והקהל היה מרים את בעל התפילה. כשהוא בכה – כולם בכו, כשהוא שאג – כולם שאגו. ואז הפך המקום לשלהבת יוקדת של אהבה להשם יתברך.
הנה סיפור שסיפר אחד מגדולי הדיינים בארץ: גדלתי בבית ליטאי מובהק. בבחרותי עת למדתי בישיבת פוניבז'. שמעתי מפי החברותא שלי על תפילותיו המיוחדות של ר' יענק'ל. התיאורים הרטיטו את לבי. החלטתי לנסוע ל"קיבוץ" החסידי במירון, ולטעום את טעמה של אותה תפילה. בבואי לשם "נלכדתי" בעיניו הקדושות ובדביקותו של ר' יענק'ל, שאחזה בי אחוז היטב. עברו שנים רבות. נער הייתי וגם זקנתי, ותפילה כזו לא ראיתי ולא שמעתי מעולם".
עוד סיפור שסיפר בן דודי, שפגש באחד שהיה בעבר גבאי ב'ברסלב'. ברגע שהלה שמע שר' יענק'ל הוא סבו, עזב את כל עיסוקיו, והחל לדבר עליו ברוב התרגשות במשך כרבע שעה. לדבריו הוא לא יכול לשכוח את התפילות של ר' יענק'ל ואת המתיקות והרגש שלו.
השנים עברו ור' יענקל התגבר והנסיעה קשתה עליו משנה לשנה, אולם עד שנתו האחרונה לא הסכים ר' יענק'ל לוותר על הנסיעה למירון.
באחת השנים בסמוך לראש השנה נפל לחולי קשה. היה ספק גדול אם יוכל לנסוע למירון. אבל החסידים לא ויתרו על ר' יענק'ל ועל תפילותיו. הם הגיעו אל ביתו לקחתו עמם בהבטיחם לבני המשפחה לשמור עליו.
אולם בני המשפחה בכל זאת דאגו לשלומו של ראש משפחתם, ובניגוד לשנים אחרות החליטו בתו וחתנו הפעם להתלוות אל אביהם, למען יוכלו להשגיח על בריאותו. לאחר החג חזרו בני הזוג ממירון, כשהם ספוגים בחוויות מעולמות עליונים. הם סיפרו על רחבת הציון שהיתה מלאה עד אפס מקום. הם סיפרו על התפילות הנאמרות בכזו דבקות, עד כי לא חשו בצפיפות. הם עקבו אחרי אביהם המתפלל ומתייפח בדמעות שליש, מתפלל ומתייפח, מנגב את דמעותיו הרבות, עד כי אפשר היה לסחוט את הממחטות הרטובות מרוב דמעות.
בתו סיפרה עוד, כי כאשר הגיעו ל"אשרי יושבי ביתך", היו החסידים מוחאים כפיים חזק. ובפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת" מחאו מחיאות כפים אדירות. וכה הוסיפה עוד: "באוויר שרר מין כזה 'הרגש' עליון, הייתה שם התרוממות והתעלות. לא היה לנו ספק, כי אחרי תפילות כאלו, כל הגזירות חייבות להתבטל"…
בשנים הראשונות בשעה זו היתה חצר הציון הרשב"י עדיין ריקה. ר' יענק'ל החל באמירת התיקון הכללי. אומר בקול ואף וצועק במלוא הכוח מילה במילה, פסוק בפסוק בכוונה עצומה.
לפי עדותו של ר' נחמן בורשטיין , אמירת התיקון הכללי של ר' יענק'ל בערב ראש השנה נמשכה כשלוש שעות. ר' יענק'ל נדמה כמרחף בעולמות עליונים. במהלך תפילתו זו ניסה ר' נחמן בורשטיין להפנות את תשומת לבו של ר' יענק'ל ולומר לו, שכדאי שישמור על הקול שלו ליום שלמחרת עת יעבור לפני התיבה, כי הלא שליח ציבור הוא. אך ר' יענק'ל לא שעה לדבריו.
בשנים היותר מאוחרות הלך וגדל מספר המתפללים. ואזי בשעה היעודה היו זקני אנ"ש ששהו בצילו של הרשב"י בראשות הרה"ח ר' משה בורשטיין, הרה"ח ר' הירש לייב ליפל, הרה"ח ר' גדליה קעניג ואחרים היו יורדים במדרגות מגג ציונו של רשב"י, כשהם כבר לבושים בבגדי לבן ועושים את דרכם אל הציון, יחד היו פותחים באמירת עשרת הקפיטלאך של ה'תיקון הכללי', הקהל חזר אחריהם פסוק פסוק ברוב רגש.
