בשני המאמרים האחרונים, התחלנו להיכנס לסוגיית ה'מפורסמים של שקר'; דבר שעורר את חרדתם וזעמם של 'מפורסמים' רבים ברחבי תבל, כשחלקם אף מאיימים בהתקפות סייבר על מערכת 'אבקשה', או אפילו פלישה לתוככי הגיליון… 

איומיהם לא גורמים לנו לסגת אחור, אלא אדרבא, גורמים לנו להבין עד כמה נחוץ הבירור בסוגיא זו, למען קיומה ושלימותה של המולדת הברסלבאית… "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי". 

אמנם, לכבוד חג הפורים, נקיים מקרא שכתוב "ונהפוך הוא", ותחת אשר נעסוק בגנותם של ה"מפורסמים של שקר" מצד הטומאה, נקדיש מאמר קצר לכבודם של ה"מפורסמים של שקר" מצד הקדושה…

"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"

ההגדרה הבסיסית של 'מפורסמים של שקר', היא הרי: 'רשעים' שמפורסמים כ'צדיקים', או 'צדיקים קטנים' שמפורסמים כ'צדיקים גדולים'. ובמילים אחרות: כאלה שבפנימיותם הם רשעים ומציגים את עצמם כלפי חוץ כצדיקים, או כאלה שבפנימיותם אינם אלא צדיקים קטנים [או קטנטנים…] ומציגים את עצמם כלפי חוץ כצדיקים גדולים.

וזה לעומת זה, קיימים גם 'מפורסמים של שקר' בצד הקדושה: כאלה שבחיצוניותם הם רשעים [ואכן כך; בחיצוניותם הם אכן רשעים] אך בפנימיותם אינם אלא צדיקים… או כאלה שבחיצוניותם הם רשעים גדולים, אך בפנימיותם אינם אלא רשעים קטנים מאד…

*

לאמתו של דבר, כל רשעי ישראל הם 'מפורסמים של שקר'. שכן: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" – גם אם יש ביניהם רשעים רבים, קטנים וגדולים, אין זו אלא תחפושת חיצונית. 

גם הנראים כ"ארור המן", שוכנת בתוכם נשמה טהורה, ואינם אלא "ברוך מרדכי". 

גם הבוגדים הגדולים – אינם אלא נשמות טהורות, זרע יעקב, הלבושים בבגדי עשיו. וכשמריחים את בגדיהם / בוגדיהם, מגלים גם שם ריח גן עדן…

וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.

(בראשית כז, כז)

2"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" – אַל תִּקְרֵי 'בְּגָדָיו' אֶלָּא 'בּוֹגְדָיו'. 

(סנהדרין לז ע"א)

2כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: "מוֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדוֹתֶיךָ – אַל תִּקְרֵי בִּגְדוֹתֶיךָ אֶלָּא בְּגִידוֹתֶיךָ", שֶׁאֲפִילוּ הַבְּגִידוֹת נַעֲשׂוּ זְכֻיּוֹת עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה, וּמַעֲלוֹת רֵיחַ טוֹב כְּמֹר וַאֲהָלוֹת וּקְצִיעוֹת. 

(תורת חיים, שם)

וביום הפורים, כשנכנס היין – "וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ" – יוצא הסוד; התחפושת החיצונית נופלת, ושוב אין יודעים להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי…

2וְזֶה בְּחִינַת "חַיָּב אֵינַשׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי", כִּי אָז נִתְהַפֵּךְ הַיְּרִידָה לְתַכְלִית הָעֲלִיָּה, וְזוֹכִין לִבְחִינַת 'שִֹמְחַת עוֹלָם', שֶׁהוּא בְּחִינַת 'נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמַע', שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשָֹּגָה שֶׁלֶּעָתִיד לָבֹא שֶׁאָז יִהְיֶה כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה, וְאָז יִהְיֶה נַעֲשִֹין מֵעֲווֹנוֹת יִשְֹרָאֵל תּוֹרָה. וְזֶה בְּחִינַת "עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן" שֶׁהוּא בְּחִינַת כָּל הָעֲווֹנוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ בְּחִינַת אָרוּר אַתָּה וְכוּ', "לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי", כִּי גַּם הָעֲווֹנוֹת נַעֲשִֹים כִּזְכֻיּוֹת וְנַעֲשָֹה מֵהֶם תּוֹרָה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, בְּחִינַת "בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְֹרָאֵל וְאֵינֶנּוּ".

(ליקוטי הלכות, תחומין ד, יט) 

*

בטרם נמשיך, נחוץ להזהיר:

רשע הוא רשע וצדיק הוא צדיק, ולא באנו להפוך את ה"ארור המן" ל"ברוך מרדכי"… ומי שמעיז להכריז ולומר כשהוא מפוכח: "ברוך המן" – אינו אלא נותן חיות לקליפות רחמנא ליצלן.

שכן, גם אם בפנימיותן של הקליפות הארורות, שוכנת נקודה אלוקית ברוכה – אסור לנו להכריז זאת, אלא תוך כדי שכרות, ושלא בכוונה…

@2כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי, הַיְנוּ שֶׁיַּמְשִׁיךְ שֶׁפַע לְהַקְּלִפּוֹת כְּדֵי חִיּוּנוֹ וְלֹא יוֹתֵר. (עַיֵּן בִּ'פְרִי עֵץ חַיִּים' בְּכַוָּנוֹת פּוּרִים פֶּרֶק ו', מְבֹאָר שָׁם שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ חִיּוּת לְהַקְּדֻשָּׁה הַנֶּעְלֶמֶת בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת, אֲבָל צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ הַחִיּוּת בְּצִמְצוּם גָּדוֹל, שֶׁזֶּהוּ סוֹד כַּוָּנוֹת הַשִּׁכְרוּת שֶׁל פּוּרִים, עַיֵּן שָׁם).

