משעורי הרה"ח ר' אלכסנדר פראנק שליט"א
פרק י"ג: רצונות וכיסופים
רביה"ק הציב לאדם מטרה ויעד: רצונות וכיסופים. מצב בו היהודי ירצה תדיר עוד, לעלות ממדרגתו למקום גבוה וקרוב יותר להשי"ת.
עניין הרצונות והכיסופים יסודי ומהותי בחיי היהודי, לכן רצוי וראוי לעסוק בו ולחדדו בכל פעם מחדש. כי הוא כל האדם.
את הפרק הנוכחי, האחרון בסדרה, נקדיש לעניין זה. גדלותו ומעלתו בכלליות לחיי היהודי – ובפרט בקשר המובהק בינו לבין ההתבודדות והשיחה עם קונו.
'בוודאי יהיה אחריתו טוב'
מה גדולים רצונות וכיסופים, שלעולם יישארו ברשות האדם; לא ייגנבו או יימחקו על ידי שום צורה. שכן שייכים לכל מצב באשר הוא. לא יימוגו בנפילה, אף לא ברבות הימים, נהרות של מעברים, משברים ונפילות.
יוכל היהודי להיות שקוע חלילה ראשו וכולו במצולות, בתהומות תחתיות – ועדיין רצון חזק ואמיתי יפעם בליבו. ולא זו בלבד, אלא אם רצון אמיתי בו, בידוע שבסופו של דבר בוודאי ינצח ויכניע את הטומאה והריחוק.
שכן כך כותב ר' נתן: "וכל מי שזוכה להתחזק בזה להיות רצונו חזק תמיד אל האמת ולא ירפה את הרצון הטוב אפילו אם יעבור עליו מה, בוודאי סוף כל סוף יהיה אחריתו טוב". (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה').
***
בתורה ל"א כותב רביה"ק שעל ידי שאדם משתוקק להעלות מדרגה למעלה ממדרגתו הנוכחית, תהיה אשר תהיה – הוא יוצר נפשות, בונה בניינים שלמים דקדושה:
"והכיסופין הן הנפש… אם כוסף לרע עושה הנקודות רעים, ואזי נצטרפים האותיות ונזדוגים לעשות פעולות רעות, ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשה נקודות טובות, היינו נפשות טובות, ומתנועעים האותיות ונזדוגים לעשות פעולות טובות".
אף מדקדוק בתורה ע' יכולים להבחין בהגדרה הבאה: כוח המושך. פעמים האדם אינו יודע בעצמו מהו הכוח 'המכריח' בתוכו, ומהו הכוח 'המושך'. יכול האדם להיות סבור כי הכוח המושך שבו הוא התאוות והיצר, שכן אם שולטים בו במעשיו ובדחפיו – הם הכוח האמיתי שבו, לכאו'.
אולם רביה"ק מגלה שכאשר האדם ידבק ברצון ובכיסופים התמונה האמיתית תתבהר ותתגלה. תמונה זו מה אומרת: יהודי, בטבעו, חפץ טוב הוא, רוצה בקרבה ודבקות לקב"ה. ה'כוח המושך' – הוא שטבוע בו בעצם – כוח הקדושה הוא.
היצר ותאוותיו הם ה'כוח המכריח', משפיעים בכל כורחו של האדם ומנסים לשלוט בו. אולם לא בעלות ממשית ולא טבע של אמת בהם.
זמן קבוע בכל יום
כאשר מתבוננים ורואים את גדלות הרצון והכיסופים – מבינים שהגברת הרצון אינה מליצה בעלמא, כי אם עבודה של ממש שצריכה להתלוות באורח קבע לחיי היהודי. כמה דפים בליקוטי הלכות 'נשפכו' על נושא זה, ויותר מאלו, אמר פעם ר' נתן, דיבר עימם רביה"ק בעל פה.
עלינו להחדיר אל עצמנו – אם רביה"ק עסק כה רבות, בכתב ובעל פה, ברצונות ובכיסופים – צריכים אנו ללכת עמהם בצורה קבועה, בדיוק כמו שהרגל קבוע בידינו להתפלל בכל יום, ללמוד ולקיים את שאר הדברים המשמשים כחוק קבוע בחיי היהודי.
רצון וכיסופים. זאת עבודה תמידית שעליה להיות עקבית בחיינו. עבודה ערבה ונעימה של קרבה.
'עיקר הנפש – מהדיבור'
"ודע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו, ועל זה נסדר סדר התפילות. כי על ידי השתוקקות בלב, נעשה נפש ונקודות בכח. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפועל. כי עיקר מוצא הנפש היא מפיו… כי עיקר הנפש מהדיבור". (ליקוטי מוהר"ן, ל"א).