היה זה מעמד מרומם. עין לא נשארה יבשה בשעה זו של ערב ראש השנה בה אפשר לפעול ישועות לרוב, ובפרט שכידוע אנ"ש באותם ימים כספו וכמהו עד כלות לזכות ולהגיע אל חלקת מחוקק ספון, ציונו הקדוש של רבינו ז"ל אשר באותם ימים היה סגור על מסגר ובריח ולא היתה אפשרות כלשהיא לפרוץ את אותה חומת ברזל שהפרידה וחצצה בין הלב למעין, לכן בכל פעם כשרק החלו באמירת ה'תיקון הכללי' החלו הגעגועים לצוף ולגאות ובכך רבתה ההתעוררות עשרת מונים.
קומי רוני בלילה
בחצות הלילה של ראש השנה היה ר' יענק'ל מתהלך לו בחצר הציון, עובר ומסתובב בסמוך לחדרים שעל גג ציון הרשב"י, וקורא בקולו הצלול במנגינה עריבה לאוזן: עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם
ואחר כך היה מוסיף מילות עידוד: "יידן, דער ערשטער חצות אין דעם נייעם יאהר!" – יהודים, חצות לילה ראשון בשנה החדשה, וכוונתו לומר: "חבל, חבל להפסיד את ה"תיקון חצות…". ובשעה זו של התבודדות, היה פותח בניגון שכולו השתפכות הנפש: שימו לב אל הנשמה – לשם שבו ואחלמה וכו'. אחרי דיבורים אלו ושירה כל כך מופלאה, אי אפשר היה שלא לקום, החסידים אמנם קמו והזדרזו לעבודת הבורא לאמירת תיקון חצות.
*
אחר כך היה ר' יענק'ל יושב ליד הציון, לומד פרק משניות ממסכת "תמיד", לפי מה שנהוג לומר. ובהגיעו למילים "לא כל העיתים שוות", היה חוזר עליהן כמה וכמה פעמים: "לא כל העיתים שוות, לא כל העיתים שוות", מפזם אותן בנעימה החוזרת על עצמה. היה נראה, כמי שעושה חשבון נפש לעצמו, מתכוון לעשרים ושמונה העיתים הרשומים במגילת קהלת .
ומילותיו אלו של האיש הקדוש הזה היו מעוררות את לבבות השומעים; 'מדוע אתה עוד ישן?!'.
מדי לילה היה ר' יענקל קם בחצות, בפשיטות ובתמימות ובגבורת לב, כשבכל פעם היה מסכם אם אחד מאנ"ש כגון ר' יונה לבל או ר' וועלול חשין שעמו ילך לכותל או להר ציון, מידי פעם היה הולך לפקוד את ציון שמעון הצדיק בשעת חצות, פעמים רבות התלווה אליו בלכתו ידידו הטוב החסיד ר' מרדכי קעז ז"ל, לו ולר' מרדכי היה מנהג שהאחד מעיר את חברו בחצות, הם סיכמו שהיות ויתכן ובני הבית לא יסכימו, כל אחד מהם כאילו יעורר את עצמו, דהיינו כשר' מרדכי הגיע להעיר את ר' יעקב צעק ליד החלון "מרדכי, מדוע אתה עוד ישן?!" ואם קרה שר' יעקב הגיע להעיר את ר' מרדכי זעק "יענקל, מדוע אתה עוד ישן?!"
ר' מרדכי ור' יעקב גם נסעו מדי שנה בצוותא לקיבוץ במירון, בימים ההם כשלא ניתן היה להגיע לאומן, יחד יצאו למסעם עם בוקר ברכבת לחיפה, משם המשיכו במונית שהעלתה אותם בואכה מירון.
שנים רבות נוהג היה ר' יענקל לומר תיקון חצות בסמוך לשריד בית מקדשנו כשבכל פעם יצא שהתלווה אליו לכל הפחות אחד מאנ"ש, באחד הלילות לא מצא לו חברותא ללכת עמו ועל כן צעד יחידי לכותל המערבי, בדרכו נתקל במארב, היו אלו שלושה ערבים חסונים שהסתתרו בפינה אפלה באחת מסמטאות העיר העתיקה, מחכים לטרפם, ובדעתם, לפגוע ביהודי היורד לתפילה בכותל.
הוא התקרב לכיוונם בלא לדעת מה מצפה לו. עוד רגע וכבר התנפלו עליו בפתע, אחזו בו בכוח, וכבר שלפו סכינים על מנת להורגו.