(ליקוטי מוהר"ן, לג)

וכלשונו של האריז"ל:

@2יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ נִיצוֹץ שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּכָל קְלִפָּה, הַמְּחַיֶּה אוֹתָהּ. וְאִם יִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ, לֹא יִשָּׁאֵר לוֹ חִיּוּת וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי מִיָּד. וְהִנֵּה בַּיּוֹם הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁיֵּשׁ אוֹתוֹ הֶאָרָה גְּדוֹלָה, אָנוּ רוֹצִין שֶׁגַּם לְזֹאת הַנִּצּוֹץ יַגִּיעַ לוֹ חִיּוּת לְעַצְמוֹ מִזֶּה הַהֶאָרָה, אֲבָל לֹא שֶׁיַּגִּיעַ כָּל כָּךְ לְהָאִיר לַקְּלִפָּה. וְלָכֵן צָרִיךְ לוֹמַר 'בָּרוּךְ הָמָן', לְהַמְשִׁיךְ אוֹר גַּם לַנִיצוֹץ הַהוּא, לָכֵן צָרִיךְ לְאוֹמְרוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה אַחַר שֶׁהוּא שִׁכּוֹר וּכְבָר יָצָא מִדַּעְתּוֹ, וְאִם הָיָה בְּכַוָּנָה חַס וְשָׁלוֹם יָאִיר גַּם אֶל הַקְּלִפָּה.

(פרי עץ חיים, שער פורים, פרק ו)

והמבין יבין דבר מתוך דבר, גם לגבי כל שאר ימות השנה, שכל דיבורי ההתחזקות המגלים לנו את פנימיות קדושת נשמתנו גם בהיותה מובלעת בבטן הס"מ – לא באו להצדיק או להקל בכהוא-זה בנוראות טומאת הקליפה החופה אותה. וזהירות עצומה נדרשת, לבל ישתמש האדם בדיבורי ההתחזקות להצדיק רשעתו או להקל בחומרתה. ודי לחכימא.

*

אחר כל הדברים האלה, נבוא בדחילו ורחימו לדבר על אודות אלו ה"מפורסמים של שקר"; הנשמות הטהורות המפורסמים כרשעים…

• "כל זמן שהנשמה בקרבי"

נתחיל עם שיחתו הנוראה של מוהרנ"ת, המובאת בדבריו של רבי אברהם ב"ר נחמן בספרו 'כוכבי אור':

@2לְעִנְיַן הָאֱמוּנָה בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁאֵין נִרְאִים לָעֵינַיִם כִּכְשֵׁרִים – אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: וֶוער שְׁמוּעֶסְט אַז אִיךְ הֶער פוּן אִיהְם גָּאר נִיט, הָאבּ אִיךְ אִין אִיהְם אַוַּדַּאי אֱמוּנָה, נָאךְ מֶעהְר אֲפִלּוּ אַז אִיךְ הֶער שׁוֹין פוּן זַיְין מוֹיְל עֶר רֶעד זֶעהְר שְׁלֶעכְטְ'ס, אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה אַז נָאר מִיט דֶּעם מוֹיל רֶעדְט עֶהר אַזוֹי, אִין הַארְצִין מֵיינְט הֶער אַנְדֶערְשׁ [= מִי מְדַבֵּר אִם אֵינִי שׁוֹמֵעַ מִמֶּנוּ כְּלוּם, בְּוַדַּאי יֵשׁ לִי אֱמוּנָה בּוֹ. יְתֵרָה מִזּוֹ; אֲפִילוּ אִם אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִפִּיו שֶׁהוּא מְדַבֵּר רַע מְאֹד, אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵימָה שֶׁרַק עִם הַפֶּה הוּא מְדַבֵּר כָּךְ, בְּלִבּוֹ הוּא חוֹשֵׁב אֲחֶרֶת!]. כִּי עֶצֶם הַנְּקֻדָּה שֶׁבִּפְנִימִית דִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, מַיִם רַבִּים וְעַזִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹתָהּ, אַף אִם יַעֲבֹר עָלֶיהָ מַה שֶּׁיַּעֲבֹר.

(כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, דיבורים ממוהרנ"ת, לה)

כל זמן שהנשמה בקרבו, לא מסוגל הרשע לעקור ממנו את נקודת האמונה. וגם אם יעבוד ויתייגע על כך, לא יצליח…

וכדבריו של רבינו הקדוש:

@2דַּע שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקֹר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי, כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים, הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם, וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת, אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבַן, כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד.

וְדַע שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם כְּשֶׁמַּגִּיעִין וּבָאִין לְמַה שֶּׁהִתְאַוּוּ דְּהַיְנוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי שׁוּם סָפֵק אֶל הָאֱמֶת, אֲזַי תֵּכֶף וּמִיָּד מֵתִים מִן הָעוֹלָם, וְאָז רוֹאִין הָאֱמֶת.

(ליקוטי מוהר"ן, רעד)

כך שלמעשה, אין מי ש'מצליח' להגיע בחייו לכפירה גמורה… 

*

יהודי הוא 'בן מלך', וגם אם הוא נופל למבוכות וכפירות – מייסר אותו ה'טוב' שבתוכו.