הרי שעיקר ביטוי הרצון והכיסופים הוא על ידי הדיבור, עת אומר היהודי בפשטות להשי"ת, במילותיו שלו, כי רוצה לקיים רצונו, כוסף ומחכה ליום בו יעבדו ללא מפריע.
פעולה זו מתקשרת מאליה להתבודדות, שכן דיבורים אלו הם שלמות הדיבור, שורש ועומק המושג 'דיבור'. כמה גדול, אם כך, לדבר דיבורים של רצון וכיסופים. לדבר את שלמות הדיבור.
יהודים של צורה הבינו תמיד – קשר מובהק קיים בין הרצונות והכיסופים לבין ההתבודדות. שכן עיקר עבודת היהודי בהתבודדותו – יצירת קרבה וחיבור. כלום, האם שייכת קרבה גדולה מביטוי הרצון בפה מלא.
כמו"כ, ר' נתן בליקוטי תפילות מתפלל שיזכה להוציא מפיו את רצונותיו וכיסופיו ומיד, בסמוך לדבריו הראשונים, מתפלל שיזכה להתבודד. הרי לנו הקשר המובהק, הפשוט, שקיים בין הרצון והכיסופים לבין ההתבודדות:
"צור לבבי וקדושי, אתה יודע עצם ריחוקינו ממך עכשיו אשר אי אפשר לכנות ההרחקה בשום לשון שבעולם. ואין לנו שום סמיכה כי אם לכסף ולהשתוקק ולהתגעגע אליך ולצפות לישועתך ולקוות לרחמיך, כאשר גלית לנו על ידי צדיקיך האמתיים, שהכיסופין וההשתוקקות דקדושה הם בעצמם טובים מאד.
ותעזירני ברחמיך הרבים, שאזכה לדבר ולהוציא בפי את הכיסופין והגעגועים טובים שלי. ותעזירני תמיד לפרש כל שיחתי לפניך בכל לב ונפש. ואזכה להרבות בהתבודדות ובשיחה ביני לבין קוני תמיד. ואזכה לשפך כל שיחי לפניך תמיד. וכל אשר עם לבבי אשיחה לפניך מלא רחמים, באמת ובתמימות, בכיסופין גדולים והשתוקקות נמרץ אליך, עד שאזכה לעשות נפשות רבות דקדושה על ידי הכסופין הקדושים שלי שאזכה להוציאם ולפרטם בפי בפרוש בכל יום ויום חוק ולא יעבר". (ליקוטי תפילות א', תפילה ל"א).
הזמן הראוי מכל
אמנם עבודת הרצונות והכיסופים שייכים ליהודי באשר הוא, משך היום כולו. אולם כמה נאה לקבוע עיקר זמנם בעת ההתבודדות.
כל רצון פועל משהו, אף אם לא יפעל מיידית עליו-עצמו – ישפיע על אחרים. עם הרצון בונה האדם את עצמו ואת ילדיו, דורות שלמים שמבוססים על רצון טהור. יוצר יצירות חדשות שלא הייתה קודם לכן. הבריאה כולה תלויה ברצונו הפשוט של היהודי. כפשוטו. (הדברים ארוכים בליקו"מ בתורה ל"א, עיי"ש).
כאשר היהודי ניגש כך להתבודדות – התבודדותו שונה בתכלית. מבין כי ללא שום קשר למעשיו – עבודה בפיו ובלבבו לעשותה כעת. ישתוקק באמת להתחיל מחדש ולקיים את רצונו יתברך, יבטא בפה רצון שבלב.
דווקא בהתבודדות, תפילת רשות הבאה מלב האדם – הזמן הראוי מכל לרצות ולכסוף מעומק לב אליו יתברך.
***
"כי הכל יכולין לפעול על ידי רצונות וכיסופין, ולהרגיל את עצמך לדבר הכסופין והרצונות בפיו, קומו נא, עמדו נא, עוררו נא לבבכם הטוב היטב היטב להרגיל עצמכם לילך בדרך הזה, לכסף ולהשתוקק הרבה להשם יתברך בכל עת ולדבר הכסופין בפיו.
שעל ידי זה נארגין עולמות וחידושים נפלאים… המצטרפין ונזדווגין בצירופין חדשים נפלאים על ידי דבורי הכסופין לה' ולתורתו ולדרכיו הקדושים…
אשרי אשרי שיאחז בזה, לית כל מחא סביל דא מה שנעשה ונארג מזה בעולמות העליונים, ונפלאות השעשועים העולים לפניו יתברך על ידי זה, חזקו ואמצו בכל יום לקים הנהגה זאת בכל עת למען ייטיב לכם לעד…
נתן מברסלב".
(עלים לתרופה, מכתב נ"ז).