ר' יענק'ל נחרד ולא ידע את נפשו. הוא בסכנת חיים גדולה. אולי אלו הם רגעיו האחרונים. היתה זו שעת לילה מאוחרת, הרחובות היו שוממים. בדרך הטבע לא היה מי שיכול להצילו.
קריאה עזה פרצה מפיו, קולו הדהד ברחבי הסימטה: "אברהם! יצחק! יעקב!" זעק בקול נורא כאדם הקורא לידידיו לעזרה. יבואו האבות הקדושים ויצילו אותו. ואז רגע של שקט… עוד רגע, והתוקפים נעלמו כלא היו. ויהי לפלא
סיפור נוסף שהתרחש עם ר' יענקל הממחיש את מסירות נפשו למען קימת חצות, שעת ערב מוקדמת, דפיקה בדלת ביתו של ר' יענק'ל. על מפתן הבית ניצבו נכדתו ובעלה, זוג צעיר שבא לבקר את הסבא. ר' יענק'ל קיבל אותם בסבר פנים יפות. הוא שמח בבואם, הגיש להם תקרובת ופתח איתם בשיחה.
לא עברו דקות אחדות, וכבר האיץ בהם למהר ולחזור הביתה באומרו שעליו להספיק לישון לפחות זמן קצר, טרם יקום לאמירת "תיקון חצות".
לאחר דברי ההתנצלות אמר להם בקול חודר: "נכדי היקרים, אתם ודאי הולכים עכשיו לישון את שנת הלילה שלכם, ואני הולך ל"תיקון חצות". ועוד הוסיף: "תדעו לכם, שמאז גיל עשרים לא הפסדתי אפילו פעם אחת אמירת 'תיקון חצות'!" מאופן דיבורו היה ברור לזוג הצעיר, שהוא לא בא סתם לספר על עצמו או להתגאות. כוונתו היתה להנחיל בנועם לדור הבא: "כמוני תלמדו ותעשו".
איך לא אבכה
בפעם אחרת בעיצומו של לילה הקיצה בתו משנתה למשמע קולות בכי. היא נחפזה בחרדה אל חדרו של אביה, ומצאה אותו, כשהוא יושב על הרצפה וממרר בבכי עז ללא הפוגה.
"מה קרה אבא? אתה לא חש בטוב?" שאלה מבוהלת. דאגתה גברה עליה. הן לא מזמן חזר אביה מאישפוז ממושך בבית חולים.
ר' יענק'ל הרים את מבטו בתמיהה, "בתי היקרה, את שואלת מה קרה?" ונימה של נזיפה היתה שזורה בקולו. אחר כך המשיך בכאב: "האם אינך יודעת? והלא חרב בית מקדשנו, ונוטל כבוד מבית חיינו, ואיך לא אבכה?" אמר, והמילים התנגנו על שפתיו בגעייה החודרת עמוק אל תוככי הלב.
וזה לא היה פלא. ר' יענק'ל דיבר מתוך הנשמה, מתוך הגעגועים העזים שפיעמו בו, לזכות לחזות בבניין בית המקדש.
מסופר עליו גם, כי בכל עת כאשר הוזכר שמה של ירושלים החרבה, היו עיניו זולגות דמעות
"תיקון חצות" היה אצל ר' יענק'ל בבחינת "יהרג ואל יעבור". הוא לא ויתר עליו בכל הון שבעולם.
מה תוכלו לספר על תקופת היותו מלמד דרדקי?
ר' יענק'ל עסק שנים רבות כמלמד תינוקות של בית רבן בתלמוד תורה עץ חיים ששכן באותם ימים בשכונת בית ישראל שבירושלים, עד שתפקיד זה אף נתן לו את הכינוי הנודע ר' יענק'ל מלמד, ולמרות שכאיש הישוב הישן לא היתה בידו כל הכשרה מקצועית, השכיל בכישוריו הנדירים ובאמצעים דידקטיים מקוריים להקנות לתלמידיו את הידע ולימוד החומר התורני בחומש, בנביא, במשנה ובגמרא ובכל החומר התורני הנדרש, יחד עם החדרה לתוך ליבותיהם את יראת השמים ושמירת המצוות כהלכתן.