@2וְהַבֶּן מֶלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹ טוֹב, כִּי נוֹלַד עִם טוֹב, וְהָיוּ לוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת, הָיָה נִזְכָּר לִפְעָמִים הֵיכָן הוּא בָּעוֹלָם, וּמַה הוּא עוֹשֶׂה וְכוּ'. וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ עַל זֶה, עַל שֶׁנָּפַל לִמְבוּכוֹת כָּאֵלּוּ, וְנִתְעָה כָּל כָּךְ. וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאֹד. אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל, חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַנַּ"ל. וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה נִזְכָּר כַּנַּ"ל וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ, וְתֵכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת כַּנַּ"ל.

(סיפורי מעשיות, מעשה יג)

ואביו שצפה זאת מראש, הזהירו כבר ביום הַהַמְלָכָה:

@2הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה, בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה, רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה. וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה. גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה, עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ. כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה. אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאֹד.

(שם)

@2וְזֶה כָּל הַמִּלְחָמָה עַתָּה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, אֲשֶׁר הָאֶפִּיקוֹרְסוּת יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְהוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בְּכָל עֵת וָעֵת, וּמִמֵּילָא מִתְגַּבֵּר עַל־יְדֵי זֶה גַּם שְׁאָר כָּל הַחֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים. וְהַבֶּן מֶלֶךְ (שֶׁהֵם כְּלַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָאִים בְּנֵי מְלָכִים) מֵחֲמַת שֶׁנּוֹלָד עִם טוֹב (כִּי נִמְשְׁכוּ מִמַּחֲשָׁבָה עֶלְיוֹנָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא) קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק וְנוֹקֵשׁ בְּקִרְבּוֹ בְּכָל עֵת וָעֵת, שֶׁעַל כֵּן הוּא זוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם וּמַה נַּעֲשֶׂה עִמִּי וְכוּ', אֲבָל תֵּכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם שִׂכְלוֹ חוֹזֵר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסוּת, וּבִשְׁבִיל זֶה הַסּוֹף שֶׁיָּרַד גַּם מִמַּלְכוּתוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ כַּמּוּבָן שָׁם, כִּי מַלְכוּת הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, וְהֵם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה כַּיָּדוּעַ. 

וְאָבִיו שֶׁל הַבֶּן מֶלֶךְ כְּשֶׁצָּפָה וְרָאָה כָּל זֶה, הִזְהִיר אוֹתוֹ הָעִקָּר עַל שִׂמְחָה, שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה גַּם בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ מִמַּלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ, כִּי זֶה כָּל תִּקּוּנוֹ! כִּי זֶה הוּא אִתְּעָרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁיִּתְעוֹרֵר עָלָיו בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר שִׂמְחַת הַמָּחוֹל וְרִקּוּד הָרַגְלִין שֶׁל הַבֶּעטְלֶיר הַשְּׁבִיעִי, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ יַחֲזֹר לְמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. 

(כוכבי אור, אמת ואמונה, טו)

• @4"אין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות"

גם את העוונות של 'בעל עבירה', אין ביכולתנו למדוד את גודלן, ולקבוע את הגדרתו של החוטא אם 'רובו עוונות' או 'רובו זכויות'. 

וכפי שכותב הרמב"ם, לאחר שמבאר את דינו של מי שרובו עוונות או רובו זכויות:

@2וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת, אֶלָּא לְפִי גָּדְלָם. יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב". וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה". וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת.

(רמב"ם, הלכות תשובה פרק ג הלכה ב)

@2הֲרֵי שֶׁכְּבָר אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה לָנוּ שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, וְעָשָׂה מִצְוָה שֶׁבַּעֲבוּרָהּ רָאוּי שֶׁיִּזְכֶּה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲבִיָּה "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב".

(כסף משנה, שם)

*

מה גם שאין אנו יודעים לבחון כליות ולב, עד כמה היה לבו של החוטא שבור בשעת מעשה. כך שהדבר הקשה ביותר הוא לומר פרשנות על יהודי, וכפי שאמר מוהרנ"ת:

@2יָכוֹל אֲנִי לוֹמַר פֵּרוּשׁ עַל הַ'מַהֲרַ"ם שִׁיף' הַמֻּקְשֶׁה בְּיוֹתֵר, וְלֹא עַל אָדָם. כִּי הָעִקָּר הוּא לֵב נִשְׁבָּר, וּמִי יָכוֹל לָדַעַת אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר שֶׁל הַשֵּׁנִי?! = אִיךְ וֶועל זָאגְן אַ פֵּרוּשׁ אוֹיפְן שְׁוֶערְסְטְן מַהֲרַ"ם שִׁיף, אוּן נִישְׁט אוֹיף אַ מֶענְטְשׁ. וָוארוּם דֶער עִקָּר אִיז דֶּער לֵב נִשְׁבָּר, אוּן וֶוער קֶען וִויסְן יֶענֶעמְס לֵב נִשְׁבָּר?!

(שיש"ק ב, תרכג)

יתכן שגם בעשותו את העוון, היה זה בלי ידיים ובלי רגליים… וכפי שכבר התברכנו מפי רבינו, שאמר "שלשה דברים פעלתי אצל השם יתברך", ואחד מהם הוא:

@2אֵיין עֲבֵרָה וֶועט אַייךְ קְרֶענְקֶען, עֶס וֶועט אַייךְ שׁוֹין נִיט בַּאקוּמֶען. אֲפִלּוּ אִיהְר וֶועט טָאהְן, וֶועט דָּאס זַיין אָן הֶענְט אוּן אָן פִיס! = עֲבֵרָה תָּצִיק לָכֶם, הִיא כְּבָר לֹא תְּקַבֵּל אֶתְכֶם. אֲפִילּוּ אִם תַּעֲשׂוּ, יִהְיֶה זֶה בְּלִי יָדַיִם וּבְלִי רַגְלַיִם!

(אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, כו)

וכשהעבירה היא "בלי ידיים ובלי רגלים", גם ה'תשובה' עליה קלה בהרבה…

@2כִּי הַתְּשׁוּבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּפִי הַתַּעֲנוּג שֶׁהָיָה לוֹ מֵהָעֲבֵרָה, כֵּן יִהְיֶה לוֹ מַמָּשׁ צַעַר וְיִסּוּרִין. וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, עַל כֵּן לֹא הָיָה תַּעֲנוּגוֹ בִּשְׁלֵמוּת בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי הָיָה מְעֹרָב בְּיָגוֹן, כִּי יָדַע כִּי מָרָה תִּהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה, כִּי יִהְיֶה לוֹ עֹנֶשׁ קָשָׁה וָמַר רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַק שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוָתוֹ. עַל כֵּן תְּשׁוּבָתוֹ קַלָּה יוֹתֵר, כִּי אֵין צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה כָּל כָּךְ מֵאַחַר שֶׁגַּם בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה לֹא הָיָה תַּעֲנוּגוֹ בִּשְׁלֵמוּת.

(שיחות הר"ן, קב)

• "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"

מלבד כל זאת, כבר הוזהרנו על ידי חכמינו ז"ל:

@2אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ! 

(אבות פרק ב משנה ד)

ומי הוא זה ואיזהו אשר יודע את מקומו של כל אחד ואחד, בגלגול זה ובגלגוליו הקודמים – מלבד הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, דיין האמת.

@2כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בַּעַל הָרַחֲמִים, וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ "הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת".

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, א)

וכשאנו אכן לוקחים בחשבון את 'מקומו' של האדם, וכל מה שעבר עליו – אנו מגלים "שבאמת אינו חייב כל כך ברשעתו ופשעיו העצומים". וכדבריו של רבי אברהם ב"ר נחמן: 

@2כְּפִי הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַעֲלָאַת הָרָשָׁע לְכַף זְכוּת לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, הוּא עַל יְדֵי שֶׁדָּנִים אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ חַיָּב כָּל כָּךְ בְּרִשְׁעָתוֹ וּפְשָׁעָיו הָעֲצוּמִים, וְכָעִנְיָן הַמּוּבָא בְּחֵלֶק ב' סִימָן א', כִּי מִי יוֹדֵעַ כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעָבַר בָּהֶם, עַיֵּן שָׁם. 

(ביאור הליקוטים, תורה רפב)

כשה'נקודות טובות' שאנו מוצאים ברשע, מוכיחות לנו ביתר שאת, עד כמה "אינו חייב כל כך" בנקודותיו הרעות… 

@2כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁגַּם הוּא מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּבֵּר מִמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, [מזה אנו מבינים ורואים] שֶׁגַּם בְּעֵת הֶעְדֵּר הִתְגַּבְּרוּתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב כָּל כָּךְ. 

(שם)

*

דברים אלו אמורים לא רק כלפי הזולת, אלא אף בהסתכלות האדם על עצמו. 

שכן: 

@2כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה.

(ליקוטי מוהר"ן, רפב) 

וכשם שאת הזולת אסור לדון "עד שתגיע למקומו", כך גם האדם כלפי עצמו. 

@2אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מַכְאוֹבֵי נַפְשׁוֹ וְרִבּוּי פְּשָׁעָיו כִּי עָצְמוּ מִסַּפֵּר וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְקַיֵּם גַּם בְּעַצְמוֹ "אַל תָּדִין עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמְךָ" כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לְקַיֵּם בַּחֲבֵרוֹ אַל תָּדִין וְכוּ' כַּנַּ"ל. כִּי בְּוַדַּאי גַּם מְקוֹם עַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם נִמְשָׁךְ, וְכָל מַה שֶּׁעָבְרוּ עָלָיו בְּכָל הַגִּלְגּוּלִים, וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם נִמְשָׁכִין עָלָיו הַיְצָרִין רָעִים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת שֶׁלּוֹ וְכוּ' וְכוּ'. עַל כֵּן אָסוּר לְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר. 

כִּי צְרִיכִין לְקַיֵּם גַּם בְּעַצְמוֹ "אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם", שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל אִסּוּר שְׁפִיכוּת דָּמִים חַס וְשָׁלוֹם, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁהָאִסּוּר "אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם" הוּא אִסּוּר שְׁפִיכוּת דָּמִים, עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן גַּם לְבַזּוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עַד שֶׁיּוּכַל לִפֹּל עַל יְדֵי זֶה חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בְּוַדַּאי אִסּוּר חָמוּר, כִּי הוּא אִסּוּר שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁאָסוּר גַּם בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וְכוּ' וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י "לְרַבּוֹת הַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ", כִּי צְרִיכִין לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (בְּסִימָן רפ"ב) כִּי מִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמוֹ. וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִן הַצְּעָקָה לְעוֹלָם.