רבים מתלמידיו השכילו לשמור עימו קשר עד אחרית ימיהם מתוך הערכה לאישיותו רבת האנפין והכרה בו כמי שהניח עבורם את היסודות האיתנים שישמשו להם כאור ודרך בכל נתיבות חייהם, אחד הדברים המדהימים היו שבכל פעם שפגש תלמיד ותיק שלמד אצלו שנים רבות קודם לכן אם כל זה זכר את שמו המלא, ואת המקום שבו ישב, ואף היה פעמים שזכר שאלות שאותו תלמד שאל אותו עשרות שנים קודם לכן, דבר זה מעיד כאלף עדים על התמסרותו עד הקצה למען חינוך דור העתיד וכיצד השקיע בהם את כל כוחותיו.
כחסיד ברסלב היה כאמור ר' יענקל מקפיד לקיים את כל ציוויו של רבינו ולא סטה מהם כמלא נימה, היה יוצא ר' יענקל באורח קבוע להתבודדות בלילה דווקא כדי לקיים את ציווי רבו בתכלית השלמות והקפדתו על כך היתה חזקה ונחושה, וכן מקפיד היה כאמור מאוד חוק ולא יעבור לקום בעת חצות לילה ולומר בהתעוררות נוראה ובבכי עז תיקון חצות וכל מי ששמע אותו הבין צערו של חורבן מהו.
בירושלים מתהלך סיפור נודע, על כי אורח חייו של ר' יענק'ל גרם לחלק מהורי התלמידים תחושה קשה, טענה היתה בפיהם שעקב כך שר' יענק'ל ער במשך הלילה לצורך אמירת התיקון חצות יפגע הדבר במשך היום בעבודתו כמלמד, ולא יוותר בו כוח הסבלנות למען תלמידיו, ואולי אף יגער בהם ללא צורך עקב עייפותו. בצר להם פנו הורי התלמידים בזמנו לבירור אצל הרב מטעפליק ז"ל (שהיה באותו הזמן רב שכונת בית ישראל ומגדולי מורי ההוראה והדיינים שבירושלים). משנקרא ר' יענק'ל לביתו של הרב מטפליק לצורך בירור פשר מעשיו, הסביר לו ר' יענק'ל, כי במסגרת אמירת תיקון חצות וההתבודדות בלילות הינו מרבה בצעקות בלילה, ומי שצועק בלילה איננו צועק ביום…. כנגד טענה ניצחת זו אין מי שיכול לעמוד, הרב מטעפליק קיבל לאלתר את טיעוניו, באומרו להורי התלמידים כי בנם מופקד בידים של מלמד שהינו חד בדורו ….
סיפור מופלא על נישואיו של ר' יענק'ל'
מה תוכלו לספר על משפחתו וילדיו?
הגירסא המסופרת במשפחה היא שאחד מקרובי המשפחה של אשתו הוא אשר שידך ביניהם ולעומת זה יש את סיפור האגדה המספר כי בבית הכנסת שבחורבת ר' יהודה החסיד שבעיר העתיקה אמורה הייתה להתקיים חופה כאשר הרה"ג ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל – רבה של ירושלים אמור היה לערוך את החופה ולשמש כמסדר קידושין. אולם כאשר החתן הגיע לקדש את כלתו הבחין מתחת לחופה בקומתה הנמוכה של הכלה דבר זה ככל הנראה לא היה ידוע לו קודם לכן, ובעקבות כך ברח מהמקום, והכלה נשארה ללא חתן. במצב מביך זה, ולאחר שנודע כי החתן איננו אמור לחזור, שאל הרב ר' יוסף חיים זוננפלד מתחת לחופה מי מוכן לזכות בזכות הגדולה ולשאת את בת ישראל זו לאשה. ר' יענק'ל, שהיה אחד מן המשתתפים בחופה זו, וצערה של הכלה נגע עמוק עמוק בליבו, נענה בקול רם ואמר: אני מוכן לשאתה לאשה. וכך נעמד וקידש את הכלה, ר' יוסף חיים זוננפלד בירכו בחום "מפני שחסת על בת ישראל, הריני מברך אותך שתזכה לאריכות ימים ושנים, ולבנות בית חשוב בישראל", כאשר כך אכן קרה ברכתו של הרב זוננפלד התקיימה במלואה כשזכה ר' יענקל לאריכות ימים מופלגת, וכן זכה שבני ביתו וצאצאיו הלכו בדרך התורה והיראה.