(ליקוטי הלכות, ערלה ד, טז)

• @4"רשעים מלאים חרטות"

גם בהיות הרשעים שקועים בחטאיהם, הרי הם מלאים חרטות. עד כדי כך, שעוונותיהם גופא אינן אלא תוצאה מחרטותיהם… 

וכדברי רבינו: 

@2הָרְשָׁעִים הֵם מְלֵאִים חֲרָטוֹת, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל מַהוּ חֲרָטָה, כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁהֵם מִתְגַּבְּרִים בְּעִנְיַן רִשְׁעָתָם, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ חֲרָטָה, כִּי מֵחֲמַת שֶׁבָּא בְּדַעְתָּם חֲרָטוֹת, עַל-כֵּן הֵם מִתְגַּבְּרִים בְּיוֹתֵר בְּרִשְׁעָתָם כְּמוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּלְחָמִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, שֶׁכְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּבֵּר נֶגְדּוֹ אֲזַי הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר כְּנֶגְדּוֹ. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ, כְּשֶׁהָרָע רוֹאֶה שֶׁמַּתְחִיל אֵיזֶה טוֹב לְהִתְעוֹרֵר אֶצְלָם אֲזַי הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר, וְהָבֵן. 

(שיחות הר"ן, י)

אילו הייתה להם את ה'התחזקות' הנכונה, היו חרטותיהם באים לידי ביטוי באופן הנכון, והיו שבים אל ה' בכל לב. אך מאחר שהחלישות הדעת תוקפת אותם, הרי הם נופלים בדעתם, כך שאין חרטותיהם באות לידי ביטוי אלא בהגברת הָרִשְׁעוּת…

@2כִּי הַכֹּל מְלֵאִים חֲרָטוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲבָל עַל פִּי רֹב, עִקַּר עִכּוּבוֹ מִתְּשׁוּבָה, הוּא מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדַּעַת, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ עוֹד תְּשׁוּבָה לְרִבּוּי עֲווֹנוֹתָיו הָעֲצוּמִים מְאֹד. וּבִפְרָט אוֹתָן שֶׁהִתְחִילוּ כְּבָר לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתָם לְהַתְחִיל לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, וְעָסְקוּ בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֵיזֶה זְמַן זְמַנִּים, וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ מִזֶּה – הָעִקָּר הוּא מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדַּעַת, מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁכְּבָר לָמַד תּוֹרָה וְעָשָֹה כַּמָּה מִצְווֹת וְכוּ', וְאַף עַל פִּי כֵן הִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע כָּל כָּךְ, כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל זֶה הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ. 

(ליקוטי הלכות, בשר בחלב ה, כט)

@2כִּי זֶה יָדוּעַ כִּי הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וַאֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל מְלֵאִים חֲרָטָה גְּדוֹלָה, וְהַרְבֵּה מִתְעוֹרְרִים כַּמָּה פְּעָמִים לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, אַךְ בְּתוֹךְ כָּךְ נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם מִגֹּדֶל הִתְגַבְּרוּת הַבַּעַל דָּבָר שֶׁמִּתְגָּרֶה בָּהֶם בְּכָל פַּעַם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: בְּכָל יוֹם יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו וְכוּ' וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עוֹזְרוֹ וְכוּ'.

(ליקוטי הלכות, שבת ז, ב)

@2וְזֶה יָדוּעַ שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו אוֹרְבִים לָאָדָם תָּמִיד, וְתֵכֶף שֶׁמַּתְחִיל לְהִתְעוֹרֵר לַה' יִתְבָּרַךְ בְּאֵיזֶה צְעָקָה וְשַׁוְעָה וְכַיּוֹצֵא, אֲזַי הוּא מִתְעוֹרֵר לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִתְגָּרוֹת בּוֹ בְּיוֹתֵר, מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁזֶּה הָאָדָם רוֹצֶה לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ". 

וּמֵחֲמַת שֶׁהָאָדָם עֲדַיִן בְּקַטְנוּת גָּדוֹל, כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְעוֹרֵר לַה' יִתְבָּרַךְ כִּי אִם מְעַט, וְלֹא הִתְחִיל תִּקּוּנוֹ כִּי אִם פָּחוֹת מִחוּט הַשַּעֲרָה, וְגַם עַל זֶה מִתְגָּרֶה הַבַּעַל דָּבָר כְּנֶגְדּוֹ בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל לְקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם, עַל כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ. וּמֵחֲמַת זֶה רַבִּים רְחוֹקִים מִתְּשׁוּבָה. כִּי בֶּאֱמֶת, רֹב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֻלָּם, מִתְעוֹרְרִים בְּהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה בְּכָל פַּעַם, כִּי אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְלֵאִים חֲרָטָה, אַךְ מִגֹּדֶל הַהִתְגָּרוּת וְהַהִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר שֶׁמִּתְגָּרֶה כְּנֶגְדּוֹ בְּכָל פַּעַם כַּנַּ"ל, רַבִּים נוֹפְלִים מִיָּד, וּקְצָתָם לְאַחַר אֵיזֶה זְמַן רַחֲמָנָא לִצְלָן. 

(ליקוטי הלכות, ערלה ד, עז)

אילו היו יודעים עד כמה קל לשוב אל ה', היו בוודאי רצים בכל כוחם אל עבר יְמִינוֹ הפשוטה לקבל שָׁבִים… 

@2כִּי בְּוַדַּאי אִם נִתְפֹּס אֵיזֶה אָדָם שֶׁהוּא בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִזְרְקָה בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת וּמִינוּת, אִם נִשְׁאַל אוֹתוֹ אִם הוּא חָפֵץ בִּתְשׁוּבָה לַחֲזֹר לַה' יִתְבָּרַךְ – בְּוַדַּאי הַכֹּל יָשִׁיבוּ פֶּה אֶחָד שֶׁרוֹצִים מְאֹד מְאֹד לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, וּמִתְגַּעְגְּעִים לָזֶה מְאֹד מְאֹד יָמִים וְשָׁנִים. 

וְגַם אִם נִשְׁאַל אוֹתוֹ אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כְּגוֹן: לִלְמֹד דַּף גְּמָרָא, אוֹ לִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה, אוֹ לֵילֵךְ לִטְבֹּל בְּמִקְוֶה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים הַמְקַדְּשִׁין אֶת הָאָדָם – בְּוַדַּאי יָשִׁיב בְּפֶה מָלֵא: הֵן! כִּי בְּוַדַּאי אֲנִי מְרֻצֶּה לַעֲשׂוֹת בְּכִפְלַיִם מֵהַנַּ"ל, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹעִיל לִי. כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל לִי, לְפִי עֹצֶם רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים שֶׁפָּגַמְתִּי נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ. 

וּמֵחֲמַת זֶה שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁכָּל זֶה לֹא יוֹעִיל לוֹ, עַל כֵּן אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל. נִמְצָא שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ, מֵחֲמַת שֶׁלְּפִי מַה שֶּׁמְּשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵיךְ פָּגַם נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר לְפִי זֶה הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה מְאֹד מְאֹד, וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲוַת עוֹלָם הַזֶּה אַחֲרֵי גֵּווֹ, וּלְהִתְקַדֵּשׁ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת, וּלְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּכָל הַסִּגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְגַם כָּל זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְפִי עֹצֶם חֲטָאָיו. וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל גּוּפוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה, מֵחֲמַת זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיָּכוֹל. וְיֵשׁ שֶׁנָּפְלוּ כָּל כָּךְ בְּדַעְתָּם, עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִלּוּ לִלְמֹד דַּף גְּמָרָא אוֹ פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת, מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲשוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, וּמֵחֲמַת זֶה אֵינָם עוֹשִים כְּלָל. 

(ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ג)

אמור מעתה:

כל רשעתם של הרשעים אינה אלא מפני העדר התחזקותם, ואילו "היה כל העולם יודעים ומאמינים באמת" בדיבורי ההתחזקות אשר גילה רבינו "כבר היה העולם מתוקן לגמרי"… 

וכלשונו של מוהרנ"ת באחד ממכתביו לאנ"ש:

@2וְאִם לא פָּעַלְתִּי כִּי אִם מַה שֶּׁהוֹדַעְתִּי לָכֶם שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם, דַּיֵּינוּ. וְתֵדַע שֶׁכֵּן הוּא הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בְּכָל הָאָדָם וּבְכָל זְמַן. וְאִם הָיָה כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים זֹאת וּמַאֲמִינִים בָּזֶה בֶּאֱמֶת, כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם מְתֻקָּן לְגַמְרֵי!

(עלים לתרופה, מכתב מיום ערב יו"כ תקצ"ט)

*

סוף דבר הכל נשמע:

רשעותם של הרשעים אינה אלא קליפה חיצונית, ובפנימיותם הם מואסים ברע ומשתוקקים להידבק בבוראם. 

רק "סמיות עינינו" גורמת לנו להיסחף אחר ה'פרסום של שקר', ולראות אותם כרע גמור…

@2כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֵיךְ שֶׁהוּא, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵיזֶה נִיצוֹץ דְּנִיצוֹץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל, עֶצֶם הַטּוֹב, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לִהְיוֹת נוֹפֵל לָרַע לְגַמְרֵי, שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע גָּמוּר. וּמַה שֶּׁלְּעֵינֵינוּ נִדְמֶה לְרַע חַס וְשָׁלוֹם, הוּא מִסַּמְיוּת עֵינֵינוּ מִלִּמְצֹא בּוֹ טוֹב!

(ביאור הליקוטים, תורה רפב)

• @4אין סוף ואין תכלית לתשוקתנו!

ומה'רשעים' נעבור אל היהודים הקרים והיבשים, העייפים והיגעים – בהם אוהב עמלק לזנב, ולשכנע אותם שכבר כבתה אִשָּׁם, ו"אלוקיהם של אלו ישן הוא"…

ובכן: גם הם, נסחפים אחר ה'פרסום של שקר'!

שכן, גם אם נדמה להם שהכיסופים שבלבם כבו, אינם אלא טועים.

@2כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל הוּא חֵלֶק אֱלוֹקַּ מִמַּעַל, וְעִקַּר הָאֱלֹקוּת בַּלֵּב. וְהָאֱלֹקוּת שֶׁבְּלֵב אִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי הוּא בְּחִינַת אֵין סוֹף, כִּי אוֹר לַהֲבִיּוּתוֹ הוּא עַד אֵין סוֹף, הַיְנוּ אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית לִתְשׁוּקָתוֹ. 

(ליקוטי מוהר"ן, מט)

וגם כשלעינינו, הלב כבוי לגמרי – 'יודע התעלומות' יודע את לבבנו, עד כמה הוא בוער, ועד כמה אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. 