חג המצות אצל סבא
כך גם בחגי ישראל שרתה עליו שמחה עצומה, לכל חג ומועד התכונן והתחבר כאילו זה חגו שלו למשל בחג הפסח היתה שרויה עליו שמחה עצומה לאין ערוך, ליל הסדר היה אצלו טקס שלם שכל המשפחה הייתה משתתפת ואף אחד לא רצה להפסיד את ה'סדר' של הסבא ר' יענקל. את ההגדה היה אומר בקול גדול ובמנגינה עריבה, ישנם קטעים בהגדה בהם היה ר' יענק'ל מתרגש באופן מיוחד, באמירת המזמור "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" היה חוזר כמה וכמה פעמים על המילים "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". פעם אחת ברגש, פעם שניה בבכי ולבסוף בשמחה עצומה. וכך המשיך וסיים לומר את שאר פסוקי המזמור. בהגיעו למילים "שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו", הטעים את המילים ברוב כוונה, והמילים היו חוזרות ומתנגנות בפיו פעמים רבות לאין ספור.
כי אכן ההודיה להשם יתברך היתה חלק בלתי נפרד מעבודת חייו. בכל עת היה חוזר ומדגיש את החסד אשר עשה לו אלוקים.
אחד השיאים של ליל הסדר היה אמירת ה"הלל". בתפילה זו היו כל בני המשפחה קמים ממקומותיהם, נעמדים מסביב לשולחן, וקוראים ביחד בקול רם ובחגיגיות את קטעי ההלל על מנגינותיו המרוממות.
באמירת הקטע "שפוך חמתך", היה ר' יענק'ל ניגש בעצמו לפתוח את הדלת לאליהו הנביא ולכבדו .
הסדר הסתיים בשעה מאוחרת. סבא לא דילג אפילו על פיוט אחד מהפיוטים שבסוף ההגדה. היה חשוב לו שהילדים לא ירדמו, וסמוך לאמירת הפיוטים היה דואג להעירם.
ומי ששמע אותו שר את מילות הפיוט "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה…", היה יכול להרגיש בחוש, שהנה הנה הגאולה ממש קרבה ועומדת בפתח.
ימי שישי היו ימים של עבודת ה'. לאחר שהבית היה ערוך ומוכן לשבת, היה ר' יענק'ל יוצא ללימוד ולהתבודדות בקבר שמעון הצדיק בצוותא עם רעיו הנאמנים, ביניהם: ר' אליהו חיים רוזין, ר' משה בורשטיין, ר' הירש לייב ליפל, ר' שמואל שפירא, ר' שמואל צ'צ'יק ואחרים. החבורה נהגה ללמוד "שניים מקרא ואחד תרגום" מתוך ספר תורה.
פעמים רבות היה ר' יענק'ל ממשיך משם לכותל המערבי לתפילת מנחה ולקבלת שבת, וחוזר ל"מאה שערים" לתפילת ערבית.
הודו לד' – בשעת השכול על בניו שנפטרו
ר' יענק'ל שיכל בחייו שנים מבניו שנפטרו מהמחלה הקשה, ובאמונתו הגדולה היה מזמר בכל בוקר מימי השבעה את הפסוק "הודו לד'..". משנשאל ע"י בני משפחתו על הנהגה זו הסביר, כי נאמר "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", ועם כל הקושי הגדול הוא חייב ליישם בעצמו דברי חז"ל אלו ועל כן עמל הוא להחדיר בלבו שכל מה שהקב"ה עושה עמו הכל רק לטובתו.
גם בסוף ימיו לא זנח ר' יענקל את עבודת הקודש, ר' יענקל הועבר לבית אבות ירושלמי טיפוסי יש דברים שהוא לומד לא להשלים עמם, כמו הזקנה איתה נלחם עד חורמה, בסך הכל ראית אצלו דמות שמגלמת יהודי פשוט הקם לילה לילה בחצות לקונן על גלות השכינה. על המדף מעל מיטתו היית מוצא גמרא, משניות, חומש, משנה ברורה, ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי תפילות וכו'.
בניירותיו נמצאו רשימות של נפטרים עם תאריכי פטירתם. שקיבל על עצמו ללמוד משניות לעילוי נשמתם.
סדר יומו היה גדוש. ר' יענק'ל לא ויתר על סדרי התפילה – שלוש תפילות ביום במניין, זמן רב בכל יום היה אומר תפילות מ"ליקוטי תפילות" ספר תהילים לא מש ממנו. הוא לא ויתר עד יומו האחרון על סדרי הלימוד הקבועים שלו – משנה, גמרא, נביאים וכתובים, הלכה וליקוטי מוהר"ן. היה מנצל כל רגע ורגע. מעולם לא נראה מבטל מזמנו ביודעו כי כל יצור אנוש לא ידע מתי קיצו,
מי יתן ונזכה ללמוד מסיפורים אלו, ונתחדש גם אנו בעצותיו של רבינו ובקיומם בתמימות ובפשיטות , ובכך נזכה להגיע לתכלית הנצחית, אמן.