וכפי שמשתפך מוהרנ"ת בתפילתו:

@2צוּר לְבָבִי וּקְדוֹשִׁי, צוּר עוֹלָמִים, יוֹצֵר הַכֹּל, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמוֹת, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֹצֶם תַּבְעֵרַת קְדֻשַּׁת אוֹר הָאֱלֹהוּת הַשּׁוֹפֵעַ בְּלִבִּי, כִּי אֲנַחְנוּ חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל וּשְׁכִינַת אֱלֹהוּתְךָ בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ. עַל כֵּן הוֹמֶה עָלַי לִבִּי, לִבִּי כַכִּנּוֹר יֶהֱמֶה. "כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹקִים לְעוֹלָם. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי". וְרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת לְבָבִי הַבּוֹעֵר וְנִכְסָף אֵלֶיךָ, מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹתָהּ וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, כִּי אוֹר לְבָבִי מְקֻשָּׁר וּמְחֻבָּר בְּאוֹרְךָ הַגָּדוֹל הָאֵין סוֹף. עַל כֵּן אוֹר לַהֲבִיּוּת לְבָבִי הוּא עַד אֵין סוֹף. כִּי אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית לִתְשׁוּקָתִי אֵלֶיךָ, וְגַעְגּוּעִי וְחֶפְצִי וְכָסְפִּי חָזָק וְאַמִּיץ אֵלֶיךָ בְּלִי שִׁעוּר וָעֶרֶךְ.

(ליקוטי תפילות, מט)

*

את הרצון הפנימי של היהודי אי אפשר לכבות, ו"אפילו הקטן שבקטנים במדרגה התחתונה מאד, בוער לבו לה' יתברך עד אין סוף". 

שכן, גם אם 'כתר הנעשה' – קיום המצוות בפועל – ניתן לגזול מאתנו, הרי ש:

@2'כֶּתֶר הַנִּשְׁמָע', שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁעִקָּרָהּ בְּחִינַת רָצוֹן, זֶה אִי אֶפְשָׁר לִקַּח מִיִּשְֹרָאֵל בְּשׁוּם אֹפֶן. כִּי אֵיךְ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנֵנוּ וְכָסְפֵּנוּ חָזָק וְתַקִּיף מְאֹד מְאֹד לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל עֵת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָהּ, מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". שֶׁכָּל זֶה נֶאֱמַר עַל רִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת תַּבְעֵרַת הַלֵּב לַה' יִתְבָּרַךְ בְּעַמְקוּת פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹד בּוֹעֵר לִבּוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ עַד אֵין סוֹף. 

(ליקוטי הלכות, מתנה ה, י)

וכפי שבא הדבר לידי ביטוי, בעת אשר רוצים להעביר את היהודי על דתו רח"ל, אשר אז – גם "הקל שבקלים", מוכן למסור את נפשו על קידוש השם. 

@2כִּי מְסִירַת נֶפֶשׁ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, בְּוַדַּאי מְרֻצֶּה כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ הַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים. וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר רָאִינוּ בְּחוּשׁ בַּדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁכַּמָּה אֲנָשִׁים קַלִּים וּפְחוּתִים מָסְרוּ נַפְשָׁם וּמֵתוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, אַשְׁרֵי לָהֶם.

(ליקוטי מוהר"ן, פ)

@2נִמְצָא שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל נַפְשׁוֹ וּרְצוֹנוֹ חָזָק תָּמִיד לַה' יִתְבָּרַךְ, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל מוּכָן לָמוּת עַל קִדּוּשׁ ה', כִּי בִּפְנִימִיּוּת נַפְשׁוֹ רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁכֻּלָּנוּ בְּנֵי יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרָצָה לָמוּת בִּשְׁבִילוֹ יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי הלכות, אומנין ד, י)

• @4הצעקה והשמחה הפנימית

'מפורסם של שקר' נוסף, הוא אותו אחד שנדמה לו שהוא לא צועק להשם יתברך באמת ובלב שלם…

שכן, גם אם הוא צודק, ותפילתו מלאה "בפניות ובלבולים גדולים וגסות הרוח", הגורמת לתפילתו שתימאס אצל הקב"ה. הרי שגם הוא, "בפנימיות שורש נקודתו הטובה" צועק אל ה' "באמת ובלב שלם"… 

וכדבריו של מוהרנ"ת בתפילתו לה': 

@2כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִשָּׂא עֵינַי מְעַט אֵלֶיךָ וּלְצַפְצֵף אִמְרָתִי לְרַחֲמֶיךָ וַחֲנִינוֹתֶיךָ, בְּתוֹךְ כָּךְ מָלֵא לִבִּי בִּפְנִיּוֹת וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וְגַסּוּת הָרוּחַ, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה תְּפִלָּתִי נִמְאֶסֶת מֵאִתְּךָ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". וְעַתָּה מָה אֶעֱשֶׂה וּמָה אֶפְעַל, לְהֵיכָן אָנוּס לְעֶזְרָה, הַבִּיטָה בְעָנְיִי כִּי רַבּוּ מַכְאוֹבַי וְצָרוֹת לְבָבִי. 

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי מְקַוֶּה וּמְיַחֵל לְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְלַחֲסָדֶיךָ הַגְּנוּזִים, כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ צְפוּן לְבָבִי וְעֶצֶם שֹׁרֶשׁ נְקֻדָּתִי הַטּוֹבָה. אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ בִּי שֹׁרֶשׁ נְקֻדָּה טוֹבָה וּקְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, כִּי אֲנִי מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִשְׁמָתִי מֻשְׁרֶשֶׁת בְּנִשְׁמַת הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כְּלָלִיּוּת נִשְׁמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּפְנִימִיּוּת שֹׁרֶשׁ נְקֻדָּתִי הַטּוֹבָה, אֲנִי צוֹעֵק אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם שֶׁתָּחֹס עָלַי וּתְרַחֵם עָלַי, וּתְחָנֵּנִי מֵאוֹצַר מַתְּנַת חִנָּם. 

(ליקוטי תפילות, לד)

גם כשליבנו סתום ופינו אטום, אין אנו אלא כאותה בת הקיסר, אשר הרוצח תפס אותה

@2וְהָיָה מַפְחִיד אוֹתָהּ שֶׁלֹּא תִּצְעֹק … וְהָיָה אוֹמֵר לָהּ: "אֲנִי מָסַרְתִּי נַפְשִׁי בִּשְׁבִילֵךְ, כְּדֵי לְתָּפְסֵךְ, וְאִם אַפְסִיד אוֹתָךְ, אֵין חַיַּי נֶחֱשָׁבִים אֶצְלִי כְּלוּם. מֵאַחַר שֶׁכְּבָר אַתְּ בְּיָדִי, אִם אֶחֱזֹר וְאַפְסִיד אוֹתָךְ וְתֻמְנָע מִמֶּנִּי, אֵין חַיַּי נֶחֱשָׁבִים אֶצְלִי מְאוּמָה כְּלָל. עַל כֵּן תֵּכֶף שֶׁתִּתֵּן צְעָקָה, אֶחְנֹק אוֹתָךְ מִיָּד! וְיַעֲבֹר עָלַי מָה, כִּי אֵינִי שָׁוֶה בְּעֵינַי כְּלוּם". וַתִּירָא לְנַפְשָׁהּ מִפָּנָיו (הַיְנוּ הַבַּת קֵיסָר הָיְתָה יְרֵאָה לִצְעֹק מִפְּנֵי אֵימַת הָרוֹצֵחַ).

(סיפורי מעשיות, מעשה י)

ואין לנו אלא להרים עינינו להשם יתברך בזעקה אילמת:

@2מָתַי תָּקוּם וּתְרַחֵם עָלַי לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת וְזַעֲקַת פְּנִימִיּוּת לְבָבֵנוּ עַל כָּל מִדּוֹתַי הָרָעוֹת … רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לְפָנֶיךָ נִגְלֶה כְּבִישַׁת נִשְׁמָתִי תַּחַת יְדֵי הָרוֹצֵחַ בְּכָל מִינֵי מֵימוֹת הַזֵּידוֹנִים שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתִי בָּהֶם, וּמַפְחִידֵנוּ וּמְעַכְּבֵנוּ אֲפִלּוּ מִלִּצְעֹק אֵלֶיךָ כִּרְצוֹנִי בֶּאֱמֶת. לַמְּדֵנִי וְהוֹרֵנִי בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה כָּזֹאת אֵיךְ לְרַמֵּז וְלִשָּׂא אֵלֶיךָ גַּם עַתָּה אֶת עֵינַי וְנַפְשִׁי, בְּאֹפֶן שֶׁתֹּאמַר דַּי לִמְרִירוּתִי מִמָּוֶת כָּזֹאת, בְּאֹפֶן שֶׁתְּמַלֵּט נַפְשִׁי מֵעַתָּה מֵעֳנָשֶׁיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

(כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ו)

*

ולסיום, חידוש עצום:

לא רק הרשעים אלא גם העצובים והמדוכאים, אינם אלא 'מפורסמים של שקר'!

שכן, גם אם אתה ממש לא שמח, ואפילו עצוב ומדוכא – הרי ש"בפנימיות הטוב שבלבבך" יוקדת ובוערת השמחה "בכל מיני מוקד ותבערה". ומה שנותר לך, הוא רק: "להתעורר ולהתקשר לפנימיות הטוב שבלבבך".

וכדבריו של רבי אברהם ב"ר נחמן בתפילתו הלוהטת:

@2עָזְרֵנִי שֶׁתִּהְיֶה יִרְאָתְךָ עַל פָּנַי לְבִלְתִּי אֶחֱטָא וּלְבִלְתִּי אָסוּר מִמִּצְוֹתֶיךָ מֵעַתָּה עַל־כָּל־פָּנִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן מֵהַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ עַל־יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁאֶזְכֶּה בְּכָל עֵת וָעֵת לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְקַשֵּׁר לִפְנִימִיּוּת הַטּוֹב שֶׁבִּלְבָבִי, לִפְנִימִיּוּת הַחֵלֶק אֱלֹקִי שֶׁבְּקִרְבִּי. אֲשֶׁר בִּפְנִימִיּוּת הַטּוֹב הַזֶּה תּוּקַד וְתִבְעַר בִּי הַשָּׂשׂוֹן וְהַשִּׂמְחָה בְּךָ, בְּכָל מִינֵי מוֹקֵד וְתַבְעֵרָה! 

(כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה א)

כל נשמה יהודית, יוקדת באש של שמחה.

שכן:

2שֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת שִֹמְחָה, כִּי שָׁרְשָׁם בַּמַּחְשָׁבָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּי יִשְֹרָאֵל עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ", כִּי "אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם", כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

(ליקוטי הלכות, שבת ז, מה)

ואין לנו אלא להתחבר אל פנימיות נשמתנו הַשְּׂמֵחָה…

*

סוף דבר הכל נשמע:

אל תאמינו למראה עיניכם, ולפרסום השקרי של התועמלן הכזבן, המן עמלק. 

"הסירו הבגדים הצואים מעליכם" ותגלו את פנימיותכם: את אמונתכם היוקדת; את לבבכם הבוער; את צעקותיכם וזעקותיכם הגדולות ומרות; וכמובן, את שמחתכם העצומה!